בית שלישי

אחת לכמה חודשים ארי שביט מגיע לנמל יפו, פוסע על הרציף ושואל את עצמו: מה סבו הלל יפה היה חושב. הדברים מופיעים בהקדמה, ובמובן התוכני הם לא מייצגים את אופי החיבור של שביט, שאיננו חווייתי כי אם אנליטי. אבל יש בהם כדי להמחיש נקודה מרכזית לגביו: כדי להיחשף לרעיונות המעניינים שמופיעים פה ושם ב'בית שלישי' (לצד בעיות עקרוניות), צריך לסנן שכבות עבות ביותר של פאתוס פומפוזי. מפלים. הדבר מכריח מעין קריאה אקטיבית שעובדת כל העת בנטרול הרעשים. היא דומה במשהו לניסיון ליהנות משיר מוכר ברדיו באזור ללא קליטה: בשלב מסוים הדחף לכבות וליהנות מנסיעה שקטה נעשה כמעט בלתי נמנע.

הטענה הזאת עשויה להיחשב כהערה אסתטית על סגנון הספר - סגנון שכבר הפך לטריידמארק של שביט, עם כל המשפטים המשולשים.  והתקבולות הנרדפות. ווי"ו החיבור אחרי הנקודה. אולם בשער השני (מתוך שניים), והחלש משמעותית, מתברר כיצד האסתטיקה, המדיום, היא למעשה המסר. אחרי שבחלק הראשון איבחן את הבעיות המאפיינות את המצב הישראלי הנוכחי, שביט פורש בחלק השני ספק חזון ספק תוכנית עבודה המורה כיצד לשנות כיוון. בין יתר ההצעות: להחליט על "סיפור המשמעות הישראלי של המאה ה-‭,"21‬ לכונן מחדש את המרכז הפוליטי הישראלי האבוד, לגבש שכבת הנהגה חדשה, ועל הדרך גם לשנות רדיקלית את כל ההסדרים המשטריים בישראל.

שביט לא מעניק מקום לתנועות שינוי, לזרמי עומק, לאירועים בלתי צפויים ולשאר כוחות סמויים ובלתי מודעים שמעצבים את ההיסטוריה, בואכה תפיסה פשטנית שלה, כאילו היא  מוכתבת במלואה,‭ ,top-down ‬על ידי אבירי השולחן העגול. ובתנאים האלה קל יותר להבין את הדחיפות לנסח משפטי חיווי בפסקנות ובאסתטיקה רמה: על פיהם כביכול יישק דבר. אבל מה לעשות שבחיים זה לא עובד כך.

לכאורה, אפשר היה לטעון ששביט רק מנסח אופק של פתרונות אפשריים. אבל ראשית, הארגומנטציה שלו כל כך הרמטית, כה קוטלת כל אפשרות של התפלמסות, עד כי נראה כמעט אבסורד לטעון את זה. ושנית, על אף ששביט מפתיע עם ביקורות "שמאליות" כלפי הניאוליברליזם, ההפרטה המואצת ואי-השוויון, הוא מסווה באמצעות הרטוריקה שלו, המשייטת בספרות עליונות, את שאלת המחיר הכלכלי שהוא מוכן לשלם כדי לטפל בכל אלה - בהכרח השאלה החשובה ביותר בדיוני מדיניות מהסוג הזה. התוצאה היא לא חזון ולא תוכנית עבודה, כי אם מלאי אוויר חם. אלא אם כן מלכתחילה המטרה הייתה אך ורק להישמע.

'בית שלישי' מתאר את התהליך שעבר על ישראל למן הקמתה, תחת דוקטרינת הממלכתיות הבלתי מתפשרת של בן גוריון, שכינסה את כל השבטים תחת נרטיב אחד ומוסדות משותפים חזקים; ועד היום, כאשר היא מתפצלת בחזרה לשבטים, מתפרקת ממוסדותיה, מופרטת וזולגת לכל עבר. טענת היסוד של שביט היא ש"ישראל האמיתית", קרי אתם ואני, טומנת בחובה כוחות טמירים ומציגה הישגים יוצאי דופן, זאת להבדיל מ"ישראל הפוליטית" המסואבת והרקובה. על כן, כדי לדאוג לשגשוג בעתיד, שלא לומר להימנע מאסון (בכל זאת ארי שביט), על ישראל האמיתית להשפיע את השפעתה הטובה על ישראל הפוליטית.

במבט ראשון זו טענה מפתה, אבל כשמביאים בחשבון אי אלו רעות חלות שמכרסמות גם ב"ישראל האמיתית" - תרבות הסמוך והפרטץ', ה"יהיה בסדר", הפחד התהומי לצאת פראיירים, האלימות בכבישים ובכלל - מבינים שאמנם המהלך של שביט עגול ואסתטי, אבל גם מניח את המבוקש. בצידה השני של המשוואה, חסרה אמירה ברורה שלפיה ניוול התרבות הפוליטית העכשווית בישראל רשום בעיקר על שמו של מי שעיצב אותה יותר מכל אדם אחר: בנימין נתניהו. גם גורמים בינלאומיים כמו עליית הפופוליזם והרשתות החברתיות אינם מטופלים ברצינות.

מכיוון אחר, צורמת מאוד ההתעלמות המוחלטת כמעט מהכיבוש ב"מה שנקרא פעם הגדה המערבית", שמוזכר לראשונה בעמוד ‭ 187‬מתוך‭ ,220 ‬ בחיבור שמתיימר להעניק דין וחשבון מלא על השאלה איך הגענו לאן שהגענו. האם העובדה שישראל מנהלת דיקטטורה צבאית רבע שעה מכפר-סבא ומשקיעה משאבים עצומים במעקב, במעצרים ובעינויים, איננה עשויה לרמז על חלק מהתשובה לקושיה מדוע היא איננה "מדינה של הרמוניה" כמו דנמרק, שכה דומה לה בממדים ובהון האנושי?

בחוגי המיינסטרים, שלהם הספר מיועד, אזכור היעדרו של הכיבוש מניתוח ביקורתי כמעט תמיד יהיה בעוכריו של המזכיר. כלום באנו להוריד? לאדם כמו שביט אין את הבעיה הזאת. האיש שפעם היה אומר "הגדה המערבית" ולא עוד, דווקא שימש בעברו כיו"ר באגודה לזכויות האזרח. בפאזה הבאה שלו, הוא טיפח חרדה מהגרעין האיראני ואיים במשך עשור שהשנה היא ‭ ,1938‬רק כדי לגלות בספרו הנוכחי ש"אין שום חשש רציני שבעתיד הנראה לעין ייעשה שימוש בנשק אטומי נגד ישראל". רק חמור לא משנה את דעתו, אבל רק כותב שמעוניין להפוך לסיפור במקום לדווח עליו או לנתח אותו, איננו מוצא לנכון לנמק ולו במילה מהפך של ‭ 180‬מעלות בדעותיו. 

איתי זיו

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"