פריז בתל אביב

פרולוג
Prologue
 

״לא אבא − פאפא, פאפא!״ אלו היו המילים הראשונות שאני זוכר ששמעתי מאבי ארמונד. אבא שלי יליד פריז, ניצול שואה שעבר את מלחמת העולם השנייה בפריז ולאחר מכן באזור הכפרי בצרפת, התעקש ששנינו נדבר בינינו צרפתית בלבד.

מאז ובמשך כל חייו הקשבתי לו בקשב רב כי אבא שלי לא אמר אף פעם דברים סתם. לכל מילה הייתה אצלו משמעות. ״עברית אתה תלמד כי אתה גדל כאן בארץ,״ הסביר לי. ״אם אני הצלחתי ללמוד עברית כעולה חדש בלי לדעת מילה, אתה תלמד את השפה בקלות רבה יותר כי אתה יליד הארץ. צרפתית, אם לא אדבר איתך חלילה — לעולם לא תדע כמו שצריך. בגלל זה אנחנו נדבר בינינו בשפה שרק מעטים כאן בארץ מבינים. אולי למתבונן מהצד זה ייראה לעיתים קצת מוזר אבל אתה תתרגל במהרה. אני בטוח שכשתגדל, יבוא יום ולא רק תבין מדוע אני מתעקש כל כך אלא גם תודה לי.״

ואני הסתכלתי על אבא וחיכיתי מאז לרגע שבו כבר אהיה גדול כדי להבין.

״הגרמנים לקחו את אבא שלי כשהייתי ילד קטן, בקושי בן שבע, ושוב לא ראיתי אותו יותר,״ סיפר לי, בצרפתית כמובן. ״לא אשכח את היום הנורא הזה. יום אחד אספר לך על כך בהרחבה. לשמחתי, שלא כמוני, אתה לא יודע ולא תחווה את ההרגשה, איך זה לגדול בלי אבא. לגדול בלי אבא שידריך ויכוון אותך כמו שצריך, בלי אבא שיכול להקשיב, ללמד, לייעץ מה נכון ומה לא ובאיזו דרך לבחור.״

הקשבתי לדבריו ועיניי התמלאו לפתע דמעות. לא, אני לא יכול אפילו לדמיין מה זה אומר לגדול בלי אבא.

״בי נשבעתי שכל עוד אני בחיים, אתה לא תדע מה זה אומר לגדול בלי אבא! Tu ne sais pas ce que c'est que de grandir sans père.״

הוא הביט בעיניי − ואני קיוויתי שלא יראה את הדמעות שבהן − והבטיח: ״אני אהיה לך האבא שלא היה לי. רק דבר אחד אני מבקש, מעכשיו במקום לומר אבא, אתה אומר אך רק פאפא. מרגע זה אנחנו לא מדברים בינינו ולו מילה אחת נוספת בעברית. מעכשיו ועד עולם, אנחנו בינינו מדברים רק בצרפתית. עכשיו בוא, נלחץ ידיים כדי שנסכם את הנאמר כמו שני גברים, ותביא חיבוק גדול כי אני כל כך אוהב אותך.״

ולחצנו ידיים, והתחבקנו, והיה נדמה לי שראיתי גם בעיניו דמעות של התרגשות.

ומאז אותם לחיצת יד וחיבוק, לא החלפנו בינינו ולו מילה אחת בעברית.

שם, במילותיו אלו ובהסכם שנוצר בינינו, נבראה פריז שלנו בלב ליבה של תל אביב.