ישראל השלישית

הקדמה
 

שנות נעורי עברו עלי בבת ים. גדלתי במשפחה חילונית על פי מאפייניה ההתנהגותיים, ואף על פי כן, החילוניות שלנו היתה מלאה בזיקה יהודית שורשית עמוקה.

שתי סדרות של תמונות מלוות את ילדותי.

בסדרה הראשונה אבא אמא ואני עומדים בצפירה של יום הזיכרון, אבא אמא ואני צופים באדיקות בטקס פתיחת אירועי יום העצמאות, אבא ואמא מושיבים אותי לצפות בחידון התנ"ך ובטקס חלוקת פרסי ישראל.

הממלכתיות היתה בת־בית בביתנו. היא כללה רגשות עזים של התרגשות אך היתה בה גם התבטלות כלפי מה שגדול מאיתנו: החובה לשרת את הממלכה, להיות שליחים לעמנו. להדריך בתנועה, להתגייס לצה"ל, לבחור במקצוע שייטיב את חייו של הזולת. מעולם לא שמעתי את המילה ממלכתיות, אבל ינקתי אותה עם חלב אמי. לא תפיסת עולם אידיאולוגית, פוליטית או סוציולוגית, כי אם אמת פשוטה. הממלכתיות היתה חלק ממחזור הדם של חיינו.

בסדרה השנייה אבא ואני נוסעים בעיצומו של ראש השנה, ברכבו של אבא, לבית הכנסת ברחוב 60 שביפו, בית הכנסת שבו אבא ז"ל התפלל בצעירותו. משם נסענו לקנות פלאפל אצל מוכרים ערבים בשוק של יפו ומשם לחוף הים, שם שמענו את דירוג השירים במצעד השנתי של קול ישראל. ועם כל זה, מעולם לא ויתרנו על החובה הפנימית להקשיב לקולו של השופר.

המסורתיות היתה בת־בית בביתנו. לא ידעתי שאנחנו מסורתיים, לא עסקנו מעולם בבירור מערכת היחסים של משפחתנו עם העבר; מעולם לא שוחחנו על מקומה של היהדות בביתנו. היינו מסורתיים מפני שהיינו מי שאנו. רגישים ושמחים במורשת, ביקורתיים במידת־מה כלפי מנהג זה או אחר, ובעיקר - לא היינו שיפוטיים ביחס להתנהגותו הדתית, היהודית, של איש מבני משפחתנו - הקרובה או הרחוקה.

אני נטשתי את אורח החיים של הורי. אינני יודע אם חזרתי בתשובה, בעיקר מפני שמאז שאני זוכר את עצמי אני עסוק בשאלות רליגיוזיות. האל נוכח בחיי, ומצוותיו מעולם לא היו לי למעמסה. תורתו מתוקה לי, דברי חכמים אינם זרים לי. בית המדרש הוא ביתי האמיתי.

בשנות נעורי חשתי בוז ליהדות של אבא ואמא, קל וחומר לזו של סבתא וסבא. חשבתי שהם שטחיים, לא מעמיקים, מתחמקים מהכרעה, פוסחים על שתי הסעיפים. אבל לא רק במסורתיות של משפחתי מאסתי, אלא גם בממלכתיות שלהם. שוב, גם הפעם, היא נראתה לי שטחית, מדולדלת, רזה ומצומקת.

בית המדרש של ישיבת מרכז הרב הזמין אותי לעומקה של ממלכתיות אחרת. שונה בתכלית. ממלכתיות שיש בה קדושה, ממלכתיות שיש בה רוח של נבואה.

חלפו שנים. למדתי להוקיר את המסורתיות והממלכתיות של אבא ואמא. את כוחה של הפשטות, את עוצמתה של הישירות, ובעיקר את היותן מוטיבים עמוקים, מכילים וכוללים.

ההורים שלי ביטאו את תמציתה של ההיסטוריה היהודית המתחדשת. בבית של סבא וסבתא מצד אמא, עולים מטשרנוביץ, נצר למשפחות חסידיות מבית סדיגורה וּויז'ניץ הקפידו על קידוש בשבת, הכשירו את הבית לפסח: הורידו מהבוידם כלים וכיסו את השיש שבמטבח ברדיד אלומיניום. בד בבד, גם בשבת הטלוויזיה דלקה. סבא ישב על כורסה וצפה בתחרויות התאבקות בטלוויזיה הלבנונית, ובשבת בצהריים, אחרי תפילה וארוחה, סבא ישב על כיסא עץ ישן במטבח והאזין לתוכנית הרדיו האהובה עליו: "פרקי חזנות כבקשתך". כך הפכתי לילד חילוני שיודע מיהו החזן קוסוביצקי ומיהם בני משפחת מלבסקי.

בבית של סבתא מצד אבא היתה מסורתיות אחרת. הם הגיעו לישראל ממצרים. סבא היה שליח ציבור של הקהילה היהודית. ניהל את ענייניה האדמיניסטרטיביים של הקהילה, זכה לארח במצרים את השליח שנשלח לכהן בבית הדין הרבני, הרב עובדיה יוסף; נכח בעת ההעלאה לגרדום של אליהו חכים ואליהו בית צורי. ציונות ודתיות הילכו להן יחד, בשלווה ובנחת. סבא נפטר בטרם הכרתיו. סבתא שמרה על מצוות הדת, אבל לא הביעה את דעתה ביחס להתנהגותם של ילדיה. איש מהם לא שמר שבת כהלכתה, אבל רובם ככולם שמרו בקנאות על מנהגיה של אמם.

שתי המשפחות, בלא יוצא מן הכלל, שמרו על יחס כמעט מקודש למדינה ולמוסדותיה. ראש הממשלה, יהיה אשר יהיה, היה נציגו של שר ההיסטוריה. המדינה היתה חוליה בשרשרת. אל האלוהים התייחסו ביראת שמים ואל המדינה ומוסדותיה - ביראת כבוד.

מעולם לא שמעתי את הורי מדברים סרה במדינה. מעולם לא קראו לראש ממשלה בשמו הפרטי. ובעיקר - שתי המשפחות התייחסו למדינת ישראל כאל נס.

המסורתיות של שתי המשפחות היתה מגוונת, שונה, לעתים הפוכה. הממלכתיות היתה בהירה ואחידה.

אף שההתנהגות הדתית־הלכתית בשתי המשפחות היתה דומה, מעולם לא חשבתי שסבא וסבתא דיקמן, המשפחה האשכנזית שלי, הם "מסורתיים". לעומת זאת, היה לי ברור שהסבתא פירון היא מסורתית. מישהו דאג שאחשוב ש"מסורתיים" הוא מושג המתייחס רק ליהודים שהגיעו לכאן מארצות האסלאם.

ההבחנה בין שתי המשפחות היתה חדה וברורה. סבא יעקב לבית דיקמן לא ניהל אורח חיים דתי כהוריו בשל חוויית השואה. הוא איבד אישה וילדים. הדיאלוג שלו עם אלוהים היה קשה וכואב. הוא שמר על המנהגים היהודיים כדי לשמֵר את התרבות היהודית, הוא לא רצה שישמידו גם אותם. לא היה בקידוש או בהליכה לבית הכנסת הכרזה של נאמנות דתית, כי אם רצון להצביע על שייכות וזהות לאומית. היה חשוב לו שאכיר כל פרט במנהגים היהודיים, והיה קשה לו כשהפכתי לבחור ישיבה.

לעומת זאת, בצד המזרחי שלי, אורח החיים המסורתי נבע מפער בין החובות הדתיות לבין יכולת הקיום. הדודים שלי לא קראו שפינוזה, לא כפרו באל, לא עסקו בשאלות קיומיות. החובה הדתית עמדה במקומה, אולם הקיום האישי היה תלוי בבחירה ובמסוגלות האישית. גם כאן, כשהפכתי לבחור ישיבה שמעתי ביקורת. היא לא נגעה לעצם היותי "דתי", אלא חזרה וביקשה שלא אהיה "קיצוני".

יש אירועים מכוננים בחייה של אומה - ויש אירועים מכוננים בחייו של היחיד. חלקם מתבהרים ברטרוספקטיבה. שנים רבות חלפו, ורק אז, במבט לאחור, אתה מבין עד כמה החוויה השפיעה על מסלול חייך. אם אני צריך לאפיין את תמצית ההבחנה שבין שתי המשפחות, ליל הסדר האחרון עם סבא דיקמן הוא תמצית הסיפור.

אחרי שלוש וחצי שנות לימוד בישיבת מרכז הרב התגייסתי לשירות צבאי מקוצר. כל שעניין אותי הוא לחזור לישיבה מהר ככל שניתן. לשוב לאוהלה של תורה. השירות הצבאי היה מצווה, לימוד התורה היה חלום. הגעתי בערב החג לבית המשפחה, פשטתי את המדים, הנחתי את הנשק ומיד שבתי לעסוק במלחמתה של תורה. רציתי להספיק "ללמוד משהו" אחרי שבועיים בצבא. עם רדת החשיכה ישבנו כל המשפחה לחגוג את ליל הסדר. רק היום אני יודע עד כמה לילות הסדר הללו היו עצובים. המשפחה היתה קטנה, השואה כילתה בנים ובנות. ליל סדר של חמישה־שישה אנשים בלבד. וסבא שלי, סבא יעקב, הציב במרכז השולחן רשמקול של פעם, עם סלילים.

הוא ביקש להקליט את ליל הסדר. אני, שיותר ממה שהייתי לוחם בצה"ל הייתי לוחם בצבא האל, החלטתי שלא אוציא קול, הגה, צליל, כל הערב. סבא, שאהב דברי תורה, ביקש שאומר משהו, ואני סימנתי עם היד: "סגור את הטייפ ואז אשמיע קול". סבא סירב. כך חלפו שלוש שעות תמימות. הקלטות הסתובבו, החליפו צד, ואני שתקתי. לסבא היו קלטות של שיחת רעים משפחתית ללא דברי תורה שכה רצה לשמוע. הסֵדר תם ולא נשלם.

סבא יעקב שלי היה ניצוץ מנשמת יעקב אבינו. איש תם. מעולם לא הרים את קולו, לא רָגַל על לשונו, לא חמס ולא הלך רכיל. אבל הדרך שבה בחרתי היתה צעד אחד רחוק מדי. הוא לא צעק - אבל הוא לא דיבר איתי. מילה. השקט שלי נענה בדממה מעיקה מצדו. במוצאי שבת שבתי לבסיס. כמעט חודשיים אחר כך קרא לי המ"מ וביקש שאסע הביתה, סבא נפטר. הוא הלך לעולמו - ואנחנו לא הספקנו להשלים. הדממה ההיא מעיקה עלי עד עצם היום הזה.

פעם אחר פעם אני שואל את עצמי האם אירוע מעין זה היה יכול להתרחש בצד השני, במשפחה המזרחית שלי?! מהו ההבדל העמוק בין שתי תפיסות העולם?

גָדַלתי בסניף בני עקיבא בבת ים. הסניף התנועתי הפך לבית. רוב בני גילי באו ממשפחות שאינן עונות על ההגדרה "משפחה דתית". הן היו מסורתיות, פרושׂות על פני מנעד רחב של פרקטיקות דתיות.

אמא ואבא הסכימו שאמשיך את לימודי התיכוניים בישיבה המקומית. אט־אט התחזקתי. במידה רבה הפכתי ל"דוס" של החבורה. ציציותי השתלשלו, גידלתי פאות קטנות ובוסריות מאחורי האוזן ודבקתי ברב צבי יהודה הכהן קוק. את אבא זה לא הרשים. הוא המשיך בשלו.

כך נראתה השבת. שבתי מבית הכנסת שבסניף בני עקיבא והתיישבתי במטבח. קראתי בפרשה, עיינתי במפָרשֶׁיה. אמא באה מדי פעם לשמוע אותי קורא בטעמי המקרא. אבא צפה בסרט הערבי של יום שישי. משתם הסרט, התיישבנו לשולחן. אמא הדליקה נרות, תמיד בעשרה לשמונה בערב, אחרי הסרט ואחרי דבר התורה של הרב אבידור הכהן. אבא מזג יין לכוס של קידוש ואחר כך אמר כמה מילים מתוך הנוסח. לא את הנוסח המלא, רק את המילים שבחר. הוא הכריז "שבת שלום" וכולנו שתינו מהכוס. אחר כך בצע מן החלה, טבל אותה במעט מלח והכריז "שבת שלום". זה היה הרגע שבו כולנו התנשקנו. בנעורי, חשבתי שהנשיקה אחרי הקידוש הוא חלק מהמסורת היהודית של ליל שבת.

ערב אחד הסתיים "סדר ערב" בישיבה התיכונית שבה למדתי. כולם יצאו הביתה. רק אני נותרתי בבית המדרש. על אף היותי תלמיד באמצע השישית, הפכתי את בית המדרש לביתי השני. אחד מרבני הישיבה התיכונית ניגש אלי והתפתחה בינינו שיחה. סיפרתי לו על המשפחה שלי, על מנהגי השבת. עד אותו רגע לא היה שום מתח בין הורי וביני. משהו בהתנהלות המזרחית של אבא יצר אווירה טבעית. הוא הולך לים - ואני לתפילה. הוא רואה סרט ערבי ואני קורא בפרשה. בחוכמתו, הצליח אבא ליצור אווירה שבה מעולם לא הרגשתי "יותר טוב ממנו". אבל הרב הבהיר לי שאסור לי לשתות מיין הקידוש של אבא. "אבא שלך מחלל שבת בפרהסיה", הוא אמר. "זה יין נסך - ואל לך לשתות ממנו".

כמו בחור ישיבה תמים וממושמע, בשבת שאחרי אותה שיחה, התיישבתי לשולחן השבת של אבא. הוא מזג כוס, אמר מה שאמר, וכשהגיעה הכוס אלי - העברתי אותה הלאה. לא שתיתי ממנה. אבא שאל מה קרה, ואני, בלא היסוס ועם הרבה תעוזה ומעט חוכמה, אמרתי: "הרב אמר שהיין שלך הוא יין נסך". זו היתה הפעם היחידה בחיי שבה חטפתי מאבא סטירה. הלחי כואבת לי עד עצם היום הזה.

שמונה שנים אחר כך הבאתי את רעייתי לעתיד לבית הורי. היא בת לרב חשוב, ראש כולל, גדלה כל ימיה בין חכמים וסופרים המקפידים על קיומה של כל מצווה, קלה כבחמורה. אמא הבטיחה שבאותה שבת ישמרו שבת כהלכתה. כך, אחר כבוד, רכשו ההורים פלטת פח, כמו פעם, הניחו אותה על הכירה והותירו להבת אש אחת בוערת.

בשבת בבוקר אבא הציע שנצא לטייל בעיר. הוא בינתיים "יארגן את סעודת השבת". כששבנו - הלהבה הקטנה דלקה, אבל על הפח ניצבו ארבעה סירים רותחים ומבעבעים. לא ידעתי את נפשי. הבנתי מה קרה בזמן טיול השבת שלנו...

חזרתי לישיבה, למרכז הרב שבירושלים, ומיהרתי לביתו של הרב מרדכי אליהו. המתנתי לתורי. נכנסתי וסיפרתי לו מה קרה. שאלתי את הרב אם מותר או אסור לאכול מהאוכל?

לתדהמתי, הרב אליהו נזף בי: "אתה ראית?" הוא שאל. התגוננתי. הגעתי כקפדן במצוות. ההיגיון, ההסתברות, העובדות מדברות בעד עצמן. והרב אליהו בשלו: "אתה ראית?" ואז הוסיף ואמר: "אתה חצוף! איך אתה מתנהג לאבא שלך?! שכחת שמצוַות כיבוד אב ואם היא מצווה מהתורה?"

שני הרבנים הללו, ראש הישיבה שלי והרב מרדכי אליהו, הציבו בפני תמונת מראה הפוכה. האחד ביקש ממני "לעמוד על שלי" - והשני לא הרשה לי לפגוע בקשרים המשפחתיים. הוא מתח את ההלכה עד הקצה, אבל לא הסכים שהמשפחה שלנו, חלילה, תתפרק.

 •••

בשנים האחרונות אני מנהל דיאלוג עמוק עם המסורתיות של משפחת אבא. אינני מתכוון כלל וכלל להתנהגות הפרקטית, הדתית. אין לי בעולמי אלא כמיהה עמוקה לקיום תורה ומצוות. אבל הפילוסופיה, תפיסת העולם, הרעיונות שעומדים מאחורי המסורתיות מרתקים אותי. מסורתיות כמשקפיים להבהרת תמונת המציאות.

השסעים בחברה הישראלית רק העמיקו את ההבנה שלי שמתחת לפנס נמצא סוד גדול, יהלום, שאיש אינו מרים. המסורתיות יכולה לשמש כתרופה וכמזור עמוק ליצירת חיים ישראליים מלאים, פוריים ומפרים.

פעם אחר פעם אני מרגיש בלחי אחת את הסטירה של אבא, ובאוזן הסמוכה ללחי השנייה אני שומע את הרב אליהו זועק: אתה ראית?

שנה אחרי שנה, בליל הסדר, אני מבקש מהאל לעשות נס ולאפשר לי לחגוג עוד ליל סדר אחד עם סבא יעקב.

המסה שלפניכם מבקשת להבהיר מהי ממלכתיות ומהי מסורתיות, ובעיקר איזו בשורה גדולה תצמח מהרכבתן של השתיים יחד לכלל תפיסת עולם שלמה ואחודה. סבורני שאיננו מודעים עדיין עד כמה בכוחו של השילוב בין השתיים לרפא פצעים ושסעים.

מדינת ישראל איננה מדינה ככל המדינות. העירוב שבין לאום לדת הוא ייחודי. המטען ההיסטורי; הצלקות, הטרגדיות והחרדות לצד הייחודיות הכמעט פלאית של בני העם אינן מצליחות להעיב על המשבר העמוק שבו אנו מצויים. היהדות מחד גיסא, והמדינה הממלכתית מאידך גיסא, זקוקות להתחדשות.

יש הרואים בממלכתיות תפיסת עולם מיושנת, מפני שליברליזם, נאורות ותפיסה תרבותית גלובלית אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם ממלכתיות המקדשת את המקום, את הקהילה, את בני העם. ממלכתיות מעניקה, לכאורה, עדיפות ליַחַד על פני היחיד. היא מציבה ערכים מקודשים בתקופה שבה נהוג לערער ולהרהר על כל מוסכמה בת אלפיים שנים. אל מול התפרצותן של תפיסות המקדשות את חירות הפרט ואת האינדיבידואליזם, מבקשת הממלכתיות לקדש את הַיַחַד, להעמיק את מקומו של השגב, הרז וההוד הלאומי.

גם המסורתיות זקוקה להתחדשות. ראשית, היא מזוהה רק עם בני עדות המזרח. אמנם אין להתעלם מן העובדה שבעשרות השנים האחרונות יהודי המזרח נושאים את דגל המסורתיות ביד רמה, אך אין לראות בה מאפיין המייחד רק אותם. רבים, דתיים וחילונים כאחד, מציירים את המסורתיים כאנשים שבחרו שלא לבחור; אנשי פשרה המסרבים להכריע בין חיבורם אל העבר לבין תיקון העתיד; יש הרואים בה ביטוי לתרבות, לפולקלור, ולריטואל של מנהגים ומעשים. כל אלה, לעניות דעתי, טועים טעות חמורה. המסורתיות היא תפיסת עולם עמוקה, קוהרנטית, בעלת שורשים עמוקים בדברי ימי עם ועולם.

אני יהודי הלכתי, מחויב לכל תג בהלכה היהודית. ארון הספרים הוא איבר מאיברי גופי. מצוות התורה אינן כעול לי, ההגות היהודית היא בית ומקור של השראה. בעיני, מסורתיות אינה פשרה, הסכמה שבשתיקה לבינוניות הלכתית, או קריאה לטשטוש הזהות ההלכתית של המאמין. מסורתיות היא משקפי ראייה, תפיסת עולם, דרך ראויה להביט על המציאות. בעיני, המסורתיות אינה תנועת ביניים כי אם המקור היהודי. כמחנך, עיקר עניינִי הוא במסירה, בהנחלה של חוכמת הדורות; בקבלה ובהכלה; בנתינה אינסופית לזולת וברגישות חברתית לצורכי האחר. המשפחה אינה רק תא גרעיני, כי אם בסיס להתהוות האדם, הקהילה והאומה. הדורות הקודמים אינם עול - ואני עסוק בהבאת העבר אל ההווה כדי לבנות יחד עתיד. בשונה מכך, יש הסבורים ששימור היהדות תלוי בהבאת ההווה אל העבר. פעולה זו, לטעמי, פוגעת בעתידה של היהדות, מסכנת את הרלוונטיות שלה ופוגעת בנשמתה. אני דבק במסורתיות מפני שהיא עמדת המוצא היהודית הראשונית.

אני ישראלי ממלכתי. מחויב לערכי הציונות ורואה בה נס גדול. מדינת ישראל היא הבית הלאומי היחיד של העם היהודי. אף שחלק ממשפחתי הם שורדי שואה, אינני סבור כי מטרתה המרכזית של מדינת ישראל להגן על היהודים מפני אויביהם. אני רואה בישראל ארץ תקווה וייעוד, בסיס גיאוגרפי המחייב את העם היהודי להציע את מורשתו העשירה, את תרומתו, את הגותו כמו גם את כישוריהם יוצאי הדופן של בניו ובנותיו.

אני ממלכתי - ולכן אני נוהג בכבוד בכל בני עמי ובכל אזרחי מדינתי, גם אלה שאינני מסכים עם דעותיהם.

אני ממלכתי - ולכן אני מקבל את חוקי המדינה ועושה כל שביכולתי כדי להקפיד עליהם. אולם אינני מתייחס לחוקי המדינה ולמערכת המשפט כעול; אני מלא גאווה על היותה של מערכת זו בסיס לקיומנו המשותף.

אני ממלכתי - ולכן אני יודע שיש ערכים נעלים, המשותפים לכולנו. כאלה שהופכים את חיינו לחיים בעלי ערך ומשמעות. אני מחויב לערכי הנצח של העם היהודי ומוכן לתרום, ככל שאדרש, להגשמתם ולמימושם.

חיבור זה מבקש לחזור אל מקורות הממלכתיות ואל שורשי המסורתיות. להדגיש שרק חיבור עמוק של שתיהן, יחד, יבטיח עתיד ישראלי. ישראל השלישית היא זו המפגישה בין המסורתיות לממלכתיות, ומאפשרת לנו לשלב בין יהדות לאוניברסליות; בין שמירה על ייחודיות להכלה ולקבלת האחר; בין אמון לאמונה; בין חשש לתקווה.

בשנים האחרונות התעורר שוב הוויכוח. קולות רבים מבקשים להבחין בין "ישראל הראשונה", זו השייכת למייסדי המדינה, אלה שנשאו בעבר את דגל הממלכתיות ברמה, לבין "ישראל השנייה", אלה שקולם לא נשמע, לעתים הושתק.

מסורת קדומה בידינו: "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". אין בכוונתי להכריע בין הנצים. כל מגמתי להניח אפשרות חדשה: "ישראל השלישית".

לפניכם הצעה לסדר יום ישראלי חדש, המבטיח כינונו של מרכז ישראלי, הכולל את רוב הישראלים ומאפשר חיים משותפים של משמעות.

שי פירון

יום העצמאות ה־73 למדינת ישראל

אייר תשפ"א