האמת היחידה 2 - אמת מכוערת

פרק 1

 
השעה שש בבוקר. לא עצמתי עין לשנייה במהלך הלילה. מאז חזרנו מבית החולים אני שרועה על הספה בלא ניע ועוטפת את גופי בזרועותיי במשך זמן שנראה לי כמו נצח. לראשונה בחיי המוח שלי כבוי, אני לא מנתחת את המצב או מנסה למצוא פתרונות. אני עמוק בסערת נפש שגורמת לי לחוש ייאוש, עצב. חוסר עניין.
גרוני יבש, אני מתקשה לנשום וקר לי. אני קפואה מפחד שמעולם לא הרגשתי. חזיונות מכים בי שוב ושוב, אני לא מצליחה לסלק את התמונה של שניהם וגופי נמלא כאב. אני רואה אותם יחד, אני שומעת את קולותיהם ברקע, גונחים, מצחקקים. איך יכול להיות שדווקא אלה שהיו הכי קרובים לליבי בגדו בי בצורה נבזית כל־כך? מה זה בכלל אומר עליי? כמה טיפשה יכולתי להיות?
אני, שתמיד התרברבתי באינטואיציה חדה, נפלתי למלכודת הזאת. איך?
החיים שלי נמצאים בכזה בלגן ואני מאשימה בכך רק את עצמי.
אני שומעת צעדים מתקרבים ומגניבה מבט לאחור, רואה את אדם נכנס לסלון. ״לורן, את קמה להתקלח בזה הרגע.״
מנימת קולו אני מבינה שהוא מותש בדיוק כמוני. אני בולעת את הרוק בקושי. ״אני לא מסוגלת.״
״אין לא מסוגלת. קדימה, עד עכשיו הייתי מאופק ופה זה מסתיים, מותק שלי. אני לא מסוגל לשבת בזמן שאת מענישה את עצמך.״
״אדם.״ אני נאנחת. ״בבקשה, תניח לי." 
״זה לא יקרה. עשיתי את זה כל הלילה ודי, נשבר לי.״ הוא מתיישב לידי. ״את לא קורסת במשמרת שלי. במיוחד לא עכשיו, כשחיים גדלים בתוכך.״ הבעה מעונה עולה על פניו.
מובן לי למה הוא לוקח את זה קשה. אני בוודאי מחזירה אותו אל העבר שהשאיר בישראל. הוא רוצה לתקן אותי, להצליח במקום שבו כשל עם גרושתו. עיניו מצטמצמות, הוא מצפה לתגובה שלא מתקבלת.
"תקשיבי," הוא מתחיל לומר ונעצר, מביט בי בצורה שמכווצת את בטני. הוא שופט אותי ללא מילים. המחשבות שלו רצות כמה צעדים קדימה ואני בכלל לא פסעתי צעד אחד. בכל מקרה אני לא יכולה לקבל החלטות כרגע, אין לי שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות. ״תפסיק עם זה,״ אני גוערת, ״תפסיק להסתכל עליי בעיניים מאשימות, המחשבות שרצות לך בראש בכלל לא עלו בדעתי.״ 
״אז את לא חושבת להפיל?״
״אני לא חושבת על שום דבר, האמת.״ אין לי כוח, אני עייפה מכדי לנהל את השיחה הזאת. הלוואי שזה היה פשוט כל־כך, אבל אין לי אומץ לחרוץ גורל של נשמה תמימה ולהמשיך לאחר מכן כאילו כלום לא קרה. ״אלך להתקלח.״ אני קמה על רגליי וגוררת את עצמי לארון התרופות. כדור שינה יעזור לי להירדם. אני צריכה לישון, לעבור ליקום שבו גם הסיוט הכי גדול יתגמד וייראה זניח לעומת המציאות הארורה. אני רוצה לשקוע לתוך השקט ולשכוח מהכול.

* * *

לקראת הערב אני יוצאת מחדר השינה. אדם יושב בסלון וצופה בטלוויזיה. הוא בוחן אותי בשתיקה בזמן שאני פונה למטבח, מכינה לעצמי קפה ומשם ממשיכה למרפסת.
אני מדליקה סיגריה ושואפת שאיפות עמוקות. בתוך כל השיגעון רק הניקוטין מצליח להעניק לי נחמה. זה דפוק ואנוכי, אך אני לא מסוגלת לשלוט בצורך. אני לא מסוגלת לחשוב בהיגיון.
לאחר שאני מסיימת לעשן אני משליכה את בדל הסיגריה למאפרה וחוזרת פנימה.
"לורן." אדם מביט בי בזעזוע. אפשר לחשוב מה כבר עשיתי. "לא חכם לעשן במצבך. גם כדור השינה שלקחת בבוקר עלול להיות מסוכן."
"אתה חושב שאני לא יודעת?" אני נועצת בו זוג עיניים זועמות. המצב שלי קשה מספיק גם בלי ההערות שלו.
"זה בכלל לא משנה מה אני חושב. קחי את עצמך בידיים. תסלחי לי מאוד על מה שאני הולך להגיד, אבל את מגזימה. נכון, אדריאן עשה לך קטע מסריח ואת בהיריון, אני מבין שזה קשה והוא חרא של גבר, אבל בואי, זה לא סוף העולם."
"זה לא," אני ממלמלת במרמור, "והלוואי שרק עם זה הייתי צריכה להתמודד." אני משתתקת. נדרש לי רגע להבין שאין טעם להמשיך ולהסתיר, בלאו הכי הבשורה לא תאחר להגיע ממקור אחר, זה רק עניין של זמן. "מתברר שהאיש הזה, הארדי, אהרון לנדאו, הוא האבא הביולוגי שלי," אני לוחשת את האמת המרה, סוף־סוף מצליחה להוציא את המילים מהפה. אני מתיישבת לצידו על הספה ובחצי שעה הבאה אני מגוללת באוזניו את השתלשלות העניינים. אני יורקת את כל האמת שמכלה אותי מבפנים ולאחר מכן חשה הקלה, כאילו הוסר ממני עול כבד.
"ומה עכשיו?" אדם שואל בטון ענייני.
"מה פשר השאלה הזאת?"
"מה את הולכת לעשות מעתה והלאה? את חושבת שאם תמשיכי להסתתר הבעיות שלך ייעלמו? כי יש לי חדשות בשבילך, את רק מחמירה את המצב. ילדונת, כל החיים לפנייך, מה גם שאת טחונה בכסף. אני יודע שזה לא מנחם אותך, אבל תודי שזו חתיכת נחמה. מה מונע ממך מלהשאיר את כל החארות האלה מאחורייך ולהתקדם? תפתחי דף חדש, תעשי מה שטוב לך, מה שטוב לתינוק שלך. לא חסרות מטפלות שם בחוץ וגם לא חסרים גברים." הוא קורץ לי. ״ואני מתערב שיש לך מספיק מחזרים.״
צלצול האינטרקום קוטע אותו ומציל אותו מהסטירה שממש מתחשק לי להכניס לו. הוא מזנק ממקומו וניגש להרים את השפופרת.
"תן לי שנייה," הוא משיב למי שעומד בצד השני ואני מסתכלת עליו באי־הבנה וחושבת לעצמי 'מה עכשיו?'
"אבא שלך נמצא בלובי. כלומר... אהרון," הוא מגמגם. 
"שיעלה," אני מסננת בכעס. רכבת המבקרים לא עוצרת, להיפך, היא דוהרת במלוא עוצמתה. הוא מחזיר לי מבט מתנצל ופונה לפתוח את הדלת. אני נעשית מתוחה כאשר אני שומעת את המעלית ואת קולו המהדהד של הארדי. הוא מחליף כמה מילים עם אדם, שמלווה אותו פנימה ואז מתרחק כדי לתת לנו פרטיות.
"לורן." הארדי מחייך בחיבה וצועד לקראתי. "מה שלומך?" הוא בוחן אותי בקפידה.
"אני בסדר. מה אתה עושה פה?" אני קמה מהספה והוא ניגש אליי ואוחז בכף ידי.
"דאגתי לך. הודיעו לי שהרגשת לא טוב." 
"אתה ממשיך לעקוב אחריי." זאת הצהרה, לא שאלה. שמתי לב כשהיינו במועדון שמישהו מתחקה אחר צעדיי. ״כנראה ממש משעמם לך, יכולת פשוט להתקשר.״ אני מושכת את ידי מבין כפות ידיו הגדולות.
"את הבת שלי ואני כאן כדי לוודא שאת בסדר." הוא נאנח בכבדות. "אלמונטה היה כאן אתמול בצהריים, מכאן יצאת להיפגש עם הבת של סמואל. מה קרה שם שגרם לך להיות כה נסערת?"
"שום דבר. כלומר, היה לנו ויכוח, זה הכול."
"יצאת מהדירה שלה ואיבדת את ההכרה." 
"חטפתי... קלקול קיבה. כנראה אכלתי בצהריים משהו לא טוב." אני מנסה להישמע משכנעת ונכשלת. הנוכחות שלו גורמת לי להתכווץ בכל פעם מחדש. אני תוהה אם אי פעם אתגבר על התחושה. לפתע בחילה מכה בי. אני נאבקת לשמור על ארשת פנים אדישה. אסור לי להראות חולשה, הוא ימשיך ללחוץ ומשם לא תהיה דרך חזרה.
״לורן, אני שואל אותך בפעם האחרונה, מה קורה?״
הוא מסתכל עליי בעיניים מכווצות. הלב שלי מתחיל לפעום בכבדות, אני עוצמת את עיניי ומדקלמת לעצמי שוב ושוב להירגע ולנשום. הבחילה צורבת את בטני, המצב מחמיר מרגע לרגע עד שאינני יכולה עוד להתאפק. אני מזנקת ממקומי ורצה לכיוון חדר הרחצה. אני לא מספיקה להגיע לאסלה ומקיאה על הרצפה. נקישה חזקה נשמעת על הדלת. אני ממהרת לשטוף את פניי. 
״לורן, תפתחי או שאפרוץ את הדלת,״ הארדי מאיים. אני אוחזת בידית בידיים רועדות ויוצאת אליו. ״שיקרת לי. לא מדובר בקלקול קיבה.״ 
״זה לא העסק שלך.״ אני חורקת שיניים ועוקפת אותו. נדפקתי, הוא עלה עליי מהר משחשבתי. אני שקועה עמוק בבוץ ואין לי מושג איך להיחלץ. 
״כמה את טועה. את בהיריון, נכון?״ הוא מצמצם את עיניו.
״לא!״ אני יורה, המומה מהישירות שלו. 
״מי האבא? אלמונטה או מישל רומאו?״ 
״אתה צוחק, נכון? לא שמעת מה אמרתי קודם? אני לא בהיריון!״
״אם תחזרי על השקר שוב ושוב לא תהפכי אותו לאמת. אשלח מישהו לקנות בדיקת היריון, תעשי את הבדיקה ותשכנעי אותי אחרת, מה דעתך? הרי ממילא אין לך מה להסתיר.״
״דעתי היא שאתה משוגע!״ אני רושפת, אך יודעת שאין לי סיכוי במאבק הזה. "זה מאדריאן," אני מוסיפה בכעס.
״הוא יודע?״ 
״ברור שלא. נודע לי רק אתמול.״ 
״ומתי את מתכוונת לספר לו?״
״מה... מה אכפת לך?״ אני מרסנת את כעסי. 
״לורן, אל תעשי את הטעויות של אימא שלך, לא אתן להיסטוריה לחזור על עצמה. אם לא תפתחי את הפה, אעשה זאת במקומך.״
״מה זה קשור, לעזאזל? נראה לך שאני מחפשת בעל או אבא אחר לילד שלי?״
״את תספרי לו כי יש לו זכות לדעת. אחרי שהוא ידע, כבר אטפל בו בשבילך. הוא פגע בך והוא ישלם.״
עיניו מאפילות, ואלוהים... הכוונות שלו זורעות בי אימה. ״אם תתערב בחיים שלי לא תראה אותי יותר!״ אני מאיימת. ״אם אתה רוצה להיות אבא אז תתנהג כמו אחד, תתמוך בי במקום להקשות עליי.״ המרה שוב עולה בגרוני, רק שלא מדובר בתסמיני ההיריון, הפעם אני זאת שמגעילה את עצמי. הבעת פניו מתרככת, הוא מושך אותי אל חזהו ומחבק אותי. אני מתפרקת, מרטיבה בדמעותיי את החליפה היקרה שלו. 
״אבא איתך, יקרה שלי.״ הוא מלטף את ראשי בעדינות, כאילו אני ילדה קטנה ושברירית. אבא שלי לא איתי, הוא קבור עמוק באדמה ועל זה אני מבכה. הארדי תופס בזרועי ואנחנו צועדים יחד לסלון. מרחוק אני מבחינה באדם היושב על כיסא בר ומתבונן בי, שפתיו מתעקלות לחיוך מנחם. איזה מזל שהוא כאן, איתי, שאני לא לבד.
״באיזה חודש את? בדקו אותך כמו שצריך?״
״בתחילת השבוע החמישי. עשיתי אולטרסאונד והכול נראה תקין," אני עונה בחוסר חשק.
״אני מאחורייך. אדאג לך ולנכד או לנכדה שלי, אם כי חבל לי מאוד שהנסיבות מעכירות את הרגע. את לא נראית שמחה.״
באמת? טוב ששמת לב. עוד לא עיכלתי את הבשורה והוא כבר מצפה בכיליון עיניים להיות סבא. ״עברתי שינויים גדולים בתקופה קצרה, אני צריכה זמן.״ אני מזעיפה את פניי. ״לא העליתי על דעתי שאהיה אימא כה מהר ואני חוששת שהלחץ הנוסף ישפיע עליי לרעה.״ אני צריכה אותו בצד שלי ולכן אשמיע לו מה שהוא צריך לשמוע.
״תדברי ברור, מה את מבקשת ממני?״
״תבטל את ההליכים המשפטיים. אני לא מתכוונת לשנות את שם משפחתי.״
״משהו נוסף?״ 
״כן. אני צריכה שתבטיח לי שלא תפעל נגד אדריאן.״ 
הוא משלב את ידיו בקשיחות והבעתו מרצינה. ״אני מקבל את בקשתך בצורה חלקית. לגבי הבחור, איתו יש לי בעיה. לא אשב בחיבוק ידיים אם הוא ימשיך להתעלל בך.״ 
״אף אחד לא מתעלל בי, אני לא איזו מסכנה שצריכה שיצילו אותה מהידיים שלו, וחוץ מזה – ״
״הוא בגד וימשיך לבגוד,״ הוא מתפרץ לדבריי. 
עד כמה הוא מעורה בעניינים? יש משהו שהאיש הזה מפספס? ״הוא לא. אנחנו לא זוג ולא נהיה בעתיד הקרוב או הרחוק. אני שונאת אותו, אבל לא בעוצמה שתגרום לי לרצות לפגוע בו.״ 
״את עדיין אוהבת אותו,״ הוא קובע.
אני לא טורחת להכחיש. אין חכם כבעל ניסיון, לא ככה? אימא שלי עשתה לו את מה שעשתה והוא המשיך לאהוב אותה. בגידה לא מחסלת רגש, היא רק מעצימה את הכאב. ״נסכים שלא להסכים."
"בינתיים את יכולה להיות רגועה, בשלב זה לא אפעל בניגוד לרצונך.״
אני נושמת לרווחה. לעת עתה המשימה הושלמה. ״תודה, הארדי. אני מעריכה את זה.״ 
הנייד שלו מתחיל לצלצל, הוא עונה לשיחה ומתרחק ממני בצעדים זהירים. אני מצליחה לשמוע את המשפט האחרון לפני שהוא מנתק.
״תכין את הרכב, אני מייד מגיע.״ הוא פונה אליי ואומר, ״אני צריך לחזור ללוס אנג'לס. ליתר ביטחון האנשים שלי שומרים עלייך. תהיי רגועה ותנוחי. אלמונטה עדיין בעיר, תנצלי את ההזדמנות לדבר איתו. מוטב יהיה אם תסגרי מעגל ותתנתקי ממנו אחת ולתמיד."
אני מהנהנת ולמשך שניות ספורות מבטנו ננעלים. הוא מחבק אותי פעם נוספת לפני שהוא הולך.
עיניי נעצמות בחוזקה ואני מתפללת לאלוהים שייתן לי כוח. לא מדובר רק בי, אני עומדת להיות אימא, למען השם.