האורחת המושלמת

בת'
יולי 1988

הבית שכן על מדרון מתון בלב הנוף השטוח, כאילו דימה את עצמו לטירה בממלכת ביצות ושיחים, ערוצי מים ושדות ירוקים מרשרשים. היו לו חומות אפורות בהירות, מדרגות רחבות שעלו מרחבת החצץ המסודרת אל דלת הכניסה, שורה אחרי שורה של חלונות רבועים ממורקים וגם —

"זה צריח?" הוצאתי את הראש מחלון הנוסע. "וגרים פה רק שלושה אנשים?"

"ארבעה, אם תתנהגי יפה." קרוליין סובבה את ההגה בפתאומיות אל שביל הגישה, ואני נזרקתי לאחור. "תהיי מנומסת, בת', ותפסיקי לנעוץ עיניים."

שביל הגישה היה ארוך יותר מהרחוב שגרתי בו עם הורַי כשהיו בחיים, אבל מישהו כנראה ראה אותנו מרחוק, כי הדלת כבר נפתחה. שלוש דמויות יצאו ונעמדו זו לצד זו על המדרגה העליונה, כמו בטקס קבלת פנים. זיהיתי את התלתלים הזהובים של ליאונורה ואת שיער הקש הסמיך של מרקוס.

את ליאונורה ומרקוס פגשתי רק פעם אחת, שבוע קודם לכן, כשהציגו את עצמם בפנַי בסוף קונצרט הקיץ שלי. מרקוס בירך אותי, ואילו ליאונורה בחנה אותי במבט חודר ואוהד כאחד. איכשהו היא גם הצליחה לחלץ ממני פרטים שלא סיפרתי לאיש על חיי בבית היתומים.

ביניהם עמדה עתה נערה כחושה שהנחתי שהיא בתם, נינה. היא היתה החשובה יותר. בגללה הוזמנתי. עוד לא הצלחתי לראות את הבעת פניה וכבר החזקתי אצבעות, גם בכפות הרגליים, שנדחסו בנעלי הגומי הלוחצות. הלוואי שהיא תאהב אותי.

המכונית נעצרה לקול גריסת החצץ החשוף לשמש, ולרגע ארוך איש לא זז. ליאונורה, מרקוס ונינה השקיפו עלינו בעיניים מצומצמות מהמדרגה העליונה, ולשם שינוי קרוליין לא סיננה לעברי שום הערה עוקצנית. לפַתּי את ידית הדלת באצבעות מיוזעות, עצרתי את הנשימה ובחנתי את נינה. היא לא חייכה. האם היא שונאת את הרעיון שהגו הוריה? האם עוד לפני שירד הערב קרוליין תסיע אותי בחירוק שיניים חזרה אל בית היתומים, ומפרקי אצבעותיה ילבינו מלפיתת ההגה?

צווחה לעגנית פילחה את השקט, וכולנו הרמנו את הראש וראינו אווז מנופף בכנפיו. המתח נשבר. יצאתי בהיסוס מהמכונית. ליאונורה נעצה בי מבט והתחילה לרדת במדרגות בזרועות מושטות.

"בת'! קרוליין. אנחנו כל כך שמחים לראות אתכן. ברוכות הבאות לרייבֶן הוֹל."

התמסרתי לחיבוק שלה. הבושם שלה, בריח ורדים וטלק, היה עדין ומנחם. כשהרפתה ממני, מרקוס לחץ את ידי בחום והציץ מעבר לכתפו אל בתו, שהשתהתה בראש המדרגות.

"נינה, בואי לומר שלום."

הדבר היחיד שידעתי על נינה היה הגיל שלה. כשביקשתי מקרוליין מידע נוסף בזמן הנסיעה, היא התפרצה ואמרה שלא אפריע לה לנהוג. הפניתי את מבטי אל השדות המטושטשים וניסיתי להיזכר בשיחה שניהלתי עם ליאונורה ומרקוס — באותה עת כלל לא הייתי מודעת לחשיבותה. ליאונורה ציינה שלבתם מלאו ארבע־עשרה — זה כל מה שזכרתי. הייתי מבוגרת ממנה בחודשים ספורים, והנחתי ששתינו לומדות בכיתה ט'. קיוויתי שיהיו לנו עוד כמה דברים במשותף, אבל כשצפיתי בה מדלגת במדרגות ונוחתת בקלילות על החצץ, התעורר בי ספק.

לא רק שהיתה נמוכה ממני, היא גם היתה רזה בהרבה וצעירה יותר למראה. פני השדונית שלה הביעו מעין שעשוע מרוחק, ומרוב מבוכה לא ידעתי מה לומר ומשכתי בחולצה שלי. לא הסבירו לי מה מצופה ממני. לא ידעתי אפילו כמה זמן יימשך הסידור הזה. קרוליין אמרה: "עד שתוכלי לעבור אלי, את מוזמנת לגור שם כחברה של הבת שלהם."

נינה ואני בחנו זו את זו. המבוגרים צפו בנו בדממה, כאילו היינו חיות בכלוב. האמונה שהיא תדחה אותי הלכה ותפחה בחזי עד כאב, אבל פתאום היא חייכה אלַי בביישנות.

"היי," אמרה. "אני נינה. אני מקווה שיהיה לך טוב כאן."

נשמתי לרווחה, וההקלה מילאה את ריאותַי.

"גם אני," אמרתי. "כלומר, תודה." הצבעתי בהיסוס על הבית האפור והמפואר שמאחוריה. "אני בטוחה שיהיה לי טוב כאן."

ליאונורה התייצבה בינינו והניחה יד על עורפי — היא עצמה היתה רק מעט גבוהה ממני — ואת היד השנייה הניחה על שערה השחור של נינה.

"תראו אותן," היא מלמלה לעצמה. "ממש דבר והיפוכו."

קפאתי במקום. האם ליאונורה שינתה את דעתה? אבל היא לא נראתה מאוכזבת. נינה התרחקה ממנה וחייכה אלי בהתנצלות.

"אני יכולה לקחת את בת' לחדר שלה, אמא?"

ליאונורה נראתה כאילו היא שקועה בהרהורים.

"מה? כן, בטח." היא פנתה אל קרוליין. "תשתי איתנו תה? את מוזמנת גם לארוחת ערב..."

אבל קרוליין כבר ניגשה לתא המטען, הוציאה את התיקים ואת הכינור שלי והניחה אותם על החצץ. "לא, לא, אני חייבת לחזור. יש לי טיסה ארוכה מחר, את יודעת." היא סגרה את התא בטריקה, ניגשה אל דלת הנהג ונעצה בי מבט נוקב. "תתנהגי יפה,
בת'."

התמרמרתי. האם אי פעם התנהגתי לא יפה? מעולם לא התלוננתי שקרוליין מעדיפה את עבודתה על פּנַי, אף שהיא היתה קרובת המשפחה היחידה שנותרה לי. בכל פעם שהבטיחה במעורפל שבקרוב אעבור לגור אצלה, חייכתי כאילו אני מאמינה לה. אפילו הבוקר, כשהיא הודתה — הרחק מטווח השמיעה של הצוות בבית היתומים — שהיא עדיין לא מוכנה לקחת אותי ושמצאה לי משפחת אומנה, הנהנתי בנימוס.

חייכתי אליה במאמץ. "טוב, דודה קרוליין. תודה שהסעת אותי."

כשהמכונית של קרוליין התרחקה בשביל הגישה עמדתי בין נינה לליאונורה וידעתי שזאת ההזדמנות האחרונה שלי לשנות את דעתי. אם ארוץ עכשיו — אם ארדוף אחרי המכונית ואנפנף בזרועותַי — קרוליין תבחין בי במראה הפנימית, תעצור ותסתובב. היא תיקח אותי מהאנשים האלה — מהזרים האלה. היא תחזיר אותי לבית היתומים ואז תטוס לאיסטנבול או לסידני או לכל מקום אחר שאליו היא נשלחת מטעם העבודה. הבטתי ימינה ושמאלה על ליאונורה ונינה. למה בעצם שארצה לעזוב אנשים נחמדים כאלה ובית מקסים כזה?

"היא אפילו לא שתתה כוס תה," הפטירה ליאונורה ולטשה מבט במכונית המתרחקת, אבל בשלב זה כבר לא היה לי אכפת כי הבנתי שהאכזבה שלה לא קשורה אלַי.

"בואי," אמרה לי נינה. "נעלה את הדברים שלך ונצא לסיור."

"רק דבר אחד, בת'," אמרה ליאונורה, שכבר הפנתה את גבה למכונית המתרחקת. "תרגישי כמו בבית." היא בחנה את פני, ונראה שהן מצאו חן בעיניה. "אני רצינית. אנחנו רוצים שתרגישי חלק מהמשפחה."

נדרש לי רגע למצוא את קולי. "תודה."

מבטה של ליאונורה החליק מעבר לכתפי אל הבית, וקולה שוב נשמע לי מרוחק. "ילדה יחידה עלולה להרגיש בודדה ברייבן הול. יהיה נחמד אם לנינה תהיה חברה למשחק..."

בהונותַי התקפלו בתוך הנעליים וכבשתי חיוך. היינו בנות ארבע־עשרה — קצת מבוגרות מדי לשחק. אבל לא רציתי שהיא תאשים אותי בכפיות טובה.

"אמא," אמרה נינה בקוצר רוח, הביטה על ליאונורה וסוככה על עיניה מפני השמש.

ליאונורה הנידה קלות בראשה. "טוב, רוצו לכן, בנות. יש לי הרבה סידורים. ארוחת ערב בשבע. ואל תסתבכו בצרות."