חדר בריחה

פרולוג
 

מיגל הוא שהתקשר למוקד החירום ב-4:07 לפנות בוקר ביום ראשון קפוא אחד. איש הביטחון הצעיר דיבר בקול רועד והסתיר את פחדיו מאחורי קור רוח יהיר.

הוא היה שרירן שאפתן עד שנפצע בגבו בזמן הרמת ארגזים בעבודתו במחסן. עכשיו נאלץ לעבוד בלילות באבטחת מגדל משרדים שבנייתו התקרבה לסיומה. מבנה גופו היה שרירי, והיו לו שיער שחור וגומה בסנטר.

כשהצרחה הצטלצלה, היה באמצע בדיקה שטחית. בהתחלה לא שמע כלום. מוזיקת היפ הופ שאגה באוזניות הגדולות שהרכיב בעודו מאיר בפנס את הכוכים החשוכים שבלובי.

קרן האור החליקה על פניהם הקלאסיות של פסלי ראש־חזה יצוקים ממתכת ששובצו בגומחות בקירות. הם עוררו תחושה מסתורית, שלא מהעולם הזה, ושיוו לבניין הילה של מאוזוליאום.

מיגל הפסיק את המוזיקה והתכוון לחפש פלייליסט אחר. באותו רגע שמע את סופה של הצרחה העמומה.

הצליל היה כל כך לא צפוי עד שמיגל קפא אינסטינקטיבית במקומו. הוא כבר שמע כאן רעשים מוזרים בלילה, בין שהיו אלה צווחות החתולים המתקוטטים ובין שיבבת העגורנים המיטלטלים ברוח. השתררה דממה, ומיגל נזף בעצמו על תגובתו הילדותית.

הוא לחץ שוב על נגן כדי להקשיב לשיר חדש. מיד תקף אותו הקצב הטעון של שיר שהתנגן במועדוני הריקודים שהסתובב בהם עם חברים.

למרות זאת, משהו בצווחה ששמע לפני רגע הטריד אותו מספיק כדי שיערוך את הסריקה בקפידה.

הוא התכופף לבדוק את מנעול הדלת המסתובבת של הלובי. הוא היה נעול היטב. ואז האיר בפנס על צמד מעליות דוממות ואחר כך מעל לראשו, על קירות הזכוכית של קומת הביניים המשקיפה אל הלובי.

הוא בדק מאחורי דלפק הקבלה הארוך מעץ האלון המולבן והבחין בכיסא שחור שעמד בזווית מוזרה, כאילו מישהו קם משם במהירות.

סולם נשען על קיר במקום שבו נבנה בית הקפה בלובי, לצד מזרקה שעוד לא פעלה. שולחנות וכיסאות בית קפה נערמו לצדה, עטופים בניילונים.

בפינה המרוחקת כיוון מיגל פנס לעבר דגם מפורט של מתחם הבניין, שסוכני נדל"ן הראו לשוכרים הפוטנציאליים כדי לאכלס מספיק משרדים לקראת הפתיחה בחודש הבא.

הדגם פירט תוכנית אב שאפתנית להפוך את אזור המחסנים, שמשך אליו הומלסים ונרקומנים, לרובע יוקרתי של עסקים וקניות. המגדל הראשון היה כמעט גמור. המגדל השני כבר היה באמצע בנייתו.

כשהסתובב אל המעלית בלובי הוא ראה משהו כל כך לא הגיוני עד שהסיר את האוזניות מראשו והניח אותן על כתפיו.

האור הפלואורסצנטי הירוק של מתג המעלית הבהב בחשיכה. הדבר הצביע על כך שמישהו משתמש במעלית. זה היה בלתי־אפשרי, מפני שמיגל היה האדם היחיד שם.

בצלילוּת ההד הדומם שהשתרר שכנע מיגל את עצמו שתחושת החרדה העמומה היא רק הזיה של מוח עייף. לא היה אף אחד במעלית מסיבה פשוטה, והיא שהאנשים היחידים שהסתובבו באתר הבנייה בסופי השבוע היו אנשי הביטחון. שניים במשמרת. מלבד הערב - מיגל היה היחיד בתפקיד.

כשסְטוּ לא הגיע למשמרת, מיגל הניח שיסתדר לבד. אתר הבנייה היה מוקף בגדרות תיל עם שער חשמלי רציני. אף אחד אף פעם לא נכנס או יצא עד סוף המשמרת.

בארבעת החודשים שעבד שם נתקל רק בחתולי רחוב ובחולדות שקיפצו על ציוד הבנייה באמצע הלילה. שום דבר לא קרה במשמרת הלילה.

זה מה שהוא אהב בעבודה הזאת. הוא למד וישן ושילמו לו על זה. לפעמים היה ישן כמה שעות על ספת העור הרכה בלובי - הוא העדיף אותה על פני האלונקה הגבשושית במבנה הטרומי ששימש כמשרד, ובו נחו השומרים בתורות בין הסיורים. עוד לא חיברו את מצלמות האבטחה כך שהוא עדיין היה יכול לעשות זאת בלי חשש.

מכביש הגישה הראשי המתחם נראה גמור. הכניסה היתה מעוטרת בעצי אדר צעירים בעציצים. הלובי כבר עוצב ורוהט כדי להרשים את השוכרים הפוטנציאליים שבאו לראות את המשרדים.

המגדל השני, שפנה לאיסט ריבר, בהחלט נראה כמו אתר בנייה. הוא היה עטוף בפיגומים. מכולות עם חומרי בניין עמדו מסודרות כמו חלקי לגו צבעוניים בשדה בוצי לצד עגורן ובולדוזרים דוממים.

מיגל הוציא מחגורתו מפתחות כדי לפתוח את הדלת הצדדית ולצאת משם. ואז שמע קול נפץ רם שהדהד בלובי בעוצמה מחרישת אוזניים.

אחר כך שמע שני קולות נפץ נוספים. היה ברור שאלה יריות. הוא צנח ארצה והתקשר למוקד החירום. אמנם חשש שהיורה יגיע ללובי, אבל היה שחצן מספיק כדי להסוות את פחדיו ולדבר בתעוזה.

"משהו רע קורה פה." הוא מסר למוקדנית את הכתובת. "כדאי שתשלחו הנה שוטרים."

מהספקנות ששמע בקולה של המוקדנית הבין שהשיחה שלו תיכנס לסדר העדיפויות מתחת לקניית דונאטס.

לבו דפק כמו תוף כשחיכה שהשוטרים יגיעו. פחדן, גער בעצמו כשהסתתר מאחורי ספה. הוא נשף לתוך החולצה כדי לעמעם את צליל נשימותיו המהירות. הוא חשש שיסגיר את מיקומו ליורה.

גל של הקלה שטף אותו כשהלובי הואר לבסוף באורות הכחולים המהבהבים של ניידת משטרה שעצרה בחניית המוניות. מיגל יצא לדבר עם השוטרים.

"מה קורה?" שוטר מבוגר, שכרסו הגדולה השתפלה מעל חגורת מכנסיו, הגיח ממושב הנוסע.

"אין לי מושג," אמר מיגל. "שמעתי צרחה. בתוך הבניין. אחר כך שמעתי משהו שאני די בטוח שהיה יריות."

"כמה יריות?" שוטר צעיר התקרב אליו מהצד השני של הניידת בעודו תוחב לפיו מסטיק.

"שתיים, אולי שלוש יריות. ואחר כך שום דבר."

"יש עוד מישהו באזור?" הבעתו של השוטר המבוגר הסתתרה מתחת לשפם אפור עבות.

"האתר מתרוקן בשישי בערב. אין פה פועלי בניין. אין פה אף אחד חוץ ממני. אני שומר כאן בלילה."

"אז למה אתה חושב שמישהו ירה פה?"

"שמעתי מין פיצוץ. אני בטוח שהוא נשמע כמו ירייה. אחר כך שמעתי עוד שניים כאלה. הקול הגיע מאיפשהו למעלה במגדל."

"אולי נפל איזה ציוד בנייה? זה אפשרי?"

פניו של מיגל הסמיקו קלות כשהרהר באפשרות שנבהל לשווא. הם נכנסו ללובי כדי לבדוק מה המצב, אבל הוא הרגיש פחות בטוח בעצמו מכפי שהיה כשהתקשר למוקד החירום. "אני די בטוח ש -" הוא חדל לדבר כשכולם שמעו בבירור צליל של מעלית יורדת.

"חשבתי שאמרת שאין פה אף אחד," אמר השוטר המבוגר.

"באמת אין."

"אתה בטוח?" אמר השוטר השני. הם התקרבו לאזור המעליות. האור מעל הדלתות זהר וציין שהמעלית עומדת להגיע. "יש כאן מישהו."

"הבניין ייפתח רק בעוד כמה שבועות," אמר מיגל. "אף אחד לא אמור להיות פה."

השוטרים שלפו את אקדחיהם מהנרתיקים וניצבו מול דלתות המעלית בתנוחת ירי, עם הרגליים פשוקות והברכיים כפופות במקצת. אחד מהם החווה במרץ למיגל לזוז הצדה, והוא נסוג ונעמד ליד פסל מתכת מופשט שהוצב בקיר במבוי הסתום של אזור המעליות.

פעמון צלצל. המעלית הגיעה בצליל שדמה לאנחה.

הדלתות נפתחו בשריקה אטית. מיגל בלע רוק כשהפתח התרחב. הוא התאמץ לראות מה קורה. השוטרים חסמו את שדה הראייה שלו, והוא היה בזווית חדה מדי ולא ראה הרבה.

"משטרה," צעקו השוטרים כאיש אחד. "זרוק את הנשק."

מיגל נצמד אינסטינקטיבית לקיר ונרתע כששמע את הקליעים הראשונים נורים. הוא לא הצליח לספור את היריות. אוזניו צלצלו עד כדי כך שעבר רגע עד שהבין שהשוטרים חדלו לירות. הם הנמיכו את אקדחיהם וצעקו משהו. הוא לא ידע מה. הוא לא שמע שום דבר מלבד הצלצול באוזניו.

הוא ראה את השוטר הצעיר אומר משהו לתוך מכשיר הקשר שלו. פיו של השוטר נפתח ונסגר. מיגל לא הצליח לפענח את המילים. שמיעתו חזרה בהדרגה והוא שמע את סופו של שטף הז'רגון של משטרת ניו יורק.

הוא לא הצליח להבין את רוב מה שנאמר. משהו על "לא מגיב" ועל זה שצריך רכב - הוא הניח שהכוונה לאמבולנס. מיגל התבונן בדם שזרם על רצפת השיש ונקווה לשלולית. הוא התקרב קצת. הוא ראה נתז דם על קיר המעלית. הוא עשה עוד צעד אחד. לבסוף ראה את פְּנים המעלית ומיד התחרט על כך. מימיו לא ראה כל כך הרבה דם.