כתבו לכם את השירה הזאת

פתח דבר
 

אתחיל מ"הלוקיישן", כמו שאנשי הצילום אוהבים לומר, "הלוקיישן" של השיחות שלי. לא אחת המקום היה המטבח. הגעתי לביתם של המשורר או המשוררת, על מנת להקליט שיחה על שירתם, וחיפשתי שולחן נוח להניח עליו את הטייפ והמיקרופון. פעמים רבות שולחן הכתיבה היה צמוד אל הקיר ואילו שולחן המטבח התאים יותר. ניתן לשבת זה מול זו משני צידיו של השולחן, פנים אל פנים, ולשוחח.

המיקום הזה יצר מרחב אינטימי, ביני לבין המשוררים, למרות נקודת הפתיחה המוזרה. שיחת השירה סמוכה למקרר (שמעת לעת גם טרטר ברקע), לכיור, לכלי האוכל, למזון, לגוף. לפעמים המטבח הוא טבורו של הבית, ועל כן הבית, שגם את רוחו וריחותיו ניסיתי לתפוס בשיחה, איפשר לדברים נוספים לחלחל אל קולות השיחה, בדרכנו אל חומרי הגלם של היצירה. המטבח הוא מקום פתוח, "לא קדוש", אבל כך גם השירה. היא אינה מנותקת מהיום־יום, אלא ארוגה בו, שתי וערב. לא מעט יוצרות בארץ ובעולם, שלא היה להן "חדר משלך", מספרות כי דווקא המטבח היה המקום שבו החלו לכתוב, במקום שלמעשה לא היה מנותק מהבית אלא מחובר אליו יותר מכל.

המטבח גם איפשר לפרום את "העמדת הפנים", שכרוכה בשיחה עם אדם זר, את הפרתם של כללי נימוס הנהוגים בעת ביקור בביתם של איש או אישה, שעד לפגישה איתם "הכרתי" אותו או אותה רק דרך הקריאה. משעה שהתיישבתי בחלל הפרטי וביקשתי לדבר על הכתיבה, על השורות הקצרות שלהם, נאלצו כללי האירוח להדחק הצידה, כדי שתתרחש השיחה, שהיא למעשה הכנסת האורחים שלי.

הדימוי של "הכנסת האורחים" בנוגע למלאכת השירה, שימש פעם את צ'סלב מילוש, המשורר הפולני חתן פרס נובל, שכתב בשירו "ארס פואטיקה?": "זו תועלת השירה, שהיא מזכירה לנו / כמה קשה להישאר אותו איש, / כי ביתנו פתוח, מפתח אין בדלת / ואורחים בלתי נראים נכנסים ויוצאים" (מפולנית: דוד וינפלד - "אור יום", הוצאת אבן חושן 2013)".

***

בספר מופיעות שיחות עם שלושה־עשר משוררים ומשוררות, אותם בחרתי מתוך שיחות רבות שערכתי במהלך עשרים השנה האחרונות. הוא אינו מהווה משנה סדורה של השירה הנכתבת בישראל, אלא משקף מנעד קולות שבחרתי להציג. כל אחד מן הכותבים והכותבות נתן לי חוט איתו יכולתי להתהלך בשורותיהם, ואותו אני מבקשת להושיט לכם, הקוראות והקוראים. הוא גם מציע תנועה מעגלית — תחילתו בשיחות מוקלטות, בקול. אחריתו בשחזור הקול, קולה של המשוררת או קולו של המשורר במלים כתובות. על כן, הקפדתי להשאיר את שפת הדיבור שלנו גם על גבי הדפים שלפניכם.

אתם מוזמנים אל שלוש־עשרה שיחות דרכן ניבטות ונשמעות העברית ושפות אחרות של אזרחי הארץ הזאת, מהן נוצרה לשון השירה של כל אחד מן האורחים, וגם ניסיון לברר מהי הלשון הזאת. וכמספר המשוררים מספר התשובות. כי הלשון, כתב ח.נ. ביאליק במסתו "גילוי וכיסוי בלשון", מגלה טפח ומכסה טפחיים, והמשוררים הם אלה שמעיזים להציץ אל התהו המנצנץ בין כיסוי לכיסוי.

"אדם הולך על זיכרונות, הם הנעליים שלו" אמר פעם המשורר אבות ישורון, והשיחות, עבורי, היו גם עבודת זיכרונות שביקשתי לערוך עם הכותבים. יש והדיו בעטם היא תוצר של הגירה, של מחיקת שפת האם, והמעשה השירי הוא שדובב את הזיכרון, את גבולות הפצע, אבל גם את אפשרויות השמחה, שמחת הכתיבה והקריאה.

לכמה מן המשוררים בספר נוצרה תדמית מסוימת, בעידודם או שלא בעידודם, ואני כקוראת חשתי כי החמצנו צדדים נוספים בשירתם. לכן, לא אחת, לקחתי את המשוררים לשבילים אחרים, ביקשתי מהם לשוחח על שירים, ש"איש מעולם לא ביקש אותם לקרוא", כדבריהם, ושהם לא התכוננו לדבר עליהם. השיחה שלנו גילתה דבר־מה בטקסטים שהם עצמם בחרו להתעלם ממנו, לא ברמת הרכילות אלא ברמת הפואטיקה, כתב היד. יצירות אמנות בכלל ושירה בפרט, מלאות בכוונות סותרות ומשמעויות מרובות, והשיחות עליהן לעולם אינן מגלות לנו את הכל. משום כך גם אין בשיחות שלי מסגרת ביוגרפית של עבר, הווה, עתיד, אלא נקודות חיים ונקודות כתיבה פואטיות, הנרקמות תוך כדי השיחה, ויוצרות גם דיוקן אחר של המשורר או המשוררת.

***

את ספר השירה הראשון קנה לי אבי. הייתי בת שש־עשרה, מתוודעת לראשונה ללב שבור. אבי המהגר, שמעולם לא קרא שירה עברית, חזר ערב אחד הביתה, ובידו קובץ שירי אהבה של יהודה עמיחי. הוא לא אמר לי דבר ופשוט הושיט לי את הספר, כאילו משהו בתוכו ידע שהשירה תוציא אותי מזה וגם תיקח אותי לאהבה הבאה. והיא אכן הפכה ל"קרוא וכתוב" שלי, לחוש נוסף. אני מבקשת להודות לכל המשוררים והמשוררות על השירה ועל השיחות, לד"ר קציעה עלון שהעניקה לספר הזה בית בהוצאת "גמא", למרכז הספר והספריות ולמשרד התרבות על התמיכה בהוצאתו לאור ולמירי ישראל על הסיוע בעבודת התמלול.

לסיום אשוב אל המטבח - המטבח הוא גם המקום של הנדיבות, המקום של פתיחת הלב. הארוחה הסתיימה, הכלים פונו, והאיש או האישה מתיישבים לכתוב, לפעמים יש דברים שנותרו על השולחן והם באים אל השירה, בדומה לפסוק מספר קהלת, המקבל בהקשר זה פרשנות החורגת מן הפרשנות המקובלת: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו".