משקפיים ועוד שניים

משקפיים

א
 

אמנם כן, אומר אני לעצמי, עטי בידי, אוכל לאחוז בחוט השני ולהניח לו להנחותני בחזרה אל הרושם הראשון. כל הסיפור הקטן כולו מצוי שם, אני יכול להקיף אותו מקצה אל קצה; שכן החוט, כפי שאני מכנה זאת, הוא מחרוזת רבגונית. אף חרוז לא חסר בה — כך לפחות אני סבור: וזה בדיוק הדבר שאשתעשע בבירורו.

כל אותו קיץ עבדתי קשה בעיר ואחר כך ירדתי לפוֹקְסְטוֹן לשאוף אוויר צח. האמנות ארוכה, כך הרגשתי, וחופשתי קצרה; אמי קבעה את משכנה בפוקסטון, וכל אימת שיכולתי הייתי בא לבקרה. זכורני איך באותה הזדמנות, מקץ שבועות בסטודיו המחניק שלי, כשאפי תקוע בטבלת הצבעים, רחרחתי את אוויר המלח הצלול וטבלתי את עיניי בים הארגמני. המקום היה מלא חדרים להשכרה, ובעונה זו היו החדרים להשכרה מלאים אנשים, אנשים שאין להם דבר לעשות אלא לבהות אלה באלה על פני הגבעה השטוחה רחבת הידיים. היו שם אלפי כיסאות קטנים וכמעט כמספר הזה יהודים קטנים; והיתה מוזיקה ברוטונדה הפתוחה, ולפיה כשכשו היהודים הקטנים בחוטמיהם הגדולים. כולנו התהלכנו אנה ואנה ומדי פעם עצרנו למנוחה של רגע; ראש הצוק הארוך והמפולס, המגודר חלקית במעקה ברזל, הזכיר סיפון של אוניית ענק הומה אדם. היו שם קשישים בכיסאות גלגלים, והיה כיסא אחד, מתגלגל והולך אל תחנתו הסופית, ולצידו תמיד הלכתי אני. בימים יפים אפשר היה לצפות אל חוף צרפת, והיו הדברים הרגילים לומר על כך; היתה גם בכל מזג אוויר ידידתנו גברת מֶלְדְרַם, נושא מושרש לא פחות לחיווי דעה. היא היתה אלמנתו של קצין בחיל ההנדסה, ובחרה להתגורר, כרבים מיוצאי הצבא למיניהם, בטווח ראייה מן האויב המסורתי; ובכל זאת ויתרה על שעותיה הפנויות על מנת לקשור עם אמי, למרות הפרש הגילים, קשר אמיץ. היא היתה הלבבית, הנמרצת, הכעורה בנשים, והנוטה פחות מכולן להתנצל או להתאבל על מר גורלה. אדרבה, היא נשאה אותו בגאון, בקולות רמים ובמחוות רחבות, נופפה בו ברוח הים כמו היה דגלה הלאומי. הוא היה בעיקרו פרצוף גדול ואדום, לְקוי צורה לאין שיעור, ומתוכו היתה נועצת בך מבט מבעד לעזרי ראייה נתונים במסגרת זהב; היו אלה עיגולים אופטיים בעלי קוטר שכזה וניסוטו ממקומם כה תדיר, עד שמישהו תיאר אותה ברוב חיות כמועכת את אפה כנגד זגוגיות משקפיה. היא היתה קצרת רואי להפליא, ואותם חזותָיים — עשו מה שעשו לעצמים אחרים — את העיניים הטובות שמאחוריהן הגדילו לממדי ענק. אביזרים שימושיים הן היו — בעוצמתן המבעיתה, הכנה — והראו לגברת החביבה כל דבר שבעולם פרט למוזרותה שלה. רכיב זה תוגבר בנועזויות פרועות של לבוש, ביציאות פזיזות של צבע ובסרבנויות עיקשות של גזרה — עימותים מופלאים שנדמָה כי אמנות הטיפוח מקפחת בהם את חייה. היא ניחנה בהילוך של קלגס ובקול של מלאך.

במהלך טיול אחד בחברתה ביום שלאחר בואי נמצאתי לופת את זרועה דרך קרבה פתאומית שאינה במקומה. היכה בי יופיין של פנים שנעו לעברנו, והתרגשותי גברה כאשר, למראה בת לווייתי, התרחבו הפנים כחלון הנפתח לרווחה. חיוך רפרף מתוכן, בוהק כווילון צונח מאדן — וילון שנופפה באור השמש גברת צעירה מלווה בשני גברים צעירים, גברת צעירה נהדרת; כשהתקרבנו היא אצה אל גברת מלדרם בזרועות פרושות לחיבוק. התרשמותי המיידית היתה שהיא לבושה בגדי אבלות, אבל ברגעים המעטים שעמדה ושוחחה עם ידידתנו נכונו לי תגליות נוספות. דמותה מן הצוואר ומטה היתה כחושה, קומתה זניחה, אבל להיטותה לשאת חן הרקיעה שחקים, וכך גם הרושם שהיא יודעת לבטח כיצד ולעולם לעולם אינה נכשלת בכך. זו היתה אישיות קטנה שהייתי מוכן להגיש הצעה גבוהה בעד הזדמנות הגונה לציירה. הראש, תווי הפנים, הצבע, כל הקלסתר הסגלגל והאור הנוהר ממנו ניחנו בטוהר מופלא; העיניים האפורות העמוקות — המלבבות ביותר, כך חשבתי, שראיתי מעודי — רפרפו בחן מכונף על פני כל דבר שנתקלו בו. בעלתן שבה זה מקרוב מבּוּלוֹן, שם בילתה שבוע עם גברת פלויד־טיילור היקרה: זה היה פשר ההתלהבות שבפגישתה המחודשת עם גברת מלדרם היקרה. מלבושיה השחורים היו מן הרעננים והאנינים שבנמצא; היא הזכירה זר אבלות ורוד־לבן בהלוויה ראוותנית. שלוש דקות הדהימה אותנו בנוכחותה; היא היתה יפהפייה מודעת, פומבית, אחראית מן המעלה הראשונה. הגברים הצעירים נתנו בה מבטים מחויכים: יכולתי להבין שמעטים הרגעים שבהם אין גברים צעירים, אלה או אחרים, עסוקים בצורה זו. בקרבתה נפרדו גברים מנימוסיהם הטובים; דומה היה כי הכול משתהים ולוטשים עיניים. כשהביאה את פניה סמוך לפניה של גברת מלדרם — ונראה שתמיד היא מביאה אותם סמוך אל פניו של מישהו — היה זה פלא גדול שדברים כה שונים עשויים לגלם אותה זהות כללית, את הטיפוס שאין לטעות בו של אישה אנגלייה בת טובים. גברת מלדרם נשאה את ההשוואה באומץ ליבה הרגיל, אך תהיתי מדוע אינה מציגה אותי: הרי לא הייתי מתנגד כלל להביא פנים אשר כאלה סמוך לפניי שלי. אף על פי כן, כשהמשיכה הגברת הצעירה בדרכה עם פמלייתה, היא עצמה זיכתה אותי בתחושה שהתכנסות מעין זו אפשר שעוד תתקיים. כלום היה זה משום תכיפותן הכללית של פגישות אקראי בפוקסטון, או שמא מתוך הכרה דקת הבחנה שהשכילה להביע בזכויות שמקנה לזולתה יופי כמו שלה? הייתי בעמדה להשיב על שאלה זו לאחר שגברת מלדרם השיבה על כמה שאלות משלי.