מעבר לקופה
מלחמדיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלחמדיה
מלחמדיה
מלחמדיה

מלחמדיה

נחמן שי
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר כמתנה

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נחמן שי

נחמן שי (נולד ב-28 בנובמבר 1946) הוא איש תקשורת ישראלי, חבר הכנסת ה-19 מטעם סיעת העבודה וסגן יושב ראש הכנסת. בעבר כיהן כחבר הכנסת מטעם סיעת "קדימה" (בכנסת ה-18), כמפקד גלי צה"ל, דובר צה"ל, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, יועץ תקשורת, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו"ר רשות השידור, וכן כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי UJC.

ב-2013 פרסם שי את ספרו "מלחמדיה: ישראל, העולם והקרב על התודעה" בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר חוקר את התפקיד שמילאה התקשורת באינתיפאדה השנייה. על כך, זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2013‏.
שי הוא בעל תואר ראשון מהחוג להיסטוריה כללית, מוסמך בתקשורת המונים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בר-אילן, אותו סיים ב-2009‏. עבודת הדוקטורט של שי זכתה בפרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון באוניברסיטת ת"א.
לקרוא עוד...

נושאים

המזרח התיכוןהייטק ודיגיטלדמוקרטיה

תקציר

הקרב על התודעה הפך בשנים האחרונות למערכה רבת-משמעות, בישראל ובעולם. כבר אין זה באמת משנה מה קרה במציאות, חשוב מה נקלט בעדשה ומה שודר ברחבי הרשת. זוהי חזית חדשה הפועלת לטובתם של ארגוני טרור וקבוצות גרילה במאבקם מול מדינות דמוקרטיות ומשמשת כלי לחימה שמשפיע גם על המורל וגם על תהליך קבלת ההחלטות.

מלחמדיה הוא ספר ראשון בשפה העברית העוסק בתורה המתפתחת של הדיפלומטיה הציבורית החדשה ומקומה בקרב התודעתי בין מדינות לבין ארגוני טרור וגרילה. הספר פורש את דרכה ומאבקיה הייחודים של מדינת ישראל במערכה זו ואת הדגם שפיתחה, דגם שעשוי לשמש דוגמה למדינות ליברליות-דמוקרטיות אחרות הנמצאות בעימותים דומים.

ד"ר נחמן שי הוא חבר כנסת ומן המנוסים והוותיקים שבאנשי ההסברה של ישראל. הוא שירת בעבר במגוון תפקידים בתחומי התקשורת וההסברה בארץ ובחו"ל, ובין היתר שימש כדובר צה"ל במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991 וכראש מערך ההסברה בתחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. עבודת הדוקטור שעליה מבוסס הספר זכתה בפרס לחקר ביטחון ישראל ע"ש מאיר ורחל צ'צ'יק לשנת 2012, המוענק על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי.

"ספר חובה לכל פוליטיקאי, איש ממשל, עיתונאי, איש עסקים, חוקר וסטודנט" - פרופ' איתן גלבוע, אוניברסיטת בר אילן

"חיבור מאלף הממחיש את מרכזיותה וחשיבותה של הדיפלומטיה הציבורית בתהליכי תכנון וקבלת ההחלטות" - רון פרושאור, שגריר ישראל לאו"ם

"המחקר יהיה מעתה לכרך-יסוד בכל ספרייה המתיימרת להקיף את המלחמה הישראלית המתמדת מכל זווית, מסורתית כמו גם חדשנית" - אמיר אורן, הארץ

***הגרסה האלקטרונית אינה כוללת את מפתח השמות ***

לקרוא עוד...

פרק ראשון

"למה היהודים יורים עלינו?"

 

עד פינוי היישובים היהודיים ברצועת עזה ב־2005 היה צומת נצרים שבמרכז הרצועה סמוך ליישוב נצרים. רחבעם זאבי הוא שנתן ליישוב את שמו - נוסח עברי לשם מחנה הפליטים הקרוב, נוסייראת. היישוב היה מובלעת יהודית בין מרכזי אוכלוסייה ערבית צפופה, והיווה שנים רבות נקודת חיכוך בין הפלסטינים לצה"ל. ליד הצומת הוקם מוצב צה"ל שחלש על כבישים ראשיים. איישו אותו כשלושים חיילים בפיקוד שני קצינים בדרגת סגן־אלוף.

בבוקר שבת, 30 בספטמבר 2000, נהרו לצומת נצרים מאות תושבים, רבים מהם נערים, שיידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר המוצב. העיתונאי רון בן־ישי, שהיה אז במוצב, סיפר כי נורתה עליו אש מכמה כיוונים.* חיילי המוצב השיבו אש וגם צלפו לעבר אוחזי נשק.**

[*. רון בן-ישי, ריאיון אישי (להלן: ר"א), 9.8.07; ערוץ 1, 30.9.00.]

[**. יום-טוב סמיה, ר"א, 13.7.05.]

ג'מאל א־דורה ובנו בן השתים־עשרה מוחמד יצאו באותו בוקר מביתם במחנה הפליטים אל־בורייג' כדי לקנות מכונית. "עלינו למונית ונסענו לכיוון עזה," סיפר האב. "כשהגענו לצומת נצרים הנהג עצר ואמר שיש מהומות וביקש מאיתנו לרדת; הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך. [...] ירדתי עם מוחמד וביקשתי לחצות את הכביש, ואז נקלענו למכת אש שנורתה משני הצדדים."* בתיעוד נראים השניים צמודים לקיר בלוקים ומסתתרים מאחורי חבית בטון. חילופי האש נמשכו ארבעים וחמש דקות.** "התחילו לירות עלינו כשלא היה לנו לאן לפנות והיכן לתפוס מחסה. ראינו רק את חומת הבטון והסתתרנו שם. מוחמד התחיל לשאול אותי: 'למה היהודים יורים עלינו?' לא יכולתי לענות כי הייתי עסוק בחיפוש דרך להגן עליו. אחרי רבע שעה של יריות נפצע מוחמד ברגל ימין ואמר לי, 'הכלבים פצעו אותי, הכלבים פצעו אותי.' עניתי לו: 'אל תפחד. עוד מעט יבוא אמבולנס ויוציא אותנו מכאן.' אבל האמבולנס לא הגיע. הוא בא מאוחר, רק כשהכל כבר נגמר ובני היה הרוג."*** בתצלומי האירוע נראה הילד שרוע מת בחיק אביו, והלה משעין ראשו חסר אונים לאחור. האירועים בצומת נמשכו שעות אחדות ודעכו לקראת ערב.

[*. "מעריב", 2.10.00, עמ' 1.]

[**. "הארץ", 6.10.00, עמ' 2.]

[***. בתוך: צימרמן, 2005, עמ' 160; ר' גם "מעריב", 2.10.00, עמ' 1 ו"ידיעות אחרונות", 2.10.00, עמ' 12.]

 

* * *

 

צלמים וכתבים רבים נכחו בצומת נצרים באותו יום ודיווחו על האירועים, אך על מות מוחמד א־דורה היה רק דיווח אחד - של צלם הרשת הצרפתית השנייה (פראנס 2), טלאל אבו־רחמה. ראש המערכת בישראל, שארל אנדרלין, שהה במשרדו בירושלים כשאבו־רחמה דיווח לו בטלפון על חילופי אש בצומת ועל כך שהוא מצלם אב ובנו הנמצאים תחת אש: "אני מקבל את החומר ויודע שזה חומר חזק מאוד. אין לי ברירה, כל עזה יודעת שיש לי את החומר הזה ואני חייב לשדר. השאלה היא איך לשדר. האם זה תואם את כללי הרשת? הם לא מראים גופות ולא מראים תמונות קשות מדי. הוחלט עם העורך התורן בפריז שזה תואם את הכללים ואפשר לשדר."*

[*. שארל אנדרלין, ר"א, 14.8.07.]

אנדרלין פנה לרס"ן ירדן ותיקאי, ראש ענף תקשורת חוץ בדובר צה"ל. "בידי תמונות קשות," אמר, "ואני מבקש את תגובת צה"ל." בהיותו קצין מילואים ביחידת הדובר, הציע אנדרלין עצמו לנסח את התגובה ולומר ש"צה"ל מנהל חקירה ומתנצל על הירי." ותיקאי השיב שלא ראה את הדיווח, לכן אינו יכול להגיב עליו ואין בכוונתו להתנצל: "נתתי לו תגובה שאומרת כי הנושא פורסם בכלי התקשורת ואנחנו נבדוק אותו. תוך שעה היה החומר בערוץ 1 ובערוץ 2."*

[*. ר"א, 27.7.05.]

לוותיקאי ולאנדרלין גרסאות שונות לגבי ההצעה לצפות בקלטת. לדברי ותיקאי, אנדרלין הציע לו לבוא למערכת ולצפות בכתבה, ואילו אנדרלין גורס שהציע לשלוח לו קלטת. כך או כך, איש בצה"ל לא ראה את הקלטת לפני שידורה ולכן הדיווח בפראנס 2 לא כלל תגובה ישראלית רשמית. מאוחר יותר, בעקבות מידע שהגיע מהשטח, מסר דובר צה"ל את הדברים הבאים: "הפלסטינים עושים שימוש ציני בילדים ובנשים על ידי הבאתם למוקדי העימות בשטחים. האירוע שצולם ברצועת עזה החל בירי חי מכוון, בהשלכת חומרי נפץ ותבערה על ידי הפלסטינים, לרבות שוטרים, לעבר כוחות צה"ל ובהסתערות של מאות מתפרעים לעבר מאחזי צה"ל. במקום התפתחו חילופי אש כבדים והתמונה התמקדה רק בפגיעה בילד ובאביו שנקלעו לקו האש, בלא שניתן היה לזהות את מקור הירי, ולכן לא ניתן לקבוע בוודאות מי פגע בילד ובאביו. צה"ל מצר על אובדן חיים בכלל ועל פגיעה בילדים בפרט, אך ברור כי בסיטואציה שנוצרה במקום, כל מי שהגיעו לשם, פלסטינים או ישראלים, יכולים היו להיפגע מירי. האחריות לכך מוטלת על הפלסטינים ועל כל מי שאחראי להסתה. במסגרת תחקיר האירועים הכללי ייחקר גם אירוע זה."

הודעה זו פתחה פתח לשאלה אם צה"ל הרג את מוחמד א־דורה, אך תשובה לא ניתנה. ישראל גמגמה מהרגע הראשון. "מעריב" ציטט את מפקד אוגדת עזה: "הילד לא נהרג מאש כוחותינו."* אך ב"ידיעות אחרונות" היתה הכותרת - "גורמי צה"ל מעריכים, השניים נהרגו מאש חיילי צה"ל." אלוף הפיקוד יום־טוב סמיה צפה באירוע בחדשות הערב בטלוויזיה, אך לדבריו לא העריך אז את משקלו. רק משהגיעו אליו פניות מהמטכ"ל החל לבדוק את התקרית, ומהתחקירים הגיע למסקנה שאיש במוצב לא ירה על הילד.** לני בן־דוד, איש הסברה, הבחין ש"היה בלבול. שמענו משהו אחד מיום־טוב סמיה, ומשהו אחר מדובר צה"ל, ומשהו נוסף ממפקד בשטח. לא היתה גרסה אחת".***

[*. 2.10.00, עמ' 2]

[**. יום-טוב סמיה, ר"א, 13.7.05.]

[***. ר"א, 4.7.05.]

אנדרלין מסר את הכתבה לסוכנויות החדשות והיא הופצה מיד. שלומי אלדר, כתב לענייני ערבים בערוץ 1, ערך אותה לשידור: "התמונה היתה חוויה מעצבת לאינתיפאדה כולה. לא היתה תגובה מדובר צה"ל."* לדברי רפיק חלבי, מנהל החדשות בערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית, "תחילה היו לבטים אם לסייג ולצמצם את היקף הכיסוי כי מקור החומר לא היה מבוקר בידינו, אבל אחרי שראינו שזה יצא בלוויין בנפח ובעוצמה כזו, נתנו גם אנחנו נפח גדול יחסית."** בי־בי־סי תיאר את התהודה הרבה שעורר הסיפור וציין כי התמונה הופיעה בכותרת הראשית ב"ניו יורק טיימס".

[*. שלומי אלדר, ר"א, 26.4.06.]

[**. ר"א, 18.6.07.]

נוכח אי־הבהירות החליט ראש אגף המבצעים, האלוף גיורא איילנד, לשגר לפיקוד הדרום את סגן דובר צה"ל, אל"מ עילם קוט. למחרת היום הציג לפניו אלוף הפיקוד סמיה את תמונת הזירה, וחזר על עמדתו כי הוא אמנם מצטער על מות הילד, אך אינו מתנצל כי "אנחנו לא [אשמים] באירוע הזה."* על פי מפות הזירה התרשם קוט שצה"ל לא פגע בא־דורה. הוא גם למד באותה הזדמנות על הפער בעמדות בין אלוף פיקוד הדרום לבין ראש אגף המבצעים.** כעבור ימים אחדים, ב־5 וב־10 באוקטובר, נהרגו עוד שני ילדים פלסטינים. באירועים אלה הגיבו אלוף פיקוד הדרום ודובר צה"ל במהירות והציגו גרסה ישראלית אמינה ומבוססת.***

[*. יום-טוב סמיה, ר"א, 13.7.05.]

[**. עילם קוט, ר"א, 21.8.05.]

[***. דובר צה"ל, 5.10.00, 10.10.00.]

ב־31 בספטמבר 2000 זימן דובר צה"ל התייעצות בהשתתפות נציגי משרד החוץ אלון פנקס, גדעון מאיר ומאיר שלמה. סגנו קוט גרס כי מאחר שצה"ל לא ירה בילד, יש לומר זאת מיד. מאיר, נציג משרד החוץ, התנגד: "אם אתה תצא עכשיו ותגיד 'זה לא אני', אתה חייב להביא הוכחות מוצקות כדי שיגידו 'או־קיי, זה לא אתה'."*

[*. ר"א, 13.7.05.]

באותו יום שידר פראנס 2 כתבה נוספת על האירוע, המתארת את הלוויית א־דורה. בכתבה צוין כי לגרסת צה"ל לא ניתן לקבוע בוודאות מי הרג את הילד. הלחץ התקשורתי התעצם ובדיון ביחידת הדובר הציע האלוף איילנד שהוא ימסור לתקשורת שצה"ל מתכוון לבדוק את עצמו. במסיבת עיתונאים שכינס אמר ש"בנתונים שהיו בידי באותה עת הסברתי כי ככל הנראה הוא נורה בידינו, ובוודאי לא התכוונו לפגוע בו."* בעקבות דבריו דיווחו כלי התקשורת שישראל קיבלה אחריות על האירוע.** "אני עשיתי פה את השגיאות. אני מודה," אומר איילנד. "לקחתי אחריות כי עד אותו רגע זה היה הסבר יותר הגיוני. חשבתי שלהתחיל להיתפס כמי שאינם יודעים - אף אחד לא יאמין לך, ואתה יוצא לא טוב פעמיים. בדיעבד זו היתה שגיאה."

[*. גיורא איילנד, ר"א, 2.8.05.]

[**. "ידיעות אחרונות", 4.10.00, עמ' 9.]

באותו סופשבוע ארוך פרצו במגזר הערבי בישראל "מהומות אוקטובר". משקיפים רבים מצביעים על הקשר בין תמונת א־דורה בזרועות אביו לבין פרוץ המהומות. ראש הממשלה אהוד ברק נפגש עם ראשי הציבור הערבי בלשכתו וחזר על דברי איילנד: "הילד נהרג מאש צה"ל; [...] התברר לנו שהחיילים, שכנראה נקלעו למצוקה, ירו על הילד והרגו אותו בלי שהתכוונו לכך."*

[*. "מעריב", 3.10.00, עמ' 10.]

בדיון במטכ"ל שבוע לאחר מות א־דורה, דיווח סמיה על תוצאות התחקיר הראשוני בהתבסס על שיחות עם מפקדי המוצב ועם חייליו ועל צילום אוויר של הצומת. "תל אביב טעתה בהודעה המיידית לתקשורת ובהתנצלות," אמר. בינתיים הספיק להורות על הריסת מבנים רבים באזור הצומת, כולל קיר הלבנים וחבית הבטון שמוחמד א־דורה ואביו הסתתרו מאחוריהם.* הזירה המקורית השתנתה ואבידה. רבים סבורים כי הוא פעל בחופזה, וגם סמיה הודה בטעותו זו. השיקולים המבצעיים גברו במקרה זה על צורכי ההסברה, שחשיבותם לא הובנה.

[*. הודעת דובר צה"ל, 8.10.00.]

את ההצעה לערוך חקירה רשמית העלה העיתונאי תום שגב בעקבות תחקיר שעשה ופורסם בעיתון "הארץ".* סמיה החליט לאמץ את הרעיון ומינה צוות חוקרים, ובהם מומחים מהצבא, מהמשטרה ומרפא"ל.** הרכב הצוות נשמר בסוד ונודע רק לאחר שבע שנים.*** שניים מהחברים בו היו יוסף דוריאל, מהנדס מכונות, ונחום שחף, פיזיקאי, ששיתפו פעולה בעבר בחקירה פרטית של רצח רבין. שניהם היו בדעה כי צה"ל לא פגע בילד והציעו את שירותיהם לסמיה.****

[*. "הארץ", 6.10.00.]

[**. רון בן-ישי, ר"א, 9.8.07.]

[***. "הארץ", 1.11.07.]

[****. "הארץ", 7.11.00, עמ' 1א'.]

סמיה נתקל בשלושה קשיים בחקירת האירוע: הוא נאלץ לשחזר את הצומת שנהרס על פי פקודתו, חומר הגלם של הכתבה לא היה בידיו, וגופת א־דורה לא עברה ניתוח שלאחר המוות. את הזירה הוא אמנם שִחזר, אך את חומר הגלם לא קיבל: "אנו לא נותנים חומרים שלא שודרו. זו המדיניות. לא ניתן את הקלטת משום שהיו אנשים שהחזיקו בקבוקי מולוטוב ביד והוא [הצלם, נ"ש] פחד להסגירם,"* אמר אנדרלין. החומר המלא הוצג לראשונה רק ב־2008 בבית המשפט בצרפת. לדברי ד"ר ז'ומעה סקא מבית החולים שיפא בעזה, שטיפל באותו יום באב ובילד, "כל הקליעים שפגעו בהם נכנסו ויצאו מגופם ולכן אין בנמצא קליעים שעשויים להוכיח מי אחראי למותו של א־דורה."**

[*. שארל אנדרלין, ר"א, 10.7.05.]

[**. "הארץ", 7.11.00.]

בטרם הסתיימה חקירת צה"ל הדיח סמיה את דוריאל מצוות הבדיקה לאחר שנודע לו כי פרשׂ בפני תוכנית הטלוויזיה האמריקנית "שישים דקות" את התזה שלו שמות הילד א־דורה לא היה אלא הצגה מבוימת.* בנושא זה יפסיד לימים דוריאל במשפט שיתנהל בינו לבין הרשת הצרפתית פראנס 2. סמיה עצמו הזדרז להתראיין לאותה התוכנית, וחשף בה לראשונה את תמונות השחזור. הכתבה שודרה קודם שהוצגו ממצאי התחקיר בפני גורמים רשמיים בישראל: "היא [הכתבה, נ"ש] שמה אותנו ללעג ולקלס. [...] אם מישהו לא זכר את האירוע - עכשיו הזכרנו לו אותו,"** אומר סמנכ"ל משרד החוץ מאיר.

[*. שם.]

[**. גדעון מאיר, ר"א, 31.7.05.]

הרשת הצרפתית שידרה בתוך כך עוד כתבה על האירוע, שישראל שוב הצטיירה בה באופן שלילי. לדברי יהודה יעקב, קונסול ההסברה בניו יורק, נבע הדבר מהיעדר שיתוף פעולה של צה"ל.* לא ברור מדוע צה"ל היה מוכן לשתף פעולה עם סי־בי־אס אך לא עם פראנס 2.

[*. ר"א, 26.10.00.]

סמיה סיים את החקירה והציגה לפני הרמטכ"ל שאול מופז. הוא היה משוכנע לחלוטין כי צה"ל לא הרג את מוחמד א־דורה, אך ממצאי החקירה תמכו בדעה זו רק באחוז גבוה מאוד של סבירות. בדיון אם להציג את ממצאי החקירה בפומבי וכיצד, קבע מופז כי צה"ל אינו יכול לעסוק בכך עוד: "הרמטכ"ל אמר בצדק כי [...] אי־הוודאות נשארת [ולכן יש] לרדת מהנושא."*

[*. גיורא איילנד, ר"א, 2.8.05.]

דובר צה"ל תמך בעמדת הרמטכ"ל.* ראש חטיבת מבצעים, תא"ל גדי אייזנקוט, סבר אחרת: "לדעתי, היה נכון להתעקש ולספר את הסיפור האמִתי, על בסיס הממצאים, מתוך הבנה שבשלב זה ברור שמדובר בסֶמל לשנים ארוכות וחשוב להציג לפני הציבור את הסיפור האמִתי."** סמיה עמד על דעתו, התעקש ודרש לתת פומבי לממצאים. ב־27 בנובמבר, כמעט חודשיים לאחר האירוע, נערכה מסיבת עיתונאים והוצגו בה עיקרי התחקיר: "הסיכוי כי הם [א־דורה ובנו, נ"ש] נפגעו מאש חיילי צה"ל - נמוך מאוד, עד כדי לא קיים. הסבירות שא־דורה נפגע מאש פלסטינית תועה או מכוונת היא גבוהה."***

[*. רון כתרי, ר"א, 17.7.05.]

[**. ר"א, 12.6.07.]

[***. ערוץ 2 27.11.00; יום-טוב סמיה, ר"א, 13.7.05.]

האם תרמה מסיבת העיתונאים להסברה הישראלית? במשרד החוץ גורסים שהיא רק העלתה מחדש את הסיפור על מטענו הרגשי ותו לא, ובכך גרמה לנו נזק. למולו התגבשה בצה"ל ומחוצה לו הדעה שראוי כי ישראל תטיל ספק בנסיבות המוות ותפעל בכל דרך שהיא כדי לפרסם זאת בפומבי. המחלוקת שרירה וקיימת.

 

* * *

 

כשהתברר לנחום שחף, חבר צוות החקירה, כי מסקנות הצוות לא התקבלו, הוא החליט לחקור לבדו את השאלה מי הרג את מוחמד א־דורה ולהוכיח כי הכתבה ששודרה בפראנס 2 היתה שקרית. הגורמים הממלכתיים הניחו לנושא והוא היה היחיד שהתמיד לעסוק בו בתקשורת ובערכאות משפטיות: "יש לנו הוכחות פוזיטיביות שהירי הגיע מכיוון העמדה הפלסטינית, לא מכיוון העמדה הישראלית. [...] יש לנו פלסטינים שרצחו בדם קר את הילד, וזהו מעשה נורא. פלסטינים שהורגים את הילד לעיני המצלמות ומאשימים חיילים ישראלים חפים מפשע."*

[*. נחום שחף, ר"א, 25.7.05.]

להוכחת טענותיו ריכז שחף חומר ויזואלי הנוגע לאירועים ושיגר אותו לכלי התקשורת ולמנהל לשכת העיתונות הממשלתית דני סימן. על פי NRG־מעריב, שחף הטיל ספק בכך שהילד א־דורה או אביו נפגעו בכלל מירי, ואם כן, טען כי בכל מקרה לא היה זה ירי של חיילי צה"ל.* בהזדמנויות רבות מאז הוא שב וטען שהפלסטינים ביימו את האירוע, ואף הרחיק לכת וקבע כי א־דורה כלל לא נהרג. סימן היה הגורם הרשמי הראשון שאימץ את עמדתו של שחף ועמד מאחוריה בראיונות עיתונאיים.** א־דורה האב הכחיש זאת לימים מכול וכול: "בדת שלנו כל בן אדם שנהרג עם כדור, הוא חי, חי בגן העדן. לא אצלנו באדמה, אצל אלוהים הוא חי."*** בזאת נפתח המאבק התקשורתי־משפטי בעניין זה, בישראל ובצרפת.

[*. 1.4.01.]

[**. "ליברסיון", 7.11.02; "כל העיר", 11.10.02.]

[***. בריאיון לאסתי פרז, רשת ב', 2.10.07.]

בינתיים הפיקה אסתר שפירא, כתבת רשת הטלוויזיה הגרמנית א־אר־דה, סרט דוקומנטרי על נסיבות מותו של הילד; הסרט צולם בסיוע העמותה הפרו־ישראלית "פלסטיניאן מדיה ווטש" (PMW). הוא שודר בגרמניה ב־18 במרס 2002, ונאמר בו כי קרוב לוודאי שמוחמד א־דורה נפגע מאש פלסטינית.

 

* * *

 

פיליפ קרסנטי, פוליטיקאי ואיש עסקים יהודי־צרפתי, יושב ראש "מדיה רייטינגס", ארגון לא־ממשלתי צרפתי העוקב אחר פרסומים בתקשורת, צפה בסרטה של שפירא בצרפת. הוא התרשם מצדקת טענותיה, החליט להתגייס למאבק הציבורי "למען ההיסטוריה",* ומאז לדבריו הקדיש את כל זמנו לגילוי האמת בפרשה: "ישראל שנואה מאוד בצרפת. היא נתפסת כמדינה חזקה ועשירה שהצבא שלה מתנהג כמו הנאצים. ההחלטה שלי להיאבק קוממה רבים, לא רק בממסד הצרפתי אלא גם בקהילה היהודית. הרבה יהודים ולא יהודים אמרו לי שאני צודק, אבל שהם אינם יכולים לתמוך בי פומבית כי הם לא יוכלו להילחם בממסד זה."**

[*. The Jerusalem Post, 29.11.07.]

[**. "הארץ", 1.11.07.]

מכאן ואילך התגלגל העניין בבתי משפט ובתקשורת הצרפתית. ב־13 בינואר 2003 הופיע בצרפת ספרו של ז'ראר הובר, "בחינה מחודשת של סצינה מבוימת",* ובו נטען כי אירועי נצרים היו מבוימים. שותפיו לחקירה היו סטפני ג'ופה, העורכת הראשית של סוכנות הידיעות "מטולה",** שהובר עבד בה, והעיתונאית נידרה פולר, שתרגמה את הספר לאנגלית.

[*. Gerard Huber: Contre Expertise Dune mise en scene.]

[**. MENA - Metula News Agency.]

"ויסלבלואר מגזין", עיתון מקוון, אישר את טענותיו של הובר וכינה את הסיפור "אירוע מבוים של תיאטרון רחוב". לדברי העיתון, התשובות לשאלותיו נמצאות בידי פראנס 2, אך הרשת מסרבת לחשוף אותן. העיתון ציטט את טענת הובר שטרם הוכח בכלל אם מוחמד א־דורה חי או מת, ושאל מדוע סרטה של שפירא לא הוקרן בשום רשת טלוויזיה צרפתית.

ב־22 באוקטובר 2004 הרשתה פראנס 2 לשלושה עיתונאים עצמאיים לצפות בעשרים ושבע דקות מחומר הגלם. שניים מהם פרסמו אחר כך מאמר ב"לה פיגארו" המטיל ספק באותנטיות של הצילומים. הם שלחו את מאמרם ל"לה מונד", אך זה סירב לפרסמו. בינתיים הצטרף למאבק גם פרופ' ריצ'רד לנדס מאוניברסיטת בוסטון - הוא גילה עניין בנושא וכינה אותו "עלילת דם".

פראנס 2 הגישה תביעות דיבה כנגד חלק ממבקריה, ובהם פיליפ קרסנטי. ב־21 בפברואר 2005 התייצב "ג'רוזלם פוסט" לצד המטילים ספק בעניין מות א־דורה בעקבות מאמרים שהופיעו בעיתונות הצרפתית. רענן גיסין, יועץ התקשורת של ראש הממשלה דאז, חידש אז את המאמצים לקבל את חומר הגלם, אך נדחה שוב.

באמצע 2005 התפתחה הפרשה בשני מוקדים. בצרפת דרשו קרסנטי ותומכיו כי פראנס 2 תחזור בה מההאשמה שא־דורה נהרג מאש צה"ל ותודה כי התרשלה. הם הפעילו לחץ ציבורי, תקשורתי ומשפטי. בישראל ניהל שחף מערכה ציבורית נגד ראש המערכת אנדרלין. קרסנטי, שחף, גיסין וסימן - כולם תבעו מאנדרלין את חומר הגלם כדי להוכיח את גרסתם. פרופ' לנדס תמך בשני מוקדי הפעילות וניסה לחשוף באמצעותם את דרך ההתנהלות התקשורתית של הפלסטינים. הוא רואה במקרה א־דורה דוגמה לביום אירועים: "ניסיתי ללא הצלחה לעניין את כלי התקשורת המרכזיים בזיוף הברור והמדהים הזה. לשם כך, הפקתי את 'פוליווד' [פלסטינית+הוליווד, נ"ש] - כתבת וידיאו החושפת את חוסר היושר ואת שותפותו המתמיהה של המערב בשימוש בצילומים כדי ליידע אותנו על הקורה במזרח התיכון."*

[*. פרופ' לנדס, ר"א, 6.8.07.]

בניסיון לכפות על פראנס 2 להודות בטעותה יזם לנדס כינוס בהרצליה ב־18 בדצמבר 2006, תחת הכותרת "המדיה כתיאטרון של מלחמה - הבלוגוספירה והקרב הגלובלי על החברה האזרחית", שהתמקד בפרשת א־דורה. בין הדוברים בכינוס היה קרסנטי, שכבר הפסיד בערכאה הראשונה במשפטו ונאלץ לשלם קנס, הוצאות משפט ועוד אירו אחד סמלי, פיצוי לאנדרלין ולאבו־רחמה.

ב־19 באוקטובר 2006 ערער קרסנטי על פסק הדין ופנה לגורמים רשמיים בישראל, שיסייעו לו לקבל את חומרי הגלם כדי להקרינם בבית המשפט בערכאה הבאה. הפעם נענה בחיוב. ותיקאי שיגר מזכר לסגן הרמטכ"ל האלוף דן הראל והסביר את הצורך לקבל את החומר. בהשראתו פנה סגן דובר צה"ל, אל"מ שלומי עם־שלום, לאנדרלין וביקש את החומרים. בהתייחסו לדיון המשפטי הודה עם־שלום כי תוצאות המשפט בצרפת הן שהניעו את הגורמים הרשמיים בישראל לבקש שוב את חומר הגלם.*

[*. עם-שלום, 10.9.07; "מקור ראשון", 18.9.07; The Jerusalem Post, 17.9.07.]

העמותה הישראלית "שורת הדין" התגייסה אף היא למערכה נגד פראנס 2 וביקשה מסימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, לנקוט צעדים משפטיים נגד הרשת. אז נודע כי בעבר כבר נעשתה בדיקה משפטית עם פרקליטות המדינה וההצעה נדחתה. כך היתה לשכת העיתונות הגורם הישראלי הרשמי הראשון שאימץ את הטענות נגד הרשת והצטרף למאבק; אבל כבר למחרת פרסמה לשכת ראש הממשלה, המופקדת על לשכת העיתונות הממשלתית, הודעה לתקשורת ובה התנערה מדברי סימן.*

[*. "ידיעות אחרונות", 2.10.07.]

"ג'רוזלם פוסט" תיאר בהרחבה את המחלוקת הפנימית בישראל בעניין זה: מצד אחד, סימן ובכירים במשרד החוץ ובצה"ל העלו ספק לגבי מהימנות השידור; וכנגדם, שגריר ישראל בצרפת דני שק וגורמים רשמיים אחרים תקפו את קרסנטי על כך שהוא מחזיר את הסיפור לכותרות, לטענתם.*

[*. The Jerusalem Pos, 1.11.07.]

החלטת בית המשפט בצרפת, מכתבו של סימן ופניית דובר צה"ל לפראנס 2 עוררו עניין מחודש בפרשת א־דורה. פניית עם־שלום לרשת אמנם נדחתה, אך בית המשפט בצרפת כפה עליה להקרין לפניו את החומר המבוקש.* בערעור טען קרסנטי ש"לאחר צפייה בחומר הגלם, ראינו רק תמונות מבוימות של ההמון שמתרוצץ בצומת וצועק 'הוא מת, הוא מת', וכל זאת עוד לפני שא־דורה נהרג."

[*. "הארץ", 15.11.07.]

בד בבד נמשכו המאבקים בישראל. לבית המשפט המחוזי בתל אביב הגיש שחף תביעה נגד "הארץ" בסך ארבע מאות מיליון שקל בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב ובאינטרסים הכלכליים שלו.* ב־12 בדצמבר 2007 שידר ערוץ 10 כתבה של שי חזקני על פציעותיו הקודמות של ג'מאל א־דורה. על פי הכתבה, פציעות אלה נגרמו שנים לפני האירוע בצומת נצרים, והצגתן בתקשורת בהקשר לאירוע זה היתה הטעיה. בכתבה הופיעה ג'ופה, שהגדירה את פרשת א־דורה כ"הונאה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה." פרקליטת פראנס 2 תבעה למחרת מערוץ 10 לפרסם התנצלות.

[*. NRG-מעריב, 5.12.07.]

ב־27 בפברואר 2008 התקיים בצרפת עוד דיון בערעורו של קרסנטי. בדיון הוצגה חוות דעת של ז'אן קלוד שלינגר, מומחה לזיהוי פלילי, שעל פיה לא יכלו הילד ואביו להיפגע מירי צה"ל וסביר מאוד שמדובר בתמונות מבוימות. משרד הרשת בישראל שלח מכתב לעורך "הארץ" שפרסם את הידיעה ולמו"ל שלו, ודרש לפרסם תגובה מיידית, ולפיה לא היה משקל משפטי לעדותו של שלינגר. בפנייה נאמר כי בית המשפט בצרפת הסכים אמנם שחוות הדעת תוגש לו, אך קבע כי עדות המומחה עצמו לא תישמע.

ב־21 במאי 2008, בית הדין לערעורים בפריז זיכה את קרסנטי מאשמה כי הוציא את דיבת הרשת, אך זו הודיעה מיד כי תערער על ההחלטה. ב־4 ביוני חתמו עיתונאים צרפתים, עמיתיו של אנדרלין, יחד עם קוראי "נובל אובזרווטר", על עצומה באתר השבועון שהגדירה אותו כקורבן מסע שנאה, בעיקר נוכח הישגיו העיתונאיים ושמו הטוב. לכך באה תגובה הפוכה של עיתונאים אחדים שגינו את העצומה ודרשו לפתוח בחקירה עצמאית. ב־2 ביולי תבעו נציגי הקהילה היהודית מהנשיא סרקוזי להקים ועדת חקירה בפרשה.

גם המהלך הבא היה בבית משפט בצרפת: הרופא הישראלי, ד"ר יהודה דוד, הורשע בתביעת דיבה שהגיש נגדו ג'מאל א־דורה. התביעה התבססה על הכתבה ששודרה בערוץ 10, שדוד טען בה כי כבר ב־1994 טיפל בצלקות בגופו של א־דורה האב. א־דורה עמד על כך שנפגע בצומת נצרים ובית המשפט קיבל את טענתו. בצר לו, פנה ד"ר דוד לממשלת ישראל וביקש את עזרתה במימון הוצאות המשפט. בניגוד למנהגה בעבר ולמדיניותה הכללית, נענתה הממשלה וקיבלה עליה לממן את הגנתו המשפטית.

 

עוד דיון בערכאה משפטית בצרפת לא ייתן, כנראה, תשובה לשאלה הראשונית מי הרג את מוחמד א־דורה, אך הוא עשוי להכריע אם נהגה פראנס 2 על פי כללי האתיקה העיתונאית ואכן הציגה בפומבי את כל המידע שהיה ברשותה. ייתכן שתשובתה תפתח את הפולמוס מחדש. נכון שישראל אינה יכולה להוכיח את עמדתה, כשם שגם הפלסטינים והרשת הצרפתית אינם יכולים להוכיח את ההפך. הדבר היחיד שנותר הוא הרושם המצטבר מדיווחי העיתונים, מן הנוכחות המסיבית של הנושא ברשת ומהשימוש בתצלומים, שהאחריות למותו של א־דורה מוטלת על ישראל.

חיפוש המילים "מוחמד א־דורה" באינטרנט מעלה מאות אלפי תוצאות, מספר גבוה מאוד המעצים את האתגר העומד בפני ישראל. רשת האינטרנט זוכרת היטב גם את מה שהתקשורת המסורתית שוכחת, והיא מזכירה זאת שוב ושוב. ברשת הסיפור חי, קיים ומשחזר את עצמו, לכן עניינה של ישראל בפרשת א־דורה לא הסתיים ויש טעם להפריך את הטענה שהיא אשמה במותו.

תמונת מוחמד א־דורה, הילד המונח מת בחיק אביו, היתה רגע מכונן בפתח אירועי "גאות ושפל". היה זה קו פרשת המים בין תקופת המשא ומתן המדיני לבין רצף האלימות החדש. אהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, טוען כי א־דורה סדק את התמיכה המדינית בישראל לאחר ועידת קמפ־דיוויד ב־2000: "זהו מקרה פרטי שתועד מקרוב, מקרה נואש של חוסר אונים. טבעה של התקשורת העולמית שהתמונות הגיעו ישירות לבטן של מיליונים בעולם, כולל מקבלי החלטות. [...] ההסברה שלנו ניסתה להחזיר את הסיפור למסגרת הכוללת. [...] התמונות הפכו לחלק מהסמלים שהצד השני השתמש בהם במסגרת מאבקו להגדיר מי צודק. העולם עוסק בפרשנות של התמונה היחידנית, אך מפרש אותה בהקשר רחב יותר."*

[*. ר"א, 2.3.06.]

בקרב המעורים במערכות הדיפלומטיה הציבורית החדשה יש הסכמה מלאה שאירוע זה שינה את ההתנהלות התקשורתית בין ישראל לבין הפלסטינים וקבע כללים חדשים שהשפיעו על המשך אירועי "גאות ושפל". רובם מציינים את התפקוד הלקוי של גורמים בצה"ל ובמערכות אחרות ומותחים ביקורת על התגובה האִטית, על היעדר בהירות, על ריבוי דוברים, על שינוי גרסאות, על אי־הבנת הזירה ועל היעדר תיעוד מבצעי.

"גורמים ישראליים קיבלו אחריות על האירוע ומיד התחילו להתנצל. אני חושב שזו היתה טעות," אומר משה יעלון, אז סגן הרמטכ"ל. "זהו בדיוק המקרה שהיינו צריכים מהר מאוד לברר את העובדות לגביו ולצאת עם גרסה משלנו. פה הטענה שלי היא בעיקר לפיקוד הדרום, שלא העמיד מיד גרסה שבדיעבד התברר שהיא סבירה יותר."*

[*. ר"א, 6.10.05.]

 

* * *

 

מות מוחמד א־דורה בשידור חי מול מצלמות הטלוויזיה הוא הסיפור העיתונאי המשפיע ביותר באירועי "גאות ושפל". הוא קרה מיד בראשיתם והיה אירוע תקשורתי נדיר. מיליוני אנשים נהרגו במלחמות ובאירועים אלימים, אך רק במקרים בודדים מונצח בצילום רגע המוות. העובדה שמדובר במות ילד מוסיפה עוד להעצמת הסיפור והדרמה. ילדים יצאו בראש המאבק הפלסטיני בעבר; הם מצטלמים היטב, מעוררים אהדה וממחישים את המשכיות המאבק בישראל: "מה שקרה עם א־דורה הוא דבר משני לחלוטין, יש להבין את המצב הכללי ואותו יש לנתח. אי־אפשר לדון בשאלות הטכניות, לכאורה, של א־דורה בלי להבין את העומק התודעתי שהיה פה. לב העניין הוא שהיהודים הורגים ילדים פלסטינים. כל ההסברה מסביב נעשית באותו רגע לא חשובה," אומר תא"ל יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן.*

[*. ר"א, 13.3.06.]

אירוע זה הוא מקרה בוחן למקומה של התקשורת הבינלאומית ולרשמים שהיא יוצרת. למרות המחלוקת הנמשכת על מידת השפעתם של כלי התקשורת, מתברר כי במקרה הזה, מצלמה אחת בלבד הביאה את הסיפור לידיעת העולם וחוללה גל של תגובות. "העולם היום מאוד פתוח, מדווחים על הכול. היכולת שלנו להוסיף על התמונות בטלוויזיה או על מאמרים בעיתון ובאינטרנט היא שולית," אומר משה ארנס, לשעבר שר הביטחון ושר החוץ. "במקרה של א־דורה התברר שהתמונה שהוצגה לא היתה המציאות, אבל אלו היו התמונות ששודרו כל הזמן והן יצרו מציאות. הסברה יכולה להוסיף משהו, אך היכולת הזאת הולכת וקטנה נוכח תמונות אלה. מבחינה הסברתית יש להן משקל רב מאוד."*

[*. ר"א, 4.4.06.]

הרשת הצרפתית חלקה את הסיפור העיתונאי שלה עם סוכנויות ידיעות ורשתות אחרות, וכך העצימה את האפקט התקשורתי ויצרה אחריות תקשורתית קולקטיבית ומחויבות לסיפור. מעתה נחלקה האחריות בין מאות ערוצים ותחנות ברחבי העולם: "קיבלנו את החומר מסוכנות הידיעות איי־פי וניסינו לבדוק את זוויות הצילום. אחרי כמה שיחות וניתוחים החלטנו שאפשר להציג את זה. נראה לנו שהאב והבן נורו בידי צה"ל וזו דעתנו עד היום," אומרת ג'ניפר גריפין, כתבת פוקס ניוז.* רשת אל־ג'זירה ורשתות לוויין ערביות אחרות הפכו מיד את אירוע א־דורה לנושא המרכזי של שידורי האינתיפאדה, ולאחר מכן ערכו תשדירים ותוכניות רבות שהנציחו אותו והטביעו את חותמו לאורך זמן. אפשר להניח שאירועי "גאות ושפל", שהחלו עם עלייתו של אריאל שרון להר הבית, היו נמשכים בלאו הכי - אבל אירוע א־דורה היה ללא ספק זרז, והשידורים בכלי התקשורת מינפו אותו. באווירה הטעונה בין העולם המוסלמי והערבי לבין ישראל גרמו התמונות הללו להתפרצות אלימה בקרב ערביי ישראל, לאימוצו של א־דורה לסמל בידי ארגון אל־קאעידה ולהפיכתו לגורם מתסיס בוועידת דרבן.

[*. ר"א, 25.4.06.]

הרשתות הלווייניות מגלמות את העולם הטכנולוגי החדש ואת שימושיו בתקשורת. הטכנולוגיה החדשה מאפשרת לרכז חומר מפינות שונות ברחבי העולם, לערוך אותו ולהפיצו במהירות. כיום ממוקם החומר באתרי האינטרנט וממילא שמור בזיכרון העולמי הקולקטיבי. "הבעיה המרכזית שאני רואה מצד המסביר," אומר יוסי ביילין, "היא שבעולם און־ליין, היכולת לבדוק איזושהי בדיקה, אפילו ראשונית, ולצאת עם תגובה הולמת בזמן אמת היא כמעט בלתי־אפשרית."*

[*. ר"א, 12.3.07.]

התקשורת הישראלית נוטה להזדהות ברגעי משבר עם הנרטיב הלאומי, ומשום כך להעלות ספקות באשר לאמיתות דיווח כזה, עד כדי אי־שידורו או דחייתו. אבל במציאות החדשה אין היא יכולה לעמוד מהצד, אין היא עוד שחקן בלעדי, ואם היא תעכב את הסיפור הוא ישודר בלאו הכי בערוצי חדשות זרים ובאתרי אינטרנט. אירוע א־דורה ממחיש את הגלובליזציה של החדשות ואת נפילת המחסומים בין סיקור בידי תקשורת חוץ לבין התקשורת הישראלית.

 

היעדרו של אנדרלין מהשטח מעלה סימני שאלה בנוגע למהימנותו העיתונאית של הסיפור. מאז החלו אירועי "גאות ושפל" נמנעו הכתבים הזרים מכניסה לשטחים והעבירו נתח מרכזי מהפעילות התקשורתית שלהם לעיתונאים פלסטינים. תופעה זו מובנת על רקע ההתנכלויות לכתבים הזרים, שבמקרים אחדים הסתיימו אפילו במעצרם, אך אינה מצדיקה אותה, שכן הדבר הוביל ליצירתה של בעיה אתית מהותית, שכתבים אלה מסרבים להודות בה. עוד עובדה: בצומת לא היתה שום מצלמה אוהדת לישראל, לא תיעוד מבצעי צה"לי ולא צוות תקשורת ישראלי. יש רק דיווח עיתונאי אחד בידי צלם פלסטיני של רשת צרפתית. שחף ולנדס גילו כי היו עוד מצלמות שהראו זוויות אחרות של חילופי האש, אך הן לא הגיעו לידי התקשורת. אף לא אחת מהן מראה את א־דורה ובנו נורים.

נוכחותם הבלעדית של הצלמים הפלסטינים בשדה הקרב החדש מחזקת את הצורך בתיעוד המבצעי מטעם צה"ל. הדבר נדון בעבר פעמים רבות, ולמרות זאת בספטמבר 2000 לא היה לצה"ל תיעוד מבצעי. סגן דובר צה"ל שהגיע למקום ההתרחשות ציין כאחד הלקחים הראשונים את חסרונו של התיעוד, אך גם לאחר שצה"ל החליט להטמיעו ביחידותיו, נמשך התהליך תקופה ארוכה מדי והיעדרו בלט שוב במלחמת לבנון השנייה. הטענה שהפלסטינים מביימים את האירועים מחזקת צורך זה: "התחלנו להכניס מצלמות לאירועי טרור כי הגענו למסקנה שזו זירת פשע," אומר רענן גיסין. "במקום לקחת עורך דין צמוד, ניקח אפוא מצלמה צמודה שתתעד זאת."*

[*. ר"א, 3.5.05.]

צה"ל היה הגורם היחיד שחקר את פרשת א־דורה בהיבטיה המבצעיים, אולם תחקיר האירוע נגנז בארכיון צה"ל וייפתח רק בעוד עשרות שנים. התפקוד התקשורתי־הסברתי של מערכת הדיפלומטיה הציבורית לא נחקר, וכך נמנע תהליך הכרחי של לימוד מסקנות והפקת לקחים. צה"ל לא גילה עקיבות במדיניות התקשורתית; דברים סותרים נאמרו מתחילת הפרשה ולכל אורכה; כל מהלך תקשורתי לווה במחלוקת שהיו לה ביטויים פומביים. צה"ל, שלא קלט מיד את עוצמת האירוע ואת משמעותו, טיפל בו באופן אִטי, כדבר שבשגרה. השיחות הראשונות בין דובר צה"ל לאנדרלין הפיקו תגובה רשמית שנוסחה באופן כללי ולא נִטרלה את הסיפור: "לא ציפיתי מהם שיֵדעו להסביר לי מי הרג את הילד," אומר הכתב הצבאי אלון בן־דוד. "כן ציפיתי שהם יבינו שחלק עיקרי מהעימות הזה מתנהל בזירה התקשורתית ושהם חייבים לפעול שם."* אריק גורדין מיחידת דובר צה"ל מחזק את דבריו: "אם היו מסבירים את העובדות האמִתיות מהר, עוד יכלו לתקן משהו. אם זה לוקח לך שלושה ימים - לא עשית דבר."**

[*. ר"א, 21.3.06.]

[**. ר"א, 25.12.06.]

חודשיים לאחר מעשה היה אפשר לקוות שצה"ל יציג ממצאים אמינים שיבהירו מה בדיוק אירע בצומת, אך ההוכחות שהציג אלוף הפיקוד יום־טוב סמיה היו חלקיות בלבד והעמימות נשארה בעינה. לבד מהמחלוקת בין פיקוד הדרום לבין המטכ"ל ובין האלוף סמיה לבין האלוף איילנד, גם משרד החוץ וצה"ל נקטו עמדות הפוכות. צה"ל אימץ את עמדת סמיה ואִפשר לו להציגה בתקשורת. משרד החוץ טען מלכתחילה שכל עיסוק בנושא יחמיר את מצבה של ישראל, ונשאר עקבי בטענתו זו. מחנה הספקנים במערכת הממשלתית ומחוצה לה רק הלך וגדל.

גורמים לא־ממשלתיים, יחידים ועמותות, גילו עניין בפרשת א־דורה והבינו את משמעותה ארוכת הטווח. הם יצרו רשת אישית חוצת גבולות והפעילו אותה במערכה הפומבית. הם לא הסתפקו בפעילות ברשת והעתיקו אותה למפגשי חוקרים ככנס הרצליה ולעיתונות המסורתית. בדרך זו הם הגיעו לעיתונים דוגמת "ניו יורק טיימס", "אינטרנשיונל הראלד טריביון" ו"לה מונד".

בשלב הבא העבירו העמותות את המאבק מעולם התקשורת לכלים ממלכתיים, כמערכות המשפט בצרפת ובישראל. במהלך המאבק על התודעה ניכר תפקידן המשמעותי של העמותות, השחקן החדש בדיפלומטיה הציבורית, שהעניקו לתחום ממדים חדשים.

 

* * *

 

אחד המאפיינים של אלימות בעצימות נמוכה הוא הא־סימטריה בין החזק לחלש. תמונות רבות של האינתיפאדה הראשונה והשנייה הציגו ילדים פלסטינים מתעמתים עם חיילים ישראלים ומשליכים עליהם אבנים. תמונת הילד הפלסטיני מול הטנק הישראלי מעלה מחדש את הסיפור המקראי של דוד וגוליית, אך בהיפוך תפקידים. הפעם הישראלים, מזוינים ומצוידים היטב, הם שמתייצבים מול ילדים פלסטינים, חסרי האונים והחשופים: "א־דורה הפך להיות אייקון, סמל לאכזריות של הישראלים, של גוליית ודוד, של ישראלים כרוצחים ילדים פלסטינים, הרשע שיש בנו והעוצמה הנוראית הזאת של ישראל."*

[*. אמירה אורון, ר"א, 9.8.05.]

המפגש בין ישראל לבין הפלסטינים מתחולל גם בהיבט אחר של א־סימטריה בין שתי החברות: האחת דבקה בערכים דמוקרטיים ובחופש הביטוי, האחרת מתעלמת מהם; "אתה מתמודד עם חברה שהאמינות אצלה היא לא עניין עקרוני אלא להפך - פרופגנדה, עיוות הנתונים והעובדות, יציאה עם אמירות שבינן לבין המציאות אין שום קשר. להם אין בעיה שייתפסו לא אמינים כי גם כך הם נתפסים לא אמינים. הם ממלאים את הכותרות ומעצבים את הסיפור."*

[*. מאיר  כליפי, ר"א, 4.8.05.]

אירוע א־דורה מדגיש את שילוב החזיתות במערכה. זהו מארג של חמש חזיתות שכולן באו לידי ביטוי: החזית הצבאית היא האירוע עצמו, מפגש אלים בין צה"ל לבין הפלסטינים; החזית המדינית - ועידת דרבן שהתכנסה שנה אחר כך הושפעה מנוכחותו של א־דורה האב ומסיפורו; החזית המשפטית כוללת את הדיונים המשפטיים בצרפת ובישראל; חזית הדיפלומטיה הציבורית היא המאבק בין ישראל לבין הפלסטינים על דעת הקהל העולמית והמאבק שהסתייע בכלי דיפלומטיה ציבורית חדשה ובהם שידור בינלאומי, אינטרנט, עמותות וחוק בינלאומי; בחזית הכלכלית השפיעו אירוע זה ואחרים על החלטתן של כנסיות נוצריות למשוך את השקעותיהן מחברות הסוחרות עם ישראל. זוהי הוכחה כי בעידן האלימות בעצימות נמוכה מתחייבת פעולה משולבת ומתואמת בין החזיתות השונות בהיבט התוכני ובהיבט הארגוני.

בתקופת פרשת א־דורה לא היה בישראל מערך קבוע של דיפלומטיה ציבורית. במקומו אולתר מענה בדמות ממונה על מערך ההסברה, שלרשותו הועמדו לכאורה סמכויות הנחיה ותיאום. אולם בפועל הן צומצמו למינימום. מערך מתפקד לא היה. הקמת מרכז התקשורת היתה צעד בכיוון הדרוש, והוא אכן יצר תשתית לשיתוף פעולה בין הגורמים השונים של הדיפלומטיה הציבורית. אך פעולתו נמשכה זמן קצר - חודש ימים בלבד - ואילו אירועי "גאות ושפל" נמשכו עוד חמש שנים. המרכז הוקם מחדש בעת מבצע "חומת מגן" ובהתנתקות מעזה, ובכל פעם נסגר זמן קצר אחר כך. אפשר לשער כי אילו היה מערך כזה פעיל כל ימות השנה, כולל ראש השנה תש"ס, פרשת א־דורה היתה מטופלת אחרת מבחינה הסברתית ותקשורתית. יש להניח כי מערכת בכוננות מתמדת היתה יכולה ליירט את הסיפור כבר בתחילתו, בייחוד לוּ היה עומד לרשותה מערך תקשוב המדווח על סיפורי חדשות עיקריים. מרכז תקשורת פעיל היה עשוי לאתר את הבעייתיות באירוע א־דורה ולסייע בעיצוב אסטרטגיה של דיפלומטיה ציבורית שהיא הולמת ומתואמת בין גופי ההסברה.

פרשת א־דורה החלה כמחדל הסברתי ובסיומה הפכה להתנגשות בין שחקנים בדיפלומטיה ציבורית חדשה, ובאופן מדויק יותר - בין התקשורת המסורתית לבין עמותות ויחידים המנהלים את המאבק מאז. התגייסותם של מאות עיתונאים בתקשורת המסורתית בצרפת להגן על אנדרלין היא מחווה אנושית ומקצועית יפה, אבל היא נועדה גם להגן עליהם מפני כוחות חדשים המכרסמים בתקשורת המסורתית. הישגיהם של קרסנטי, לנדס, שחף והעמותות שהתגייסו למען המאבק מעידים על עוצמת הכוחות החדשים בתחום.

עמותת "אן־ג'י־או מוניטור" ניצלה את פסק הדין כדי לבוא חשבון עם שתיים מהעמותות לזכויות האדם, "יוּמן רייטס ווטש" ו"אמנסטי אינטרנשיונל", שקידמו בשעתן את ההאשמות כנגד ישראל. ביולי 2008 היא אִזכרה את טענותיהן בעבר ואת הפוליטיזציה של נושא זכויות האדם באמצעות צילומים מאירוע א־דורה. במבט לאחור ברור כי בשנים שחלפו מאז אירוע א־דורה התחזקו גורמים חדשים אלה לא רק בהקשר זה אלא גם ביכולתם להניע תהליכים ולתפוס מקום מרכזי בזירה הבינלאומית.

 

* * *

 

פרשת א־דורה ממחישה את כישלון הדיפלומטיה הציבורית, ערב אירועי "גאות ושפל" ובמהלכם. זה היה אירוע ראשון בסדרה, אך הדיו ממשיכים להישמע מעל בימות בינלאומיות. בעקבות שתי התפרצויות אלימות לפני שנת 2000 התכונן צה"ל כהלכה מבחינה מבצעית לאירועים אלימים בעצימות נמוכה, ואכן הדבר התבטא במספר הנפגעים הקטן בתחילת האירועים. גם כישלון המשא ומתן המדיני היה צריך להדליק נורה אדומה אצל קברניטי ישראל. אולם בפועל, שתי המערכות, הצבאית והמדינית, לא השכילו להכין לעימות את המערכת השלישית, הדיפלומטיה הציבורית. כשפרץ העימות ישראל גמגמה. בתחילת האירועים חסרו לישראל כלים חיוניים של דיפלומטיה ציבורית - דוברים בערבית, שידורים לעולם הערבי, תקשוב ואינטרנט - כדי להתמודד עם האתגרים שהופיעו לראשונה. למאבק התקשורתי שפרץ בעקבות פרשת א־דורה נכנסו גורמים לא־ממשלתיים, יחידים ועמותות, בצרפת ובישראל. הופעתן - המאוחרת - של עמותות פרו־ישראליות, כלי דיפלומטיה ציבורית ממעלה ראשונה, היתה סימן ראשון למגמה שתתחזק בהמשך ושתאפשר לישראל להיות נוכחת גם בזירה זו.

בהיעדר מוקד לאומי למדיניות של דיפלומטיה ציבורית, ישראל התנהלה בהיסוס מהרגע הראשון, כולל בדיונים המשפטיים בצרפת. עמדה ישראלית ברורה בנוגע לאירוע א־דורה לא גובשה מעולם. במחלוקת בין המצדדים בפתיחת תיק א־דורה לבין המתנגדים לה, הצדק הוא עם מי שסבור כי נכון וראוי להתמודד עם סוגיה זאת. דווקא משום שמות א־דורה היה אירוע מכונן שהשפעותיו ארוכות טווח, ראוי לחתור בעקביות ובעקשנות למען הסרת האשמה מעל ישראל, הצבעה על הפגמים המהותיים בסיקור התקשורתי וחיפוש האחראים לרצח.

אירוע א־דורה מדגיש את חשיבות התגובה המהירה והפעילות לטווח קצר. ישראל לא השכילה לייצר תגובה ברורה בתחילת התהליך וכך נוצר נזק מצטבר שמטיל עליה צל כבד. האירוע מלמד עוד כי לא די בתגובה מהירה, שכאמור חסרה, אלא יש גם לזהות מבעוד מועד אירועים בעלי פוטנציאל תקשורתי גבוה ולהתייחס אליהם בראייה כוללת, לטווח הקצר ולטווח הארוך.

הדיפלומטיה הציבורית לא קיבלה את מקומה הראוי באירועי "גאות ושפל", וכשל זה ישוכפל מאירוע לאירוע; לקחים שנלמדו מאירוע אחד לא יושמו באירוע שאחריו. גם במלחמת לבנון השנייה, שנחשבה ללחימה בעצימות בינונית, נשנו מחדלים אלה. ישראל המשיכה להפעיל את מערכת הדיפלומטיה הציבורית באופן ביזורי; אמנם המערכת היתה מקצועית וחדורת מוטיבציה, אך ללא מנגנונים ארגוניים הנדרשים לייעולה ולחיזוקה.

על סדר היום עלתה סוגיה מרכזית נוספת: האם על ישראל לפתוח במערכה בינלאומית פומבית ולחשוף את מחדלי התקשורת באירוע א־דורה, כלומר לנקוט גישה יוזמת ולא מתגוננת, שאינה מאפיינת בדרך כלל את הדיפלומטיה הציבורית שלה. יתרה מזו - היא עלולה לחולל עימות בין ישראל לבין ענקי תקשורת בעולם הרואים בה אחראית לאירוע. מנסיבות האירוע ומהראיות שהצטברו אחר כך יש בסיס לדעה כי א־דורה לא נהרג מאש חיילי צה"ל. אי־אפשר להוכיח זאת באופן מוחלט, אך יש בממצאים ובנתונים הידועים היום להפריך את הטענות נגד ישראל. לפיכך, יש לישראל עניין לכפות על התקשורת הבינלאומית זהירות, אחריות וסיקור מאוזן של ענייני המזרח התיכון.

 

* * *

 

עד כאן האירוע ומשמעויותיו בזירה הישראלית-פלסטינית. אולם הוא גם מסייע לבחון תיאוריות ופרקטיקות מן התחום הכללי של הדיפלומטיה הציבורית החדשה.

ראשית, "אפקט סי־אן־אן" - נוכחות המצלמות בקו הראשון של המערכה היתה תנאי ראשון לחשיפת האירוע ולממדיו החריגים בהשוואה לאירועים רבים אחרים. ללא צילומיו של אבו־רחמה, ספק אם מישהו היה מקדיש שימת לב לילד פלסטיני שנהרג במהומות. התמקדות הצלם הפלסטיני באב ובילדו, והעובדה ששום מצלמה אחרת בצומת נצרים לא הנציחה את האירוע, מפרנסות שורה של שאלות על נסיבותיו ועל התפתחותו. "אפקט אל־ג'זירה" סייע בהפצת אירוע א־דורה בציבור הערבי והפלסטיני. גל האלימות בשטחים ובציבור הערבי בישראל שבא בעקבות הפרשה ניזון מהתמונות ומהדי הדיווח התקשורתי. אין ספק כי לתקשורת היה תפקיד מכריע לא רק בהנצחת א־דורה בזיכרון הבינלאומי אלא גם בעידוד האלימות בשבועות ובחודשים שלאחר מכן.

שנית, נדרשה הסתכלות ארוכת טווח, שנגזרים ממנה טקטיקה וצעדים אופרטיביים. ישראל התלבטה בין תגובה מהירה ומיידית לבין בדיקת העובדות לעומקן. בהיעדר חשיבה אסטרטגית זגזגה ישראל בין קבלת אחריות לדחייתה, ובסופו של דבר דבקה בה האשמה.

שלישית, טשטוש התחומים: העוצמה הרגשית שעורר האירוע הביאה אותו לזירה הבינלאומית ולפורומים משפטיים ומדיניים. התגובות לאירוע חדרו לתחומים שלכאורה אין בינם לבינו דבר, דוגמת לחץ כלכלי על ישראל. הדבר מאפיין עולם שהגבולות הלאומיים בו היטשטשו וכך גם ההפרדה בין שדות ותחומים למיניהם.

רביעית, הא־סימטריה בין החלש חסר הנשק וההגנה לבין החזק הגיעה באירוע זה לשיא. הקורבן כביכול מופיע מזוהה וגלוי, ואילו האויב הישראלי אטום, חסר פנים ומתגלם במוצב מבוצר היטב. התקשורת לכדה א־סימטריה זו המצטלמת מצוין והיטיבה להשתמש בה על מנת לנגח את ישראל ולהטיל בה את האשמה על מות א־דורה.

חמישית, מות א־דורה ושימת הלב הרבה שקיבל הם אישור נוסף לעידן הפוסט־הרואי שהאירוע מתרחש בו. עידן זה מתאפיין ברגישות גבוהה לחיי אזרחים לא מעורבים. הוא מחייב מדינות דמוקרטיות־ליברליות להשתמש בכוחן הצבאי באופן זהיר ומדויק, כך שיפגע אך ורק בטרוריסטים ובסייעניהם.

ולבסוף, הפרשה מעידה על הצלחת יחידים ועמותות להתמודד עם זירת הדיפלומטיה הציבורית ולהגיע להישגים. גורמים חדשים אלה למדו היטב את מהפכת התקשורת, וניצלו אותה לטובת התחברות עם עמיתים ממדינות אחרות ולהתמקדות במטרות משותפות. היבט זה בלט בוועידת דרבן הראשונה, שהתכנסה שנה אחת אחרי שמוחמד א־דורה נהרג בצומת נצרים.

לקרוא עוד...

נחמן שי

נחמן שי (נולד ב-28 בנובמבר 1946) הוא איש תקשורת ישראלי, חבר הכנסת ה-19 מטעם סיעת העבודה וסגן יושב ראש הכנסת. בעבר כיהן כחבר הכנסת מטעם סיעת "קדימה" (בכנסת ה-18), כמפקד גלי צה"ל, דובר צה"ל, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, יועץ תקשורת, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו"ר רשות השידור, וכן כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי UJC.

ב-2013 פרסם שי את ספרו "מלחמדיה: ישראל, העולם והקרב על התודעה" בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר חוקר את התפקיד שמילאה התקשורת באינתיפאדה השנייה. על כך, זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2013‏.
שי הוא בעל תואר ראשון מהחוג להיסטוריה כללית, מוסמך בתקשורת המונים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בר-אילן, אותו סיים ב-2009‏. עבודת הדוקטורט של שי זכתה בפרס צ'צ'יק לחקר ביטחון ישראל מטעם המכון למחקרי ביטחון באוניברסיטת ת"א.

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים

נושאים

המזרח התיכוןהייטק ודיגיטלדמוקרטיה
מלחמדיה נחמן שי

"למה היהודים יורים עלינו?"

 

עד פינוי היישובים היהודיים ברצועת עזה ב־2005 היה צומת נצרים שבמרכז הרצועה סמוך ליישוב נצרים. רחבעם זאבי הוא שנתן ליישוב את שמו - נוסח עברי לשם מחנה הפליטים הקרוב, נוסייראת. היישוב היה מובלעת יהודית בין מרכזי אוכלוסייה ערבית צפופה, והיווה שנים רבות נקודת חיכוך בין הפלסטינים לצה"ל. ליד הצומת הוקם מוצב צה"ל שחלש על כבישים ראשיים. איישו אותו כשלושים חיילים בפיקוד שני קצינים בדרגת סגן־אלוף.

בבוקר שבת, 30 בספטמבר 2000, נהרו לצומת נצרים מאות תושבים, רבים מהם נערים, שיידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר המוצב. העיתונאי רון בן־ישי, שהיה אז במוצב, סיפר כי נורתה עליו אש מכמה כיוונים.* חיילי המוצב השיבו אש וגם צלפו לעבר אוחזי נשק.**

[*. רון בן-ישי, ריאיון אישי (להלן: ר"א), 9.8.07; ערוץ 1, 30.9.00.]

[**. יום-טוב סמיה, ר"א, 13.7.05.]

ג'מאל א־דורה ובנו בן השתים־עשרה מוחמד יצאו באותו בוקר מביתם במחנה הפליטים אל־בורייג' כדי לקנות מכונית. "עלינו למונית ונסענו לכיוון עזה," סיפר האב. "כשהגענו לצומת נצרים הנהג עצר ואמר שיש מהומות וביקש מאיתנו לרדת; הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך. [...] ירדתי עם מוחמד וביקשתי לחצות את הכביש, ואז נקלענו למכת אש שנורתה משני הצדדים."* בתיעוד נראים השניים צמודים לקיר בלוקים ומסתתרים מאחורי חבית בטון. חילופי האש נמשכו ארבעים וחמש דקות.** "התחילו לירות עלינו כשלא היה לנו לאן לפנות והיכן לתפוס מחסה. ראינו רק את חומת הבטון והסתתרנו שם. מוחמד התחיל לשאול אותי: 'למה היהודים יורים עלינו?' לא יכולתי לענות כי הייתי עסוק בחיפוש דרך להגן עליו. אחרי רבע שעה של יריות נפצע מוחמד ברגל ימין ואמר לי, 'הכלבים פצעו אותי, הכלבים פצעו אותי.' עניתי לו: 'אל תפחד. עוד מעט יבוא אמבולנס ויוציא אותנו מכאן.' אבל האמבולנס לא הגיע. הוא בא מאוחר, רק כשהכל כבר נגמר ובני היה הרוג."*** בתצלומי האירוע נראה הילד שרוע מת בחיק אביו, והלה משעין ראשו חסר אונים לאחור. האירועים בצומת נמשכו שעות אחדות ודעכו לקראת ערב.

[*. "מעריב", 2.10.00, עמ' 1.]

[**. "הארץ", 6.10.00, עמ' 2.]

[***. בתוך: צימרמן, 2005, עמ' 160; ר' גם "מעריב", 2.10.00, עמ' 1 ו"ידיעות אחרונות", 2.10.00, עמ' 12.]

 

* * *

 

צלמים וכתבים רבים נכחו בצומת נצרים באותו יום ודיווחו על האירועים, אך על מות מוחמד א־דורה היה רק דיווח אחד - של צלם הרשת הצרפתית השנייה (פראנס 2), טלאל אבו־רחמה. ראש המערכת בישראל, שארל אנדרלין, שהה במשרדו בירושלים כשאבו־רחמה דיווח לו בטלפון על חילופי אש בצומת ועל כך שהוא מצלם אב ובנו הנמצאים תחת אש: "אני מקבל את החומר ויודע שזה חומר חזק מאוד. אין לי ברירה, כל עזה יודעת שיש לי את החומר הזה ואני חייב לשדר. השאלה היא איך לשדר. האם זה תואם את כללי הרשת? הם לא מראים גופות ולא מראים תמונות קשות מדי. הוחלט עם העורך התורן בפריז שזה תואם את הכללים ואפשר לשדר."*

[*. שארל אנדרלין, ר"א, 14.8.07.]

אנדרלין פנה לרס"ן ירדן ותיקאי, ראש ענף תקשורת חוץ בדובר צה"ל. "בידי תמונות קשות," אמר, "ואני מבקש את תגובת צה"ל." בהיותו קצין מילואים ביחידת הדובר, הציע אנדרלין עצמו לנסח את התגובה ולומר ש"צה"ל מנהל חקירה ומתנצל על הירי." ותיקאי השיב שלא ראה את הדיווח, לכן אינו יכול להגיב עליו ואין בכוונתו להתנצל: "נתתי לו תגובה שאומרת כי הנושא פורסם בכלי התקשורת ואנחנו נבדוק אותו. תוך שעה היה החומר בערוץ 1 ובערוץ 2."*

[*. ר"א, 27.7.05.]

לוותיקאי ולאנדרלין גרסאות שונות לגבי ההצעה לצפות בקלטת. לדברי ותיקאי, אנדרלין הציע לו לבוא למערכת ולצפות בכתבה, ואילו אנדרלין גורס שהציע לשלוח לו קלטת. כך או כך, איש בצה"ל לא ראה את הקלטת לפני שידורה ולכן הדיווח בפראנס 2 לא כלל תגובה ישראלית רשמית. מאוחר יותר, בעקבות מידע שהגיע מהשטח, מסר דובר צה"ל את הדברים הבאים: "הפלסטינים עושים שימוש ציני בילדים ובנשים על ידי הבאתם למוקדי העימות בשטחים. האירוע שצולם ברצועת עזה החל בירי חי מכוון, בהשלכת חומרי נפץ ותבערה על ידי הפלסטינים, לרבות שוטרים, לעבר כוחות צה"ל ובהסתערות של מאות מתפרעים לעבר מאחזי צה"ל. במקום התפתחו חילופי אש כבדים והתמונה התמקדה רק בפגיעה בילד ובאביו שנקלעו לקו האש, בלא שניתן היה לזהות את מקור הירי, ולכן לא ניתן לקבוע בוודאות מי פגע בילד ובאביו. צה"ל מצר על אובדן חיים בכלל ועל פגיעה בילדים בפרט, אך ברור כי בסיטואציה שנוצרה במקום, כל מי שהגיעו לשם, פלסטינים או ישראלים, יכולים היו להיפגע מירי. האחריות לכך מוטלת על הפלסטינים ועל כל מי שאחראי להסתה. במסגרת תחקיר האירועים הכללי ייחקר גם אירוע זה."

הודעה זו פתחה פתח לשאלה אם צה"ל הרג את מוחמד א־דורה, אך תשובה לא ניתנה. ישראל גמגמה מהרגע הראשון. "מעריב" ציטט את מפקד אוגדת עזה: "הילד לא נהרג מאש כוחותינו."* אך ב"ידיעות אחרונות" היתה הכותרת - "גורמי צה"ל מעריכים, השניים נהרגו מאש חיילי צה"ל." אלוף הפיקוד יום־טוב סמיה צפה באירוע בחדשות הערב בטלוויזיה, אך לדבריו לא העריך אז את משקלו. רק משהגיעו אליו פניות מהמטכ"ל החל לבדוק את התקרית, ומהתחקירים הגיע למסקנה שאיש במוצב לא ירה על הילד.** לני בן־דוד, איש הסברה, הבחין ש"היה בלבול. שמענו משהו אחד מיום־טוב סמיה, ומשהו אחר מדובר צה"ל, ומשהו נוסף ממפקד בשטח. לא היתה גרסה אחת".***

[*. 2.10.00, עמ' 2]

[**. יום-טוב סמיה, ר"א, 13.7.05.]

[***. ר"א, 4.7.05.]

אנדרלין מסר את הכתבה לסוכנויות החדשות והיא הופצה מיד. שלומי אלדר, כתב לענייני ערבים בערוץ 1, ערך אותה לשידור: "התמונה היתה חוויה מעצבת לאינתיפאדה כולה. לא היתה תגובה מדובר צה"ל."* לדברי רפיק חלבי, מנהל החדשות בערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית, "תחילה היו לבטים אם לסייג ולצמצם את היקף הכיסוי כי מקור החומר לא היה מבוקר בידינו, אבל אחרי שראינו שזה יצא בלוויין בנפח ובעוצמה כזו, נתנו גם אנחנו נפח גדול יחסית."** בי־בי־סי תיאר את התהודה הרבה שעורר הסיפור וציין כי התמונה הופיעה בכותרת הראשית ב"ניו יורק טיימס".

[*. שלומי אלדר, ר"א, 26.4.06.]

[**. ר"א, 18.6.07.]

נוכח אי־הבהירות החליט ראש אגף המבצעים, האלוף גיורא איילנד, לשגר לפיקוד הדרום את סגן דובר צה"ל, אל"מ עילם קוט. למחרת היום הציג לפניו אלוף הפיקוד סמיה את תמונת הזירה, וחזר על עמדתו כי הוא אמנם מצטער על מות הילד, אך אינו מתנצל כי "אנחנו לא [אשמים] באירוע הזה."* על פי מפות הזירה התרשם קוט שצה"ל לא פגע בא־דורה. הוא גם למד באותה הזדמנות על הפער בעמדות בין אלוף פיקוד הדרום לבין ראש אגף המבצעים.** כעבור ימים אחדים, ב־5 וב־10 באוקטובר, נהרגו עוד שני ילדים פלסטינים. באירועים אלה הגיבו אלוף פיקוד הדרום ודובר צה"ל במהירות והציגו גרסה ישראלית אמינה ומבוססת.***

[*. יום-טוב סמיה, ר"א, 13.7.05.]

[**. עילם קוט, ר"א, 21.8.05.]

[***. דובר צה"ל, 5.10.00, 10.10.00.]

ב־31 בספטמבר 2000 זימן דובר צה"ל התייעצות בהשתתפות נציגי משרד החוץ אלון פנקס, גדעון מאיר ומאיר שלמה. סגנו קוט גרס כי מאחר שצה"ל לא ירה בילד, יש לומר זאת מיד. מאיר, נציג משרד החוץ, התנגד: "אם אתה תצא עכשיו ותגיד 'זה לא אני', אתה חייב להביא הוכחות מוצקות כדי שיגידו 'או־קיי, זה לא אתה'."*

[*. ר"א, 13.7.05.]

באותו יום שידר פראנס 2 כתבה נוספת על האירוע, המתארת את הלוויית א־דורה. בכתבה צוין כי לגרסת צה"ל לא ניתן לקבוע בוודאות מי הרג את הילד. הלחץ התקשורתי התעצם ובדיון ביחידת הדובר הציע האלוף איילנד שהוא ימסור לתקשורת שצה"ל מתכוון לבדוק את עצמו. במסיבת עיתונאים שכינס אמר ש"בנתונים שהיו בידי באותה עת הסברתי כי ככל הנראה הוא נורה בידינו, ובוודאי לא התכוונו לפגוע בו."* בעקבות דבריו דיווחו כלי התקשורת שישראל קיבלה אחריות על האירוע.** "אני עשיתי פה את השגיאות. אני מודה," אומר איילנד. "לקחתי אחריות כי עד אותו רגע זה היה הסבר יותר הגיוני. חשבתי שלהתחיל להיתפס כמי שאינם יודעים - אף אחד לא יאמין לך, ואתה יוצא לא טוב פעמיים. בדיעבד זו היתה שגיאה."

[*. גיורא איילנד, ר"א, 2.8.05.]

[**. "ידיעות אחרונות", 4.10.00, עמ' 9.]

באותו סופשבוע ארוך פרצו במגזר הערבי בישראל "מהומות אוקטובר". משקיפים רבים מצביעים על הקשר בין תמונת א־דורה בזרועות אביו לבין פרוץ המהומות. ראש הממשלה אהוד ברק נפגש עם ראשי הציבור הערבי בלשכתו וחזר על דברי איילנד: "הילד נהרג מאש צה"ל; [...] התברר לנו שהחיילים, שכנראה נקלעו למצוקה, ירו על הילד והרגו אותו בלי שהתכוונו לכך."*

[*. "מעריב", 3.10.00, עמ' 10.]

בדיון במטכ"ל שבוע לאחר מות א־דורה, דיווח סמיה על תוצאות התחקיר הראשוני בהתבסס על שיחות עם מפקדי המוצב ועם חייליו ועל צילום אוויר של הצומת. "תל אביב טעתה בהודעה המיידית לתקשורת ובהתנצלות," אמר. בינתיים הספיק להורות על הריסת מבנים רבים באזור הצומת, כולל קיר הלבנים וחבית הבטון שמוחמד א־דורה ואביו הסתתרו מאחוריהם.* הזירה המקורית השתנתה ואבידה. רבים סבורים כי הוא פעל בחופזה, וגם סמיה הודה בטעותו זו. השיקולים המבצעיים גברו במקרה זה על צורכי ההסברה, שחשיבותם לא הובנה.

[*. הודעת דובר צה"ל, 8.10.00.]

את ההצעה לערוך חקירה רשמית העלה העיתונאי תום שגב בעקבות תחקיר שעשה ופורסם בעיתון "הארץ".* סמיה החליט לאמץ את הרעיון ומינה צוות חוקרים, ובהם מומחים מהצבא, מהמשטרה ומרפא"ל.** הרכב הצוות נשמר בסוד ונודע רק לאחר שבע שנים.*** שניים מהחברים בו היו יוסף דוריאל, מהנדס מכונות, ונחום שחף, פיזיקאי, ששיתפו פעולה בעבר בחקירה פרטית של רצח רבין. שניהם היו בדעה כי צה"ל לא פגע בילד והציעו את שירותיהם לסמיה.****

[*. "הארץ", 6.10.00.]

[**. רון בן-ישי, ר"א, 9.8.07.]

[***. "הארץ", 1.11.07.]

[****. "הארץ", 7.11.00, עמ' 1א'.]

סמיה נתקל בשלושה קשיים בחקירת האירוע: הוא נאלץ לשחזר את הצומת שנהרס על פי פקודתו, חומר הגלם של הכתבה לא היה בידיו, וגופת א־דורה לא עברה ניתוח שלאחר המוות. את הזירה הוא אמנם שִחזר, אך את חומר הגלם לא קיבל: "אנו לא נותנים חומרים שלא שודרו. זו המדיניות. לא ניתן את הקלטת משום שהיו אנשים שהחזיקו בקבוקי מולוטוב ביד והוא [הצלם, נ"ש] פחד להסגירם,"* אמר אנדרלין. החומר המלא הוצג לראשונה רק ב־2008 בבית המשפט בצרפת. לדברי ד"ר ז'ומעה סקא מבית החולים שיפא בעזה, שטיפל באותו יום באב ובילד, "כל הקליעים שפגעו בהם נכנסו ויצאו מגופם ולכן אין בנמצא קליעים שעשויים להוכיח מי אחראי למותו של א־דורה."**

[*. שארל אנדרלין, ר"א, 10.7.05.]

[**. "הארץ", 7.11.00.]

בטרם הסתיימה חקירת צה"ל הדיח סמיה את דוריאל מצוות הבדיקה לאחר שנודע לו כי פרשׂ בפני תוכנית הטלוויזיה האמריקנית "שישים דקות" את התזה שלו שמות הילד א־דורה לא היה אלא הצגה מבוימת.* בנושא זה יפסיד לימים דוריאל במשפט שיתנהל בינו לבין הרשת הצרפתית פראנס 2. סמיה עצמו הזדרז להתראיין לאותה התוכנית, וחשף בה לראשונה את תמונות השחזור. הכתבה שודרה קודם שהוצגו ממצאי התחקיר בפני גורמים רשמיים בישראל: "היא [הכתבה, נ"ש] שמה אותנו ללעג ולקלס. [...] אם מישהו לא זכר את האירוע - עכשיו הזכרנו לו אותו,"** אומר סמנכ"ל משרד החוץ מאיר.

[*. שם.]

[**. גדעון מאיר, ר"א, 31.7.05.]

הרשת הצרפתית שידרה בתוך כך עוד כתבה על האירוע, שישראל שוב הצטיירה בה באופן שלילי. לדברי יהודה יעקב, קונסול ההסברה בניו יורק, נבע הדבר מהיעדר שיתוף פעולה של צה"ל.* לא ברור מדוע צה"ל היה מוכן לשתף פעולה עם סי־בי־אס אך לא עם פראנס 2.

[*. ר"א, 26.10.00.]

סמיה סיים את החקירה והציגה לפני הרמטכ"ל שאול מופז. הוא היה משוכנע לחלוטין כי צה"ל לא הרג את מוחמד א־דורה, אך ממצאי החקירה תמכו בדעה זו רק באחוז גבוה מאוד של סבירות. בדיון אם להציג את ממצאי החקירה בפומבי וכיצד, קבע מופז כי צה"ל אינו יכול לעסוק בכך עוד: "הרמטכ"ל אמר בצדק כי [...] אי־הוודאות נשארת [ולכן יש] לרדת מהנושא."*

[*. גיורא איילנד, ר"א, 2.8.05.]

דובר צה"ל תמך בעמדת הרמטכ"ל.* ראש חטיבת מבצעים, תא"ל גדי אייזנקוט, סבר אחרת: "לדעתי, היה נכון להתעקש ולספר את הסיפור האמִתי, על בסיס הממצאים, מתוך הבנה שבשלב זה ברור שמדובר בסֶמל לשנים ארוכות וחשוב להציג לפני הציבור את הסיפור האמִתי."** סמיה עמד על דעתו, התעקש ודרש לתת פומבי לממצאים. ב־27 בנובמבר, כמעט חודשיים לאחר האירוע, נערכה מסיבת עיתונאים והוצגו בה עיקרי התחקיר: "הסיכוי כי הם [א־דורה ובנו, נ"ש] נפגעו מאש חיילי צה"ל - נמוך מאוד, עד כדי לא קיים. הסבירות שא־דורה נפגע מאש פלסטינית תועה או מכוונת היא גבוהה."***

[*. רון כתרי, ר"א, 17.7.05.]

[**. ר"א, 12.6.07.]

[***. ערוץ 2 27.11.00; יום-טוב סמיה, ר"א, 13.7.05.]

האם תרמה מסיבת העיתונאים להסברה הישראלית? במשרד החוץ גורסים שהיא רק העלתה מחדש את הסיפור על מטענו הרגשי ותו לא, ובכך גרמה לנו נזק. למולו התגבשה בצה"ל ומחוצה לו הדעה שראוי כי ישראל תטיל ספק בנסיבות המוות ותפעל בכל דרך שהיא כדי לפרסם זאת בפומבי. המחלוקת שרירה וקיימת.

 

* * *

 

כשהתברר לנחום שחף, חבר צוות החקירה, כי מסקנות הצוות לא התקבלו, הוא החליט לחקור לבדו את השאלה מי הרג את מוחמד א־דורה ולהוכיח כי הכתבה ששודרה בפראנס 2 היתה שקרית. הגורמים הממלכתיים הניחו לנושא והוא היה היחיד שהתמיד לעסוק בו בתקשורת ובערכאות משפטיות: "יש לנו הוכחות פוזיטיביות שהירי הגיע מכיוון העמדה הפלסטינית, לא מכיוון העמדה הישראלית. [...] יש לנו פלסטינים שרצחו בדם קר את הילד, וזהו מעשה נורא. פלסטינים שהורגים את הילד לעיני המצלמות ומאשימים חיילים ישראלים חפים מפשע."*

[*. נחום שחף, ר"א, 25.7.05.]

להוכחת טענותיו ריכז שחף חומר ויזואלי הנוגע לאירועים ושיגר אותו לכלי התקשורת ולמנהל לשכת העיתונות הממשלתית דני סימן. על פי NRG־מעריב, שחף הטיל ספק בכך שהילד א־דורה או אביו נפגעו בכלל מירי, ואם כן, טען כי בכל מקרה לא היה זה ירי של חיילי צה"ל.* בהזדמנויות רבות מאז הוא שב וטען שהפלסטינים ביימו את האירוע, ואף הרחיק לכת וקבע כי א־דורה כלל לא נהרג. סימן היה הגורם הרשמי הראשון שאימץ את עמדתו של שחף ועמד מאחוריה בראיונות עיתונאיים.** א־דורה האב הכחיש זאת לימים מכול וכול: "בדת שלנו כל בן אדם שנהרג עם כדור, הוא חי, חי בגן העדן. לא אצלנו באדמה, אצל אלוהים הוא חי."*** בזאת נפתח המאבק התקשורתי־משפטי בעניין זה, בישראל ובצרפת.

[*. 1.4.01.]

[**. "ליברסיון", 7.11.02; "כל העיר", 11.10.02.]

[***. בריאיון לאסתי פרז, רשת ב', 2.10.07.]

בינתיים הפיקה אסתר שפירא, כתבת רשת הטלוויזיה הגרמנית א־אר־דה, סרט דוקומנטרי על נסיבות מותו של הילד; הסרט צולם בסיוע העמותה הפרו־ישראלית "פלסטיניאן מדיה ווטש" (PMW). הוא שודר בגרמניה ב־18 במרס 2002, ונאמר בו כי קרוב לוודאי שמוחמד א־דורה נפגע מאש פלסטינית.

 

* * *

 

פיליפ קרסנטי, פוליטיקאי ואיש עסקים יהודי־צרפתי, יושב ראש "מדיה רייטינגס", ארגון לא־ממשלתי צרפתי העוקב אחר פרסומים בתקשורת, צפה בסרטה של שפירא בצרפת. הוא התרשם מצדקת טענותיה, החליט להתגייס למאבק הציבורי "למען ההיסטוריה",* ומאז לדבריו הקדיש את כל זמנו לגילוי האמת בפרשה: "ישראל שנואה מאוד בצרפת. היא נתפסת כמדינה חזקה ועשירה שהצבא שלה מתנהג כמו הנאצים. ההחלטה שלי להיאבק קוממה רבים, לא רק בממסד הצרפתי אלא גם בקהילה היהודית. הרבה יהודים ולא יהודים אמרו לי שאני צודק, אבל שהם אינם יכולים לתמוך בי פומבית כי הם לא יוכלו להילחם בממסד זה."**

[*. The Jerusalem Post, 29.11.07.]

[**. "הארץ", 1.11.07.]

מכאן ואילך התגלגל העניין בבתי משפט ובתקשורת הצרפתית. ב־13 בינואר 2003 הופיע בצרפת ספרו של ז'ראר הובר, "בחינה מחודשת של סצינה מבוימת",* ובו נטען כי אירועי נצרים היו מבוימים. שותפיו לחקירה היו סטפני ג'ופה, העורכת הראשית של סוכנות הידיעות "מטולה",** שהובר עבד בה, והעיתונאית נידרה פולר, שתרגמה את הספר לאנגלית.

[*. Gerard Huber: Contre Expertise Dune mise en scene.]

[**. MENA - Metula News Agency.]

"ויסלבלואר מגזין", עיתון מקוון, אישר את טענותיו של הובר וכינה את הסיפור "אירוע מבוים של תיאטרון רחוב". לדברי העיתון, התשובות לשאלותיו נמצאות בידי פראנס 2, אך הרשת מסרבת לחשוף אותן. העיתון ציטט את טענת הובר שטרם הוכח בכלל אם מוחמד א־דורה חי או מת, ושאל מדוע סרטה של שפירא לא הוקרן בשום רשת טלוויזיה צרפתית.

ב־22 באוקטובר 2004 הרשתה פראנס 2 לשלושה עיתונאים עצמאיים לצפות בעשרים ושבע דקות מחומר הגלם. שניים מהם פרסמו אחר כך מאמר ב"לה פיגארו" המטיל ספק באותנטיות של הצילומים. הם שלחו את מאמרם ל"לה מונד", אך זה סירב לפרסמו. בינתיים הצטרף למאבק גם פרופ' ריצ'רד לנדס מאוניברסיטת בוסטון - הוא גילה עניין בנושא וכינה אותו "עלילת דם".

פראנס 2 הגישה תביעות דיבה כנגד חלק ממבקריה, ובהם פיליפ קרסנטי. ב־21 בפברואר 2005 התייצב "ג'רוזלם פוסט" לצד המטילים ספק בעניין מות א־דורה בעקבות מאמרים שהופיעו בעיתונות הצרפתית. רענן גיסין, יועץ התקשורת של ראש הממשלה דאז, חידש אז את המאמצים לקבל את חומר הגלם, אך נדחה שוב.

באמצע 2005 התפתחה הפרשה בשני מוקדים. בצרפת דרשו קרסנטי ותומכיו כי פראנס 2 תחזור בה מההאשמה שא־דורה נהרג מאש צה"ל ותודה כי התרשלה. הם הפעילו לחץ ציבורי, תקשורתי ומשפטי. בישראל ניהל שחף מערכה ציבורית נגד ראש המערכת אנדרלין. קרסנטי, שחף, גיסין וסימן - כולם תבעו מאנדרלין את חומר הגלם כדי להוכיח את גרסתם. פרופ' לנדס תמך בשני מוקדי הפעילות וניסה לחשוף באמצעותם את דרך ההתנהלות התקשורתית של הפלסטינים. הוא רואה במקרה א־דורה דוגמה לביום אירועים: "ניסיתי ללא הצלחה לעניין את כלי התקשורת המרכזיים בזיוף הברור והמדהים הזה. לשם כך, הפקתי את 'פוליווד' [פלסטינית+הוליווד, נ"ש] - כתבת וידיאו החושפת את חוסר היושר ואת שותפותו המתמיהה של המערב בשימוש בצילומים כדי ליידע אותנו על הקורה במזרח התיכון."*

[*. פרופ' לנדס, ר"א, 6.8.07.]

בניסיון לכפות על פראנס 2 להודות בטעותה יזם לנדס כינוס בהרצליה ב־18 בדצמבר 2006, תחת הכותרת "המדיה כתיאטרון של מלחמה - הבלוגוספירה והקרב הגלובלי על החברה האזרחית", שהתמקד בפרשת א־דורה. בין הדוברים בכינוס היה קרסנטי, שכבר הפסיד בערכאה הראשונה במשפטו ונאלץ לשלם קנס, הוצאות משפט ועוד אירו אחד סמלי, פיצוי לאנדרלין ולאבו־רחמה.

ב־19 באוקטובר 2006 ערער קרסנטי על פסק הדין ופנה לגורמים רשמיים בישראל, שיסייעו לו לקבל את חומרי הגלם כדי להקרינם בבית המשפט בערכאה הבאה. הפעם נענה בחיוב. ותיקאי שיגר מזכר לסגן הרמטכ"ל האלוף דן הראל והסביר את הצורך לקבל את החומר. בהשראתו פנה סגן דובר צה"ל, אל"מ שלומי עם־שלום, לאנדרלין וביקש את החומרים. בהתייחסו לדיון המשפטי הודה עם־שלום כי תוצאות המשפט בצרפת הן שהניעו את הגורמים הרשמיים בישראל לבקש שוב את חומר הגלם.*

[*. עם-שלום, 10.9.07; "מקור ראשון", 18.9.07; The Jerusalem Post, 17.9.07.]

העמותה הישראלית "שורת הדין" התגייסה אף היא למערכה נגד פראנס 2 וביקשה מסימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, לנקוט צעדים משפטיים נגד הרשת. אז נודע כי בעבר כבר נעשתה בדיקה משפטית עם פרקליטות המדינה וההצעה נדחתה. כך היתה לשכת העיתונות הגורם הישראלי הרשמי הראשון שאימץ את הטענות נגד הרשת והצטרף למאבק; אבל כבר למחרת פרסמה לשכת ראש הממשלה, המופקדת על לשכת העיתונות הממשלתית, הודעה לתקשורת ובה התנערה מדברי סימן.*

[*. "ידיעות אחרונות", 2.10.07.]

"ג'רוזלם פוסט" תיאר בהרחבה את המחלוקת הפנימית בישראל בעניין זה: מצד אחד, סימן ובכירים במשרד החוץ ובצה"ל העלו ספק לגבי מהימנות השידור; וכנגדם, שגריר ישראל בצרפת דני שק וגורמים רשמיים אחרים תקפו את קרסנטי על כך שהוא מחזיר את הסיפור לכותרות, לטענתם.*

[*. The Jerusalem Pos, 1.11.07.]

החלטת בית המשפט בצרפת, מכתבו של סימן ופניית דובר צה"ל לפראנס 2 עוררו עניין מחודש בפרשת א־דורה. פניית עם־שלום לרשת אמנם נדחתה, אך בית המשפט בצרפת כפה עליה להקרין לפניו את החומר המבוקש.* בערעור טען קרסנטי ש"לאחר צפייה בחומר הגלם, ראינו רק תמונות מבוימות של ההמון שמתרוצץ בצומת וצועק 'הוא מת, הוא מת', וכל זאת עוד לפני שא־דורה נהרג."

[*. "הארץ", 15.11.07.]

בד בבד נמשכו המאבקים בישראל. לבית המשפט המחוזי בתל אביב הגיש שחף תביעה נגד "הארץ" בסך ארבע מאות מיליון שקל בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב ובאינטרסים הכלכליים שלו.* ב־12 בדצמבר 2007 שידר ערוץ 10 כתבה של שי חזקני על פציעותיו הקודמות של ג'מאל א־דורה. על פי הכתבה, פציעות אלה נגרמו שנים לפני האירוע בצומת נצרים, והצגתן בתקשורת בהקשר לאירוע זה היתה הטעיה. בכתבה הופיעה ג'ופה, שהגדירה את פרשת א־דורה כ"הונאה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה." פרקליטת פראנס 2 תבעה למחרת מערוץ 10 לפרסם התנצלות.

[*. NRG-מעריב, 5.12.07.]

ב־27 בפברואר 2008 התקיים בצרפת עוד דיון בערעורו של קרסנטי. בדיון הוצגה חוות דעת של ז'אן קלוד שלינגר, מומחה לזיהוי פלילי, שעל פיה לא יכלו הילד ואביו להיפגע מירי צה"ל וסביר מאוד שמדובר בתמונות מבוימות. משרד הרשת בישראל שלח מכתב לעורך "הארץ" שפרסם את הידיעה ולמו"ל שלו, ודרש לפרסם תגובה מיידית, ולפיה לא היה משקל משפטי לעדותו של שלינגר. בפנייה נאמר כי בית המשפט בצרפת הסכים אמנם שחוות הדעת תוגש לו, אך קבע כי עדות המומחה עצמו לא תישמע.

ב־21 במאי 2008, בית הדין לערעורים בפריז זיכה את קרסנטי מאשמה כי הוציא את דיבת הרשת, אך זו הודיעה מיד כי תערער על ההחלטה. ב־4 ביוני חתמו עיתונאים צרפתים, עמיתיו של אנדרלין, יחד עם קוראי "נובל אובזרווטר", על עצומה באתר השבועון שהגדירה אותו כקורבן מסע שנאה, בעיקר נוכח הישגיו העיתונאיים ושמו הטוב. לכך באה תגובה הפוכה של עיתונאים אחדים שגינו את העצומה ודרשו לפתוח בחקירה עצמאית. ב־2 ביולי תבעו נציגי הקהילה היהודית מהנשיא סרקוזי להקים ועדת חקירה בפרשה.

גם המהלך הבא היה בבית משפט בצרפת: הרופא הישראלי, ד"ר יהודה דוד, הורשע בתביעת דיבה שהגיש נגדו ג'מאל א־דורה. התביעה התבססה על הכתבה ששודרה בערוץ 10, שדוד טען בה כי כבר ב־1994 טיפל בצלקות בגופו של א־דורה האב. א־דורה עמד על כך שנפגע בצומת נצרים ובית המשפט קיבל את טענתו. בצר לו, פנה ד"ר דוד לממשלת ישראל וביקש את עזרתה במימון הוצאות המשפט. בניגוד למנהגה בעבר ולמדיניותה הכללית, נענתה הממשלה וקיבלה עליה לממן את הגנתו המשפטית.

 

עוד דיון בערכאה משפטית בצרפת לא ייתן, כנראה, תשובה לשאלה הראשונית מי הרג את מוחמד א־דורה, אך הוא עשוי להכריע אם נהגה פראנס 2 על פי כללי האתיקה העיתונאית ואכן הציגה בפומבי את כל המידע שהיה ברשותה. ייתכן שתשובתה תפתח את הפולמוס מחדש. נכון שישראל אינה יכולה להוכיח את עמדתה, כשם שגם הפלסטינים והרשת הצרפתית אינם יכולים להוכיח את ההפך. הדבר היחיד שנותר הוא הרושם המצטבר מדיווחי העיתונים, מן הנוכחות המסיבית של הנושא ברשת ומהשימוש בתצלומים, שהאחריות למותו של א־דורה מוטלת על ישראל.

חיפוש המילים "מוחמד א־דורה" באינטרנט מעלה מאות אלפי תוצאות, מספר גבוה מאוד המעצים את האתגר העומד בפני ישראל. רשת האינטרנט זוכרת היטב גם את מה שהתקשורת המסורתית שוכחת, והיא מזכירה זאת שוב ושוב. ברשת הסיפור חי, קיים ומשחזר את עצמו, לכן עניינה של ישראל בפרשת א־דורה לא הסתיים ויש טעם להפריך את הטענה שהיא אשמה במותו.

תמונת מוחמד א־דורה, הילד המונח מת בחיק אביו, היתה רגע מכונן בפתח אירועי "גאות ושפל". היה זה קו פרשת המים בין תקופת המשא ומתן המדיני לבין רצף האלימות החדש. אהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, טוען כי א־דורה סדק את התמיכה המדינית בישראל לאחר ועידת קמפ־דיוויד ב־2000: "זהו מקרה פרטי שתועד מקרוב, מקרה נואש של חוסר אונים. טבעה של התקשורת העולמית שהתמונות הגיעו ישירות לבטן של מיליונים בעולם, כולל מקבלי החלטות. [...] ההסברה שלנו ניסתה להחזיר את הסיפור למסגרת הכוללת. [...] התמונות הפכו לחלק מהסמלים שהצד השני השתמש בהם במסגרת מאבקו להגדיר מי צודק. העולם עוסק בפרשנות של התמונה היחידנית, אך מפרש אותה בהקשר רחב יותר."*

[*. ר"א, 2.3.06.]

בקרב המעורים במערכות הדיפלומטיה הציבורית החדשה יש הסכמה מלאה שאירוע זה שינה את ההתנהלות התקשורתית בין ישראל לבין הפלסטינים וקבע כללים חדשים שהשפיעו על המשך אירועי "גאות ושפל". רובם מציינים את התפקוד הלקוי של גורמים בצה"ל ובמערכות אחרות ומותחים ביקורת על התגובה האִטית, על היעדר בהירות, על ריבוי דוברים, על שינוי גרסאות, על אי־הבנת הזירה ועל היעדר תיעוד מבצעי.

"גורמים ישראליים קיבלו אחריות על האירוע ומיד התחילו להתנצל. אני חושב שזו היתה טעות," אומר משה יעלון, אז סגן הרמטכ"ל. "זהו בדיוק המקרה שהיינו צריכים מהר מאוד לברר את העובדות לגביו ולצאת עם גרסה משלנו. פה הטענה שלי היא בעיקר לפיקוד הדרום, שלא העמיד מיד גרסה שבדיעבד התברר שהיא סבירה יותר."*

[*. ר"א, 6.10.05.]

 

* * *

 

מות מוחמד א־דורה בשידור חי מול מצלמות הטלוויזיה הוא הסיפור העיתונאי המשפיע ביותר באירועי "גאות ושפל". הוא קרה מיד בראשיתם והיה אירוע תקשורתי נדיר. מיליוני אנשים נהרגו במלחמות ובאירועים אלימים, אך רק במקרים בודדים מונצח בצילום רגע המוות. העובדה שמדובר במות ילד מוסיפה עוד להעצמת הסיפור והדרמה. ילדים יצאו בראש המאבק הפלסטיני בעבר; הם מצטלמים היטב, מעוררים אהדה וממחישים את המשכיות המאבק בישראל: "מה שקרה עם א־דורה הוא דבר משני לחלוטין, יש להבין את המצב הכללי ואותו יש לנתח. אי־אפשר לדון בשאלות הטכניות, לכאורה, של א־דורה בלי להבין את העומק התודעתי שהיה פה. לב העניין הוא שהיהודים הורגים ילדים פלסטינים. כל ההסברה מסביב נעשית באותו רגע לא חשובה," אומר תא"ל יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן.*

[*. ר"א, 13.3.06.]

אירוע זה הוא מקרה בוחן למקומה של התקשורת הבינלאומית ולרשמים שהיא יוצרת. למרות המחלוקת הנמשכת על מידת השפעתם של כלי התקשורת, מתברר כי במקרה הזה, מצלמה אחת בלבד הביאה את הסיפור לידיעת העולם וחוללה גל של תגובות. "העולם היום מאוד פתוח, מדווחים על הכול. היכולת שלנו להוסיף על התמונות בטלוויזיה או על מאמרים בעיתון ובאינטרנט היא שולית," אומר משה ארנס, לשעבר שר הביטחון ושר החוץ. "במקרה של א־דורה התברר שהתמונה שהוצגה לא היתה המציאות, אבל אלו היו התמונות ששודרו כל הזמן והן יצרו מציאות. הסברה יכולה להוסיף משהו, אך היכולת הזאת הולכת וקטנה נוכח תמונות אלה. מבחינה הסברתית יש להן משקל רב מאוד."*

[*. ר"א, 4.4.06.]

הרשת הצרפתית חלקה את הסיפור העיתונאי שלה עם סוכנויות ידיעות ורשתות אחרות, וכך העצימה את האפקט התקשורתי ויצרה אחריות תקשורתית קולקטיבית ומחויבות לסיפור. מעתה נחלקה האחריות בין מאות ערוצים ותחנות ברחבי העולם: "קיבלנו את החומר מסוכנות הידיעות איי־פי וניסינו לבדוק את זוויות הצילום. אחרי כמה שיחות וניתוחים החלטנו שאפשר להציג את זה. נראה לנו שהאב והבן נורו בידי צה"ל וזו דעתנו עד היום," אומרת ג'ניפר גריפין, כתבת פוקס ניוז.* רשת אל־ג'זירה ורשתות לוויין ערביות אחרות הפכו מיד את אירוע א־דורה לנושא המרכזי של שידורי האינתיפאדה, ולאחר מכן ערכו תשדירים ותוכניות רבות שהנציחו אותו והטביעו את חותמו לאורך זמן. אפשר להניח שאירועי "גאות ושפל", שהחלו עם עלייתו של אריאל שרון להר הבית, היו נמשכים בלאו הכי - אבל אירוע א־דורה היה ללא ספק זרז, והשידורים בכלי התקשורת מינפו אותו. באווירה הטעונה בין העולם המוסלמי והערבי לבין ישראל גרמו התמונות הללו להתפרצות אלימה בקרב ערביי ישראל, לאימוצו של א־דורה לסמל בידי ארגון אל־קאעידה ולהפיכתו לגורם מתסיס בוועידת דרבן.

[*. ר"א, 25.4.06.]

הרשתות הלווייניות מגלמות את העולם הטכנולוגי החדש ואת שימושיו בתקשורת. הטכנולוגיה החדשה מאפשרת לרכז חומר מפינות שונות ברחבי העולם, לערוך אותו ולהפיצו במהירות. כיום ממוקם החומר באתרי האינטרנט וממילא שמור בזיכרון העולמי הקולקטיבי. "הבעיה המרכזית שאני רואה מצד המסביר," אומר יוסי ביילין, "היא שבעולם און־ליין, היכולת לבדוק איזושהי בדיקה, אפילו ראשונית, ולצאת עם תגובה הולמת בזמן אמת היא כמעט בלתי־אפשרית."*

[*. ר"א, 12.3.07.]

התקשורת הישראלית נוטה להזדהות ברגעי משבר עם הנרטיב הלאומי, ומשום כך להעלות ספקות באשר לאמיתות דיווח כזה, עד כדי אי־שידורו או דחייתו. אבל במציאות החדשה אין היא יכולה לעמוד מהצד, אין היא עוד שחקן בלעדי, ואם היא תעכב את הסיפור הוא ישודר בלאו הכי בערוצי חדשות זרים ובאתרי אינטרנט. אירוע א־דורה ממחיש את הגלובליזציה של החדשות ואת נפילת המחסומים בין סיקור בידי תקשורת חוץ לבין התקשורת הישראלית.

 

היעדרו של אנדרלין מהשטח מעלה סימני שאלה בנוגע למהימנותו העיתונאית של הסיפור. מאז החלו אירועי "גאות ושפל" נמנעו הכתבים הזרים מכניסה לשטחים והעבירו נתח מרכזי מהפעילות התקשורתית שלהם לעיתונאים פלסטינים. תופעה זו מובנת על רקע ההתנכלויות לכתבים הזרים, שבמקרים אחדים הסתיימו אפילו במעצרם, אך אינה מצדיקה אותה, שכן הדבר הוביל ליצירתה של בעיה אתית מהותית, שכתבים אלה מסרבים להודות בה. עוד עובדה: בצומת לא היתה שום מצלמה אוהדת לישראל, לא תיעוד מבצעי צה"לי ולא צוות תקשורת ישראלי. יש רק דיווח עיתונאי אחד בידי צלם פלסטיני של רשת צרפתית. שחף ולנדס גילו כי היו עוד מצלמות שהראו זוויות אחרות של חילופי האש, אך הן לא הגיעו לידי התקשורת. אף לא אחת מהן מראה את א־דורה ובנו נורים.

נוכחותם הבלעדית של הצלמים הפלסטינים בשדה הקרב החדש מחזקת את הצורך בתיעוד המבצעי מטעם צה"ל. הדבר נדון בעבר פעמים רבות, ולמרות זאת בספטמבר 2000 לא היה לצה"ל תיעוד מבצעי. סגן דובר צה"ל שהגיע למקום ההתרחשות ציין כאחד הלקחים הראשונים את חסרונו של התיעוד, אך גם לאחר שצה"ל החליט להטמיעו ביחידותיו, נמשך התהליך תקופה ארוכה מדי והיעדרו בלט שוב במלחמת לבנון השנייה. הטענה שהפלסטינים מביימים את האירועים מחזקת צורך זה: "התחלנו להכניס מצלמות לאירועי טרור כי הגענו למסקנה שזו זירת פשע," אומר רענן גיסין. "במקום לקחת עורך דין צמוד, ניקח אפוא מצלמה צמודה שתתעד זאת."*

[*. ר"א, 3.5.05.]

צה"ל היה הגורם היחיד שחקר את פרשת א־דורה בהיבטיה המבצעיים, אולם תחקיר האירוע נגנז בארכיון צה"ל וייפתח רק בעוד עשרות שנים. התפקוד התקשורתי־הסברתי של מערכת הדיפלומטיה הציבורית לא נחקר, וכך נמנע תהליך הכרחי של לימוד מסקנות והפקת לקחים. צה"ל לא גילה עקיבות במדיניות התקשורתית; דברים סותרים נאמרו מתחילת הפרשה ולכל אורכה; כל מהלך תקשורתי לווה במחלוקת שהיו לה ביטויים פומביים. צה"ל, שלא קלט מיד את עוצמת האירוע ואת משמעותו, טיפל בו באופן אִטי, כדבר שבשגרה. השיחות הראשונות בין דובר צה"ל לאנדרלין הפיקו תגובה רשמית שנוסחה באופן כללי ולא נִטרלה את הסיפור: "לא ציפיתי מהם שיֵדעו להסביר לי מי הרג את הילד," אומר הכתב הצבאי אלון בן־דוד. "כן ציפיתי שהם יבינו שחלק עיקרי מהעימות הזה מתנהל בזירה התקשורתית ושהם חייבים לפעול שם."* אריק גורדין מיחידת דובר צה"ל מחזק את דבריו: "אם היו מסבירים את העובדות האמִתיות מהר, עוד יכלו לתקן משהו. אם זה לוקח לך שלושה ימים - לא עשית דבר."**

[*. ר"א, 21.3.06.]

[**. ר"א, 25.12.06.]

חודשיים לאחר מעשה היה אפשר לקוות שצה"ל יציג ממצאים אמינים שיבהירו מה בדיוק אירע בצומת, אך ההוכחות שהציג אלוף הפיקוד יום־טוב סמיה היו חלקיות בלבד והעמימות נשארה בעינה. לבד מהמחלוקת בין פיקוד הדרום לבין המטכ"ל ובין האלוף סמיה לבין האלוף איילנד, גם משרד החוץ וצה"ל נקטו עמדות הפוכות. צה"ל אימץ את עמדת סמיה ואִפשר לו להציגה בתקשורת. משרד החוץ טען מלכתחילה שכל עיסוק בנושא יחמיר את מצבה של ישראל, ונשאר עקבי בטענתו זו. מחנה הספקנים במערכת הממשלתית ומחוצה לה רק הלך וגדל.

גורמים לא־ממשלתיים, יחידים ועמותות, גילו עניין בפרשת א־דורה והבינו את משמעותה ארוכת הטווח. הם יצרו רשת אישית חוצת גבולות והפעילו אותה במערכה הפומבית. הם לא הסתפקו בפעילות ברשת והעתיקו אותה למפגשי חוקרים ככנס הרצליה ולעיתונות המסורתית. בדרך זו הם הגיעו לעיתונים דוגמת "ניו יורק טיימס", "אינטרנשיונל הראלד טריביון" ו"לה מונד".

בשלב הבא העבירו העמותות את המאבק מעולם התקשורת לכלים ממלכתיים, כמערכות המשפט בצרפת ובישראל. במהלך המאבק על התודעה ניכר תפקידן המשמעותי של העמותות, השחקן החדש בדיפלומטיה הציבורית, שהעניקו לתחום ממדים חדשים.

 

* * *

 

אחד המאפיינים של אלימות בעצימות נמוכה הוא הא־סימטריה בין החזק לחלש. תמונות רבות של האינתיפאדה הראשונה והשנייה הציגו ילדים פלסטינים מתעמתים עם חיילים ישראלים ומשליכים עליהם אבנים. תמונת הילד הפלסטיני מול הטנק הישראלי מעלה מחדש את הסיפור המקראי של דוד וגוליית, אך בהיפוך תפקידים. הפעם הישראלים, מזוינים ומצוידים היטב, הם שמתייצבים מול ילדים פלסטינים, חסרי האונים והחשופים: "א־דורה הפך להיות אייקון, סמל לאכזריות של הישראלים, של גוליית ודוד, של ישראלים כרוצחים ילדים פלסטינים, הרשע שיש בנו והעוצמה הנוראית הזאת של ישראל."*

[*. אמירה אורון, ר"א, 9.8.05.]

המפגש בין ישראל לבין הפלסטינים מתחולל גם בהיבט אחר של א־סימטריה בין שתי החברות: האחת דבקה בערכים דמוקרטיים ובחופש הביטוי, האחרת מתעלמת מהם; "אתה מתמודד עם חברה שהאמינות אצלה היא לא עניין עקרוני אלא להפך - פרופגנדה, עיוות הנתונים והעובדות, יציאה עם אמירות שבינן לבין המציאות אין שום קשר. להם אין בעיה שייתפסו לא אמינים כי גם כך הם נתפסים לא אמינים. הם ממלאים את הכותרות ומעצבים את הסיפור."*

[*. מאיר  כליפי, ר"א, 4.8.05.]

אירוע א־דורה מדגיש את שילוב החזיתות במערכה. זהו מארג של חמש חזיתות שכולן באו לידי ביטוי: החזית הצבאית היא האירוע עצמו, מפגש אלים בין צה"ל לבין הפלסטינים; החזית המדינית - ועידת דרבן שהתכנסה שנה אחר כך הושפעה מנוכחותו של א־דורה האב ומסיפורו; החזית המשפטית כוללת את הדיונים המשפטיים בצרפת ובישראל; חזית הדיפלומטיה הציבורית היא המאבק בין ישראל לבין הפלסטינים על דעת הקהל העולמית והמאבק שהסתייע בכלי דיפלומטיה ציבורית חדשה ובהם שידור בינלאומי, אינטרנט, עמותות וחוק בינלאומי; בחזית הכלכלית השפיעו אירוע זה ואחרים על החלטתן של כנסיות נוצריות למשוך את השקעותיהן מחברות הסוחרות עם ישראל. זוהי הוכחה כי בעידן האלימות בעצימות נמוכה מתחייבת פעולה משולבת ומתואמת בין החזיתות השונות בהיבט התוכני ובהיבט הארגוני.

בתקופת פרשת א־דורה לא היה בישראל מערך קבוע של דיפלומטיה ציבורית. במקומו אולתר מענה בדמות ממונה על מערך ההסברה, שלרשותו הועמדו לכאורה סמכויות הנחיה ותיאום. אולם בפועל הן צומצמו למינימום. מערך מתפקד לא היה. הקמת מרכז התקשורת היתה צעד בכיוון הדרוש, והוא אכן יצר תשתית לשיתוף פעולה בין הגורמים השונים של הדיפלומטיה הציבורית. אך פעולתו נמשכה זמן קצר - חודש ימים בלבד - ואילו אירועי "גאות ושפל" נמשכו עוד חמש שנים. המרכז הוקם מחדש בעת מבצע "חומת מגן" ובהתנתקות מעזה, ובכל פעם נסגר זמן קצר אחר כך. אפשר לשער כי אילו היה מערך כזה פעיל כל ימות השנה, כולל ראש השנה תש"ס, פרשת א־דורה היתה מטופלת אחרת מבחינה הסברתית ותקשורתית. יש להניח כי מערכת בכוננות מתמדת היתה יכולה ליירט את הסיפור כבר בתחילתו, בייחוד לוּ היה עומד לרשותה מערך תקשוב המדווח על סיפורי חדשות עיקריים. מרכז תקשורת פעיל היה עשוי לאתר את הבעייתיות באירוע א־דורה ולסייע בעיצוב אסטרטגיה של דיפלומטיה ציבורית שהיא הולמת ומתואמת בין גופי ההסברה.

פרשת א־דורה החלה כמחדל הסברתי ובסיומה הפכה להתנגשות בין שחקנים בדיפלומטיה ציבורית חדשה, ובאופן מדויק יותר - בין התקשורת המסורתית לבין עמותות ויחידים המנהלים את המאבק מאז. התגייסותם של מאות עיתונאים בתקשורת המסורתית בצרפת להגן על אנדרלין היא מחווה אנושית ומקצועית יפה, אבל היא נועדה גם להגן עליהם מפני כוחות חדשים המכרסמים בתקשורת המסורתית. הישגיהם של קרסנטי, לנדס, שחף והעמותות שהתגייסו למען המאבק מעידים על עוצמת הכוחות החדשים בתחום.

עמותת "אן־ג'י־או מוניטור" ניצלה את פסק הדין כדי לבוא חשבון עם שתיים מהעמותות לזכויות האדם, "יוּמן רייטס ווטש" ו"אמנסטי אינטרנשיונל", שקידמו בשעתן את ההאשמות כנגד ישראל. ביולי 2008 היא אִזכרה את טענותיהן בעבר ואת הפוליטיזציה של נושא זכויות האדם באמצעות צילומים מאירוע א־דורה. במבט לאחור ברור כי בשנים שחלפו מאז אירוע א־דורה התחזקו גורמים חדשים אלה לא רק בהקשר זה אלא גם ביכולתם להניע תהליכים ולתפוס מקום מרכזי בזירה הבינלאומית.

 

* * *

 

פרשת א־דורה ממחישה את כישלון הדיפלומטיה הציבורית, ערב אירועי "גאות ושפל" ובמהלכם. זה היה אירוע ראשון בסדרה, אך הדיו ממשיכים להישמע מעל בימות בינלאומיות. בעקבות שתי התפרצויות אלימות לפני שנת 2000 התכונן צה"ל כהלכה מבחינה מבצעית לאירועים אלימים בעצימות נמוכה, ואכן הדבר התבטא במספר הנפגעים הקטן בתחילת האירועים. גם כישלון המשא ומתן המדיני היה צריך להדליק נורה אדומה אצל קברניטי ישראל. אולם בפועל, שתי המערכות, הצבאית והמדינית, לא השכילו להכין לעימות את המערכת השלישית, הדיפלומטיה הציבורית. כשפרץ העימות ישראל גמגמה. בתחילת האירועים חסרו לישראל כלים חיוניים של דיפלומטיה ציבורית - דוברים בערבית, שידורים לעולם הערבי, תקשוב ואינטרנט - כדי להתמודד עם האתגרים שהופיעו לראשונה. למאבק התקשורתי שפרץ בעקבות פרשת א־דורה נכנסו גורמים לא־ממשלתיים, יחידים ועמותות, בצרפת ובישראל. הופעתן - המאוחרת - של עמותות פרו־ישראליות, כלי דיפלומטיה ציבורית ממעלה ראשונה, היתה סימן ראשון למגמה שתתחזק בהמשך ושתאפשר לישראל להיות נוכחת גם בזירה זו.

בהיעדר מוקד לאומי למדיניות של דיפלומטיה ציבורית, ישראל התנהלה בהיסוס מהרגע הראשון, כולל בדיונים המשפטיים בצרפת. עמדה ישראלית ברורה בנוגע לאירוע א־דורה לא גובשה מעולם. במחלוקת בין המצדדים בפתיחת תיק א־דורה לבין המתנגדים לה, הצדק הוא עם מי שסבור כי נכון וראוי להתמודד עם סוגיה זאת. דווקא משום שמות א־דורה היה אירוע מכונן שהשפעותיו ארוכות טווח, ראוי לחתור בעקביות ובעקשנות למען הסרת האשמה מעל ישראל, הצבעה על הפגמים המהותיים בסיקור התקשורתי וחיפוש האחראים לרצח.

אירוע א־דורה מדגיש את חשיבות התגובה המהירה והפעילות לטווח קצר. ישראל לא השכילה לייצר תגובה ברורה בתחילת התהליך וכך נוצר נזק מצטבר שמטיל עליה צל כבד. האירוע מלמד עוד כי לא די בתגובה מהירה, שכאמור חסרה, אלא יש גם לזהות מבעוד מועד אירועים בעלי פוטנציאל תקשורתי גבוה ולהתייחס אליהם בראייה כוללת, לטווח הקצר ולטווח הארוך.

הדיפלומטיה הציבורית לא קיבלה את מקומה הראוי באירועי "גאות ושפל", וכשל זה ישוכפל מאירוע לאירוע; לקחים שנלמדו מאירוע אחד לא יושמו באירוע שאחריו. גם במלחמת לבנון השנייה, שנחשבה ללחימה בעצימות בינונית, נשנו מחדלים אלה. ישראל המשיכה להפעיל את מערכת הדיפלומטיה הציבורית באופן ביזורי; אמנם המערכת היתה מקצועית וחדורת מוטיבציה, אך ללא מנגנונים ארגוניים הנדרשים לייעולה ולחיזוקה.

על סדר היום עלתה סוגיה מרכזית נוספת: האם על ישראל לפתוח במערכה בינלאומית פומבית ולחשוף את מחדלי התקשורת באירוע א־דורה, כלומר לנקוט גישה יוזמת ולא מתגוננת, שאינה מאפיינת בדרך כלל את הדיפלומטיה הציבורית שלה. יתרה מזו - היא עלולה לחולל עימות בין ישראל לבין ענקי תקשורת בעולם הרואים בה אחראית לאירוע. מנסיבות האירוע ומהראיות שהצטברו אחר כך יש בסיס לדעה כי א־דורה לא נהרג מאש חיילי צה"ל. אי־אפשר להוכיח זאת באופן מוחלט, אך יש בממצאים ובנתונים הידועים היום להפריך את הטענות נגד ישראל. לפיכך, יש לישראל עניין לכפות על התקשורת הבינלאומית זהירות, אחריות וסיקור מאוזן של ענייני המזרח התיכון.

 

* * *

 

עד כאן האירוע ומשמעויותיו בזירה הישראלית-פלסטינית. אולם הוא גם מסייע לבחון תיאוריות ופרקטיקות מן התחום הכללי של הדיפלומטיה הציבורית החדשה.

ראשית, "אפקט סי־אן־אן" - נוכחות המצלמות בקו הראשון של המערכה היתה תנאי ראשון לחשיפת האירוע ולממדיו החריגים בהשוואה לאירועים רבים אחרים. ללא צילומיו של אבו־רחמה, ספק אם מישהו היה מקדיש שימת לב לילד פלסטיני שנהרג במהומות. התמקדות הצלם הפלסטיני באב ובילדו, והעובדה ששום מצלמה אחרת בצומת נצרים לא הנציחה את האירוע, מפרנסות שורה של שאלות על נסיבותיו ועל התפתחותו. "אפקט אל־ג'זירה" סייע בהפצת אירוע א־דורה בציבור הערבי והפלסטיני. גל האלימות בשטחים ובציבור הערבי בישראל שבא בעקבות הפרשה ניזון מהתמונות ומהדי הדיווח התקשורתי. אין ספק כי לתקשורת היה תפקיד מכריע לא רק בהנצחת א־דורה בזיכרון הבינלאומי אלא גם בעידוד האלימות בשבועות ובחודשים שלאחר מכן.

שנית, נדרשה הסתכלות ארוכת טווח, שנגזרים ממנה טקטיקה וצעדים אופרטיביים. ישראל התלבטה בין תגובה מהירה ומיידית לבין בדיקת העובדות לעומקן. בהיעדר חשיבה אסטרטגית זגזגה ישראל בין קבלת אחריות לדחייתה, ובסופו של דבר דבקה בה האשמה.

שלישית, טשטוש התחומים: העוצמה הרגשית שעורר האירוע הביאה אותו לזירה הבינלאומית ולפורומים משפטיים ומדיניים. התגובות לאירוע חדרו לתחומים שלכאורה אין בינם לבינו דבר, דוגמת לחץ כלכלי על ישראל. הדבר מאפיין עולם שהגבולות הלאומיים בו היטשטשו וכך גם ההפרדה בין שדות ותחומים למיניהם.

רביעית, הא־סימטריה בין החלש חסר הנשק וההגנה לבין החזק הגיעה באירוע זה לשיא. הקורבן כביכול מופיע מזוהה וגלוי, ואילו האויב הישראלי אטום, חסר פנים ומתגלם במוצב מבוצר היטב. התקשורת לכדה א־סימטריה זו המצטלמת מצוין והיטיבה להשתמש בה על מנת לנגח את ישראל ולהטיל בה את האשמה על מות א־דורה.

חמישית, מות א־דורה ושימת הלב הרבה שקיבל הם אישור נוסף לעידן הפוסט־הרואי שהאירוע מתרחש בו. עידן זה מתאפיין ברגישות גבוהה לחיי אזרחים לא מעורבים. הוא מחייב מדינות דמוקרטיות־ליברליות להשתמש בכוחן הצבאי באופן זהיר ומדויק, כך שיפגע אך ורק בטרוריסטים ובסייעניהם.

ולבסוף, הפרשה מעידה על הצלחת יחידים ועמותות להתמודד עם זירת הדיפלומטיה הציבורית ולהגיע להישגים. גורמים חדשים אלה למדו היטב את מהפכת התקשורת, וניצלו אותה לטובת התחברות עם עמיתים ממדינות אחרות ולהתמקדות במטרות משותפות. היבט זה בלט בוועידת דרבן הראשונה, שהתכנסה שנה אחת אחרי שמוחמד א־דורה נהרג בצומת נצרים.