שמשון

פרק 1

מומחה לכל דבר

לאורך הדרך שהובילה מן הדרום ירד עובר אורח עייף; מאחור גרר את רגליו חמור קטן, קשור ברצועת עור ארוכה וטעון שני שקים עשויים מקלעת חבלים. האיש נראה כבן שלושים וחמש; היו לו זקנקן שחור ומקורזל ועיניים סקרניות, שוקקות ובולטות. לראשו היתה כרוכה מטפחת לבנה ומלוכלכת; את כותונתו החומה–האפורה, חסרת השרוולים, הפשיל עד לברכיים כדי להקל על עצמו את ההליכה; כך נוצר מעל לחגורתו מין שק מדולדל שהתנדנד בו דבר–מה כבד, כנראה דברי מזון. את סוליות העור שלו שצוידו ברצועות לקשירה תלה על חגורתו, כדי שלא יתבלו לשווא, והלך יחף. שכמייתו הכבדה שדמתה לשמיכה, חומה–אפורה גם היא, קופלה בצורה מסודרת והונחה בין שני השקים על גב החמור.
השמש נטתה לשקוע והיה קריר. תקופת הגשמים הסתיימה זה עתה.
העמק אשר אליו הוליכה הדרך הסלעית הזאת שטרם הצטבר בה אבק רב, וכמוהו גם הגבעות מסביב לעמק, חגגו את שעת החסד שלהם: יֶרק החורשות והכרמים טרם הספיק להאפיר מאבק; המים בנחלים נעשו רדודים יותר, אבל עדיין לא יבשו. הקרקע האדומה היתה מעובדת ברובה; בעמק התגלתה עיירה גדולה, ובדרך אליה - בתים נפרדים עם גינות שנראו כבתי אמידים; גם על הגבעות הרחוקות הצטיירו תווי מִתאר של כמה יישובים גדולים. עובר האורח אמר לעצמו:
“האנשים כאן חיים בעושר.”
לא היתה קנאה בקולו, אף על פי ששׂירך את דרכו מאזור הררי ודל תבואה שבדרום. למען האמת, נשמעה בקולו אפילו נימת סיפוק, מפני שמוצאו היה משבט חסר אדמות; לא היה לו בית והוא גם לא חלם על בית מעולם, ולכן מידתו הרעה של האיכר עובד האדמה - הקנאה - לא דבקה בו כלל: אם האזור כאן דשֵׁן ועשיר, הוא ייטיב גם עם ההֵלך הנודד.
רק כמה מאות צעדים הפרידו בינו לבית האמידים הראשון, ועד לשער העיר נותר לו לעבור מרחק גדול פי שלושה. הבית היה מרווח ויפה, עם עמודים עגולים ועם תוספות בנייה למיניהן; מאחוריו השתפלה הקרקע ושֶקע רחב הסתמן באדמה; כעת, לאחר תקופת הגשמים, נקווה בו אגם זמני. שתי דמויות נשיות יצאו מן הבית; הן הלכו במעלה הגבעה לאִטן, בצעדי טיול, והתקדמו לעבר ההלך שירד לקראתן עם החמור.
השתיים היו שקועות בשיחה ואולי בוויכוח שהתלקח ביניהן; אחת מהן, שהיתה נמוכה מרעותה, התרתחה ונופפה בידיה. כעבור כמה דקות ראה ההלך כי זוהי ילדה שחורת שיער, כבת שתים–עשרה כנראה; האחרת, שתסרוקת אדמונית מפוארת עיטרה את ראשה, נראתה מבוגרת ממנה בכשלוש שנים. על פי שמלותיהן הארוכות בהרבה משמלות הנשים שבשִׁבטוֹ וגם על פי הגִזרה השונה, ניחש עובר האורח כי הנערות שייכות למשפחה פלישתית. כאשר קרבו עוד יותר, צמצם עין אחת והעריך מרחוק את האריג שממנו נעשו בגדיהן: איכות הצמר היתה טובה, ובייחוד זו של בגדי הבכירה בין השתיים. הוא נעצר במרחק כמה צעדים ואמר בנימוס:
“שלום לכן, נערות.”
“שלום,” ענתה האדמונית ומיד חייכה. זו היתה נערה טובת מראה עד מאוד, ירוקת עיניים, ולה הבעת פנים חמה ועליזה; חיוכה התווה גומות חן בשתי לחייה. היא נעצרה; הצעירה יותר נעצרה אף היא, אך באי–רצון. היא הפנתה את מבטה הצידה והזעיפה גבות. גם עיני הצעירה היו ירקרקות.
“מה העיר הזאת שם למטה?” שאל האיש.
“תִּמְנָתָה. ואתה סוחר?”
הנערה האדמונית הצביעה על אחד השקים.
“גם סוחר. שאַרְאֶה לך מסרק שנהב? או קמיעות? חגורות צבעוניות? תמרוקים?”
הוא התחיל לתאר את מרכולתו בפירוט וציין מאיזו ארץ הגיע לידיו כל פריט ופריט; השמות הגיאוגרפיים היו רבים מאוד, והנערה הצעירה יותר רטנה בלי להביט לעברו:
“כנראה אין בכלל ארצות כאלה בעולם. הוא קנה את הגרוטאות שלו איפה שהוא ליד שער העיר, ועכשיו הוא מוכר את שברי הכלים האלה כמו כל הרוכלים שבאו מן ההרים. אמא שלי תמיד אומרת: סוחר טוב בא מכיוון עֶקְרוֹן ולא מעֲדֻלָּם.”
הוא רצה לענות אבל הבכירה התערבה, מן הסתם מתוך רצון לעדן את דבריה החדים של הצעירה:
“אין לנו כסף, איש טוב, וכל המבוגרים לא נמצאים בבית. הנה הבית שלנו; אם תרצה, בוא מחר בבוקר - הרי בכל מקרה אתה צריך ללון בתמנתה כי הערב כבר קרוב.”
“תודה לך, יפתי,” אמר הסוחר, “אבוא. אם תאהבו - תקנו; ואם יש להורייך מה למכור, אולי אקנה גם אני. אחותך צודקת: יש לי סחורה מכל הסוגים, חדשה וישנה, נראית ולא נראית.” הוא משך באפסר של החמור כדי לעוררו מהרהוריו העגמומיים, והוסיף בנימה עניינית: “ויש אצלכם בתמנתה זונה?”
את שאלתו שאל ללא שום אי–נוחות, אף על פי שהיה אדם בעל נימוס ואורח חייו מוסרי כמובן. מלונות האורחים באותה תקופה הוחזקו בידי נשים מן המעמד החופשי, כלומר הזונות; שני המושגים נחשבו לשמות נרדפים. הנערה האדמונית ענתה באותה נימה עניינית:
“יש, אלא שצריך לחצות את כל העיר; ביתה נמצא ליד שער הצפון.
כל עובר ושב יראה לך אותו.”
הצעירה יותר מלמלה שוב מבין שפתיה היהירוֹת:
“הוא לא צריך לשאול את העוברים והשבים; הוא ישמע את ההמולה עוד מאמצע הדרך.”
עובר האורח נפרד מהן לשלום, ובלכתו לִכְסֵן את מבטו לעבר הילדה העצבנית. היא לא מצאה חן בעיניו. היא לא דמתה במיוחד לבכירה.
ספק אם הן היו אחיות. עם זאת, גם בתלתליה השחורים של הצעירה זהרו בקרני השמש הנטויות גוני גוונים של אדום. היא מאוד לא מצאה חן בעיניו, ובעודו צועד ומקלל את החמור העצלן, לחש השבעה ממושכת ומורכבת נגד עין הרע.
עד שהגיע לתמנתה ועד שנעל את סנדליו, מפני שסבר כי אין זה יאה ונעים לדרוך ברגל יחפה על אדמתו של יישוב נאור, כבר הספיקה השמש לשקוע והרחובות התרוקנו מאדם. צד זה של העיר הותיר בו רושם של שכונה עשירה: היה אפשר לראות כאן לעתים קרובות בתי אבן, ועל פי הריחות שנדפו יחד עם העשן המר מבעד לגדרות הנמוכות אשר הקיפו את הסככות שמעל לתנורים, קבע אל נכון כי כמעט בכל מקום נצלה בשר עִזים. בחלק מן הבתים נראו דלתות מגולפות; אי משם נשמעה זמרה והדי מיתריו של כלי נגינה.
עבד מאנשי המקום אשר נשא על ראשו סל עם זבל מיובש להסקה הצביע על הדרך אל בית הזונה. זמן רב לפני שהגיע אל הפונדק השתנה טיבם של הבתים. כאן גרו עניי תמנתה: בבקתות חומר שנשרף בשמש או פשוט בתוך תיבות מגורים אפורות שנבנו מעפר. תושבי המקום השתופפו על קרסוליהם ליד הפתחים ואכלו באצבעותיהם דייסה כלשהי.
כבר החשיך; זעיר פה זעיר שם הדגישו עששיות עלובות את תווי הפנים הגסים והחדים. לא היו ביניהם פלישתים. כל דלת העם העירונית הזאת - שכירים, בעלי מלאכה וקבצנים - הורכבה משברי השבטים ילידי המקום. הוא הכיר את שמותיהם וביקר לא אחת בערים ובכפרים של היבוסים, הגִרגשים והחיווים. הוא ידע להבחין ביניהם ממבט ראשון וזיהה אפילו מרחוק את החיתי נטוי המצח ואת האמורי דק השפתיים על פי יציבתם הגאה. אבל כאן הם היו פשוט בני תערובת ואספסוף - כל מה שנסחט עד דילול הדם מקרב עשרים השבטים שנמחצו עד לאובדן פניהם בין שתי אבני הרֵחיים שהן שני העמים הכובשים.
מלון האורחים נמצא סמוך לשער ממש. ובאמת כבר מרחוק אפשר היה לשמוע את המולת הקולות הרמים מדי שעלתה משם; ליד הגדר התגודדו כל הכלבים המשוטטים של הפרוור - כולם דומים, ללא סימני גזע, שלא כמו שכניהם האנושיים. בלי לדחוף זה את זה ובלי לחשוף שיניים זה כנגד זה חיכו לשעה שבה תשליך להם המשרתת שאריות.
מאחורי הגדר השתרעה חצר רחבת ידיים שהוארה בשני כדי זפת. בחצר הוצב שולחן ארוך שגובהו הגיע לגובה ברכו של גבר, והתנהל שם משתה הוללות: כעשרים בני אדם ישבו ורבצו סביבו, אחדים - על דרגשים קלועים, ואחרים - על הקרקע ממש. בית נמוך ורחב שנבנה מעפר נראה בעומק החצר; על מפתנו עמדה בעלת המקום וחילקה לצוות שלה פקודות מצלצלות אשר נשמעו בכל פינות החצר. היה אפשר לראות כי המלון מנוהל היטב: שני משרתים–גברים, כושים רחבי כתפיים, חשפו את שיניהם בעליצות בעת שהגישו את המאכלים (הגזע הכנעני לא ידע גם אז לשרת ליד השולחן בסבר פנים יפות ובחיבה); ושלוש החדרניות - שתיים לבנות ומולאטית אחת - היו בחורות מלאות במידה נעימה בלבוש קל ביותר. המטבח נמצא בקצה הרחוק של החצר, תחת סככה, מאחורי מחיצה לא גבוהה שהגנה מפני הרוח. ארבעת תנורי החומר בצורת חצי כדור, פתחיהם כלפי מטה, תימרו את עשנם ישר אל שמי הכוכבים; ודבר–מה גדול נצלה ישר על הגחלים מעל לאבן שטוחה.
אחד הכושים הפך את הבשר מדי פעם במקל.
האיש שבא מרחוק שם את פעמיו לעבר בעלת המקום, הוביל את חמורו בזהירות הצידה והרחיק אותו ככל האפשר מן ההוללים. בדומה לשתי הנערות מן הבית שמחוץ לעיר לבשה גם היא שמלה ארוכה וצמודה באזור המותניים. היתה זו לו הפעם הראשונה שהגיע לפְלֶשֶׁת, אבל הוא ידע כי בארץ הזאת יש לנהוג כבוד בנשים שחירותן ביָדָן.
“שלום לך, גבירתי,” אמר. “האם אוכל לאכול אצלך ארוחת ערב, ללון ולתת מספוא לחמור שלי?”
בעלת הבית לא הביטה לעברו. היא המשיכה וסיימה לשגֵר קללה ארוכה לעברו של אחד הכושים. לאחר מכן סקרה את האורח בתשומת לב לאורו של כד הזפת וענתה:
“לא יהיה לך מקום בחדר; תצטרך לישון בחצר. סככת הבהמות - שמאלה, מאחורי הבית; קח לשם את החמור בעצמך, כל המשרתים עסוקים. תוכל לאכול ליד התנור. אל תשב אל השולחן, הם כולם כאן חבורה אחת והם לא אוהבים זרים.”
הוא הביט לעבר השולחן: כל האנשים סביבו היו לבושים היטב וזקניהם נראו מסורקים. בעצם, היו ביניהם גם צעירים רבים ללא זקן כלל. חלקם כבר הסירו את כיסוי הראש שלהם, אבל השאר עדיין חבשו את הכובע הפלישתי המפואר אשר דמה לכתר עשוי נוצות צבועות: הן קובּעו ברצועתו הרחבה שנתפרה מבד דומה ללבד. למרות התאורה הגרועה אמד האורח החדש מיד במחשבתו הן את ערך הבדים המשובחים והן את המזון המשובח שנערם על השולחן. היה כאן בשר שנחתך לרצועות ארוכות, דברי ירק וגם מאכל נדיר לחכו של תושב ההרים - הדג; היו גם פירות מיובשים ועוגיות, ולבסוף - גם יין רב.
“הם אדונים עשירים,” אמר לבעלת המקום. “אשב בצד, אבל אחר כך, כשיהיו כבר שמחים לגמרי, אנסה לעבור אליהם. יש לי בשקים טבעות, ארנקים, אבנטים, רצועות לסנדלים, סיכות לחולצות. מישהו מהם יכול לרצות גם את עשב האהבה שהגיע לידי ישר ממוֹף: פעולתו מובטחת, בדיוק כמו של שורש ההקאה וכמעט באותה מהירות.”
“ספק אם יימצא להם פנאי בשבילך. אני מכירה אותם: כשתַּיִשׁ מזמין, העניין מסתיים תמיד בתרדמה המונית או בקטטה.”
“אם ישתכרו עד לאובדן חושים, אולי יהיה צריך להקיז דם למישהו; ואם יפצעו זה את זה יהיה צורך בסמי רפואה לפצעיהם. יש לי תרופות, ואני יודע להקיז דם ללא כאב. מה גם ש...”
הוא נתן בבעלת הבית מבט מרוכז, היא השיבה לו מבט דומה, ושניהם הבינו איכשהו זה את זה. הוא אמר בחצי קול:
“אין לדעת מה יכול להישמט מידיו של אדם שיכור: צמיד, שרשרת, ארנק...”
“לכל אחד מהם יש זיכרון טוב,” ענתה בעלת המקום, “לאחר שיישן מספיק ויתעורר, יחפש בכל הבית.”
“הוא לא יתעורר עד הצהריים, ואני תמיד יוצא לדרכי עם עלות השחר. שיחפש אצלך: מה הוא כבר ימצא, חוץ מ– - בואי נאמר - רדיד צבעוני, ש– - בואי נאמר - קנית אצלי? והרי אותי כבר לא יוכלו להשיג.”
“איש חכם אתה,” אמרה בעלת הבית, “ומומחה לכל דבר. גם סוחר, גם מְרפא, וגם... יודע להשיג דברים.”
“ואני מסוגל גם לעוד משלחי יד רבים אחרים, גבירתי, שהם חשובים מאלה פי כמה. אני מכיר השבעות ויודע לרקוד לפני מזבחות בכל הצורות: כדרך הכנענים, כדרכם של בני ישראל, או על פי מנהגם של עמי המדבר; ואם יהיה צורך, אלמד בתוך יום לעשות את זה גם כדרככם.
אני יודע לכתוב על חרסים, על עורות עִזים וגם על הפפירוס; אני יכול ללמד ילדים בבתי עשירים את אמנות הספר, את תפילותיה של כל אמונה באשר היא ואת הנגינה בחליל או בנבל...”
“על פי המראה שלך אתה דומה לשכנינו משבט דן,” אמרה בעלת המלון, “אבל זאת לי הפעם הראשונה בחיי שאני רואה איש דן כזה.
השכנים האלה שלנו מצורעה הם אספסוף מגושם, והם מטומטמים הרבה יותר מילידי המקום. ואילו אתה - כאילו הגעת ממצרַים. מי אתה? מאין באת?”
“באמת יש קרבה ביני לבין שבט דן, אלא שאני בן לשבט אחר. אני - לוי, נולדתי במַמְרֵא, באזור חברון, ששם עומד מזבח אֲשֵׁרָה אשר ליְעָרוֹת. האם שמעת עליה? היא אלה חשובה מאוד. אלא שלנו יש דת אחרת, אבל זה אינו לעניין.”
“לוי? אף פעם לא שמעתי על ארץ כזאת.”
“אין לנו ארץ. אנחנו חיים בכל מקום, כל האדמה היא שלנו. אחיה של אמי משמש ככוהן גדול בעיר הבירה של היבוסים אשר בהרים; קרוב משפחה אחר שלי אחראי על הזמרים של דוֹר בבית מקדשו של האל המקומי; קרוב נוסף הלך לחפש עבודה אצלכם ביפו, ומן הסתם גם הוא מצא לו מקום. בעצם גם אני משוטט בחיפוש אחר מזבח. אבל צריך הרי לאכול משהו גם בדרך.”
“חוּרוּ!” צעקה בעלת הבית.
אחד הכושים קרב אליהם.
“קח את החמור ותן לו מספוא; תוריד את השקים ותשאיר כאן.”
“זמֶר!”
אחת המשרתות קרבה בריצה; הלוי הסיט את מבטו הצידה כדי לא לראות אותה בבגדיה המועטים מדי.
“הציעי מחצלת רכה ככל האפשר בשביל האורח שלנו, תני לו יין וחתכי לו בשר כבש מן השולחן.”
אחר כך אמרה:
“דיברתָּ על רדיד? תראה לי.”