שחקן צמוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שחקן צמוד
מכר
מאות
עותקים
שחקן צמוד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שחקן צמוד

4.5 כוכבים (33 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ניקי אש מתגוררת בדרום פלורידה. בשעות היום היא משמשת כמורה ובערבים היא כותבת. כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה עם ספר ביד. החל ב"ילדי הקרון" ו״אנקת גבהים״ וכלה ברומנים לאימהות יחידניות, היא חיה ונושמת כל סוגה.

    אומנם קריאה וכתיבה הן התשוקה שלה, אך שני ילדיה הם כל עולמה. רוב הסיכויים שתמצאו אותם בפארקים של דיסני, לפני שתמצאו אותם בבית בסופי השבוע!

    תקציר

    הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.

    שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

    הארפר
    בגיל 16 התאהבתי נואשות בלאנדון וכמו כל מתבגרת טיפוסית, חייתי בבועה ורודה.
    עד שהוא עזב לקולג' והותיר אותי מאחור עם הבטחה ששנינו זה לנצח. 
    לאנדון עמד במילה שלו, אבל המרחק בינינו גבה ממני מחיר כבד – געגועים, בדידות וקנאה בבחורות היפות שכרכרו סביבו בעקבות התהילה ככוכב בייסבול זוהר בתחילת דרכו. 
    הובלתי אותנו למפולת כשעשיתי טעות איומה שהחריבה את הסיכוי לעתיד שהיה יכול להיות לנו יחד, ועל הדרך שברתי לו ולי את הלב.
    שתים־עשרה שנים מאוחר יותר, אני גרושה שמקיימת חיי שגרה, אבל לא באמת חיה. לכן החברים שלי, בריג'יט וסיימון, ארגנו לי בליינד דייט שהפך להלם מוחלט. הגבר שיושב מולי כעת הוא זיכרון עבר מבחור שליבי היה שלו. שליבי עדיין שייך לו.  

    לאנדון
    מכנים אותי שחקן קלאץ' כי במצבי לחץ אני מתפקד כמצמד חזק ומהיר. תמיד חייתי על הקצה וכשנפלתי, הצניחה הייתה מהירה. ההתאהבות הראשונה שלי הייתה בייסבול, השנייה הארפר, ולזמן קצר שניהם היו שלי. עד שאיבדתי את אהבת חיי וכל מה שנותר לי היה המשחק.
    במשך שנים התמקדתי בקריירה וקיבלתי את הבייסבול כאהבתי האמיתית והיחידה. 
    אף פעם לא האמנתי שאראה אותה שוב, אבל עכשיו, כשהיא יושבת ממש מולי, אני יודע שאין סיכוי בעולם שאתן לה שוב ללכת.

    ***

    זהו רומן רומנטי קסום, סקסי וענוג שיעלה לכם חיוך על השפתיים, ימלא את ליבכם בפרפרים ויגרום לכם להאמין באהבה, בעיקר כשהיא ניתנת כהזדמנות שנייה. 
    ניקי אש זוכה להכרה רבה על עבודתה והיא חיה ונושמת את הז'אנר הרומן־רומנטי. עלילות ספריה נבנות על בסיס פרק שני לאהבה בחיי הדמויות שעליהן היא כותבת.  
    עד כה תורגם לעברית ספרה דרך עיניו וכעת רואה אור שחקן צמוד

    פרק ראשון

    1
    הארפר
    בת שש־עשרה
    טראח. טראח. טראח.
    אני מסתובבת ומגלה את לאנדון מקסוול מכדרר כדורסל מאחוריי. כשאני זוקרת גבה לעומתו ומסמנת לו ללא מילים שיפסיק עם זה, הוא זוקר גבה משלו וממשיך לכדרר.
    טראח. טראח. טראח.
    "אתה מוכן בבקשה להפסיק עם זה?" אני מבקשת, וקולי נוטף מתיקות מעושה. "זה מעצבן." אני מתקדמת כמה צעדים בתור ולאנדון צוחק ומכדרר חזק אפילו יותר.
    טראח. טראח. בום.
    אני מכה על הכדור ומעיפה אותו. הכדור פוגע בקרקע ומתגלגל כמה מטרים משם. לאנדון מציץ בכדור. אחר כך עיניו החומות־ירוקות פוגשות את עיניי וגיחוך נמתח על שפתיו היהירות.
    "הארפר," מליסה, חברתי הטובה ביותר, קוראת לי ומבטה הבוחן חולף בחטף בין לאנדון לביני. "מה את רוצה לאכול?"
    זרוע מחליקה סביב כתפיי כשאני חוזרת לתור, וריצ'י בנט, החבר שלי בשבעת החודשים האחרונים, מנשק את לחיי. "אנחנו ניקח את ארוחה מספר שתיים עם קולה גדולה," הוא אומר לקופאית, ואפילו לא טורח לשאול מה אני רוצה. הוא עושה את הקטע הזה כל הזמן וזה מוציא אותי מדעתי. הוא שולף את הארנק שלו מהכיס האחורי של מכנסיו ומושיט לה שטר של עשרה דולרים.
    "רציתי אוראו מקפלרי," אני מוחה. ריצ'י מתעלם ממני, זז הצידה ומתעסק בטלפון שלו. אנחנו לא במאה התשע־עשרה. יש לי רצונות וזכות לבטא אותם. במיוחד כשמדובר בטעם הנפלא של אוראו מקפלרי: גלידת וניל מעורבבת עם שברי עוגיות אוראו. מממ. כמה פשוט, ככה טעים. אני שוקלת לחזור לתור כדי לקנות לעצמי את הגלידה, אבל כשאני מביטה לאחור נראה שיש בתור חמישה־עשר אנשים.
    כשמכריזים על המספר שלנו הוא לוקח את המגש ואנחנו מתיישבים ליד אחד השולחנות הגדולים, שסביבו כבר יושבים כמה מהחברים שלנו.
    "יש לכם משחק אחר כך?" מליסה שואלת את ריצ'י כשהיא מניחה את המגש שלה על השולחן לידו. אני נמנעת מלגלגל עיניים לעומתה. היא כבר יודעת שיש להם משחק. הם משחקים בכל יום ראשון. במהלך עונת הכדורסל הם משחקים כדורסל. במהלך עונת הבייסבול הם משחקים בייסבול. מכיוון שעונת הכדורסל בדיוק הסתיימה ועונת הבייסבול עומדת להתחיל, הם ישחקו בייסבול. היא כאילו מחפשת תירוץ לדבר איתו. לפעמים אני תוהה ברצינות עד כמה היא חברה נאמנה. אני רואה אותה חוצה גבולות עם כולם סביבנו ושואלת את עצמי אם היא תחצה אותם גם איתי. אני רוצה לחשוב שהיא לא תרחיק לכת עד כדי כך, אבל חלק קטן בי תוהה אם מליסה בכלל יודעת מה משמעות המילה נאמנות.
    "כן, אנחנו צריכים להתכונן לעונה הקרובה," ריצ'י דוחס ערמה של צ'יפס לתוך פיו. "האימונים מתחילים השבוע."
    אני שולחת יד למשקה שריצ'י ואני חולקים ומפילה בטעות את הכוס. הנוזל הכהה זורם לאורך השולחן וכולם מרימים את הטלפונים שלהם ומזנקים הצידה כדי לא להיפגע.
    אני תופסת במהירות את הכוס ומטה אותה כלפי מעלה. "סליחה, סליחה," אני אומרת לכולם ומחפשת מפיות.
    "אלוהים, הארפר, את כמו ילדה," ריצ'י גוער בי ומשליך לעברי כמה מפיות. "אני צריך לקנות לך כוס שתייה של תינוקות ליום ההולדת, אלה ששום דבר לא יכול להישפך מהן."
    כולם סביב השולחן צוחקים מהבדיחה שלו בזמן שאני מנקה את הבלגן. זאת לא הפעם הראשונה שהוא מעיר הערה כזאת. מאז שהוא פגש אותי הוא יודע שאני תאונה מהלכת וזה משגע אותו. זה לא שאני מפילה ושופכת דברים בכוונה. זה פשוט קורה. הרבה.
    "אני חושבת שאלך הביתה," אני אומרת לאחר שסיימתי לנקות את הבלגן והשלכתי את המפיות הספוגות לפח האשפה. "אני צריכה להגיש מחר עבודה, ואימא שלי תהרוג אותי אם לא אסיים אותה." ולמען האמת, אני לא רוצה לבלות איתו יותר. אמור להיות אכפת לו ממני, אבל הוא ממש מתקשה להתנהג ככה לפעמים. לעזאזל, לאחרונה נדמה שזה ככה רוב הזמן.
    "תכיני אותה מחר בהפסקת הצהריים, כמו שאת עושה תמיד," ריצ'י אומר. "אני צריך שהמעודדת האהובה עליי תהיה שם ותעודד אותנו." הוא מחייך אליי כאילו לא כינה אותי ילדה לפני חצי דקה, ואני חורקת שיניים כדי לא להתפרץ עליו. חם־קר. חם־קר. ככה הוא תמיד. רגע אחד הוא מתוק ובשני הוא בהמה. בעבר, המתוק גבר על הבהמה. עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.
    "אם את לא רוצה לבוא אני יכולה לעודד אותם בשביל שתינו," מליסה אומרת בקריצה. אני נותנת בה מבט חודר, נוגסת בהמבורגר שלי ואז שומטת אותו שוב על נייר העטיפה. אני אפילו לא ממש רעבה. לעזאזל, כל מה שרציתי באמת היה...
    "הבאתי לך משהו," לאנדון מניח על השולחן אוראו מקפלרי ודוחף אותו לעברי.
    "קנית את זה לי?" אני שואלת, מרימה את הגלידה מהשולחן ובוחנת אותה. הוא ודאי שמע אותי, למרות שריצ'י לא שמע. לאנדון וריצ'י חברים מאז שלאנדון עבר לכאן בשנה שעברה, אבל מאז שריצ'י ואני התחלנו לצאת, הוא אף פעם לא ממש שם אליי לב. אז אני די נדהמת שהוא קנה לי את זה.
    "הם הכינו את הלא נכון." הוא מושך בכתפיו. "הזמנתי מקפלרי עם חמאת בוטנים." הוא קורץ לעברי ואני הודפת את הפרפרים שהופיעו ללא כל הכנה בבטני. מה נסגר? מאיפה זה הגיע? לאנדון מקסוול לא גורם לי לפרפרים בבטן. נכון, הוא הספורטאי הכול־אמריקאי החתיך, עם השיער החום הפרוע שלו והעיניים החומות־ירוקות הנוצצות, וכן, יש לו קוביות בולטות יותר בבטן מלרוב הגברים הבוגרים. אבל בשנה שחלפה מאז שעבר לגור כאן, מעולם לא זרקתי לעברו מבט שני. הקסם הפלרטטני שלו אולי משפיע על כל נערה אחרת בבית הספר - למרות שהוא אף פעם לא יוצא או מסתובב עם אף אחת מהן - אבל הוא לא משפיע עליי. לפחות, לא השפיע.
    "תודה," אני אומרת וטועמת מהגלידה, ומסתכלת בו כשהוא טועם משלו.
    אני מציצה לעבר ריצ'י, שמדבר עם מליסה ואחרים על המסיבה שתיערך בשישי בלילה. בעיירה הקטנה שבה אנחנו גרים, בפרברי בוסטון, תמיד נערכת איזושהי מסיבה.
    "היי, הארפר, את עדיין מקורקעת?" מליסה שואלת בחיוך מעושה. היא יודעת שאני מקורקעת, תודות לה. בסוף השבוע שעבר, כשישנה אצלי, היא התחננה שנתגנב מהבית ונפגוש כמה חברים בחוף, ואימא שלי תפסה אותנו כשחזרנו. המכונית שלי נלקחה ממני ואני חייבת לחזור הביתה כל ערב לא יאוחר מהשעה שש. ומה שהכי נורא הוא שאפילו לא רציתי ללכת. ומכיוון שאני נהגתי, מליסה השתכרה בטירוף. אמרתי לה כמה פעמים להרגיע, אבל למליסה יש רק מהירות אחת: מהר. בדרך הביתה היא הקיאה על כל רצפת המכונית. הריח בחיים לא ייעלם.
    "את יודעת שכן," אני אומרת ביובש. "אני יודעת שהיית מחוקה באותו ערב, אבל אפילו את בטח זוכרת שהקאת על כל המושב הקדמי במכונית שלי לפני שהגענו אליי הביתה ונתפסנו." היא מסיטה את מבטה, עדיין צוחקת, ואני מגלגלת את עיניי.
    לאנדון מגחך. "עם חברות כמוה, מי צריך אויבים," הוא ממלמל, ומקרב את הכפית אל פיו. מעולם לא הבחנתי עד כמה שפתיו מלאות. הלשון שלו מזנקת החוצה ללקק את הגלידה מהכפית, ולרגע אני מדמיינת את אותה לשון ממש מלקקת את צווארי.
    לעזאזל, הארפר. מה קורה? זה בטח בגלל החום כאן. בחוץ קריר, אז בפנים חם. החום ודאי גורם לי להזיות.
    כדי להסיר את עיניי מלאנדון אני מציצה לעבר מליסה, שצוחקת ממשהו שריצ'י בדיוק אמר. ראשה מוטל לאחור כאילו הוא אמר לה את הדבר הכי מצחיק ששמעה מעולם, וזה כמובן בולשיט, כי אני יודעת בוודאות שריצ'י לא כזה מצחיק.
    "את שמה לב שהיא רוצה את החבר שלך, נכון?" לאנדון אומר.
    המילים שלו גורמות לי לעצור ולחשוב. אם הוא הגיע למסקנה הזאת, אני תוהה כמה מהחברים האחרים שלנו עשו זאת. אני מציצה לאחור לעבר מליסה וריצ'י, מצפה לחוש דקירת קנאה או כעס על כך שהם מפלרטטים זה עם זה בגלוי, אבל משום מה אני לא באמת מרגישה משהו. ההבנה הזאת גורמת לי לפקפק בעצמי יותר מאשר בהם.
    כעבור דקה מליסה נעמדת והולכת לעברו השני של השולחן. היא צונחת על ברכיו של בחור אחר וכורכת את זרועותיה סביב צווארו. הוא אומר משהו אל תוך אוזנה והיא צוחקת בקול רם.
    "היא סתם פלרטטנית," אני אומרת ללאנדון. "תמיד הייתה."
    מליסה ואני הכרנו בקיץ שקדם לכיתה ו'. אני בדיוק עברתי לכאן, ומליסה הסתובבה בשכונה עם ריצ'י ועם אחיה התאום דניס. כשראתה אותי יושבת בחצר הקדמית שלי, היא הזמינה אותי להסתובב איתם. הם היו בדרכם לשכונה הסמוכה, כדי שהבנים יוכלו לשחק בכדור. מאותו יום ואילך אי אפשר היה להפריד בינינו.
    מליסה היא מה שמכנים טעם נרכש. היא פלרטטנית חסרת בושה, אומרת את הדברים כמו שהם, ואין לה שום בעיה להיות בתפקיד הרעה. אם את לא חברה שלה, את האויבת שלה. אימא שלי שונאת אותה וחושבת שהיא לא תגיע לשום מקום. רוב הזמן השיגעון שלה לא מפריע לי, אבל בימים מסוימים, כשהיא מתייחסת אליי כאילו אני האויבת שלה — כשלמעשה אני כנראה החברה האמיתית היחידה שלה — אני תוהה למה אני בכלל טורחת לסבול אותה.
    מפני שאם את לא חברה שלה — את אויבת שלה.
    והדבר האחרון שאני צריכה זה את מליסה כאויבת. ראיתי מה היא עשתה לאנשים שהיא לא אוהבת. פעם פני קאלבר ציינה שהיא רוצה להיבחן לתפקיד הקפטן של נבחרת המעודדות, ולמחרת מצאו בלוקר שלה תשובות גנובות למבחן. היא הושעתה למשך שבוע והעיפו אותה מהקבוצה. מליסה מעולם לא הודתה בכך, אבל ראיתי את המבט על פניה — את חיוך הניצחון — ואני מוכנה להתערב על הדולר האחרון שלי שזה היה בגללה.
    נותרה לנו קצת יותר משנה וחצי עד שנסיים את הלימודים ואז אני עפה מפה. התוכנית שלי היא לנסות להתקבל לאוניברסיטת ניו יורק, כדי שאוכל ללמוד בעיר. אם אתקבל, סביר להניח שלעולם לא אראה שוב את האנשים האלה. בעוד מליסה מתבטלת ולא לוקחת ברצינות את הלימודים, אני עושה הכול כדי להבטיח שאני סוללת את דרכי לעתיד.
    ריצ'י ואני לא ממש דיברנו על מה יקרה אחרי שהוא יסיים את הלימודים ביוני. אני יודעת שבסופו של דבר הוא מתכנן ללמוד רפואה - הוא רוצה להיות רופא מסוג כלשהו. אבל אם להיות כנה, אני לא בטוחה שאני רואה עתיד איתו.
    אנחנו מסיימים לאכול וכולם מנקים אחריהם כדי שנוכל ללכת לאחוזות סאנרייז. שלא כמו השכונה היוקרתית שלנו — שבה יש מגרשי טניס, בריכת שחייה, מועדון ומסלול גולף — אחוזות סאנרייז היא שכונת קרוואנים עם מגרשי כדורסל ובייסבול מחורבנים. לשם כולם הולכים כדי לשחק בכדור, להתמסטל ולהשתכר.
    "אני צריכה לשירותים," אני אומרת לריצ'י, שמשליך את הזבל שלנו לפח האשפה. כשהוא אינו אומר דבר, אני חוזרת על עצמי. הפעם הוא מרים מעט את הסנטר שלו ומסמן ששמע אותי.
    אחרי שגמרתי להשתין ולשטוף ידיים, אני יוצאת החוצה בדיוק בזמן לראות שכמה מהחברים שלנו — כולל מליסה שיושבת ליד הנהג — נכנסים לב־מ־וו המשוכלל של ריצ'י. אחרים נכנסים למוסטנג הישנה יותר של לאנדון, והנותרים מוצאים מישהו אחר שייתן להם טרמפ. אפשר היה לחשוב שמפני שאני החברה של ריצ'י, הוא יוודא שאני איתו. למרבה הצער, זה לא מה שקורה.
    "היי, הארפר, תיכנסי," לאנדון קורא כשריצ'י נוסע. "תעבור אחורה, אחי," הוא אומר לכהן, חבר שמשחק איתו בקבוצה. כהן רוטן אבל מציית, ואני נכנסת.
    "תודה," אני אומרת ומנסה לא להישמע מעוצבנת.
    "בכיף." הוא מחייך אליי, והפרפרים שחשבתי שהדפתי בהצלחה וגם סגרתי אחריהם את הדלת, חוזרים.
    הוא עוצר ליד מגרש הכדורסל וכולם מתפזרים מהמכוניות כמו ג'וקים שנחשפו לאור השמש. כמה בחורים סוחבים ארגזי בירה ובקבוקי משקה. דניס, אחיה של מליסה, כבר מדליק ג'וינט, לוקח שכטה ואז מעביר אותו למליסה. כמה בחורות פורשות שמיכות כדי להתמקם בנוחות.
    לאנדון נוסע עם המכונית לקצה המגרש ומחנה כדי שכולנו נוכל לצאת. הוא מגביר את המוזיקה ופותח את תא המטען. לאחר שהוא מחפש בתוכו במשך דקה ארוכה הוא מוציא את כפפת הבייסבול שלו וסוגר בחוזקה את תא המטען.
    "תוודאי שאף אחד לא נוגע במכונית שלי," הוא אומר לי בחיוך שובב. עוד לפני שאני מספיקה לענות, הוא רץ לעבר המגרש.
    ריצ'י ולאנדון משחקים בנבחרות הכדורסל והבייסבול. אני מעדיפה כדורסל על פני בייסבול. ראשית, מאוד משעמם לצפות בבייסבול. בנוסף, כשהם משחקים כדורסל, מחצית מהבחורים פושטים את החולצות שלהם, והם תמיד לוהטים ומזיעים מרוב ריצה לאורך ולרוחב המגרש.
    אני נשענת על המכונית של לאנדון כשמליסה והחברה שלנו אנג'לה מתקרבות. "שכטה?" מליסה מציעה ומושיטה לעברי את הג'וינט.
    "עדיף שלא. אני צריכה ללכת עוד מעט." לא שהייתי לוקחת בכל מקרה. הפסקתי לעשן לפני כמה שנים, אבל מליסה לא הבחינה בכך. היא נוטה לא לשים לב למי שאינו היא או הבחור התורן שהיא מתעסקת איתו.
    מליסה מגחכת. "מה אימא שלך תעשה? תקרקע אותך?" היא מגלגלת עיניים. "את כבר מקורקעת."
    מליסה לא מבינה כי להורים שלה לא מזיז מה הילדים שלהם עושים. לא אכפת להם אם הם נכשלים בלימודים או חוזרים הביתה מסטולים. כל עוד היא ואחיה לא מטרידים אותם, הם יכולים לעשות כמעט כל דבר שהם רוצים. אני לא יודעת בוודאות במה ההורים שלה עובדים, אבל הם כמעט ולא נמצאים בבית.
    להורים שלי, לעומת זאת, אכפת מאוד. בעצם, זה לא נכון. לאימא שלי אכפת. לאבא שלי היה אכפת, אבל עכשיו הוא בדרך כלל שתוי מכדי לשים לב. לפני שנה בערך הוא פוטר מהעבודה. העובדה שהוא כבר לא המפרנס העיקרי פגעה בו מאוד והוא התחיל לשתות. עכשיו הוא יותר שתוי מאשר פיכח, וזה גורם למתח עצום במשפחה שלנו.
    אימא שלי עובדת קשה. היא מנהלת מחלקת שירות לקוחות בחברת בנייה גדולה. לאחר שעבדה כל היום, היא חוזרת הביתה ומטפלת באבא שלי, שבדרך כלל שיכור מכדי לטפל בעצמו. איכשהו היא עדיין מוצאת זמן לוודא שאני עושה מה שאני אמורה לעשות.
    "תסמכי עליי, היא כבר תמצא דרך להעניש אותי." אני מנענעת את ראשי ומליסה מושכת בכתפיה ולוקחת עוד שכטה. אני משקיפה על המגרש ומנסה לאתר את ריצ'י, כשמליסה אוחזת בשני צידי פניי ומצמידה את הפיות שלנו. עשן ממלא במהירות את ריאותיי, עוד לפני שאני מספיקה לסגת.
    "ברצינות?" אני שואלת בקול חנוק כשהיא מזדקפת.
    "גדול!" כמה בחורים צועקים אחרי שראו אותנו מתנשקות.
    מליסה מגחכת. "אכלת אותה."
    "זה לא מצחיק." אני מביטה בה בזעם.
    "אוי, הארפר, אל תהיי כזאת כבדה." היא לוקחת עוד שכטה ומנסה להעביר את הג'וינט לאנג'לה, שמנידה בראשה.
    "את לא זאת שמנסה לקבל בחזרה את המכונית ואת החיים שלה," אני מציינת.
    "היא אפילו לא תדע. תרגיעי," מליסה מעבירה את הג'וינט לאחיה.
    מליסה הספיקה להרוס שתי מכוניות שהיא ואחיה חלקו, ואבא שלה כבר הבטיח לקנות להם עוד אחת בקרוב. היא לא מבינה שאם להורים שלה לא אכפת, זה לא אומר שגם הורים אחרים הם כאלה.
    כדי לא להתווכח אני נכנסת למושב האחורי של המוסטנג ומוציאה את הטלפון הנייד שלי מהכיס. כשאני גוללת ברשתות החברתיות שלי, ותוך כדי כך גם צופה איכשהו בהתנהלות המשחק, אני נתקלת בכמה פוסטים שבהם רואים את מליסה מנשקת אותי. אלוהים, זה קרה ממש לפני חמש דקות. את כבר לא יכולה לעשות שום דבר מבלי שהוא יצולם, יעלה לרשת וכולם יראו אותו.
    אימא שלי חברה שלי ברשתות החברתיות — היא אמרה שזה או זה או שלא אוכל להיות ברשת בכלל — ולכן אני לא מאשרת את התיוגים, כדי שהיא לא תראה דבר.
    כשאני משתעממת מלגלול את אותם דברים, אני מניחה את הטלפון וצופה במשחק הבייסבול. לאנדון מגיש וריצ'י ניגש לחבוט. לאנדון מתגרה בריצ'י ואז זורק את הכדור. ריצ'י מניף את המחבט ומחטיא.
    "אני די בטוח שהחברה שלך חובטת טוב יותר ממך," לאנדון קורא וצוחק צחוק שגורם לי לחייך.
    ריצ'י זוקר לעברו אצבע משולשת וצועק בחזרה, "פשוט זרוק את הכדור המזדיין!"
    לאנדון זורק את הכדור וריצ'י מחטיא שוב. "איך יהיה לנו סיכוי לנצח בעונה הזאת, אם אתה לא מצליח להשיג נקודה? אתה צריך שאראה לך איך עושים את זה?"
    "לך תזדיין, אחי." ריצ'י מפיל את המחבט והנבחרת משנה עמדות.
    אני צופה בריצ'י רץ לעבר המגרש החיצוני כשהכפפה בידו, כששתי ידיים חזקות לופתות את מותניי ומושכות אותי מהמכונית. לאנדון. כשאני צורחת בהפתעה, הוא צוחק.
    "רק הבחורה שאני מזיין יכולה לשבת במושב האחורי של המוסטנג שלי," הוא לוחש באוזני ומניח אותי על הקרקע. "ואני בהחלט לא מזיין אותך." הוא מגחך ונסוג מעט.
    "ולעולם גם לא תזיין." אני נועצת בו מבט קשה ומסרבת לחשוב על כמה חזקות היו ידיו כשאחזו בי, או באיזו קלות הוא הרים אותי, כאילו הייתי חסרת משקל. אני מסרבת גם להכיר באופן שבו עורי סמר כשהוא דיבר אליי כל כך מקרוב, עד שיכולתי להריח את ריח המנטה הרענן של נשימתו.
    "עוד נראה." עיניו של לאנדון מתרוצצות לאורך גופי לרגע, ואז הוא פותח את תא המטען כדי לקחת ממנו משהו. "שכחתי את המחבט שלי."
    "כבר השתמשת במחבט של מישהו אחר," אני מציינת. ראיתי אותו חובט לפחות פעם אחת.
    הוא לא מכחיש.
    "היי, הארפ," מליסה קוראת. "את לא צריכה ללכת? כבר כמעט שש." היא צוחקת, מגביהה את הטלפון שלה כדי להראות לי את השעה. כמובן כבר עשרה לשש, כלומר יש לי בדיוק עשר דקות להגיע הביתה.
    "שיט." אני רצה אל צידו של המגרש. "ריצ'י!" הוא מביט לעברי ואני צועקת, "אני חייבת ללכת!" העובדה שאין לי מכונית משלי ממש מבאסת. אין ספק שאחשוב פעמיים לפני שאתן למליסה לשכנע אותי שוב לחמוק החוצה.
    ריצ'י מגיע בריצה. "עדיין לא גמרנו את המשחק."
    "טוב, אם אני לא בבית תוך..." אני מציצה בטלפון הנייד שלי, "תשע דקות, אכלתי אותה."
    ריצ'י נאנק. "את לא יכולה לבקש טרמפ מהחברות שלך?"
    "אתה יודע שלמליסה אין מכונית ולאנג'לה אין אפילו רישיון."
    "אז תבקשי מאחד הבחורים," הוא מציע.
    "ברצינות?" אני צועקת בקול חזק כך שכל מי שלידנו שומע. "אף אחד מהבחורים האחרים הוא לא החבר שלי. אתה החבר שלי." איזה מין חבר מציע לחברה שלו לקחת טרמפ עם בחור אחר, במקום להסיע אותה הביתה בעצמו? חבר אנוכי, כמובן.
    "למה, זאת אשמתי שקרקעו אותך?" ריצ'י מתווכח.
    "עזוב." אני מניפה את ידיי באוויר ומתרחקת משם. אין לי זמן להתווכח איתו, וגם לו היה לי, אין לי חשק. זה בזבוז אנרגיה. "אין לי מושג אפילו מה אני עושה איתך!" אני קוראת מעבר לכתפי.
    "מה את אומרת?" הוא משיב לי בצעקה.
    אני פונה לאחור ולפני שאני מספיקה לחשוב פעמיים אני פולטת, "שנמאס לי."
    "את לא מתכוונת לזה." הוא מלגלג, כאילו הרעיון שאני נפרדת ממנו הוא כל כך שערורייתי. קבל עדכון, חמוד. אתה לא מציאה כזאת טובה.
    "כן, אני כן. אנחנו גמרנו!" אני משיבה בצעקה, ופונה שוב ומתרחקת בכעס. הוא צועק משהו לעברי בתגובה, אבל אני לא שומעת מה וגם לא אכפת לי. כל כך נמאס לי מהחרא הזה.
    אני שולפת את הטלפון ומקישה את המספר של אימא שלי.
    "הארפר," היא עונה בצלצול הראשון. "כדאי לך להיות בבית תוך שמונה דקות."
    "אני אאחר בכמה דקות."
    "אז את תהיי מקורקעת" היא מצהירה באדישות. "את מכירה את הכללים."
    "ריצ'י מתנהג כמו אידיוט, ואני הולכת הביתה ברגל," אני מתבכיינת.
    "שבע דקות, הארפר," היא אומרת ומנתקת.
    לעזאזל. אין סיכוי שאספיק להגיע הביתה בתוך שבע דקות. אני צועדת לאורך המדרכה, לא טורחת אפילו למהר, כי אני יודעת שממילא לא אגיע בזמן. תוך כדי הליכה אני חושבת על ריצ'י ועל הוויכוח. בעבר, כשרבנו ונפרדנו, הצטערתי ומייד רציתי להשלים, אבל משום מה הפעם אני מרגישה אחרת. הרגש היחידי שאני מרגישה כעת הוא כעס כלפי עצמי, על כך שבטיפשותי חשבתי שאני יכולה לסמוך עליו. הוא אומנם מבוגר ממני בשנה, אבל לפעמים הוא מפגין בגרות של ילד בן עשר.
    אני מנסה למצוא רגשות כלשהם, אבל אין שום דבר. אני לא שבורת לב או עצובה — אם כבר, אני חשה הקלה שנפרדנו, שאני לא צריכה להתמודד עם הצליפות הקבועות של חום וקור מצידו. אני לא יודעת אם הוא זה שהשתנה, או אני, אבל משהו בבירור כבר לא עובד.
    "בואי," אני שומעת קול קורא. אני מעיפה מבט ורואה את לאנדון נוסע לצידי במוסטנג הלבנה שלו.
    "ריצ'י שלח אותך לקחת אותי הביתה?"
    "לא. שמעתי אתכם מתווכחים ואמרתי שאני צריך ללכת הביתה. הוא עדיין במגרש."
    "למה שתעשה דבר כזה?" אני שואלת בסקרנות. "מה יוצא לך מזה?" קודם הגלידה, ואז הטרמפ שהוא נתן לי למגרש. ובואו לא נשכח את ההערה שרמזה שהוא חושב שהוא יכול להיכנס לי לתחתונים. המבטים שהוא נתן בי. ועכשיו הוא עוזב הכול ומציע לי טרמפ הביתה. לולא הכרתי אותו, יכולתי לחשוב שלאנדון מקסוול מחבב אותי. אבל זה לא הגיוני, כי לאנדון לא יוצא עם בנות — אף פעם. רבות ניסו, וכולן נכשלו.
    לאנדון רק צוחק. "זה משנה? פשוט תכניסי את התחת שלך למכונית לפני שתאחרי."
    אנחנו עוצרים ליד הבית בשעה שש ודקה. "כדאי שתמהרי," הוא אומר ואני רצה במעלה השביל הביתה.
    "איחרת," אימא שלי אומרת בשנייה שאני נכנסת.
    "בסך הכול דקה עלובה," אני מתווכחת.
    "את מקורקעת." היא הולכת אל המטבח ומוציאה את מה שהיא מבשלת מהתנור.
    "את לא רצינית. איחרתי בדקה. דקה אחת! אפילו צלצלתי כדי ליידע אותך."
    "את יודעת את הכללים. יש לך מזל שזה מה שקיבלת אחרי שהתגנבת החוצה." היא הולכת לעברי ומושיטה את ידה, מנענעת את אצבעותיה. "טלפון."
    "מה?" אני מצמידה את הטלפון לחזה. "אימא, נו, בבקשה. זאת הייתה רק דקה אחת."
    "איחור זה איחור, הארפר." היא מתעקשת. "טלפון, עכשיו."
    במקום לתת לה אותו אני משליכה אותו על השיש, עולה במדרגות בריצה וטורקת את דלת החדר שלי מאחוריי. אני מטילה את עצמי על המיטה ומתקפלת כמו כדור. דמעות כעס ממלאות את עיניי אבל אני מסרבת להניח להן לזלוג. עוד שנה אחת ואני עפה מכאן. אני כבר לא יכולה לחכות. לא אצטרך לציית לכללים המטופשים של אימא שלי. לא עוד עונשים. אוכל לעשות כל מה שארצה, מתי שארצה.
    אני לא יודעת בדיוק כמה זמן אני שוכבת במיטה ומקללת את המזל ואת החיים שלי, כשנשמעת דפיקה בדלת . "הארפר, תפתחי את הדלת," אימא שלי דורשת.
    כדי לא להחמיר את המצב אני קמה מהמיטה ומשחררת את הנעילה. כשאני פותחת את הדלת, היא מביטה בי רגע ארוך ואחר כך אומרת, "זה גראס שאני מריחה עלייך?" אלוהים.
    ברצינות, אין מצב שזה קורה עכשיו. כנראה יש לי את המזל הכי גרוע בעולם. איך יכולתי לשכוח שמליסה נשפה את העשן המזדיין לתוך הפה שלי ועל כל הבגדים שלי? אה, נכון. בגלל שהייתי עסוקה מדי בלהיפרד מריצ'י ולחטוף עונש בגלל איחור של דקה.
    "לא עישנתי," אני אומרת לה בכנות. "זאת הייתה מליסה." אני כמעט מצטערת שאני בוגדת בחברה שלי, אבל זמנים נואשים מצריכים אתם יודעים מה.
    ״אז אם אערוך לך בדיקת סמים, את תעברי אותה?" היא שואלת.
    אני רוצה לומר שכן, אבל אולי העשן שהיא נשפה לתוך פי יתגלה בבדיקה?
    "אה, אני לא יודעת." כשגבותיה מתרוממות עד למצח שלה, אני מנסה לחזור בי. "אני מתכוונת שהיום לא עישנתי."
    "היום?"
    לעזאזל, זה לא נשמע טוב. "אני לא מעשנת," אני מתחילה, מנסה למצוא דרך להסביר את עצמי, אבל לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט היא כבר מפנה אליי את גבה.
    "ראי את עצמך מקורקעת לנצח."
    "אימא, את מוכנה בבקשה להקשיב לי?" אני מתחננת ורודפת אחריה במורד המדרגות.
    "לא, הארפר, נמאס לי. נותרה עוד שנה וחצי עד שתסיימי את הלימודים ונראה שאת נחושה להרוס לעצמך את העתיד. עד שאראה שינוי בהתנהגות שלך, את מקורקעת."
    אוף. אני לא מאמינה. היא אף פעם לא מקשיבה למילה שאני אומרת.
    "אני שונאת אותך!" אני צועקת בכעס.
    "זה בסדר," היא צועקת בחזרה. "זה סימן שאני עושה את העבודה שלי כאימא שלך."
    אני חוזרת לחדרי וצונחת על המיטה שלי. זה היום הכי גרוע בחיים שלי. השנה הכי גרועה בחיים. בכל פעם שאני חושבת שהתקדמתי צעד אחד, אני נהדפת שלושה צעדים לאחור. אני מבינה, אימא ילדה אותי כשהייתה צעירה ולא הייתה לה הזדמנות ללמוד בקולג', אבל אני לא היא. אני אשיג את התואר שלי. היא לא חייבת להיות כל כך קשוחה. אם היא הייתה יודעת אילו שטויות החברים שלי עושים ואיזה ציונים גרועים הם מקבלים, היא הייתה אסירת תודה שיש לה בת שמתנהגת כמוני. אבל לא אכפת לה. דבר ממה שאני עושה לא מספיק טוב עבורה. אבא מתנודד בבית כמו אידיוט שיכור, ומה שמעניין אותה זה האם איחרתי בדקה.
    אני מרגישה לפתע קלסטרופובית בחדר שלי, בבית הזה, ואני מזנקת מהמיטה והולכת לעבר החלון שלי. אני דוחפת אותו למעלה ומביטה לאחור, אל החדר שלי. כשאימא תגלה שנעלמתי, היא תשתולל מכעס. אבל באמת, מה עוד היא יכולה לקחת ממני? היא כבר לקחה הכול.
    אני מטפסת ויוצאת מהחלון המוביל אל הגג. משם אני קופצת אל המנוע של המזגן ומשם אל הקרקע, כפי שכבר עשיתי מיליון פעמים.
    כשאני מגיעה למטה אני מתחילה ללכת בשכונה. אין לי מושג לאן אני הולכת. האם אני בורחת מהבית? אם כן, אולי הייתי צריכה לקחת איתי כמה בגדים.
    נו טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי. אני באמת רק צריכה להתרחק, לקחת רגע לעצמי, לנשום נשימה עמוקה. כל כך נמאס לי מהכול.
    אני הולכת עד שאני מגיעה לבית של מליסה. אני לא באמת רוצה לפגוש אותה, אבל זה יהיה מקום מושלם להסתתר, כי הוריה ודאי לא בבית. אני נוקשת על הדלת כמה פעמים ולבסוף דניס פותח אותה.
    "מה קורה?"
    "מליסה בבית?"
    מצחו של דניס מתקמט בבלבול. "היא אצל ריצ'י."
    המממ, מעניין. מאז שאני חברה שלה, היא מעולם לא בילתה עם ריצ'י מבלי שאחיה או אני היינו שם. "אוקיי. תודה."
    אני ממשיכה ללכת במורד הרחוב וכשאני מגיעה לבית של ריצ'י, אני מתלבטת אם כדאי לדפוק על הדלת ולגלות אם דניס צודק. חלק ממני אומר שלא צריך להיות לי אכפת. נפרדנו. אבל חלק אחר בי רוצה לדעת אם החברה הכי טובה שלי באמת כל כך בוגדנית.
    כשאני נוקשת על הדלת, אימא של ריצ'י, אניטה, פותחת אותה. "הארפר, מה שלומך?" היא לבושה במחלצות הקבועות שלה. שמלה יקרה ועקבים תואמים, כאילו הרגע חזרה מהמשרד, למרות שהיא בכלל לא עובדת. ריצ'י, מליסה ואני אולי גרים באותה שכונה ולומדים באותו בית ספר, אבל כאן מסתיים הדמיון בינינו. שניהם מגיעים ממשפחות עם כסף, ואילו המשפחה שלי חיה במינוס. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את הבית שבו אנחנו גרים רק מפני שאימא שלי עובדת אצל הקבלן, ולכן היא קנתה אותו במחיר טוב.
    "אני בסדר," אני אומרת לה, כדי לא להגיד את האמת. "ריצ'י בבית?"
    "בטח, יקירה. הוא במרתף עם מליסה. רדי לשם." בטני מתכווצת למשמע דבריה. הוא לא סתם מבלה עם מליסה, הוא נמצא איתה במרתף. אנחנו היינו מבלים במרתף רק מסיבה אחת — כדי להתחרמן.
    "את יודעת מה? בדיוק נזכרתי שאני צריכה ללכת הביתה."
    אניטה מטה מעט את ראשה הצידה וניכר שהיא מבולבלת, אבל היא אינה חוקרת אותי.
    "אוקיי, ביי, הארפר."
    אני שולחת את ידי לכיס האחורי כדי להוציא את הטלפון ולסמס למליסה, אבל אז אני נזכרת שהוא אצל אימא שלי. אין מצב שריצ'י ומליסה יתחרמנו במרתף שעה אחת בלבד אחרי שריצ'י ואני נפרדנו, נכון? מליסה אולי כלבה, אבל היא חברה שלי. היא לעולם לא תעשה לי דבר כזה. אבל ככול שאני חושבת על כך יותר, כך אני יותר מאמינה שזה מה שהם יעשו. ומסיבה כלשהי, המחשבה עליהם מתחרמנים לא מטרידה אותי. אם מליסה רוצה להיות איתו, בבקשה. הם מתאימים זה לזה. זה פשוט לא מזיז לי יותר.
    אני לא יודעת כמה זמן בדיוק אני הולכת, אבל לבסוף, כשאני מרימה את מבטי אני רואה שחשוך בחוץ ושהתרחקתי עד לאחוזות סאנרייז. אני שומעת אוושה עזה וקול מכה חזקה. כשאני מביטה לשמאלי אני רואה את לאנדון חובט בכדורים אל עבר רשת בחצר הקדמית שלו.
    "יופי של חבטה," אני אומרת בקול רם.
    לאנדון פונה לעברי ומחייך. "מה את עושה בחוץ? לא עברה כבר שעת השינה שלך?"
    "חה חה חה." אני הולכת לעברו ונשענת על דופן המכונית שלו, כשהוא מכבה את המכונה שזורקת אליו את הכדורים. "אימא שלי קרקעה אותי ולקחה ממני את הטלפון שלי, אז עזבתי." כשאני אומרת את המלים הללו בקול אני מבינה עד כמה הייתי אימפולסיבית כשעזבתי ככה. בסופו של דבר, אצטרך לחזור הביתה והכול יהיה רק יותר גרוע מפני שעזבתי.
    "זה קשוח." הוא משעין את המחבט על דופן הקרוואן שלו ומתקדם לעברי. "למה לא הלכת אל החבר שלך?"
    "נפרדנו." אני מושכת בכתפיי. "אני יודעת ששמעת הכול במגרש."
    "נכון, אבל אתם תמיד חוזרים זה לזה."
    "לא הפעם."
    לאנדון מהנהן לאט. "רוצה ללכת לטייל?"
    "בטח."
    אנחנו הולכים לאורך הרחוב שלו ואז בתוך סבך של עצים עד שלבסוף אנחנו מגיעים לפארק השכונתי שלו, שאינו יותר מאשר מגרש משחקים מלוכלך ומוזנח עם שולחן פיקניק. לאנדון מזנק ויושב על השולחן ומסמן לי להתיישב לידו. כשאני לא זזה הוא צוחק. "בחייך, הארפר, אני לא נושך." אבל האופן שבו הוא אומר את זה מרמז שזה בדיוק מה שהוא היה רוצה לעשות.
    "מה שתגיד," אני ממלמלת ומתיישבת לידו.
    "אז מה קרה?"
    "נכנסתי הביתה באיחור של דקה בדיוק, ואימא שלי קרקעה אותי." אני נאנחת ומדמיינת איך היא תשתגע כשתגלה שאני לא בבית. אני ממש חייבת ללמוד לחשוב לפני שאני פועלת.
    "נשמע שהיא רק מנסה להציב לך גבולות."
    "יותר נכון, להחזיק אותי נעולה. היא הריחה ממני גראס והשתוללה."
    "לפחות אכפת לה." הוא מרכין מעט את ראשו ומעביר את אצבעותיו בשערו.
    "לאימא שלך לא אכפת?" אני שואלת ותוהה אם ההורים שלו דומים להורים של מליסה.
    "אימא שלי מתה," הוא מודה בחיוך עצוב. "היא מתה לפני כמה שנים ממפרצת במוח."
    "בגלל זה עברתם לכאן?"
    הוא מנענע בראשו. "לא, עברתי לגור עם סבתא שלי. אבל בשנה שעברה היא נפטרה ולא הייתה לי ברירה אלא לעבור לגור עם אבא שלי. אחי הגדול נסע ללמוד בקולג', אז זה רק אני ואבא שלי."
    "אני מצטערת." פתאום אני מרגישה נורא. אני מקטרת על הדאגה של אימא שלי, בעוד ללאנדון אין בכלל אימא. "אז לאבא שלך לא אכפת?"
    "זה לא שלא אכפת לו. הוא פשוט עסוק בעבודה, מנסה לגמור את החודש. הוא מתייחס אליי יותר כמו לשותף בבית מאשר לבן, וזה די הגיוני, כי אימא שלי הייתה זאת שגידלה אותי. הוא לא היה יותר מאשר אבא של כל שבת שנייה. אני משער שקשה לקחת אותך ברצינות כשאתה רואה את הילד שלך רק ארבעה ימים בחודש. הוא משפשף את פניו בידיו ואחר כך משעין את המרפקים על ירכיו. "עכשיו, כשאני עומד לסיים את הלימודים, הוא רואה בי חבר יותר מאשר בן."
    "הלוואי שאימא שלי הייתה חברה שלי," אני מודה. "אני מרגישה שמאז שהפכתי למתבגרת אנחנו כל הזמן רבות."
    "היא בסך הכול מנסה להיות אימא טובה. תני לה קצת קרדיט. זה בטח לא קל לגדל ילדה פרועה כמוך." לאנדון הודף קלות את כתפי בכתפו ושנינו צוחקים.
    "נדמה לי שאתה מתכוון למליסה. לי יש ממוצע ציונים גבוה ואני מתכננת ללמוד באוניברסיטת ניו יורק. אני רוצה ללמוד אומנות ויום אחד ללמד אומנות."
    "אז יש לך גם מוח מאחורי הפרצוף היפה," לאנדון מהנהן. "להתמסטל לא יעזור לך כל כך."
    "אני לא מעשנת. לא עישנתי מאז כיתה ט'. כולם פשוט מניחים שאני מעשנת מפני שאני מסתובבת עם מליסה."
    משב רוח חולף ואני כורכת את זרועותיי סביב גופי. אני לובשת חולצה עם שרוולים ארוכים, אבל באמת חבל שלא לקחתי גם סווטשרט לפני שיצאתי.
    לאנדון מבחין בכך, פותח את רוכסן הסווטשרט שלו ומושיט לי אותו. "קחי."
    "יהיה לך קר."
    "אני בסדר. שיחקתי, אז הגוף שלי עדיין חם."
    אני משליכה את הסווטשרט מעל ראשי. הוא גדול ורך, וכשאני מגביהה את הברדס אני יכולה לחוש בו מעט מריחו של לאנדון. ריח רענן ונקי, ומסיבה כלשהי הוא גורם לי לרצות לרחרח אותו.
    "אז למה את מסכימה שכולם יחשבו שאת כן?" הוא שואל וגורם לי להפסיק להתמקד בניחוח שלו.
    "כנראה לא ממש מזיז לי מה הם חושבים. זאת אומרת, נשארה לי שנה וחצי ואז אני עפה מכאן. אם הם רוצים להניח שאני מעשנת או משתרללת כמו מליסה, זה עניין שלהם."
    "אף אחד לא חושב שאת משתרללת," הוא אומר. "כולם יודעים שאת אישה של גבר אחד."
    "אף פעם לא שכבנו," אני מודה בלחש. "אבל אני די בטוחה שהוא כן. הלכתי לבית שלו הערב ואימא שלו אמרה שמליסה והוא במרתף."
    "שיט," לאנדון מקלל. "זה בטח לא כמו שזה נשמע."
    "אתה חייב להגיד את זה מפני שהוא חבר שלך." אני הודפת את הכתף שלו.
    "לא, הייתי אומר לך אם הייתי יודע שהוא בוגד בך." עיניו של לאנדון פוגשות את עיניי, והן מאירות בבהירות באור הירח.
    לא ברור לי בדיוק למה, אבל מסיבה כלשהי אני מרגישה שממש קל לי לדבר עם לאנדון. לא נראה שיש לו מטרה נסתרת כמו למליסה והוא לא מלגלג עליי כמו שריצ'י עושה לעיתים קרובות. הוא גם לא שיפוטי כמו אימא שלי. אני מרגישה כאילו הוא באמת רוצה להכיר אותי.
    "זה לא משנה, כי זה נגמר. הוא כל כך אנוכי ופשוט נמאס לי. אם הוא ישכב הלילה עם מליסה, זה העניין שלהם. אנחנו גמרנו."
    את השעתיים הבאות אנחנו מעבירים בדיבורים על הכול ועל לא כלום. בית הספר, החברים, העתיד שלנו. הציונים של לאנדון בסדר, אבל הוא נחוש לקבל מלגה כשחקן בייסבול מקצועי. הוא מאוד מזכיר לי את עצמי. גם המטרה שלו היא לצאת מהעיירה הקטנה הזאת ולהגיע למקום גדול וטוב יותר, שבו יוכל לזכות בהתחלה חדשה וליצור עתיד לעצמו.
    כשהוא מספר לי על הקבוצות האהובות עליו, שאליהן הוא מקווה להתקבל, הטלפון שלו משמיע צפצוף של הודעה נכנסת. הוא קורא אותה ואז מגביה את הטלפון כדי שאראה.
    דפוק: כהן אומר שהוא ראה אותך לוקח את הארפר הביתה. אימא שלה צלצלה ואמרה שהיא ברחה. ראית אותה?
    "הוא שמור אצלך בטלפון בתור דפוק?" אני מטילה את ראשי לאחור בצחוק. "חשבתי שאתם חברים טובים."
    לאנדון מגחך. "אני פשוט מכנה אותו בשם שמתאים לו באמת. ולא הייתי אומר שאנחנו חברים טובים. חברים לקבוצה, ברור, ואני מוכן לסבול אותו, אבל אנחנו לא חברים טובים. פשוט עדיף שהוא יהיה ידיד מאשר אויב." וואו, הדעות שלו על ריצ'י נשמעות ממש כמו הדעות שלי על מליסה.
    "מה את רוצה שאענה?" הוא שואל ומגביה שוב את הטלפון.
    "כלום. זה לא עניינו מה אני עושה."
    לאנדון מהנהן ומקליד משהו. "מחר יש לימודים ויש לי שיעורים. את יכולה לישון אצלי הלילה אם את רוצה."
    "באמת? לאבא שלך לא אכפת?" ואז אני נזכרת בדבריו מלפני כמה דקות, על כך שאבא שלו מתייחס אליו כמו אל שותף.
    "יש לי פוטון שאני יכול לישון עליו. את יכולה לקבל את המיטה." הוא מחליק ויורד מהשולחן ואוחז בידי כדי לעזור לי לרדת. "אבל את צריכה להתקשר לאימא שלך ולהגיד לה איפה את." הוא מושיט את ידו האוחזת בטלפון.
    "בסדר." אני מחייגת את המספר של אימא שלי והיא עונה בצלצול הראשון.
    "הלו." היא אומרת רק מילה אחת, אבל קולה נשמע מודאג.
    "אימא."
    "אוי, הארפר. איפה את?" היא בוכה. "צלצלתי לכל מקום. צלצלתי לריצ'י והוא אמר שהוא לא ראה אותך. אפילו התקשרתי למליסה אבל היא לא ענתה. עמדתי להתקשר למשטרה."
    הבטן שלי עושה סלטה למשמע הבכי שלה בטלפון. הנחתי שהיא תכעס שהלכתי, אבל לא חשבתי לרגע שהיא עלולה לדאוג. לעזוב בלי להגיד לה היה מעשה טיפשי ולא בוגר. אני מסוגלת ליותר.
    "אני עם חבר. אני מצטערת. פשוט ממש כעסתי כשלא הקשבת לי. לא עישנתי, אימא. אני לא מעשנת. אני מרגישה כאילו הכול בינינו יוצא משליטה."
    בדיוק כשאני הופכת נסערת, מכינה את עצמי נפשית לקרב נוסף עם אימא שלי, לאנדון לוקח את ידי בידו ולוחץ אותה בעדינות מנחמת. הלב והעצבים שלי מתחילים להירגע באופן מיידי. אני לוקחת נשימה עמוקה ולאנדון מחייך אליי ברכות.
    במשך רגע ארוך אימא שותקת ולאחר מכן אומרת, "בואי הביתה ונדבר."
    עיניי פוגשות את עיניו של לאנדון והוא מהנהן פעם אחת ומשחרר את האחיזה בידי. אני מייד מתגעגעת למגע אצבעותיו השלובות באצבעותיי ורוצה לגרום לו להשיב את ידו. אבל אני לא עושה זאת. ידו אינה שלי.
    "אוקיי. אני אהיה בבית בעוד כמה דקות," אני אומרת.
    אנחנו מנתקות ואני מחזירה ללאנדון את הטלפון שלו. "תודה על הערב." אני מטילה את זרועותיי סביבו כדי לחבק אותו, להראות לו עד כמה אני מעריכה את זה שהוא היה שם בשבילי. "תודה שהקשבת לי." אני מטה את פניי מעלה כדי לנשק אותו בלחי, אבל הוא גבוה ממני כך שעליי לעמוד על קצות בהונותיי. למשך כמה שניות שפתיי משתהות על הלסת עטורת הזיפים שלו ואז אני מרפה ממנו ונסוגה מעט.
    "ברצינות, תודה."
    "אין בעד מה," הוא אומר בקול מלא בכנות. "בואי, אסיע אותך הביתה."
    כשאנחנו מגיעים ואני נכנסת הביתה אני מוצאת את אימא שלי מחכה לי. היא חוצה את החדר ועוטפת אותי בחיבוק. "בחיים אל תעשי לי דבר כזה שוב," היא מתחננת.
    "מצטערת," אני אומרת לה כשהיא מחבקת אותי בחוזקה. "אני לא. מבטיחה. לא הייתי צריכה לעזוב. זאת הייתה טעות ואני יודעת את זה."
    "נראה לי שהתרחקנו בחודשים האחרונים," היא מתיישבת ליד שולחן המטבח. "אני חושבת שהגיע הזמן שאת תדברי ואני אקשיב."
    את השעה הבאה אנחנו מעבירות בדיבור על הכול, החל מאיך הולך לי בבית הספר ועד לפרדה שלי ושל ריצ'י ולחברות שלי עם מליסה. לראשונה מזה זמן רב, היא מקשיבה מבלי להיות שיפוטית. אני שמחה כל כך שאני יכולה לדבר עם אימא שלי. התגעגעתי לזה, ואני אומרת לה את זה.
    אנחנו מדברות גם על אבא שלי והיא מודה בפניי שהוא ממשיך להידרדר ושאין לה מושג כיצד לעזור לו, ולכן היא ביקשה ממנו ללכת איתה לטיפול זוגי.
    לבסוף היא מחזירה את כל מה שלקחה ממני, את המכונית והטלפון, בצירוף הבטחה שהיא תשגיח על הציונים שלי והסכמה שיש לה זכות לקחת אותי מדי פעם לבדיקה לגילוי סמים. היא גם מציעה שלא אבלה יותר עם מליסה ואומרת שהיא מודאגת מכך שמליסה תדרדר אותי. אני מבקשת ממנה לסמוך עליי והיא מניחה לנושא.
    אחרי חיבוק לילה טוב אני נכנסת למיטה בהרגשה הרבה יותר טובה. אימא ואני היינו צריכות לערוך את השיחה הזאת כבר מזמן, אבל אני שמחה שדיברנו עכשיו. באופנים רבים אני מרגישה שהשיחה הזאת התרחשה תודות ללאנדון. השיחה בינינו הערב עזרה לי להירגע ולאחר מכן הוא גרם לי להתקשר לאימא שלי ולהודיע לה היכן אני. אני מתלבטת אם לסמס ולהודות לו, אבל לא בטוחה שזה רעיון טוב. עד היום בקושי החלפנו יותר מעשר מילים.
    כשאני נשכבת במיטתי, אני מקבלת הודעה באחת הרשתות החברתיות. מלאנדון. לא בטוח אם קיבלת בחזרה את הטלפון, אבל רק רציתי לוודא שאת בסדר.
    אני משיבה: דיברנו והכול בסדר. תודה שהקשבת לי הלילה. נתראה בבית הספר מחר.
    כעבור כמה דקות, לאנדון משיב: לילה טוב.
     
     

    ניקי אש מתגוררת בדרום פלורידה. בשעות היום היא משמשת כמורה ובערבים היא כותבת. כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה עם ספר ביד. החל ב"ילדי הקרון" ו״אנקת גבהים״ וכלה ברומנים לאימהות יחידניות, היא חיה ונושמת כל סוגה.

    אומנם קריאה וכתיבה הן התשוקה שלה, אך שני ילדיה הם כל עולמה. רוב הסיכויים שתמצאו אותם בפארקים של דיסני, לפני שתמצאו אותם בבית בסופי השבוע!

    עוד על הספר

    שחקן צמוד ניקי אש
    1
    הארפר
    בת שש־עשרה
    טראח. טראח. טראח.
    אני מסתובבת ומגלה את לאנדון מקסוול מכדרר כדורסל מאחוריי. כשאני זוקרת גבה לעומתו ומסמנת לו ללא מילים שיפסיק עם זה, הוא זוקר גבה משלו וממשיך לכדרר.
    טראח. טראח. טראח.
    "אתה מוכן בבקשה להפסיק עם זה?" אני מבקשת, וקולי נוטף מתיקות מעושה. "זה מעצבן." אני מתקדמת כמה צעדים בתור ולאנדון צוחק ומכדרר חזק אפילו יותר.
    טראח. טראח. בום.
    אני מכה על הכדור ומעיפה אותו. הכדור פוגע בקרקע ומתגלגל כמה מטרים משם. לאנדון מציץ בכדור. אחר כך עיניו החומות־ירוקות פוגשות את עיניי וגיחוך נמתח על שפתיו היהירות.
    "הארפר," מליסה, חברתי הטובה ביותר, קוראת לי ומבטה הבוחן חולף בחטף בין לאנדון לביני. "מה את רוצה לאכול?"
    זרוע מחליקה סביב כתפיי כשאני חוזרת לתור, וריצ'י בנט, החבר שלי בשבעת החודשים האחרונים, מנשק את לחיי. "אנחנו ניקח את ארוחה מספר שתיים עם קולה גדולה," הוא אומר לקופאית, ואפילו לא טורח לשאול מה אני רוצה. הוא עושה את הקטע הזה כל הזמן וזה מוציא אותי מדעתי. הוא שולף את הארנק שלו מהכיס האחורי של מכנסיו ומושיט לה שטר של עשרה דולרים.
    "רציתי אוראו מקפלרי," אני מוחה. ריצ'י מתעלם ממני, זז הצידה ומתעסק בטלפון שלו. אנחנו לא במאה התשע־עשרה. יש לי רצונות וזכות לבטא אותם. במיוחד כשמדובר בטעם הנפלא של אוראו מקפלרי: גלידת וניל מעורבבת עם שברי עוגיות אוראו. מממ. כמה פשוט, ככה טעים. אני שוקלת לחזור לתור כדי לקנות לעצמי את הגלידה, אבל כשאני מביטה לאחור נראה שיש בתור חמישה־עשר אנשים.
    כשמכריזים על המספר שלנו הוא לוקח את המגש ואנחנו מתיישבים ליד אחד השולחנות הגדולים, שסביבו כבר יושבים כמה מהחברים שלנו.
    "יש לכם משחק אחר כך?" מליסה שואלת את ריצ'י כשהיא מניחה את המגש שלה על השולחן לידו. אני נמנעת מלגלגל עיניים לעומתה. היא כבר יודעת שיש להם משחק. הם משחקים בכל יום ראשון. במהלך עונת הכדורסל הם משחקים כדורסל. במהלך עונת הבייסבול הם משחקים בייסבול. מכיוון שעונת הכדורסל בדיוק הסתיימה ועונת הבייסבול עומדת להתחיל, הם ישחקו בייסבול. היא כאילו מחפשת תירוץ לדבר איתו. לפעמים אני תוהה ברצינות עד כמה היא חברה נאמנה. אני רואה אותה חוצה גבולות עם כולם סביבנו ושואלת את עצמי אם היא תחצה אותם גם איתי. אני רוצה לחשוב שהיא לא תרחיק לכת עד כדי כך, אבל חלק קטן בי תוהה אם מליסה בכלל יודעת מה משמעות המילה נאמנות.
    "כן, אנחנו צריכים להתכונן לעונה הקרובה," ריצ'י דוחס ערמה של צ'יפס לתוך פיו. "האימונים מתחילים השבוע."
    אני שולחת יד למשקה שריצ'י ואני חולקים ומפילה בטעות את הכוס. הנוזל הכהה זורם לאורך השולחן וכולם מרימים את הטלפונים שלהם ומזנקים הצידה כדי לא להיפגע.
    אני תופסת במהירות את הכוס ומטה אותה כלפי מעלה. "סליחה, סליחה," אני אומרת לכולם ומחפשת מפיות.
    "אלוהים, הארפר, את כמו ילדה," ריצ'י גוער בי ומשליך לעברי כמה מפיות. "אני צריך לקנות לך כוס שתייה של תינוקות ליום ההולדת, אלה ששום דבר לא יכול להישפך מהן."
    כולם סביב השולחן צוחקים מהבדיחה שלו בזמן שאני מנקה את הבלגן. זאת לא הפעם הראשונה שהוא מעיר הערה כזאת. מאז שהוא פגש אותי הוא יודע שאני תאונה מהלכת וזה משגע אותו. זה לא שאני מפילה ושופכת דברים בכוונה. זה פשוט קורה. הרבה.
    "אני חושבת שאלך הביתה," אני אומרת לאחר שסיימתי לנקות את הבלגן והשלכתי את המפיות הספוגות לפח האשפה. "אני צריכה להגיש מחר עבודה, ואימא שלי תהרוג אותי אם לא אסיים אותה." ולמען האמת, אני לא רוצה לבלות איתו יותר. אמור להיות אכפת לו ממני, אבל הוא ממש מתקשה להתנהג ככה לפעמים. לעזאזל, לאחרונה נדמה שזה ככה רוב הזמן.
    "תכיני אותה מחר בהפסקת הצהריים, כמו שאת עושה תמיד," ריצ'י אומר. "אני צריך שהמעודדת האהובה עליי תהיה שם ותעודד אותנו." הוא מחייך אליי כאילו לא כינה אותי ילדה לפני חצי דקה, ואני חורקת שיניים כדי לא להתפרץ עליו. חם־קר. חם־קר. ככה הוא תמיד. רגע אחד הוא מתוק ובשני הוא בהמה. בעבר, המתוק גבר על הבהמה. עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.
    "אם את לא רוצה לבוא אני יכולה לעודד אותם בשביל שתינו," מליסה אומרת בקריצה. אני נותנת בה מבט חודר, נוגסת בהמבורגר שלי ואז שומטת אותו שוב על נייר העטיפה. אני אפילו לא ממש רעבה. לעזאזל, כל מה שרציתי באמת היה...
    "הבאתי לך משהו," לאנדון מניח על השולחן אוראו מקפלרי ודוחף אותו לעברי.
    "קנית את זה לי?" אני שואלת, מרימה את הגלידה מהשולחן ובוחנת אותה. הוא ודאי שמע אותי, למרות שריצ'י לא שמע. לאנדון וריצ'י חברים מאז שלאנדון עבר לכאן בשנה שעברה, אבל מאז שריצ'י ואני התחלנו לצאת, הוא אף פעם לא ממש שם אליי לב. אז אני די נדהמת שהוא קנה לי את זה.
    "הם הכינו את הלא נכון." הוא מושך בכתפיו. "הזמנתי מקפלרי עם חמאת בוטנים." הוא קורץ לעברי ואני הודפת את הפרפרים שהופיעו ללא כל הכנה בבטני. מה נסגר? מאיפה זה הגיע? לאנדון מקסוול לא גורם לי לפרפרים בבטן. נכון, הוא הספורטאי הכול־אמריקאי החתיך, עם השיער החום הפרוע שלו והעיניים החומות־ירוקות הנוצצות, וכן, יש לו קוביות בולטות יותר בבטן מלרוב הגברים הבוגרים. אבל בשנה שחלפה מאז שעבר לגור כאן, מעולם לא זרקתי לעברו מבט שני. הקסם הפלרטטני שלו אולי משפיע על כל נערה אחרת בבית הספר - למרות שהוא אף פעם לא יוצא או מסתובב עם אף אחת מהן - אבל הוא לא משפיע עליי. לפחות, לא השפיע.
    "תודה," אני אומרת וטועמת מהגלידה, ומסתכלת בו כשהוא טועם משלו.
    אני מציצה לעבר ריצ'י, שמדבר עם מליסה ואחרים על המסיבה שתיערך בשישי בלילה. בעיירה הקטנה שבה אנחנו גרים, בפרברי בוסטון, תמיד נערכת איזושהי מסיבה.
    "היי, הארפר, את עדיין מקורקעת?" מליסה שואלת בחיוך מעושה. היא יודעת שאני מקורקעת, תודות לה. בסוף השבוע שעבר, כשישנה אצלי, היא התחננה שנתגנב מהבית ונפגוש כמה חברים בחוף, ואימא שלי תפסה אותנו כשחזרנו. המכונית שלי נלקחה ממני ואני חייבת לחזור הביתה כל ערב לא יאוחר מהשעה שש. ומה שהכי נורא הוא שאפילו לא רציתי ללכת. ומכיוון שאני נהגתי, מליסה השתכרה בטירוף. אמרתי לה כמה פעמים להרגיע, אבל למליסה יש רק מהירות אחת: מהר. בדרך הביתה היא הקיאה על כל רצפת המכונית. הריח בחיים לא ייעלם.
    "את יודעת שכן," אני אומרת ביובש. "אני יודעת שהיית מחוקה באותו ערב, אבל אפילו את בטח זוכרת שהקאת על כל המושב הקדמי במכונית שלי לפני שהגענו אליי הביתה ונתפסנו." היא מסיטה את מבטה, עדיין צוחקת, ואני מגלגלת את עיניי.
    לאנדון מגחך. "עם חברות כמוה, מי צריך אויבים," הוא ממלמל, ומקרב את הכפית אל פיו. מעולם לא הבחנתי עד כמה שפתיו מלאות. הלשון שלו מזנקת החוצה ללקק את הגלידה מהכפית, ולרגע אני מדמיינת את אותה לשון ממש מלקקת את צווארי.
    לעזאזל, הארפר. מה קורה? זה בטח בגלל החום כאן. בחוץ קריר, אז בפנים חם. החום ודאי גורם לי להזיות.
    כדי להסיר את עיניי מלאנדון אני מציצה לעבר מליסה, שצוחקת ממשהו שריצ'י בדיוק אמר. ראשה מוטל לאחור כאילו הוא אמר לה את הדבר הכי מצחיק ששמעה מעולם, וזה כמובן בולשיט, כי אני יודעת בוודאות שריצ'י לא כזה מצחיק.
    "את שמה לב שהיא רוצה את החבר שלך, נכון?" לאנדון אומר.
    המילים שלו גורמות לי לעצור ולחשוב. אם הוא הגיע למסקנה הזאת, אני תוהה כמה מהחברים האחרים שלנו עשו זאת. אני מציצה לאחור לעבר מליסה וריצ'י, מצפה לחוש דקירת קנאה או כעס על כך שהם מפלרטטים זה עם זה בגלוי, אבל משום מה אני לא באמת מרגישה משהו. ההבנה הזאת גורמת לי לפקפק בעצמי יותר מאשר בהם.
    כעבור דקה מליסה נעמדת והולכת לעברו השני של השולחן. היא צונחת על ברכיו של בחור אחר וכורכת את זרועותיה סביב צווארו. הוא אומר משהו אל תוך אוזנה והיא צוחקת בקול רם.
    "היא סתם פלרטטנית," אני אומרת ללאנדון. "תמיד הייתה."
    מליסה ואני הכרנו בקיץ שקדם לכיתה ו'. אני בדיוק עברתי לכאן, ומליסה הסתובבה בשכונה עם ריצ'י ועם אחיה התאום דניס. כשראתה אותי יושבת בחצר הקדמית שלי, היא הזמינה אותי להסתובב איתם. הם היו בדרכם לשכונה הסמוכה, כדי שהבנים יוכלו לשחק בכדור. מאותו יום ואילך אי אפשר היה להפריד בינינו.
    מליסה היא מה שמכנים טעם נרכש. היא פלרטטנית חסרת בושה, אומרת את הדברים כמו שהם, ואין לה שום בעיה להיות בתפקיד הרעה. אם את לא חברה שלה, את האויבת שלה. אימא שלי שונאת אותה וחושבת שהיא לא תגיע לשום מקום. רוב הזמן השיגעון שלה לא מפריע לי, אבל בימים מסוימים, כשהיא מתייחסת אליי כאילו אני האויבת שלה — כשלמעשה אני כנראה החברה האמיתית היחידה שלה — אני תוהה למה אני בכלל טורחת לסבול אותה.
    מפני שאם את לא חברה שלה — את אויבת שלה.
    והדבר האחרון שאני צריכה זה את מליסה כאויבת. ראיתי מה היא עשתה לאנשים שהיא לא אוהבת. פעם פני קאלבר ציינה שהיא רוצה להיבחן לתפקיד הקפטן של נבחרת המעודדות, ולמחרת מצאו בלוקר שלה תשובות גנובות למבחן. היא הושעתה למשך שבוע והעיפו אותה מהקבוצה. מליסה מעולם לא הודתה בכך, אבל ראיתי את המבט על פניה — את חיוך הניצחון — ואני מוכנה להתערב על הדולר האחרון שלי שזה היה בגללה.
    נותרה לנו קצת יותר משנה וחצי עד שנסיים את הלימודים ואז אני עפה מפה. התוכנית שלי היא לנסות להתקבל לאוניברסיטת ניו יורק, כדי שאוכל ללמוד בעיר. אם אתקבל, סביר להניח שלעולם לא אראה שוב את האנשים האלה. בעוד מליסה מתבטלת ולא לוקחת ברצינות את הלימודים, אני עושה הכול כדי להבטיח שאני סוללת את דרכי לעתיד.
    ריצ'י ואני לא ממש דיברנו על מה יקרה אחרי שהוא יסיים את הלימודים ביוני. אני יודעת שבסופו של דבר הוא מתכנן ללמוד רפואה - הוא רוצה להיות רופא מסוג כלשהו. אבל אם להיות כנה, אני לא בטוחה שאני רואה עתיד איתו.
    אנחנו מסיימים לאכול וכולם מנקים אחריהם כדי שנוכל ללכת לאחוזות סאנרייז. שלא כמו השכונה היוקרתית שלנו — שבה יש מגרשי טניס, בריכת שחייה, מועדון ומסלול גולף — אחוזות סאנרייז היא שכונת קרוואנים עם מגרשי כדורסל ובייסבול מחורבנים. לשם כולם הולכים כדי לשחק בכדור, להתמסטל ולהשתכר.
    "אני צריכה לשירותים," אני אומרת לריצ'י, שמשליך את הזבל שלנו לפח האשפה. כשהוא אינו אומר דבר, אני חוזרת על עצמי. הפעם הוא מרים מעט את הסנטר שלו ומסמן ששמע אותי.
    אחרי שגמרתי להשתין ולשטוף ידיים, אני יוצאת החוצה בדיוק בזמן לראות שכמה מהחברים שלנו — כולל מליסה שיושבת ליד הנהג — נכנסים לב־מ־וו המשוכלל של ריצ'י. אחרים נכנסים למוסטנג הישנה יותר של לאנדון, והנותרים מוצאים מישהו אחר שייתן להם טרמפ. אפשר היה לחשוב שמפני שאני החברה של ריצ'י, הוא יוודא שאני איתו. למרבה הצער, זה לא מה שקורה.
    "היי, הארפר, תיכנסי," לאנדון קורא כשריצ'י נוסע. "תעבור אחורה, אחי," הוא אומר לכהן, חבר שמשחק איתו בקבוצה. כהן רוטן אבל מציית, ואני נכנסת.
    "תודה," אני אומרת ומנסה לא להישמע מעוצבנת.
    "בכיף." הוא מחייך אליי, והפרפרים שחשבתי שהדפתי בהצלחה וגם סגרתי אחריהם את הדלת, חוזרים.
    הוא עוצר ליד מגרש הכדורסל וכולם מתפזרים מהמכוניות כמו ג'וקים שנחשפו לאור השמש. כמה בחורים סוחבים ארגזי בירה ובקבוקי משקה. דניס, אחיה של מליסה, כבר מדליק ג'וינט, לוקח שכטה ואז מעביר אותו למליסה. כמה בחורות פורשות שמיכות כדי להתמקם בנוחות.
    לאנדון נוסע עם המכונית לקצה המגרש ומחנה כדי שכולנו נוכל לצאת. הוא מגביר את המוזיקה ופותח את תא המטען. לאחר שהוא מחפש בתוכו במשך דקה ארוכה הוא מוציא את כפפת הבייסבול שלו וסוגר בחוזקה את תא המטען.
    "תוודאי שאף אחד לא נוגע במכונית שלי," הוא אומר לי בחיוך שובב. עוד לפני שאני מספיקה לענות, הוא רץ לעבר המגרש.
    ריצ'י ולאנדון משחקים בנבחרות הכדורסל והבייסבול. אני מעדיפה כדורסל על פני בייסבול. ראשית, מאוד משעמם לצפות בבייסבול. בנוסף, כשהם משחקים כדורסל, מחצית מהבחורים פושטים את החולצות שלהם, והם תמיד לוהטים ומזיעים מרוב ריצה לאורך ולרוחב המגרש.
    אני נשענת על המכונית של לאנדון כשמליסה והחברה שלנו אנג'לה מתקרבות. "שכטה?" מליסה מציעה ומושיטה לעברי את הג'וינט.
    "עדיף שלא. אני צריכה ללכת עוד מעט." לא שהייתי לוקחת בכל מקרה. הפסקתי לעשן לפני כמה שנים, אבל מליסה לא הבחינה בכך. היא נוטה לא לשים לב למי שאינו היא או הבחור התורן שהיא מתעסקת איתו.
    מליסה מגחכת. "מה אימא שלך תעשה? תקרקע אותך?" היא מגלגלת עיניים. "את כבר מקורקעת."
    מליסה לא מבינה כי להורים שלה לא מזיז מה הילדים שלהם עושים. לא אכפת להם אם הם נכשלים בלימודים או חוזרים הביתה מסטולים. כל עוד היא ואחיה לא מטרידים אותם, הם יכולים לעשות כמעט כל דבר שהם רוצים. אני לא יודעת בוודאות במה ההורים שלה עובדים, אבל הם כמעט ולא נמצאים בבית.
    להורים שלי, לעומת זאת, אכפת מאוד. בעצם, זה לא נכון. לאימא שלי אכפת. לאבא שלי היה אכפת, אבל עכשיו הוא בדרך כלל שתוי מכדי לשים לב. לפני שנה בערך הוא פוטר מהעבודה. העובדה שהוא כבר לא המפרנס העיקרי פגעה בו מאוד והוא התחיל לשתות. עכשיו הוא יותר שתוי מאשר פיכח, וזה גורם למתח עצום במשפחה שלנו.
    אימא שלי עובדת קשה. היא מנהלת מחלקת שירות לקוחות בחברת בנייה גדולה. לאחר שעבדה כל היום, היא חוזרת הביתה ומטפלת באבא שלי, שבדרך כלל שיכור מכדי לטפל בעצמו. איכשהו היא עדיין מוצאת זמן לוודא שאני עושה מה שאני אמורה לעשות.
    "תסמכי עליי, היא כבר תמצא דרך להעניש אותי." אני מנענעת את ראשי ומליסה מושכת בכתפיה ולוקחת עוד שכטה. אני משקיפה על המגרש ומנסה לאתר את ריצ'י, כשמליסה אוחזת בשני צידי פניי ומצמידה את הפיות שלנו. עשן ממלא במהירות את ריאותיי, עוד לפני שאני מספיקה לסגת.
    "ברצינות?" אני שואלת בקול חנוק כשהיא מזדקפת.
    "גדול!" כמה בחורים צועקים אחרי שראו אותנו מתנשקות.
    מליסה מגחכת. "אכלת אותה."
    "זה לא מצחיק." אני מביטה בה בזעם.
    "אוי, הארפר, אל תהיי כזאת כבדה." היא לוקחת עוד שכטה ומנסה להעביר את הג'וינט לאנג'לה, שמנידה בראשה.
    "את לא זאת שמנסה לקבל בחזרה את המכונית ואת החיים שלה," אני מציינת.
    "היא אפילו לא תדע. תרגיעי," מליסה מעבירה את הג'וינט לאחיה.
    מליסה הספיקה להרוס שתי מכוניות שהיא ואחיה חלקו, ואבא שלה כבר הבטיח לקנות להם עוד אחת בקרוב. היא לא מבינה שאם להורים שלה לא אכפת, זה לא אומר שגם הורים אחרים הם כאלה.
    כדי לא להתווכח אני נכנסת למושב האחורי של המוסטנג ומוציאה את הטלפון הנייד שלי מהכיס. כשאני גוללת ברשתות החברתיות שלי, ותוך כדי כך גם צופה איכשהו בהתנהלות המשחק, אני נתקלת בכמה פוסטים שבהם רואים את מליסה מנשקת אותי. אלוהים, זה קרה ממש לפני חמש דקות. את כבר לא יכולה לעשות שום דבר מבלי שהוא יצולם, יעלה לרשת וכולם יראו אותו.
    אימא שלי חברה שלי ברשתות החברתיות — היא אמרה שזה או זה או שלא אוכל להיות ברשת בכלל — ולכן אני לא מאשרת את התיוגים, כדי שהיא לא תראה דבר.
    כשאני משתעממת מלגלול את אותם דברים, אני מניחה את הטלפון וצופה במשחק הבייסבול. לאנדון מגיש וריצ'י ניגש לחבוט. לאנדון מתגרה בריצ'י ואז זורק את הכדור. ריצ'י מניף את המחבט ומחטיא.
    "אני די בטוח שהחברה שלך חובטת טוב יותר ממך," לאנדון קורא וצוחק צחוק שגורם לי לחייך.
    ריצ'י זוקר לעברו אצבע משולשת וצועק בחזרה, "פשוט זרוק את הכדור המזדיין!"
    לאנדון זורק את הכדור וריצ'י מחטיא שוב. "איך יהיה לנו סיכוי לנצח בעונה הזאת, אם אתה לא מצליח להשיג נקודה? אתה צריך שאראה לך איך עושים את זה?"
    "לך תזדיין, אחי." ריצ'י מפיל את המחבט והנבחרת משנה עמדות.
    אני צופה בריצ'י רץ לעבר המגרש החיצוני כשהכפפה בידו, כששתי ידיים חזקות לופתות את מותניי ומושכות אותי מהמכונית. לאנדון. כשאני צורחת בהפתעה, הוא צוחק.
    "רק הבחורה שאני מזיין יכולה לשבת במושב האחורי של המוסטנג שלי," הוא לוחש באוזני ומניח אותי על הקרקע. "ואני בהחלט לא מזיין אותך." הוא מגחך ונסוג מעט.
    "ולעולם גם לא תזיין." אני נועצת בו מבט קשה ומסרבת לחשוב על כמה חזקות היו ידיו כשאחזו בי, או באיזו קלות הוא הרים אותי, כאילו הייתי חסרת משקל. אני מסרבת גם להכיר באופן שבו עורי סמר כשהוא דיבר אליי כל כך מקרוב, עד שיכולתי להריח את ריח המנטה הרענן של נשימתו.
    "עוד נראה." עיניו של לאנדון מתרוצצות לאורך גופי לרגע, ואז הוא פותח את תא המטען כדי לקחת ממנו משהו. "שכחתי את המחבט שלי."
    "כבר השתמשת במחבט של מישהו אחר," אני מציינת. ראיתי אותו חובט לפחות פעם אחת.
    הוא לא מכחיש.
    "היי, הארפ," מליסה קוראת. "את לא צריכה ללכת? כבר כמעט שש." היא צוחקת, מגביהה את הטלפון שלה כדי להראות לי את השעה. כמובן כבר עשרה לשש, כלומר יש לי בדיוק עשר דקות להגיע הביתה.
    "שיט." אני רצה אל צידו של המגרש. "ריצ'י!" הוא מביט לעברי ואני צועקת, "אני חייבת ללכת!" העובדה שאין לי מכונית משלי ממש מבאסת. אין ספק שאחשוב פעמיים לפני שאתן למליסה לשכנע אותי שוב לחמוק החוצה.
    ריצ'י מגיע בריצה. "עדיין לא גמרנו את המשחק."
    "טוב, אם אני לא בבית תוך..." אני מציצה בטלפון הנייד שלי, "תשע דקות, אכלתי אותה."
    ריצ'י נאנק. "את לא יכולה לבקש טרמפ מהחברות שלך?"
    "אתה יודע שלמליסה אין מכונית ולאנג'לה אין אפילו רישיון."
    "אז תבקשי מאחד הבחורים," הוא מציע.
    "ברצינות?" אני צועקת בקול חזק כך שכל מי שלידנו שומע. "אף אחד מהבחורים האחרים הוא לא החבר שלי. אתה החבר שלי." איזה מין חבר מציע לחברה שלו לקחת טרמפ עם בחור אחר, במקום להסיע אותה הביתה בעצמו? חבר אנוכי, כמובן.
    "למה, זאת אשמתי שקרקעו אותך?" ריצ'י מתווכח.
    "עזוב." אני מניפה את ידיי באוויר ומתרחקת משם. אין לי זמן להתווכח איתו, וגם לו היה לי, אין לי חשק. זה בזבוז אנרגיה. "אין לי מושג אפילו מה אני עושה איתך!" אני קוראת מעבר לכתפי.
    "מה את אומרת?" הוא משיב לי בצעקה.
    אני פונה לאחור ולפני שאני מספיקה לחשוב פעמיים אני פולטת, "שנמאס לי."
    "את לא מתכוונת לזה." הוא מלגלג, כאילו הרעיון שאני נפרדת ממנו הוא כל כך שערורייתי. קבל עדכון, חמוד. אתה לא מציאה כזאת טובה.
    "כן, אני כן. אנחנו גמרנו!" אני משיבה בצעקה, ופונה שוב ומתרחקת בכעס. הוא צועק משהו לעברי בתגובה, אבל אני לא שומעת מה וגם לא אכפת לי. כל כך נמאס לי מהחרא הזה.
    אני שולפת את הטלפון ומקישה את המספר של אימא שלי.
    "הארפר," היא עונה בצלצול הראשון. "כדאי לך להיות בבית תוך שמונה דקות."
    "אני אאחר בכמה דקות."
    "אז את תהיי מקורקעת" היא מצהירה באדישות. "את מכירה את הכללים."
    "ריצ'י מתנהג כמו אידיוט, ואני הולכת הביתה ברגל," אני מתבכיינת.
    "שבע דקות, הארפר," היא אומרת ומנתקת.
    לעזאזל. אין סיכוי שאספיק להגיע הביתה בתוך שבע דקות. אני צועדת לאורך המדרכה, לא טורחת אפילו למהר, כי אני יודעת שממילא לא אגיע בזמן. תוך כדי הליכה אני חושבת על ריצ'י ועל הוויכוח. בעבר, כשרבנו ונפרדנו, הצטערתי ומייד רציתי להשלים, אבל משום מה הפעם אני מרגישה אחרת. הרגש היחידי שאני מרגישה כעת הוא כעס כלפי עצמי, על כך שבטיפשותי חשבתי שאני יכולה לסמוך עליו. הוא אומנם מבוגר ממני בשנה, אבל לפעמים הוא מפגין בגרות של ילד בן עשר.
    אני מנסה למצוא רגשות כלשהם, אבל אין שום דבר. אני לא שבורת לב או עצובה — אם כבר, אני חשה הקלה שנפרדנו, שאני לא צריכה להתמודד עם הצליפות הקבועות של חום וקור מצידו. אני לא יודעת אם הוא זה שהשתנה, או אני, אבל משהו בבירור כבר לא עובד.
    "בואי," אני שומעת קול קורא. אני מעיפה מבט ורואה את לאנדון נוסע לצידי במוסטנג הלבנה שלו.
    "ריצ'י שלח אותך לקחת אותי הביתה?"
    "לא. שמעתי אתכם מתווכחים ואמרתי שאני צריך ללכת הביתה. הוא עדיין במגרש."
    "למה שתעשה דבר כזה?" אני שואלת בסקרנות. "מה יוצא לך מזה?" קודם הגלידה, ואז הטרמפ שהוא נתן לי למגרש. ובואו לא נשכח את ההערה שרמזה שהוא חושב שהוא יכול להיכנס לי לתחתונים. המבטים שהוא נתן בי. ועכשיו הוא עוזב הכול ומציע לי טרמפ הביתה. לולא הכרתי אותו, יכולתי לחשוב שלאנדון מקסוול מחבב אותי. אבל זה לא הגיוני, כי לאנדון לא יוצא עם בנות — אף פעם. רבות ניסו, וכולן נכשלו.
    לאנדון רק צוחק. "זה משנה? פשוט תכניסי את התחת שלך למכונית לפני שתאחרי."
    אנחנו עוצרים ליד הבית בשעה שש ודקה. "כדאי שתמהרי," הוא אומר ואני רצה במעלה השביל הביתה.
    "איחרת," אימא שלי אומרת בשנייה שאני נכנסת.
    "בסך הכול דקה עלובה," אני מתווכחת.
    "את מקורקעת." היא הולכת אל המטבח ומוציאה את מה שהיא מבשלת מהתנור.
    "את לא רצינית. איחרתי בדקה. דקה אחת! אפילו צלצלתי כדי ליידע אותך."
    "את יודעת את הכללים. יש לך מזל שזה מה שקיבלת אחרי שהתגנבת החוצה." היא הולכת לעברי ומושיטה את ידה, מנענעת את אצבעותיה. "טלפון."
    "מה?" אני מצמידה את הטלפון לחזה. "אימא, נו, בבקשה. זאת הייתה רק דקה אחת."
    "איחור זה איחור, הארפר." היא מתעקשת. "טלפון, עכשיו."
    במקום לתת לה אותו אני משליכה אותו על השיש, עולה במדרגות בריצה וטורקת את דלת החדר שלי מאחוריי. אני מטילה את עצמי על המיטה ומתקפלת כמו כדור. דמעות כעס ממלאות את עיניי אבל אני מסרבת להניח להן לזלוג. עוד שנה אחת ואני עפה מכאן. אני כבר לא יכולה לחכות. לא אצטרך לציית לכללים המטופשים של אימא שלי. לא עוד עונשים. אוכל לעשות כל מה שארצה, מתי שארצה.
    אני לא יודעת בדיוק כמה זמן אני שוכבת במיטה ומקללת את המזל ואת החיים שלי, כשנשמעת דפיקה בדלת . "הארפר, תפתחי את הדלת," אימא שלי דורשת.
    כדי לא להחמיר את המצב אני קמה מהמיטה ומשחררת את הנעילה. כשאני פותחת את הדלת, היא מביטה בי רגע ארוך ואחר כך אומרת, "זה גראס שאני מריחה עלייך?" אלוהים.
    ברצינות, אין מצב שזה קורה עכשיו. כנראה יש לי את המזל הכי גרוע בעולם. איך יכולתי לשכוח שמליסה נשפה את העשן המזדיין לתוך הפה שלי ועל כל הבגדים שלי? אה, נכון. בגלל שהייתי עסוקה מדי בלהיפרד מריצ'י ולחטוף עונש בגלל איחור של דקה.
    "לא עישנתי," אני אומרת לה בכנות. "זאת הייתה מליסה." אני כמעט מצטערת שאני בוגדת בחברה שלי, אבל זמנים נואשים מצריכים אתם יודעים מה.
    ״אז אם אערוך לך בדיקת סמים, את תעברי אותה?" היא שואלת.
    אני רוצה לומר שכן, אבל אולי העשן שהיא נשפה לתוך פי יתגלה בבדיקה?
    "אה, אני לא יודעת." כשגבותיה מתרוממות עד למצח שלה, אני מנסה לחזור בי. "אני מתכוונת שהיום לא עישנתי."
    "היום?"
    לעזאזל, זה לא נשמע טוב. "אני לא מעשנת," אני מתחילה, מנסה למצוא דרך להסביר את עצמי, אבל לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט היא כבר מפנה אליי את גבה.
    "ראי את עצמך מקורקעת לנצח."
    "אימא, את מוכנה בבקשה להקשיב לי?" אני מתחננת ורודפת אחריה במורד המדרגות.
    "לא, הארפר, נמאס לי. נותרה עוד שנה וחצי עד שתסיימי את הלימודים ונראה שאת נחושה להרוס לעצמך את העתיד. עד שאראה שינוי בהתנהגות שלך, את מקורקעת."
    אוף. אני לא מאמינה. היא אף פעם לא מקשיבה למילה שאני אומרת.
    "אני שונאת אותך!" אני צועקת בכעס.
    "זה בסדר," היא צועקת בחזרה. "זה סימן שאני עושה את העבודה שלי כאימא שלך."
    אני חוזרת לחדרי וצונחת על המיטה שלי. זה היום הכי גרוע בחיים שלי. השנה הכי גרועה בחיים. בכל פעם שאני חושבת שהתקדמתי צעד אחד, אני נהדפת שלושה צעדים לאחור. אני מבינה, אימא ילדה אותי כשהייתה צעירה ולא הייתה לה הזדמנות ללמוד בקולג', אבל אני לא היא. אני אשיג את התואר שלי. היא לא חייבת להיות כל כך קשוחה. אם היא הייתה יודעת אילו שטויות החברים שלי עושים ואיזה ציונים גרועים הם מקבלים, היא הייתה אסירת תודה שיש לה בת שמתנהגת כמוני. אבל לא אכפת לה. דבר ממה שאני עושה לא מספיק טוב עבורה. אבא מתנודד בבית כמו אידיוט שיכור, ומה שמעניין אותה זה האם איחרתי בדקה.
    אני מרגישה לפתע קלסטרופובית בחדר שלי, בבית הזה, ואני מזנקת מהמיטה והולכת לעבר החלון שלי. אני דוחפת אותו למעלה ומביטה לאחור, אל החדר שלי. כשאימא תגלה שנעלמתי, היא תשתולל מכעס. אבל באמת, מה עוד היא יכולה לקחת ממני? היא כבר לקחה הכול.
    אני מטפסת ויוצאת מהחלון המוביל אל הגג. משם אני קופצת אל המנוע של המזגן ומשם אל הקרקע, כפי שכבר עשיתי מיליון פעמים.
    כשאני מגיעה למטה אני מתחילה ללכת בשכונה. אין לי מושג לאן אני הולכת. האם אני בורחת מהבית? אם כן, אולי הייתי צריכה לקחת איתי כמה בגדים.
    נו טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי. אני באמת רק צריכה להתרחק, לקחת רגע לעצמי, לנשום נשימה עמוקה. כל כך נמאס לי מהכול.
    אני הולכת עד שאני מגיעה לבית של מליסה. אני לא באמת רוצה לפגוש אותה, אבל זה יהיה מקום מושלם להסתתר, כי הוריה ודאי לא בבית. אני נוקשת על הדלת כמה פעמים ולבסוף דניס פותח אותה.
    "מה קורה?"
    "מליסה בבית?"
    מצחו של דניס מתקמט בבלבול. "היא אצל ריצ'י."
    המממ, מעניין. מאז שאני חברה שלה, היא מעולם לא בילתה עם ריצ'י מבלי שאחיה או אני היינו שם. "אוקיי. תודה."
    אני ממשיכה ללכת במורד הרחוב וכשאני מגיעה לבית של ריצ'י, אני מתלבטת אם כדאי לדפוק על הדלת ולגלות אם דניס צודק. חלק ממני אומר שלא צריך להיות לי אכפת. נפרדנו. אבל חלק אחר בי רוצה לדעת אם החברה הכי טובה שלי באמת כל כך בוגדנית.
    כשאני נוקשת על הדלת, אימא של ריצ'י, אניטה, פותחת אותה. "הארפר, מה שלומך?" היא לבושה במחלצות הקבועות שלה. שמלה יקרה ועקבים תואמים, כאילו הרגע חזרה מהמשרד, למרות שהיא בכלל לא עובדת. ריצ'י, מליסה ואני אולי גרים באותה שכונה ולומדים באותו בית ספר, אבל כאן מסתיים הדמיון בינינו. שניהם מגיעים ממשפחות עם כסף, ואילו המשפחה שלי חיה במינוס. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את הבית שבו אנחנו גרים רק מפני שאימא שלי עובדת אצל הקבלן, ולכן היא קנתה אותו במחיר טוב.
    "אני בסדר," אני אומרת לה, כדי לא להגיד את האמת. "ריצ'י בבית?"
    "בטח, יקירה. הוא במרתף עם מליסה. רדי לשם." בטני מתכווצת למשמע דבריה. הוא לא סתם מבלה עם מליסה, הוא נמצא איתה במרתף. אנחנו היינו מבלים במרתף רק מסיבה אחת — כדי להתחרמן.
    "את יודעת מה? בדיוק נזכרתי שאני צריכה ללכת הביתה."
    אניטה מטה מעט את ראשה הצידה וניכר שהיא מבולבלת, אבל היא אינה חוקרת אותי.
    "אוקיי, ביי, הארפר."
    אני שולחת את ידי לכיס האחורי כדי להוציא את הטלפון ולסמס למליסה, אבל אז אני נזכרת שהוא אצל אימא שלי. אין מצב שריצ'י ומליסה יתחרמנו במרתף שעה אחת בלבד אחרי שריצ'י ואני נפרדנו, נכון? מליסה אולי כלבה, אבל היא חברה שלי. היא לעולם לא תעשה לי דבר כזה. אבל ככול שאני חושבת על כך יותר, כך אני יותר מאמינה שזה מה שהם יעשו. ומסיבה כלשהי, המחשבה עליהם מתחרמנים לא מטרידה אותי. אם מליסה רוצה להיות איתו, בבקשה. הם מתאימים זה לזה. זה פשוט לא מזיז לי יותר.
    אני לא יודעת כמה זמן בדיוק אני הולכת, אבל לבסוף, כשאני מרימה את מבטי אני רואה שחשוך בחוץ ושהתרחקתי עד לאחוזות סאנרייז. אני שומעת אוושה עזה וקול מכה חזקה. כשאני מביטה לשמאלי אני רואה את לאנדון חובט בכדורים אל עבר רשת בחצר הקדמית שלו.
    "יופי של חבטה," אני אומרת בקול רם.
    לאנדון פונה לעברי ומחייך. "מה את עושה בחוץ? לא עברה כבר שעת השינה שלך?"
    "חה חה חה." אני הולכת לעברו ונשענת על דופן המכונית שלו, כשהוא מכבה את המכונה שזורקת אליו את הכדורים. "אימא שלי קרקעה אותי ולקחה ממני את הטלפון שלי, אז עזבתי." כשאני אומרת את המלים הללו בקול אני מבינה עד כמה הייתי אימפולסיבית כשעזבתי ככה. בסופו של דבר, אצטרך לחזור הביתה והכול יהיה רק יותר גרוע מפני שעזבתי.
    "זה קשוח." הוא משעין את המחבט על דופן הקרוואן שלו ומתקדם לעברי. "למה לא הלכת אל החבר שלך?"
    "נפרדנו." אני מושכת בכתפיי. "אני יודעת ששמעת הכול במגרש."
    "נכון, אבל אתם תמיד חוזרים זה לזה."
    "לא הפעם."
    לאנדון מהנהן לאט. "רוצה ללכת לטייל?"
    "בטח."
    אנחנו הולכים לאורך הרחוב שלו ואז בתוך סבך של עצים עד שלבסוף אנחנו מגיעים לפארק השכונתי שלו, שאינו יותר מאשר מגרש משחקים מלוכלך ומוזנח עם שולחן פיקניק. לאנדון מזנק ויושב על השולחן ומסמן לי להתיישב לידו. כשאני לא זזה הוא צוחק. "בחייך, הארפר, אני לא נושך." אבל האופן שבו הוא אומר את זה מרמז שזה בדיוק מה שהוא היה רוצה לעשות.
    "מה שתגיד," אני ממלמלת ומתיישבת לידו.
    "אז מה קרה?"
    "נכנסתי הביתה באיחור של דקה בדיוק, ואימא שלי קרקעה אותי." אני נאנחת ומדמיינת איך היא תשתגע כשתגלה שאני לא בבית. אני ממש חייבת ללמוד לחשוב לפני שאני פועלת.
    "נשמע שהיא רק מנסה להציב לך גבולות."
    "יותר נכון, להחזיק אותי נעולה. היא הריחה ממני גראס והשתוללה."
    "לפחות אכפת לה." הוא מרכין מעט את ראשו ומעביר את אצבעותיו בשערו.
    "לאימא שלך לא אכפת?" אני שואלת ותוהה אם ההורים שלו דומים להורים של מליסה.
    "אימא שלי מתה," הוא מודה בחיוך עצוב. "היא מתה לפני כמה שנים ממפרצת במוח."
    "בגלל זה עברתם לכאן?"
    הוא מנענע בראשו. "לא, עברתי לגור עם סבתא שלי. אבל בשנה שעברה היא נפטרה ולא הייתה לי ברירה אלא לעבור לגור עם אבא שלי. אחי הגדול נסע ללמוד בקולג', אז זה רק אני ואבא שלי."
    "אני מצטערת." פתאום אני מרגישה נורא. אני מקטרת על הדאגה של אימא שלי, בעוד ללאנדון אין בכלל אימא. "אז לאבא שלך לא אכפת?"
    "זה לא שלא אכפת לו. הוא פשוט עסוק בעבודה, מנסה לגמור את החודש. הוא מתייחס אליי יותר כמו לשותף בבית מאשר לבן, וזה די הגיוני, כי אימא שלי הייתה זאת שגידלה אותי. הוא לא היה יותר מאשר אבא של כל שבת שנייה. אני משער שקשה לקחת אותך ברצינות כשאתה רואה את הילד שלך רק ארבעה ימים בחודש. הוא משפשף את פניו בידיו ואחר כך משעין את המרפקים על ירכיו. "עכשיו, כשאני עומד לסיים את הלימודים, הוא רואה בי חבר יותר מאשר בן."
    "הלוואי שאימא שלי הייתה חברה שלי," אני מודה. "אני מרגישה שמאז שהפכתי למתבגרת אנחנו כל הזמן רבות."
    "היא בסך הכול מנסה להיות אימא טובה. תני לה קצת קרדיט. זה בטח לא קל לגדל ילדה פרועה כמוך." לאנדון הודף קלות את כתפי בכתפו ושנינו צוחקים.
    "נדמה לי שאתה מתכוון למליסה. לי יש ממוצע ציונים גבוה ואני מתכננת ללמוד באוניברסיטת ניו יורק. אני רוצה ללמוד אומנות ויום אחד ללמד אומנות."
    "אז יש לך גם מוח מאחורי הפרצוף היפה," לאנדון מהנהן. "להתמסטל לא יעזור לך כל כך."
    "אני לא מעשנת. לא עישנתי מאז כיתה ט'. כולם פשוט מניחים שאני מעשנת מפני שאני מסתובבת עם מליסה."
    משב רוח חולף ואני כורכת את זרועותיי סביב גופי. אני לובשת חולצה עם שרוולים ארוכים, אבל באמת חבל שלא לקחתי גם סווטשרט לפני שיצאתי.
    לאנדון מבחין בכך, פותח את רוכסן הסווטשרט שלו ומושיט לי אותו. "קחי."
    "יהיה לך קר."
    "אני בסדר. שיחקתי, אז הגוף שלי עדיין חם."
    אני משליכה את הסווטשרט מעל ראשי. הוא גדול ורך, וכשאני מגביהה את הברדס אני יכולה לחוש בו מעט מריחו של לאנדון. ריח רענן ונקי, ומסיבה כלשהי הוא גורם לי לרצות לרחרח אותו.
    "אז למה את מסכימה שכולם יחשבו שאת כן?" הוא שואל וגורם לי להפסיק להתמקד בניחוח שלו.
    "כנראה לא ממש מזיז לי מה הם חושבים. זאת אומרת, נשארה לי שנה וחצי ואז אני עפה מכאן. אם הם רוצים להניח שאני מעשנת או משתרללת כמו מליסה, זה עניין שלהם."
    "אף אחד לא חושב שאת משתרללת," הוא אומר. "כולם יודעים שאת אישה של גבר אחד."
    "אף פעם לא שכבנו," אני מודה בלחש. "אבל אני די בטוחה שהוא כן. הלכתי לבית שלו הערב ואימא שלו אמרה שמליסה והוא במרתף."
    "שיט," לאנדון מקלל. "זה בטח לא כמו שזה נשמע."
    "אתה חייב להגיד את זה מפני שהוא חבר שלך." אני הודפת את הכתף שלו.
    "לא, הייתי אומר לך אם הייתי יודע שהוא בוגד בך." עיניו של לאנדון פוגשות את עיניי, והן מאירות בבהירות באור הירח.
    לא ברור לי בדיוק למה, אבל מסיבה כלשהי אני מרגישה שממש קל לי לדבר עם לאנדון. לא נראה שיש לו מטרה נסתרת כמו למליסה והוא לא מלגלג עליי כמו שריצ'י עושה לעיתים קרובות. הוא גם לא שיפוטי כמו אימא שלי. אני מרגישה כאילו הוא באמת רוצה להכיר אותי.
    "זה לא משנה, כי זה נגמר. הוא כל כך אנוכי ופשוט נמאס לי. אם הוא ישכב הלילה עם מליסה, זה העניין שלהם. אנחנו גמרנו."
    את השעתיים הבאות אנחנו מעבירים בדיבורים על הכול ועל לא כלום. בית הספר, החברים, העתיד שלנו. הציונים של לאנדון בסדר, אבל הוא נחוש לקבל מלגה כשחקן בייסבול מקצועי. הוא מאוד מזכיר לי את עצמי. גם המטרה שלו היא לצאת מהעיירה הקטנה הזאת ולהגיע למקום גדול וטוב יותר, שבו יוכל לזכות בהתחלה חדשה וליצור עתיד לעצמו.
    כשהוא מספר לי על הקבוצות האהובות עליו, שאליהן הוא מקווה להתקבל, הטלפון שלו משמיע צפצוף של הודעה נכנסת. הוא קורא אותה ואז מגביה את הטלפון כדי שאראה.
    דפוק: כהן אומר שהוא ראה אותך לוקח את הארפר הביתה. אימא שלה צלצלה ואמרה שהיא ברחה. ראית אותה?
    "הוא שמור אצלך בטלפון בתור דפוק?" אני מטילה את ראשי לאחור בצחוק. "חשבתי שאתם חברים טובים."
    לאנדון מגחך. "אני פשוט מכנה אותו בשם שמתאים לו באמת. ולא הייתי אומר שאנחנו חברים טובים. חברים לקבוצה, ברור, ואני מוכן לסבול אותו, אבל אנחנו לא חברים טובים. פשוט עדיף שהוא יהיה ידיד מאשר אויב." וואו, הדעות שלו על ריצ'י נשמעות ממש כמו הדעות שלי על מליסה.
    "מה את רוצה שאענה?" הוא שואל ומגביה שוב את הטלפון.
    "כלום. זה לא עניינו מה אני עושה."
    לאנדון מהנהן ומקליד משהו. "מחר יש לימודים ויש לי שיעורים. את יכולה לישון אצלי הלילה אם את רוצה."
    "באמת? לאבא שלך לא אכפת?" ואז אני נזכרת בדבריו מלפני כמה דקות, על כך שאבא שלו מתייחס אליו כמו אל שותף.
    "יש לי פוטון שאני יכול לישון עליו. את יכולה לקבל את המיטה." הוא מחליק ויורד מהשולחן ואוחז בידי כדי לעזור לי לרדת. "אבל את צריכה להתקשר לאימא שלך ולהגיד לה איפה את." הוא מושיט את ידו האוחזת בטלפון.
    "בסדר." אני מחייגת את המספר של אימא שלי והיא עונה בצלצול הראשון.
    "הלו." היא אומרת רק מילה אחת, אבל קולה נשמע מודאג.
    "אימא."
    "אוי, הארפר. איפה את?" היא בוכה. "צלצלתי לכל מקום. צלצלתי לריצ'י והוא אמר שהוא לא ראה אותך. אפילו התקשרתי למליסה אבל היא לא ענתה. עמדתי להתקשר למשטרה."
    הבטן שלי עושה סלטה למשמע הבכי שלה בטלפון. הנחתי שהיא תכעס שהלכתי, אבל לא חשבתי לרגע שהיא עלולה לדאוג. לעזוב בלי להגיד לה היה מעשה טיפשי ולא בוגר. אני מסוגלת ליותר.
    "אני עם חבר. אני מצטערת. פשוט ממש כעסתי כשלא הקשבת לי. לא עישנתי, אימא. אני לא מעשנת. אני מרגישה כאילו הכול בינינו יוצא משליטה."
    בדיוק כשאני הופכת נסערת, מכינה את עצמי נפשית לקרב נוסף עם אימא שלי, לאנדון לוקח את ידי בידו ולוחץ אותה בעדינות מנחמת. הלב והעצבים שלי מתחילים להירגע באופן מיידי. אני לוקחת נשימה עמוקה ולאנדון מחייך אליי ברכות.
    במשך רגע ארוך אימא שותקת ולאחר מכן אומרת, "בואי הביתה ונדבר."
    עיניי פוגשות את עיניו של לאנדון והוא מהנהן פעם אחת ומשחרר את האחיזה בידי. אני מייד מתגעגעת למגע אצבעותיו השלובות באצבעותיי ורוצה לגרום לו להשיב את ידו. אבל אני לא עושה זאת. ידו אינה שלי.
    "אוקיי. אני אהיה בבית בעוד כמה דקות," אני אומרת.
    אנחנו מנתקות ואני מחזירה ללאנדון את הטלפון שלו. "תודה על הערב." אני מטילה את זרועותיי סביבו כדי לחבק אותו, להראות לו עד כמה אני מעריכה את זה שהוא היה שם בשבילי. "תודה שהקשבת לי." אני מטה את פניי מעלה כדי לנשק אותו בלחי, אבל הוא גבוה ממני כך שעליי לעמוד על קצות בהונותיי. למשך כמה שניות שפתיי משתהות על הלסת עטורת הזיפים שלו ואז אני מרפה ממנו ונסוגה מעט.
    "ברצינות, תודה."
    "אין בעד מה," הוא אומר בקול מלא בכנות. "בואי, אסיע אותך הביתה."
    כשאנחנו מגיעים ואני נכנסת הביתה אני מוצאת את אימא שלי מחכה לי. היא חוצה את החדר ועוטפת אותי בחיבוק. "בחיים אל תעשי לי דבר כזה שוב," היא מתחננת.
    "מצטערת," אני אומרת לה כשהיא מחבקת אותי בחוזקה. "אני לא. מבטיחה. לא הייתי צריכה לעזוב. זאת הייתה טעות ואני יודעת את זה."
    "נראה לי שהתרחקנו בחודשים האחרונים," היא מתיישבת ליד שולחן המטבח. "אני חושבת שהגיע הזמן שאת תדברי ואני אקשיב."
    את השעה הבאה אנחנו מעבירות בדיבור על הכול, החל מאיך הולך לי בבית הספר ועד לפרדה שלי ושל ריצ'י ולחברות שלי עם מליסה. לראשונה מזה זמן רב, היא מקשיבה מבלי להיות שיפוטית. אני שמחה כל כך שאני יכולה לדבר עם אימא שלי. התגעגעתי לזה, ואני אומרת לה את זה.
    אנחנו מדברות גם על אבא שלי והיא מודה בפניי שהוא ממשיך להידרדר ושאין לה מושג כיצד לעזור לו, ולכן היא ביקשה ממנו ללכת איתה לטיפול זוגי.
    לבסוף היא מחזירה את כל מה שלקחה ממני, את המכונית והטלפון, בצירוף הבטחה שהיא תשגיח על הציונים שלי והסכמה שיש לה זכות לקחת אותי מדי פעם לבדיקה לגילוי סמים. היא גם מציעה שלא אבלה יותר עם מליסה ואומרת שהיא מודאגת מכך שמליסה תדרדר אותי. אני מבקשת ממנה לסמוך עליי והיא מניחה לנושא.
    אחרי חיבוק לילה טוב אני נכנסת למיטה בהרגשה הרבה יותר טובה. אימא ואני היינו צריכות לערוך את השיחה הזאת כבר מזמן, אבל אני שמחה שדיברנו עכשיו. באופנים רבים אני מרגישה שהשיחה הזאת התרחשה תודות ללאנדון. השיחה בינינו הערב עזרה לי להירגע ולאחר מכן הוא גרם לי להתקשר לאימא שלי ולהודיע לה היכן אני. אני מתלבטת אם לסמס ולהודות לו, אבל לא בטוחה שזה רעיון טוב. עד היום בקושי החלפנו יותר מעשר מילים.
    כשאני נשכבת במיטתי, אני מקבלת הודעה באחת הרשתות החברתיות. מלאנדון. לא בטוח אם קיבלת בחזרה את הטלפון, אבל רק רציתי לוודא שאת בסדר.
    אני משיבה: דיברנו והכול בסדר. תודה שהקשבת לי הלילה. נתראה בבית הספר מחר.
    כעבור כמה דקות, לאנדון משיב: לילה טוב.