אדון המקרים ומטה בראשית

פרולוג
 

שמי שיילו.

זו הפעם השתים עשרה שנולדתי.

אני שונא שזה קורה, ואני לא מדבר על זה שאני צריך למות בכל פעם כדי שזה יקרה, לזה כבר התרגלתי (די בלית ברירה).

לא שמציק לי באמת ללמוד שוב ושוב את כל החיים מחדש — את כל אותן פעולות שעבורכם הן מובנות מאליהן, כמו לשתות תה בלי לשפוך אף טיפה או לפתוח דלת. אלא שכאשר אני נִזכר בגִלגולים הקודמים שלי, באנשים שאהבתי וכעת כבר אינם, מציפים אותי רגשות חזקים משבני אנוש מסוגלים להכיל.

שלא תבינו לא נכון, גם אני בן אנוש, לפחות במובן המילולי של המילה, רק שאני קצת... שונה. וזה לא בגלל השֹער שלי, שהוא בצבע מזעזע של אדום פטל, או העובדה שאני בדרך כלל קטן וחלוש, אלא בגלל הקטע שבכל סוף מיוסר שלי במקום להמשיך למעלה כמו בן אדם נורמלי, אני מוצא את עצמי נופל לכאן שוב — להתמודד.

ובכן, הגיע הרגע להעביר את המושכות למישהו אחר שיספר את סיפורי — סיפור קצת ארוך, שחובק קרוב לששת אלפים שנה. מיהו אותו אחד שיספר אותו? אין לי מושג, כפי שאינני יודע אם אני חי או מת כרגע. יכול להיות ששוב מתתי ואני ממתין לפעם הבאה.