פריז לעולם נשארת

פרולוג

פריז, 1944

הם תלשו את מגיני הדוד. אצבעות מטונפות שציפורניהן שבורות ומזוהמות משכו, קילפו וניתקו. מי היה מאמין שעוד יש להם כוח? אישה אחת קרעה בשיניה את החוטים שחיברו את מגן הדוד שלה למעילה הקרוע. פעם בוודאי היתה תופרת מוכשרת. מי שהצליח לתלוש את הטלאי השליך אותו ארצה. גבר אחד ירק על שלו. מי היה מאמין שבנוסף על כוח עוד נותר לו גם רוק? פיה של שרלוט היה צחיח ומבאיש מיובש. גברים, נשים וילדים רקעו ברגליהם ודרסו את פיסות הבד הקרועות שבבוץ, מְשַטחים מרבד אומללות צהוב במגרש המגודר על אדמת צרפת.

שרלוט כרעה לצד ויוי והחלה למשוך את התפרים שהצמידו את הטלאי של בתה לחולצתה הוורודה המלוכלכת. החוק קבע שרק ילדים מגיל שש יענדו את הטלאי, וויוי היתה בת ארבע, אך החולצה נותרה מאחור כשילדה אחרת צורפה פתאום, בהרף עין של ייאוש ביורוקרטי, לטרנספורט שחסר בו אדם אחד למכסה הנקובה של אלף ראשים. שרלוט לקחה את החולצה לפני שמישהו אחר יעשה זאת — הם הורשו להחזיק ברכוש במחנה, אם היה להם כזה — אבל לא הסירה את הטלאי. לבישת חולצה שיש עליה צל בעל שישה קודקודים, במקום שבו היה קודם לכן מגן דוד, היתה כפירה מסוכנת, אפילו בגיל ארבע. עכשיו שרלוט היתה יכולה להסיר אותו. ורק לאחר שעשתה זאת, הזדקפה ותלשה את שלה.

בשארית חייה, בכל פעם שישבה במטוס והקשיבה לדיילת חייכנית מזהירה שבעת חירום יהיה עליה לחבוש את מסכת החמצן שלה לפני שתדאג לילד הנוסע עמה, היתה נזכרת בבוקר ההוא וחושבת שחברות התעופה ניחנו אמנם בשכל ישר אך אין להן לב.

המחזה נגלה לה בכיכר בדראנסי, הפרוור שנמצא עשרה קילומטרים צפונית־מזרחית לעיר, לא מחנה המעצר שממנו גורשו יהודים, קומוניסטים, סוציאליסטים ואויבים אחרים של הרייך. אם עדיין לא ידעה שהישארות באזור בטוחה יותר מחזרה לשכונה הישנה שלה, האירועים באותו היום שכנעו אותה. היא לא רצתה לחזות בהם, אבל גם לא הצליחה לגרוע את עיניה מהמראה. היא קפאה במקומה, מהופנטת מהשנאה, משותקת מפחד.

הם הותירו את האישה בחזייתה ובתחתוניה, פיסות אפורות ומרופטות של כבוד עצמי וצניעות או מהוגנות מימים טובים יותר, שעכשיו בקושי נותר מהן שריד. החזייה היתה קרועה בפטמה, מהאלימות העכשווית או אולי מתשוקה ישנה, אין לדעת. גבר זקן שכתמי טבק בזקנו שלח יד מטונפת וצבט את העור הוורוד. הקהל שאג בעונג. צעיר שנופף ברובה השתמש בו כדי לדרבן את הצעירה פעם מצד אחד ופעם מצד שני, עד שמעדה על נעלי העקב שלרגליה. הנעליים הפכו את העירום למגונה עוד יותר. כשנטתה על צדה הבחין הקהל בכתם חום בתחתית תחתוניה הקרועים. גם הפעם לא היה אפשר לדעת אם זה סימן לאימה הנוכחית או להזנחה קודמת, אבל קריאות הלעג גברו. הן גברו על צליליו של פעמון הכנסייה שהחל לצלצל והמשיכו לאחר שנדם. השעה היתה רק שתיים בצהריים.

"משתפת פעולה," שאגה אישה בקהל, "משתפת פעולה בשכיבה," צרחה אחרת, והצעקה עברה בין הנשים בהמון, כפי שבנסיבות אחרות היו מעבירות תינוק מאחת לשנייה. שני הדחפים היו פרימיטיביים, מגוננים, אם כי במקרה זה היה מדובר בהגנה עצמית. רק הקשוחות ביותר או אלה שזיכרונן בגד בהן, אלה שמעולם לא הנהנו בנימוס לחייל שהתגורר בעיר או פלטו "מרסי" בתגובה לדלת שהוחזקה להן, לא דמיינו את עצמן במקום האישה המצטנפת בכלימה ושערה שמוט בקווצות שמנוניות. הימים שבהם נהנתה מהבשר, מהביצים ומהשמפו מהשוק השחור חלפו עברו להם.

שרלוט חשבה על קווצות השיער החסרות בקרקפתה שלה כתוצאה מתת־תזונה. היא היתה מסוגלת לסבול את זה, אבל כשקווצות משיער התינוקות הדקיק של ויוי החלו להישאר בידיה, הפסיקה להבריש אותו, כאילו תהיה בכך תועלת.

הנשים בקבוצה שאגו את זעמן, אבל הגברים, בייחוד השקטים, היו מסוכנים יותר ולא רק משום שנופפו ברובים ואחזו מזמרות ותערים. הגברים הצחינו מזדון מיני. כמה מהם לפתו את חלציהם כשקראו קריאות גנאי, היכו את האישה באגרופיהם ובעטו בה. אחרים הזיעו וגיחכו ומחו מפיהם רוק בגב כף היד ואז ליקקו את שפתיהם כאילו הם טועמים את הריגוש. ארצם הובסה. הם הושפלו. אך ההיפרעות הזאת, מעשה הצדק הזה, האישה העירומה למחצה, מוכתמת בדם, בדמעות ובצואה, הפכה אותם שוב לגברים.

שני נערים — בני שש־עשרה או שבע־עשרה לכל היותר — החלו לדחוף את האישה, ראשה הקירח בוהק בשמש אחר הצהריים המתלכסנת מעל צריח הכנסייה, לכיוון משאית חונה בשולי הכיכר. שלוש נשים, אחת כמעט עירומה ושתיים לבושות למחצה, שהיו שרועות על המשטח האחורי, לא נשאו את מבטן כשהנערים דחפו ביניהן את המצטרפת הטרייה.

עכשיו התקבץ ההמון במעגל צפוף יותר סביב אישה אחרת. זו החזיקה תינוק. שמלת הכותנה המטונפת שלה היתה תלויה על גופה, ללא חגורה, ושרוולה האחד קרוע, אך היא עדיין לבשה אותה. אולי נוכחות התינוק ביישה את הגברים או שמא רק עמעמה את המתח המיני. היא לא אימצה את התינוק אל גופה כפי שנשים נוהגות לעשות בדרך כלל, אלא נשאה אותו תחת זרועה כמו חבילה. רגליו השתלשלו רפויות; ראשו, חסר תמיכה, היה שמוט הצידה על הצוואר השברירי. עיניו היו עצומות ופניו הקטנות מעוותות כנגד העולם.

שרלוט הרימה את ויוי שנצמדה אל חצאיתה והחביאה את פני בתה בצווארה. לא היה זה מחזה ראוי לילדה. לא היה זה מחזה ראוי לאף אדם.

אחד הגברים שהיה האחראי כך נראה, אם אפשר לטעון שהיה אחד כזה, לפת את שערה של האישה ומשך את ראשה לאחור. הצליל שפלטה דמה יותר לפעייה מאשר לצעקה. שרלוט המתינה שהתינוק יפצח ביללה. הוא רק עיוות ביתר שאת את פניו.

השיער החל לצנוח לקרקע. הוא היה ארוך מהקארה הקצר של האישה שהשאירו בלבניה, והמעשה ארך זמן רב יותר. אולי זה מה שגרם לגבר בקהל לעשות זאת. הוא השתעמם. בעוד הגוזז ממשיך לגלח את השיער, זינק האיש קדימה וצייר צלב קרס על מצחה. הקהל שאג בעליצות.

עודה מייבבת, עודה לופתת את תינוקהּ השותק, נדחפה האישה מגולחת הראש אל המשאית ואחרת נגררה אל מרכז הכיכר. שרלוט הידקה את אחיזתה בילדתה והחלה לפלס לעצמה דרך בהמון. שיכורים מצדק ומיין — שאישה רבת תושייה ובנה החלו למכור — אך עדיין חסרי סיפוק, דחפו אותה הנוכחים, מפצירים בה להישאר, לועגים לה על מורך לבה, מגדפים אותה על היעדר הפטריוטיות שלה. היא הניחה יד על עורפה של ויוי כדי לגונן עליה והמשיכה ללכת.

בשולי ההמון עצרה אותה בֶּרת ברנהיים, האישה מהמחנה שתפריה היו חזקים כל כך עד שנאלצה לתלוש בשיניה את הטלאי.

"אסור לך ללכת," אמרה והצביעה על קבוצת נשים וגבר בפינת הכיכר, שהמתינו לתורם עם הגוזז. "זה עדיין לא נגמר."

שרלוט הנידה בראשה. "כל עוד זה יימשך, זה לעולם לא ייגמר," אמרה והמשיכה ללכת.

ברת ברנהיים עמדה והביטה בה מתרחקת. "מתחסדת שכזאת," אמרה, בלי להפנות את דבריה למישהו מסוים.