אני מתכננת, מרפי צוחק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אני מתכננת, מרפי צוחק
מכר
מאות
עותקים
אני מתכננת, מרפי צוחק
מכר
מאות
עותקים

אני מתכננת, מרפי צוחק

4.5 כוכבים (105 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"באופן מפתיע ומאוד לא אופייני, עד כה, כבר שלושה ימים שלמים בקורס, וכמות הפדיחות, הנפילות, המעידות וכדומה היומית שלי דומה לזו של המשתתפים האחרים בקורס. אה... מעניין מה מרפי מתכנן לי כאן..."
חוק מרפי: תיאוריה הגורסת שאם משהו יכול לפעול שלא כשורה, כך אכן יקרה. או במילים אחרות, כל מה שיכול להשתבש אכן ישתבש. כל אחד ואחת מאיתנו פוגשים בחוק מרפי מפעם לפעם במהלך החיים, אבל אצל בודדים הוא הופך לשותף קבוע בחייהם. יחידי סגולה אפילו מצליחים לייצר איתו מעין חברות משעשעת ומצליחים לרתום אותו ולהפוך אותו לכוח מניע בחייהם.
ספרה של ענבל אבידע מתאר את סיפורה של ישראלית כובשת לב, אשר חייה שזורים בשלל רגעים שמזכירים את חוק מרפי. תגובותיה לסיטואציות אלה מראות לנו את דרכה ההומוריסטית והמיוחדת להתמודד עם כל מה שמרפי זורק עליה... 
הספר מלא ברגעי הומור, שמעלים חיוך רחב על הפנים ולעיתים אף פרצי צחוק בלתי נשלטים.

פרק ראשון

פרק 1 
המפקדת

בוקר. עושה את צעדיי הראשונים בצה״ל ועל הגב שלי תיק צ'ימידן גדול יותר ממני. כבר חצי יום עבר ואני עדיין בשוק. הלם תרבות. מסיימת את שרשרת החיול ונשלחת לעלות על אוטובוס. אחרי כמה דקות של התברברות, אני מוצאת את האוטובוס, עולה עליו ומורידה מעליי את התיק הכבד. מסתכלת סביב ורואה הרבה מבטים ננעצים בי. אחד החיילים זורק באוויר: ״איזה כיף שיש איתנו בחורה במחלקה! כבוד שאת מתגייסת לקרבי!״
״מה קרבי?! אני? איזה קרבי?!״ אני משיבה בתדהמה. הנהג, שכנראה כבר ראה הרבה כמוני, מבקש לראות את הטופס שאני אוחזת בידי ואומר: ״מייד'לה, את על האוטובוס הלא נכון, את צריכה את האוטובוס שבקצה הטור״.
קופצת במהירות מהאוטובוס ומרגישה הקלה מסוימת. האוטובוס סוגר את דלתותיו מאחוריי ומתחיל בנסיעה. שוב מרגישה את המבטים של כולם ננעצים בי, הפעם דרך החלון האחורי של האוטובוס. מה לעזאזל מצחיק עכשיו? אני שואלת את עצמי. אז טעיתי באוטובוס, זה עד כדי כך מצחיק?! פתאום אני מבינה שההקלה שהרגשתי קודם לא הייתה סתם. שכחתי את התיק שלי באוטובוס. שיט, שיט! אני חייבת להשיג אותו בחזרה. מתחילה לרוץ אחרי האוטובוס ומנופפת לו כדי שיעצור. נהג האוטובוס המנוסה, שגם צעירות מעופפות במיוחד כמוני כבר ראה בעבר, עוצר את האוטובוס, ואחד החיילים זורק אליי את התיק דרך הדלת האחורית. ״נו באמת, אוי נהדר!״ אני אומרת לו ומוסיפה בציניות: ״תודה, באמת תודה״.
רצה לכיוון האוטובוס הנכון (בשאיפה), מסדירה את הנשימה אחרי הריצה והפעם מקפידה להתחיל ברגל ימין. מרימה את הרגל למדרגה הראשונה של האוטובוס ומשקל התיק מושך אותי למטה היישר לרצפה. מנסה להתרומם ולהתנהג כאילו איש לא ראה את הנפילה. נהגת האוטובוס, שנראית יותר כמו נהג, אומרת בקול צרוד: ״סוף־סוף הגיעה דרדסית ביש־גדא שלנו״. אני מחייכת חיוך פלסטי וחושבת - עוד סימן אחד מלמעלה וכבר היום אני דופקת נפקדות. מתיישבת ומקווה שהרושם הראשוני שיצרתי על כל הבנות באוטובוס לא ידבק בי לאורך כל הטירונות.
שבוע שלם של ״הנאות״ הטירונות גורם לכל אחד להרגיש כאילו הוא שנה בצבא. ואני, עם המזל שלי, כמובן, עוד מסונג׳רת להיות חניכה תורנית. מחכה כבר לצאת הביתה ולהיות עם המשפחה ועם החבר, אם רק נצליח לעבור את מסדר המפקדת מחר. אבל מנוסות שכמותנו, כבר לכולנו ברור שהמסדר לא יעבור חלק. לא משנה כמה באמת החדר יהיה נקי ומסודר, הוא לעולם לא יעבור מסדר בפעם הראשונה או השנייה. תמיד־תמיד המפקדת תמצא איזה ״פאק״.
חמישי בערב. המפקדת מסכמת את היום בקול הרובוטי והמעצבן שלה: ״חיילות, כל היום לא עמדתן בזמנים, המדים שלכן רחוקים מלהיות מדוגמים, השלשות שלכן לא היו עוברות שיעור חשבון ובואו לא נדבר על החדר. מקווה שלא תהיו המחזור הראשון שלי שנשאר שבת בשבת הראשונה שלו. אבל עם מחדלים כמו שלכן, לא הייתי בונה על בית״.
יום שישי לפנות בוקר, ולמרות האיום מאתמול, אחת הבנות, רוזי, מציעה שלא לנקות כמו לפסח לקראת המסדר הראשון, "כי גם ככה רוב הסיכויים שהמפקדת לא תעביר אותו". אנחנו מתלהבות מההצעה ומחליטות לנקות רק חפיף ולהמתין להערות, כדי להבין איפה להתמקד ובשאיפה לעבור את המסדר בפעם השנייה. אני מנחמת את כולנו בזה: בטוח מתישהו היום נעבור את המסדר, כי גם המפקדת בסופו של דבר בן אדם, וגם היא רוצה לצאת הביתה. ואולי אפילו גם לה יש חבר.
אנחנו מתארגנות באיטיות למסדר. אני קולטת בזווית העין את המפקדת מתקרבת לבניין וצועקת במלוא הגרון, בעיקר כדי שהיא תשמע: ״בנות, יש לנו עוד חמש דקות, תזדרזנה!״
אנחנו נעמדות כל אחת ליד המיטה שלה וממתינות למפקדת. אני מכניסה בדקה התשעים את החולצה למכנסיים ובודקת שכל הכפתורים במקומם. מצחיקה את עצמי במחשבה שעם המזל שלי, המסדר ייפול על איזה כפתור שאני לא אסגור בסדר הנכון.
מתכופפת כדי לקשור את השרוך של הנעל, שמה לב שנשארה על הרצפה שלולית קטנה ובה קצת סבון וחושבת בליבי שמישהי פה לקחה את הרעיון של מסדר לא מושלם רחוק מדי...
שומעת את הקולות של סגל המפקדות, העולות במדרגות. בעיניי כולן נראות אותו דבר. תוהה אם מלמדים את זה בקורס מפקדות: שיער אסוף בתוך הכובע, והכובע מכסה את העיניים. רק שחלילה לא יהיה קשר עין בינן ובינינו. צועקת שוב - מההתרגשות אפילו בקול חזק יותר מקודם - ״למסדר המפקדת כולן לעבור להקשב: שתיים, שלוש, הקשב!״
המפקדת, נמוכה ממני בהרבה, תמיד מרימה את הראש בזווית מסוימת למעלה. כנראה כדי להוסיף לעצמה עוד כמה סנטימטרים. היא נכנסת לחדר בדרמטיות, מרימה את הראש עוד יותר מהרגיל ואז… הרגל שלה מפספסת את המדרגה בכניסה לחדר. היא מאבדת את שיווי המשקל, ואני אומרת לעצמי בחיוך שבטח היא נזכרת שהמפקדת לעולם לא נופלת, אלא תמיד בודקת מקרוב את הרצפה. אבל המפקדת כנראה לא רוצה להגיע לרצפה, אז היא מנסה להציל את עצמה, שולחת רגל קדימה, דורכת בדיוק על השלולית ובה הסבון ומחליקה מקצה אחד של החדר לקצה השני.
כולנו המומות, בייחוד אני. אני חושבת בליבי: למה, למה, ל־מ־ה?! כל זה קורה דווקא במשמרת שלי כחניכה תורנית? הרי כל כך ברור שלא נעבור את המסדר לאור העובדה שעל הרצפה הייתה שלולית! (אם היה ספר חוקים על מסדרי ניקיון בצה״ל, הסעיף הזה לא היה כתוב בכלל מרוב שמובן מאליו שלא אמורה להיות שלולית על הרצפה).
הפאק הזה במסדר, שלא לדבר על המדים המקומטים של המפקדת, לא מותירים ספק: אנחנו, או ליתר דיוק - אני, בצרות. כולנו בחדר יודעות שאסור, אבל אסור בשום אופן להוציא צליל מהפה. וכולנו גם יודעות שזה רק עניין של זמן עד שאחת תפלוט קול גיחוך וכל החדר יתפוצץ מצחוק. כל אחת מסתכלת על נקודה אחרת בחדר, כדי שלא יהיה קשר עין בינינו. ממתינות בדום מתוח לראות מה יקרה עכשיו.
המפקדת נעמדת, מיישרת את החולצה, פונה לאט־לאט לעברנו, מסתכלת על כולנו ונעצרת בי. אומרת בטון רגוע אבל מפחיד: ״וואחד פאק בניקיון, השלולית שהייתה פה. ככה אתן חושבות שתעברו את המסדר?״ לא יודעת מה עובר עליי, אבל אני מחליטה לענות לה וממלמלת בקול חלש בלי להזיז את הראש: ״המפקדת, מקווה שלא שברת איזו רגל, המפקדת״.
המפקדת מן הסתם מתעצבנת עוד יותר. היא מתקרבת ונעמדת מול הפרצוף שלי ממש, הטונים שלה עולים כשהיא אומרת לי: ״קיבלת אומץ, אהה, חניכה תורנית!״
שוב שקט ודממה, ואני כמעט מאבדת את זה. נושמת עמוק וחושבת: איך לעזאזל אני יוצאת מזה. נזכרת ביוסי הפוזל מהתיכון, שתמיד נראה שהוא לא מסתכל לאנשים בעיניים כשהם מדברים איתו, מאמצת את הרעיון ובוהה באיזו נקודה על הקיר, ואז שומעת שאגה על הפרצוף שלי: ״ותסתכלי עליי כשאני מדברת איתך!״
אני משיבה כמעט בלי לחשוב: ״סליחה, המפקדת, יש לי פזילה, המפקדת״.
זהו, זה שובר את שולי, היא מתחילה לגחך, וזה שובר את רונה וגם את גילי שעומדת לידה ואז כולנו אחריהן לא מצליחות להתאפק ומתפוצצות מצחוק. המפקדת, שלא יכולה להסתכל לנו בעיניים, נעמדת בדום מתוח, מסדרת שוב את החולצה הרטובה למחצה ואומרת בקול קצינתי נמוך: ״משוחררות הביתה! ו... את! את נשארת פה״.
כולן מביעות אפס לויאליות ונוהרות החוצה מהחדר עם התיקים שלהן. חלקן צוחקות, חלקן מחליפות איתי מבט של ״שיהיה בהצלחה״, ״שיעבור בקלות״, ואני עדיין בדום מתוח, מנסה להסדיר את הנשימה. מחשבותיי נודדות אל מחוזות ה"מה יעלה בגורלי?" בטח אמות מזקנה בבסיס מהריתוק הכי ארוך שקיבלו בצה״ל, ואני לעולם לא אשתחרר.
נשארנו רק אני והמפקדת. המתח בגלל אי־הוודאות מתחיל להרוג אותי. בדיוק כשאני אומרת לעצמי: תנשמי עמוק, תספרי עד עשר ושוב תנשמי, כמו שלימדו אותנו בשיעורי יוגה בבית הספר - אני קולטת את המפקדת מסירה את הכובע מהראש, ספק מתיישבת ספק נופלת על המיטה המסודרת ו… מתחילה לבכות.
אני בהלם, לא יודעת מה לעשות בדיוק, לא ציפיתי לזה בכלל. המפקדת, בלי להסתכל עליי, אומרת בדמעות שלא מפסיקות לזרום: ״איך, איך אני אחיה עם הפדיחה הזאת?״
״אה... אה, זה... זה לא כל כך נורא, המפקדת," אני אומרת לה בלחש, "קחי אוויר, תספרי עד עשר, מחר יום חדש״. וביני לבין עצמי אני תוהה אם מה שאני מדקלמת למפקדת הוא טיפ עבורה - או עבורי… "תודה," היא אומרת לי וקמה ללכת.
"אין על מה," אני משיבה וכבר מפנטזת על היציאה הביתה. היא מביטה בי, שותקת לרגע ואז...
"אין על מה, מה?!" נשמע קול מוכר לי מקודם, היא שוב שואגת עליי.
"אין על מה, המפקדת,“ אני משיבה בהכנעה ויודעת שאת השבת הזאת - אני עושה כאן.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
105 דירוגים
75 דירוגים
14 דירוגים
10 דירוגים
2 דירוגים
4 דירוגים
29/4/2025

חמוד מאוד, קצר. קצר מדי

23/2/2025

ספר קליל מאוד וכייפי ומצחיק .

21/11/2024

ספר טוב הוא כזה שמשאיר אותך עם המחשבות עליו עוד הרבה אחרי שסיימת לקרוא – וזה בדיוק מה שקורה עם הספר המצחיק, השנון וכל כך אמיתי הזה! הסופרת מצטיינת ביכולת לתאר סיפורי חיים בצורה הומוריסטית ובראייה בריאה ומרעננת על החיים. כבר מצפה בכיליון עיניים לספר הבא!

14/11/2024

מצחיק וסוחף

29/8/2024

ספר קליל ומצחיק.

27/7/2024

אהבתי.

27/7/2024

קליל ומצחיק, נהנתי מאוד.

23/5/2024

הסופרת כובשת. העלילה משכנעת, מרתק ומושך.

22/5/2024

בתקופה כה כבדה הקלילות המבורכת של הספר סיפקה לי את האסקפיזם הנדרש. נזכרתי בדברים הפשוטים והחמודים של החיים שהם העיקר. תודה רבה על הרענון

21/5/2024

ספר מהמם וסוחף! קליל ומשעשע!

11/4/2024

ספר מעולה. צחקתי בקול! בדיוק לתקופה הנוכחית שאין כוח לכלום והכל נראה מדכא מזכיר לנו שלחיים יש זוויות מצחיקות

22/1/2024

!Great book

24/12/2023

ספר קליל מאד ומשעשע

22/12/2023

צחקתי בקול! ספר קצר, קליל ומשעשע.

29/11/2023

ספר קליל ומשעשע מאד

20/11/2023

קליל, משעשע

19/11/2023

חמוד, קליל, משעשע ואמיתי

10/11/2023

חמוד,קליל, מצחיק

2/11/2023

ספר קליל ומצחיק

27/10/2023

ספר מעולה, כתוב קולח וקליל, מצחיק וכייפי. ממש אהבתי :-)

26/10/2023

מאוד נהנתי וצחקתי מהספר

18/10/2023

ספר קליל, מצחיק וזורם. בא לי בזמן

14/10/2023

תודה על הספר הזה🌸

4/7/2022

קליל ושנון ונקרא במהירות, מחכה לספר הבא

24/4/2022

אהבתי מאוד ספר מקסים ומשעשע נוגע בנקודות החיים של כולנו עם הומור טוב וכתיבה סוחפת. מחכה לספרים הבאים

30/12/2021

ספר מקסים, שנון, קליל , זורם ומצחיק! ממש נהנתי ❤️מומלץ בחום

14/11/2021

יפה וקליל, ישראלי ואנושי

5/11/2021

ספר חמוד קליל ומשעשע.

17/10/2021

ספר כיפי, משעשע ומהנה. היה תענוג צרוף לקרוא את הספר, להזדהות עם הגיבורה ולהיזכר בסיטואציות דומות שעברו עליי. מומלץ בחום!!!

12/10/2021

 ספר מאוד חמוד עם סיפורים משעשעים. מאוד הערכתי את הקול האינטימי והחיובי של המספרת. לא משנה כמה הדברים לא עובדים כמתוכנן, המספרת מוצאת את נקודת המבט שבה היא רואה את ההומור המצבי. מצפה בקוצר רוח לספר הבא של ענבל אבידע.

6/10/2021

ספר קליל מצחיק ומהנה! נהנתי, צחקתי ואפילו הזדהתי, מחכה לספר הבא.

1/10/2021

מאוד משעשע ומצחיק. הזכיר לי כמה מהפאדיחות שקרו לי. ממליצה בחום נהנתי ממש.

28/9/2021

נהניתי מאוד לקרוא את הספר.

22/9/2021

ספר מעולה נקרא בנשימה אחת ממליצה בחום מצאתי עצמי צוחקת וומתרגשת כאחד ממש פנינה ספרותית שאפו לסופרת מחכה לעוד ספר שלה

21/9/2021

סיימתי לקרוא את הספר בכיפור. ספר מצחיק מאוד וחמוד. ממליצה בחום. העביר לי כמה שעות בכיף.

21/9/2021

מצחיק ושנון, קריאה ממש כיפית!

18/9/2021

אחלה ספר. קראתי בביס אחד. קריאה קלילה ומשעשעת העביר לי בכיף כמה שעות ביום כיפור🙂

14/9/2021

ספר שהעלה חיוך על פני :) חוויות ישראליות אמיתיות, המתארות באופן מתובל בהומור ציני נעים, סיטואציות שכל אחד מאיתנו יכול לדמיין את עצמו בהן. אני ממליצה!

13/9/2021

ספר מקסים ומשעשע

12/9/2021

ספר קליל ומצחיק! מצאתי את עצמי צוחקת בקול!!! כל כך התחברתי לדמות הספר בכל מיני סיטואציות.. מומלץ לעצמך וגם לחברה

11/9/2021

ספר מקסים, בכתיבה קלילה וקולחת מצליחה המחברת לתת פרספקטיבה מלאת הומור (גם עצמי) על סיטואציות מהחיים שלעיתים יכולות גם להכאיב ולתסכל.. מומלץ!

11/9/2021

ספר מרענן, קליל ומהנה! הצליח לגרום לי לצחוק בקול ואף להזדהות עם הפרשנות של חיי היום יום. הסופרת מצליחה לקחת את העליות והמורדות של חיי היום יום ולתת להם זווית הסתכלות הומוריסטית ואנושית כאחת, מה שיכול לתת לכל אחת ואחד גישה קצת יותר קלילה לאופן שבו אנחנו מסתכלים על חיינו. נהניתי מאוד לקרוא!

11/9/2021

אהבתי! כמי שקוראת בעיקר עיון, תפסה אותי הכריכה המדליקה ולאחריו גם הספר. אחלה של כתיבה! קלילה ומשעשעת שהצליחה ממש לתת לי את התחושה כאילו אני איתה שם בכל המצבים. מומלץ

10/9/2021

בקצרה, ספר נהדר, קליל ומהנה מאוד. אוסף סיפורים שלכולנו יש חיבור מיידי אליהם. הספר מאגד סיפורים רבים וקשרים ביניהם כך שגם אם נושמים רגע ונחים נשאבים חזרה לעוד הרפתקה ולצחוק חדש. ממש כייף ומרענן לקיץ

8/9/2021

קראתי את הספר בפורמט דיגיטלי באפליקציית עברית. מדובר בספר לא ארוך במיוחד, קליל וקריא, משעשע למדיי, שהזכיר לי סיטואציות מהחיים, גם שלי וגם של חברות. הספר מחולק לפרקים שכל אחד הוא סיפור מחייה של הגיבורה, קולח ונקרא כמעט ביום אחד. בכל פרק סיפור משעשע אחר המסופר על ידי הגיבורה באירוניה עצמית, תחילה כנערה, אחר כך חיילת, סטודנטית, אישה ואמא. כולנו יכולות להתחבר לרובם או לחלקם. מומלץ כספר קליל להעביר אחהצ עם כוס קפה.

4/9/2021

ספר חמוד ומשעשע שמשכיח את צרות היום יום (למרות שמרפי הרי צוחק). קריאה מהנה!!

29/8/2021

אהבתי!

29/8/2021

מה חשבתי? חבל שקראתי אותו כ"כ מהר:) ספר קליל וכיפי כתוב בגובה העיניים שנון ומתובל היטב היטב.

28/8/2021

אהבתי! ספר כיפי, קליל וממש ממש מצחיק (צחקתי בקול רם מספר פעמים תוך כדי קריאה). מומלץ בחום.

25/8/2021

ספר מצחיק, זורם, קליל וכיייפי!! קראתי את הספר בשקיקה, הוא כתוב בצורה מרתקת ושנונה. הסיפורים לקוחים ממקרים שקורים לנו בחיי היומיום, כייף שאפשר לצחוק על זה. כולם מתחברים זה לזה בצורה מיוחדת, מומלץ בחום!

24/8/2021

ספר מקסים ושובה לב. קראתי בהנאה צרופה, צחקתי בקול. ענבל מיטיבה לתאר סיטואציות אנושיות שכולנו מכירים מקרוב. עם המון אהבת אדם וחוש הומור בולעים את הספר בשקיקה. מתאים גם לקריאה משותפת עם הילדים!! מומלץץץץץץץץץץץ

23/8/2021

ספר מצחיק, קליל, וכייפי שעושה טוב על הנשמה. מתאר אירועים שקרו לכולנו באופן כזה או אחר, אבל סוף סוף אפשר לצחוק עליהם, כי כשהם קרו לנו הם היו די מביכים…. אז לכל מי שרוצה לנקות את הראש, ולהעביר כמה שעות בכייף, הספר הזה הוא פתרון נהדר. ממליץ בחום ובחיוך רחב 😊

16/8/2021

כתיבה נהדרת, ספר קולח וכיפי. מצאתי את עצמי צוחקת בקול

14/8/2021

נהנתי מאד לקרוא את " אני מתכננת, מרפי צוחק" מאת ענבל אבידע. ספר המאגד בתוכו 16 סיפורים קצרים, קלילים, מפתיעים ומצחיקים. כל סיפור עומד בפני עצמו אך בין הסיפורים ישנו חוט מקשר שהוא למעשה הגיבורה עצמה וחוסר מזל. לאורך הקריאה נוצרה בי הרגשה דומה לזו שבשמיעת אלבום מוסיקה ישראלי טוב. הסיפור השביעי, "אדון שוקו" היותר רציני, שבו מרפי קצת הגזים, שבה את ליבי.

14/8/2021

מצחיק, שנון וכתוב בצורה מעולה וכיפית לקריאה. גורם לכולנו להזכר ברגעים המצחיקים שלנו בחיים. מומלץ בחום, מעולה כמתנה!

13/8/2021

הספר כתוב בפשטות, שנון ומצחיק ביותר!!😂 מומלץ למי שרוצה להרים את מצב הרוח שלו או לגרום לחבר/ה קרובים לחייך🌸

13/8/2021

מצחיק ומשעשע ומלא חן.

12/8/2021

מיוחד כל כך באופיו המצחיק ושונה מהספרים אותם אני רגילה לקרוא. כל פרק מצחיק , שנון, כיפי ומהנה מקודמו. כתוב בשפה קולחת, זורם וקליל. בנוי מפרקים שבונים מצבים מצחיקים בזה אחר זה ואת ההתמודדות של הכותבת איתם, מה שגורם לנו הצופים להבין שנכון, מרפי בא לבקר… אבל בוא נרים איתו כוסית לחיים:)) כל כך התלהבתי שרכשתי לילדיי.

10/8/2021

ספר מלא הומור מתובל בציניות, כתיבה שנונה ורהוטה! נהניתי מכל סיפור וסיפור שמשך אותי לקריאת כל הספר בבת אחת! מושלם!

7/8/2021

אהבתי את הספר כי הוא כתוב בצורה קלילה ומהנה. לכל אחד מאיתנו קורים מקרים שאנו מתקשים להתגבר עלהם. הסופרת, שזהו פרי עטה הראשון, מספרת בחן רב כיצד היא מתגברת על תקלות מרפי שמתרחשות בחייה. מומלץ מאוד!

7/8/2021

ספר מגניב. קליל בדיוק מתאים לחופשת הקיץ. אהבתי.

4/8/2021

Fantastic read, truly captures the audience, wonderful humor. A real treat! Highly recommend!

3/8/2021

ספר מעולה!! הרבה זמן לא צחקתי מספר טוב. כל כך נהנתי שסיימתי לקרוא תוך 3 שעות.

2/8/2021

כתוב בצורה מאוד כייפית ומהנה לקרוא. ספר מצחיק ושנון. מומלץ!

1/8/2021

שנון, מצחיק ועוצר נשימה, הספר הזה עושה טוב לנשמה. אם תבחר בספר זה אז אין לי ספק שתמצא עצמך צוחק וצוחק. ענבל סופרת מדהימה, עשו לעצמכם טובה ותקראו.

27/7/2021

צחקתי בקול. ספר חמוד מאוד.

15/11/2023

ספר מהמם, קליל ויפה!!!

1
18/12/2024

ספר מתוק מקסים וקליל, בלי המון מחשבה העביר לי את הלילות הלבנים בנעימים, הסיפור בחיפה עם הציצי ק ו ר ע .😝 מומלץ בחום.

2/8/2024

ספר קליל, זורם, חביב, ועיתים גם מצחיק. ההתחלה היתה צפופה באירועים. עם התקדמות הספר, הרצף קצת הופר עד שהיתה הרגשה שהסופרת האיצה לקראת הסיום. בסך הכל נחמד. הצליח להקל את רגעי הלחץ של אירועי מלחמת חרבות ברזל.

24/2/2024

נחמד ומשעשע

17/1/2024

קורע מצחוק. סיימתי לפני כמה שעות ואני רוצה עוד, מזמן לא צחקתי ככה.

28/12/2023

מצחיק, מביך ומעניין. שווה קריאה למבוגרים.

31/10/2023

חמוד קליל

29/10/2023

כייפי מהנה ומצחיק

28/10/2023

ספר חביב מאוד,קריא ומהנה .

16/10/2023

מצחיק ומשעשע אתנחתא לימים אלו..

30/9/2021

המצבים היומיומיים הכי מטופשים ומתסכלים שכל אדם יזהה את עצמו בתוכם - הופכים כאן לאוסף קליל ומהנה של רגעים משעשעים שכיף לקרוא. פתאום החלקים המבאסים של החיים מרגישים קצת פחות מבאסים. אז לא רק מרפי צוחק, גם הקוראים. תענוג!

8/9/2021

הסופרת מנסה בכוח להצחיק, מה שלא העלה אצלי אפילו חיוך. הספר חמוד, מינימליסטי וזורם... נחמד כדיי להעביר קצת את הזמן.... בהצלחה בספרים הבאים...

21/9/2024

חמוד ממש הסתיים מהר מיד

11/11/2023

נחמד. לא מגובש

23/10/2023

ספר חמוד, לא יותר

8/1/2022

לומר את האמת - לא אהבתי. נראה שזו יצירת בוסר וככזו היא הייתה, בעיניי, שטחית וחברות עניין. למזלי הספר היה קצר וקריא. מקווה שספרים אחרים של הסופרת יותר מגובשים.

16/5/2024

סיפורים משעשעים יותר ופחות, כתיבה לא ברמה גבוהה

19/10/2023

בנאלי

14/10/2023

לא טוב

17/2/2023

אם טעמכם בספרים כטעמי, אז לא תמצאו בספר הזה עיניין. מטעמי נימוס לא ארחיב.

6/9/2021

נורא ואיום!

אני מתכננת, מרפי צוחק ענבל אבידע
פרק 1 
המפקדת

בוקר. עושה את צעדיי הראשונים בצה״ל ועל הגב שלי תיק צ'ימידן גדול יותר ממני. כבר חצי יום עבר ואני עדיין בשוק. הלם תרבות. מסיימת את שרשרת החיול ונשלחת לעלות על אוטובוס. אחרי כמה דקות של התברברות, אני מוצאת את האוטובוס, עולה עליו ומורידה מעליי את התיק הכבד. מסתכלת סביב ורואה הרבה מבטים ננעצים בי. אחד החיילים זורק באוויר: ״איזה כיף שיש איתנו בחורה במחלקה! כבוד שאת מתגייסת לקרבי!״
״מה קרבי?! אני? איזה קרבי?!״ אני משיבה בתדהמה. הנהג, שכנראה כבר ראה הרבה כמוני, מבקש לראות את הטופס שאני אוחזת בידי ואומר: ״מייד'לה, את על האוטובוס הלא נכון, את צריכה את האוטובוס שבקצה הטור״.
קופצת במהירות מהאוטובוס ומרגישה הקלה מסוימת. האוטובוס סוגר את דלתותיו מאחוריי ומתחיל בנסיעה. שוב מרגישה את המבטים של כולם ננעצים בי, הפעם דרך החלון האחורי של האוטובוס. מה לעזאזל מצחיק עכשיו? אני שואלת את עצמי. אז טעיתי באוטובוס, זה עד כדי כך מצחיק?! פתאום אני מבינה שההקלה שהרגשתי קודם לא הייתה סתם. שכחתי את התיק שלי באוטובוס. שיט, שיט! אני חייבת להשיג אותו בחזרה. מתחילה לרוץ אחרי האוטובוס ומנופפת לו כדי שיעצור. נהג האוטובוס המנוסה, שגם צעירות מעופפות במיוחד כמוני כבר ראה בעבר, עוצר את האוטובוס, ואחד החיילים זורק אליי את התיק דרך הדלת האחורית. ״נו באמת, אוי נהדר!״ אני אומרת לו ומוסיפה בציניות: ״תודה, באמת תודה״.
רצה לכיוון האוטובוס הנכון (בשאיפה), מסדירה את הנשימה אחרי הריצה והפעם מקפידה להתחיל ברגל ימין. מרימה את הרגל למדרגה הראשונה של האוטובוס ומשקל התיק מושך אותי למטה היישר לרצפה. מנסה להתרומם ולהתנהג כאילו איש לא ראה את הנפילה. נהגת האוטובוס, שנראית יותר כמו נהג, אומרת בקול צרוד: ״סוף־סוף הגיעה דרדסית ביש־גדא שלנו״. אני מחייכת חיוך פלסטי וחושבת - עוד סימן אחד מלמעלה וכבר היום אני דופקת נפקדות. מתיישבת ומקווה שהרושם הראשוני שיצרתי על כל הבנות באוטובוס לא ידבק בי לאורך כל הטירונות.
שבוע שלם של ״הנאות״ הטירונות גורם לכל אחד להרגיש כאילו הוא שנה בצבא. ואני, עם המזל שלי, כמובן, עוד מסונג׳רת להיות חניכה תורנית. מחכה כבר לצאת הביתה ולהיות עם המשפחה ועם החבר, אם רק נצליח לעבור את מסדר המפקדת מחר. אבל מנוסות שכמותנו, כבר לכולנו ברור שהמסדר לא יעבור חלק. לא משנה כמה באמת החדר יהיה נקי ומסודר, הוא לעולם לא יעבור מסדר בפעם הראשונה או השנייה. תמיד־תמיד המפקדת תמצא איזה ״פאק״.
חמישי בערב. המפקדת מסכמת את היום בקול הרובוטי והמעצבן שלה: ״חיילות, כל היום לא עמדתן בזמנים, המדים שלכן רחוקים מלהיות מדוגמים, השלשות שלכן לא היו עוברות שיעור חשבון ובואו לא נדבר על החדר. מקווה שלא תהיו המחזור הראשון שלי שנשאר שבת בשבת הראשונה שלו. אבל עם מחדלים כמו שלכן, לא הייתי בונה על בית״.
יום שישי לפנות בוקר, ולמרות האיום מאתמול, אחת הבנות, רוזי, מציעה שלא לנקות כמו לפסח לקראת המסדר הראשון, "כי גם ככה רוב הסיכויים שהמפקדת לא תעביר אותו". אנחנו מתלהבות מההצעה ומחליטות לנקות רק חפיף ולהמתין להערות, כדי להבין איפה להתמקד ובשאיפה לעבור את המסדר בפעם השנייה. אני מנחמת את כולנו בזה: בטוח מתישהו היום נעבור את המסדר, כי גם המפקדת בסופו של דבר בן אדם, וגם היא רוצה לצאת הביתה. ואולי אפילו גם לה יש חבר.
אנחנו מתארגנות באיטיות למסדר. אני קולטת בזווית העין את המפקדת מתקרבת לבניין וצועקת במלוא הגרון, בעיקר כדי שהיא תשמע: ״בנות, יש לנו עוד חמש דקות, תזדרזנה!״
אנחנו נעמדות כל אחת ליד המיטה שלה וממתינות למפקדת. אני מכניסה בדקה התשעים את החולצה למכנסיים ובודקת שכל הכפתורים במקומם. מצחיקה את עצמי במחשבה שעם המזל שלי, המסדר ייפול על איזה כפתור שאני לא אסגור בסדר הנכון.
מתכופפת כדי לקשור את השרוך של הנעל, שמה לב שנשארה על הרצפה שלולית קטנה ובה קצת סבון וחושבת בליבי שמישהי פה לקחה את הרעיון של מסדר לא מושלם רחוק מדי...
שומעת את הקולות של סגל המפקדות, העולות במדרגות. בעיניי כולן נראות אותו דבר. תוהה אם מלמדים את זה בקורס מפקדות: שיער אסוף בתוך הכובע, והכובע מכסה את העיניים. רק שחלילה לא יהיה קשר עין בינן ובינינו. צועקת שוב - מההתרגשות אפילו בקול חזק יותר מקודם - ״למסדר המפקדת כולן לעבור להקשב: שתיים, שלוש, הקשב!״
המפקדת, נמוכה ממני בהרבה, תמיד מרימה את הראש בזווית מסוימת למעלה. כנראה כדי להוסיף לעצמה עוד כמה סנטימטרים. היא נכנסת לחדר בדרמטיות, מרימה את הראש עוד יותר מהרגיל ואז… הרגל שלה מפספסת את המדרגה בכניסה לחדר. היא מאבדת את שיווי המשקל, ואני אומרת לעצמי בחיוך שבטח היא נזכרת שהמפקדת לעולם לא נופלת, אלא תמיד בודקת מקרוב את הרצפה. אבל המפקדת כנראה לא רוצה להגיע לרצפה, אז היא מנסה להציל את עצמה, שולחת רגל קדימה, דורכת בדיוק על השלולית ובה הסבון ומחליקה מקצה אחד של החדר לקצה השני.
כולנו המומות, בייחוד אני. אני חושבת בליבי: למה, למה, ל־מ־ה?! כל זה קורה דווקא במשמרת שלי כחניכה תורנית? הרי כל כך ברור שלא נעבור את המסדר לאור העובדה שעל הרצפה הייתה שלולית! (אם היה ספר חוקים על מסדרי ניקיון בצה״ל, הסעיף הזה לא היה כתוב בכלל מרוב שמובן מאליו שלא אמורה להיות שלולית על הרצפה).
הפאק הזה במסדר, שלא לדבר על המדים המקומטים של המפקדת, לא מותירים ספק: אנחנו, או ליתר דיוק - אני, בצרות. כולנו בחדר יודעות שאסור, אבל אסור בשום אופן להוציא צליל מהפה. וכולנו גם יודעות שזה רק עניין של זמן עד שאחת תפלוט קול גיחוך וכל החדר יתפוצץ מצחוק. כל אחת מסתכלת על נקודה אחרת בחדר, כדי שלא יהיה קשר עין בינינו. ממתינות בדום מתוח לראות מה יקרה עכשיו.
המפקדת נעמדת, מיישרת את החולצה, פונה לאט־לאט לעברנו, מסתכלת על כולנו ונעצרת בי. אומרת בטון רגוע אבל מפחיד: ״וואחד פאק בניקיון, השלולית שהייתה פה. ככה אתן חושבות שתעברו את המסדר?״ לא יודעת מה עובר עליי, אבל אני מחליטה לענות לה וממלמלת בקול חלש בלי להזיז את הראש: ״המפקדת, מקווה שלא שברת איזו רגל, המפקדת״.
המפקדת מן הסתם מתעצבנת עוד יותר. היא מתקרבת ונעמדת מול הפרצוף שלי ממש, הטונים שלה עולים כשהיא אומרת לי: ״קיבלת אומץ, אהה, חניכה תורנית!״
שוב שקט ודממה, ואני כמעט מאבדת את זה. נושמת עמוק וחושבת: איך לעזאזל אני יוצאת מזה. נזכרת ביוסי הפוזל מהתיכון, שתמיד נראה שהוא לא מסתכל לאנשים בעיניים כשהם מדברים איתו, מאמצת את הרעיון ובוהה באיזו נקודה על הקיר, ואז שומעת שאגה על הפרצוף שלי: ״ותסתכלי עליי כשאני מדברת איתך!״
אני משיבה כמעט בלי לחשוב: ״סליחה, המפקדת, יש לי פזילה, המפקדת״.
זהו, זה שובר את שולי, היא מתחילה לגחך, וזה שובר את רונה וגם את גילי שעומדת לידה ואז כולנו אחריהן לא מצליחות להתאפק ומתפוצצות מצחוק. המפקדת, שלא יכולה להסתכל לנו בעיניים, נעמדת בדום מתוח, מסדרת שוב את החולצה הרטובה למחצה ואומרת בקול קצינתי נמוך: ״משוחררות הביתה! ו... את! את נשארת פה״.
כולן מביעות אפס לויאליות ונוהרות החוצה מהחדר עם התיקים שלהן. חלקן צוחקות, חלקן מחליפות איתי מבט של ״שיהיה בהצלחה״, ״שיעבור בקלות״, ואני עדיין בדום מתוח, מנסה להסדיר את הנשימה. מחשבותיי נודדות אל מחוזות ה"מה יעלה בגורלי?" בטח אמות מזקנה בבסיס מהריתוק הכי ארוך שקיבלו בצה״ל, ואני לעולם לא אשתחרר.
נשארנו רק אני והמפקדת. המתח בגלל אי־הוודאות מתחיל להרוג אותי. בדיוק כשאני אומרת לעצמי: תנשמי עמוק, תספרי עד עשר ושוב תנשמי, כמו שלימדו אותנו בשיעורי יוגה בבית הספר - אני קולטת את המפקדת מסירה את הכובע מהראש, ספק מתיישבת ספק נופלת על המיטה המסודרת ו… מתחילה לבכות.
אני בהלם, לא יודעת מה לעשות בדיוק, לא ציפיתי לזה בכלל. המפקדת, בלי להסתכל עליי, אומרת בדמעות שלא מפסיקות לזרום: ״איך, איך אני אחיה עם הפדיחה הזאת?״
״אה... אה, זה... זה לא כל כך נורא, המפקדת," אני אומרת לה בלחש, "קחי אוויר, תספרי עד עשר, מחר יום חדש״. וביני לבין עצמי אני תוהה אם מה שאני מדקלמת למפקדת הוא טיפ עבורה - או עבורי… "תודה," היא אומרת לי וקמה ללכת.
"אין על מה," אני משיבה וכבר מפנטזת על היציאה הביתה. היא מביטה בי, שותקת לרגע ואז...
"אין על מה, מה?!" נשמע קול מוכר לי מקודם, היא שוב שואגת עליי.
"אין על מה, המפקדת,“ אני משיבה בהכנעה ויודעת שאת השבת הזאת - אני עושה כאן.