חיים גראביצר

פרולוג

כבר עברו כמה שנים לאחר פטירתו, ועדיין הבריות מכנים אותו בשם: חיים הנוֹפֵל.
ואת הכינוי הזה מבטאים הם בפחד טמיר ויראה שבדרך ארץ, עד שצעירי הדור, שלא הכירוהו בחיים, נפשם יוצאת מגודל התשוקה לדעת פשר דבר, ואינם מעזים לשאול שאלה כלשהי. עתים קופץ איזה אברך מחוצף או תם ושואל בפשיטוּת:
- מי הוא חיים זה? האם הוא חיים גראביצר הגדול? וכיצד...?
מיד הכל מסתערים ביראה ופחד על אותו אברך, משתקים אותו ומרעישים עליו, עד שלא ניחא לוֹ בשאלתו. אותה שעה חשים הבריות באמת כאילו ביקש מישהו לקרוע את הצעיף, השקוף גם בלאו הכי, מעל תעלומה קשה ומכאיבה שמוטב להסתירה.
ורק דבר אחד גלוי וידוע לפניהם:
בעצם ימי נפילתו (היו אלה ימים שבין פסח לשבועות) פרש הרבי מליובאוויטש, הצמח צדק, שהיה כבר זקן הדור, פרישה מאוימת בחדרו, ושבועות רצופים לא קיבל פני איש.* אפילו בשבתות לא היה יוצא אל "העולם" (הציבור בכללותו) לומר "חסידות", כדרכו בקודש. וכבר היו הכל עומדים אובדי עצות ועטופי נפש לפני דלת חדר הרבי הנעולה נעילת אימה. אף אחד מהם לא היה נותן דעתו על עצמו ועל נפשו העוטפת עליו - ייסורי הרבי דכדכו כל נפש, הכל הבינו והרגישו כי צרה גדולה אירעה, שהרבי לעת זקנתו אנוס להתגבר עליה בעצמו ואין להפריעו. והיו הכל מדברים בחשאי ובקול עצוּר. בהסתר, בשפת חידות ורמזים, היו מסיחים על "הנוֹפֵל", ונזהרו מלפרש בשמו, משל לאדם הנזהר לנגוע בפצע אנוש בידי הדיוט לא אמונות.
[*. רבי מנחם מנדל שניאורסון (1789-1866) - מנהיג אדמו"ר נודע ופוסק הלכה המכונה על שם ספריו בהלכה "צמח צדק", מחברם של ספרי הגות חסידית. הרבי השלישי בשלשלת חסידי חב"ד, נכדו של רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. החל לכהן כרבי בשנת 1828 לאחר פטירת חמיו רבי דובער, אדמו"ר האמצעי.]
ויום אחד, היה זה שחרית של שבת, קודם התפילה, "העולם", שבאו מן הטבילה, התכנסו כדרכם בזאַל* הקטן שלפני דלת החדר, הסגורה בפניהם נעילת אימה. לפתע נפתחה הדלת, הרבי יצא פתאום מחדרו אל "העולם", מלוּבש כדרכו בקודש כלי אטלס לבנים כשלג. נדהמים קמו הכל, פינו דרך לרבי אל כיסאו וציפו עד כלות נשימתם. ואף על פי שהכל הבינו מיד כי הרבי יאמר תורה, בכל זאת לא העז איש לפתוח בניגון, כמנהגם תמיד קודם לאמירת חסידות, עד שפנה הרבי ל"עולם" וציווה לזמר. שלא מדעת ושלא במתכוון, ממש כמאליו, החל להתנגן ניגונו הידוע של חיים גראביצר, ניגון חוצב להבות, עוקר הרים. הזאַל הקטן נזדעזע.
[*. זאַל: אוּלם, חדר (מילון יידיש-עברית-אנגלית, בעריכת אלכסנדר הרכבי, ניו יורק 1928, עמ' 214 [להלן ייקרא: מילון הרכבי]).]
אך מיד הכירו בפני הרבי אותה עוויה הידועה לַכּל, עוויה של ייסורי דבקות, שהיתה מתגלה תמיד בפניו קודם לאמירת חסידות. הזמרה לא פסקה, אלא הניגון העמיק עמקות שבדרך ארץ ונשתתק והלך מאליו. הרבי החל לומר את מאמרו הגדול "וּסְפַרְתֶּם".
והיו "העולם" מוקסמים - אוזן לא שמעה כאותם הדברים! באותם הימים היו כל מאמריו של הרבי שלא כרגיל. לא זו בלבד שהיו עמוקים להפליא, אלא שהיו לוהטים־לוחשים ומאירים בדרך חדשה. ולא היו אותם המאמרים מצומצמים בתחום עצמם, אלא עוברים לפרקים לשיחות של מעלה, שכמעט עוד לא נשמעו דוגמתן מפי הרבי.
ובדין הוא שנציין גם זאת: הגאון הגדול בדורו, שהיה מפרנס ב"השכלתו" העמוקה בחסידות את העולם החב"די כולו, ידע לעת זקנתו, דווקא מעוצם הדבקות, לומר תהלים בתכלית הפשטות, ואגב אמירה לפרש כל תיבה ותיבה בעברי־טייטש,* ובשיברון לב שבהכנעה לשוב ולחזור על הדברים כמה פעמים. ואף עכשיו, במאמרו זה, היה הרבי מפרש כל מילה ומילה, וחוזר ומפרש בחשאי ובהכנעה, ומאמרו נשמע כאמירת תהלים היוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב, שהתלקחה פעם בפעם בדבקות במהלך שיחתו.
[*. עברי־טייטש: לשון יהודית אשכנזית, יידיש (מילון הרכבי, עמ' 345). ביטוי שעניינו הוא קריאת טקסט הכתוב בעברית ותרגומו ישירות לדיבור ביידיש, שפת אם ראשונית באותם ימים, שפה שיש בה אינטימיות, ורגש רב טעון במילותיה.]
וכך פתח הרבי:
- "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" - וספרתם את עצמכם, אף על פי שבחינת נשמות אתם, חלק אלוקי, חלק אלוה ממעל ממש, שהוא נעלה מכל מידה ומספר. "אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר" - שאין שייך עליו שום מניין ומספר כלל. ודווקא משום כך ומחמת כך חייב אדם שידע לא לשכוח מידה ומספר. חייב אדם להתפשט מן העולם, דווקא כדי להתלבש בו בפועל ממש, ועמו יחד להתעלוֹת למקורו. מה הוא השם יתברך, אור־אין־סוף, ממלא כל עלמא, אף הנשמה ממלאה את הגוף. והרי זו תכלית הבריאה, שיהא אדם מתלבש בגוף ובעולם, כדי שיתעלה עמהם כאחד עילוי אחרי עילוי. בחינת החמה ברקיע היוצאת ממחשכים כדי להאירם. חייב אדם לעלוֹת תחילה לעילא ולעילא מכל מידה ומספר, כדי שיוכל דווקא להתלבש בהם ולהתעלות עמהם. והרי כך הוא סדר העבודה: תחילה - פסח, יום־טוב ראשון של הנשמה. אדם פורק מעליו עול שעבוד, יוצא מעבדוּת לחירות, בבחינת יציאת מִצרים, יציאה מכל המֵצָרִים והגבולים, אלא שעדיין אין זו אלא בחינת "זמן חירותנו" בלבד, זמן חירותנו שלנו. אנו בני חורין, ואילו העולם עדיין בעבדותו עומד. לפיכך באה מיד המדרגה הגבוהה יותר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם". שיהא אדם מסוגל לצמצם עצמו במידה ובמספר, להתעלוֹת עם העולמות, שהם בגדר מידה ומספר...
- ...וזהו עניין עולם התוהו ועולם התיקון. הרי באמת עולם התוהו גבוה יותר, אלא שהאורות שם גדולים מן הכלים, שאין בכוחם לקבל ולעמוד באורות הגדולים, וממילא באה כאן שבירת הכלים. וזהו סוד "וַיִּמְלֹךְ", "וַיָּמָת", מָלַך ומת.* המלך משכמו ומעלה גבוה מן העם, ודווקא משום כך חייב הוא שיוכל להיות שרוי בתוך עמו, להנהיג את עמו. שאם לא כן "וַיִּמְלֹךְ - וַיָּמָת"... כל אדם הוא עולם בפני עצמו, "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא". אבל "צדיק מושל", אדם נעשה מלך לעצמו, יוצא מגבולות עצמו, מכלי הגוף של עצמו, מתפשט מעצמו, לעילא ולעילא עד רום כל המעלות. לפיכך חייב אדם שידע להנהיג את עצמו, להעלות ולהאיר, לשוב ולהתלבש בכלי הגוף, שאם לא כן - "וַיִּמְלֹךְ - וַיָּמָת" נוֹפֵל בנופלים, הנשמה, רחמנא ליצלן, משתברת...
[*. בקבלת האר"י הורחבה היריעה על פסוקים אלו בספר בראשית (לו, לא-לט), המתארים את מלכי עשו ויש בהם צירוף המילים "וימלוך וימות". צירוף זה מסמן הגעה למלוכה המחוללת מוות ושבירה; תהליך של עלייה ושאחריה קריסה.]
כאן פקח הרבי את עיניו, ובהגביהו משהו את שתי ידיו פנה אל "העולם" ואמר:
- האמת היא כי מיום שגלתה כנסת ישראל, כל אדם מישראל, שמעו היטב: כל אדם מישראל! ניתן לוֹ הכוח לשוב ולבנות בתוך נשמתו שלו את כל בית המקדש כולו. כל אחד ואחד יכול לכונן בנפשו פנימה מזבח קדוש, שענן הקטורת של תורה ותפילה יהא מיתמר ועולה ממנו. אלא שגדולה תפילה מקרבנות, וכל אחד ואחד יכול, לכשירצה, להיכנס "לִפְנַי וְלִפְנים" של עצמו, אל קודשי הקודשים של נשמתו, וככוהן גדול ביום הכיפורים לראות אלוקים "פנים בפנים". ונשמה בישראל כי תיפול ותיחרב, וחשכו כל העולמות, ממש כביום שחרב בית המקדש. השמים לבשו קדרות, השמים, רחמנא ליצלן, משחירים משחור. "ושכינה מה אומרת" - ושכינה עצמה מה אומרת? "קלני מראשי, קלני מזרועי".* השכינה עצמה אינה יכולה, כביכול, לעמוד בכך. ואז "חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח", הבורא ברוך הוא עצמו אינו פוסק, כביכול, מלחשוב מחשבות, איזו היא הדרך להציל את הנוֹפֵל, שהרי הוא יתברך, סומך נופלים הוא, הוא לבדו...
[*. ניב שמשמעו צער והוא מלשון המשנה, סנהדרין ו, ה.]
כאן השפיל הרבי את ראשו לאחוריו בצער גדול. "העולם" עמדו מוקסמים עד כלות נשימתם. אך מיד הפך הרבי אל "העולם" את פניו, שהאירו באור שמחה משונה:
- ...אלא שכל ישראל בני מלכים הם - כל אדם מישראל בן מלך הוא. לא ברחמים, אלא במורא ובדרך ארץ חייב אדם לנהוג בבן מלך שנפל. אף על פי שנפל ומתפלש בעפר כרימה ותולֵעה - עדיין בן מלך הוא. בניד אחד של רצונו הטוב זוכה הוא לאוצר האמיתי, אוצר המלך של הנשמה, וכהרף עין מגיע הוא עד כיסא הכבוד. אז יזרח באור שבעתיים כתר הזהב אשר לראשו הפצוע ושותת דם, ובשִׁכְרוּת יתבסם ביתר שאת וביתר עוז מן היין המשומר של השגת האלוקות...
צירוף מילים משונה זה - "יתבסם בשִׁכְרוּת" - היה לוֹ, כפי שנתברר אחר כך, ערך מאוים.
ועוד מעשה אחד גלוי וידוע בעניין הנוֹפֵל: ב"יארצייט" (יום הזיכרון) הראשון לאחר פטירת הנוֹפֵל נהרו החסידים בהמוניהם, בלי שנדברו על כך, אל הרבי מליובאוויטש, הצמח צדק. והיו האורחים מרובים כל כך, שהיה הכרח לפתוח את האולם הגדול, שלא היו נוהגים לפתחו אלא בימים נוראים, בהתכנס בליובאוויטש הצמאים והמשתוקקים מכל קצווי עולם, ועל פני האולם, שהיה מלא עד אפס מקום, היתה נסוכה רוח בלתי מצויה של יום־טוב.
ושבעתיים ניכר הדבר, ש"העולם" לא היו מסיחים ביניהם בעניין בואם היום לליובאוויטש ולא הזכירו כלל את שמו של בעל ה"יארצייט". אמנם אצל כולם הורגש משהו שלא ביטאוהו עד גמירא, משהו מאומץ, איזו רוח נכאה של סוד מרעיש לבבות.
עם דמדומי שחרית התחילו הומים ומהמים החיים החב"דיים באולם הגדול. וכנוהג שביום־טוב לא התפללו במניינים מפורדים, אלא כל "העולם" נתכנסו יחדיו ועמדו לתפילה. אלא שכאן נפל דבר שלא שיערוהו. משהתחילו בתפילה נכנס לאולם הרבי בעצמו. גדולה מזו: הרבי לא פרש, כדרכו בקודש, לחדרו המיוחד, שדלתו פתוחה פתיחה כלשהי לתוך האולם הגדול, אלא כמנהגו בימים נוראים התפלל בתוך "העולם", בקרן זווית של כותל המזרח, שהובא לשם כיסא מיוחד.
נוכחותו הבלתי רגילה והבלתי צפויה של הרבי גרמה להתעוררות משונה, שהגיעה לידי התלהבות חרישית, עצורה ושקטה בתפילת "העולם". ואיש לא שאל בנפשו, מה יהא לאחר התפילה? התהא לגימה של "תיקון" לנשמת הנוֹפֵל? האם יפסיקו, והיאך יפסיקו, סוף־סוף, שתיקה זו ביחס לבעל ה"יארצייט", שאין אדם יכול לעמוד בה?
לאחר התפילה היו כל העיניים נשואות לקרן הזווית שבה עמד הרבי. לא ארכו הרגעים והרבי חלץ את תפיליו ועמד מעוטף בטליתו, ופניו אל "העולם". וכבר האיר בפניו אותו חיוך של ייסורי דבקות, שהכל מכירים אותו היטב ושהיה מתגלה תמיד קודם אמירת חסידות.
כעין צמרמורת של התפעלות בלתי צפויה עברה בגופם של אלפי האנשים שבאולם הגדול. וכל אחד ואחד נמשך במסירַת נפש לשם, לקרן הזווית, להיות סמוך יותר אל הרבי, כאילו נפתח לפתע פתאום מעיין מים חיים לפני "העולם" הצמאים עד מוות. וכל אחד ואחד בא לידי שכחת עצמו והיסח דעת מן העולם כולו ונמשך בכל מאמצי כוח, כמי שאחזוֹ הבולמוס, קרוב־קרוב אל המעיין. והיו הבריות דוחקים ודופקים זה את זה בחוזקה, מטפסים ועולים על העמוד, על הספסלים, על ראשים וכתפיים. והעומדים ליד הרבי הוכרחו לאמץ כתפיהם אמץ היטב כעמודי ברזל, כדי שיוכלו לעמוד בפני הנחשול הגדול עד אין לשער, שעוד מעט יסיעם ממקומם.
אך עם כל גודל הצפיפות והדוחק הובקעה כהרף עין לפני הרבי הדרך אל הבימה שעמדה בטבורו של האולם. רֶגַע כְּמֵימְרֵיהּ (כהרף עין) כאילו צץ על הבימה כיסא, והרבי ישב עליו לאִטו. כל "העולם" הקיפו איך שהוא את הבימה ועמדו, ראש על ראש וכתף בכתף, ראשיהם מורכנים לפניהם, ופיותיהם פעורים עלוּפי צמא. אפסה כל נשימה. וכבר שררה באולם דומייה דרוכה כמיתר.
הרבי עצם את עיניו והתנועע נענועים דקים. שעה קלה נשם הרבי בכבדות, פעם בפעם ממש נפסקה נשימתו. בפניו נראו אותות של ייסורים עמוקים, ו"העולם" ראו בחוש שהרבי נאבק עם הדבקות העצומה עד אין לשאתה. אך מיד התאושש הרבי, ועור פניו קרן בשלווה מופלאה. דומם הניח הרבי את ידיו על ברכיו ופתח במאמרו.
הרבי דיבר בקול רם וברור, ושוב הִרבה לפרש כל מילה ומילה ולחזור על דבריו, אך לא בהכנעה חרישית אלא בקול רם מעוצם הדבקות, עד שלפרקים היה האולם הגדול רועד ומתנועע ממש. על המאמר, שנמשך כשתי שעות, חזרו באותו יום פעמים אין מספר, נעשו "הנחות", ו"כתבים" למאות הועתקו, ולא היו ימים מרובים ואותו מאמר היה רווח בערים ובעיירות חב"דיות, והבריות למדוהו וחזרו עליו מוקסמים.*
[*. במהדורת היידיש הוסיף המחבר הערת הבהרה ולהלן תרגומה: "רבים מן החסידים היה בכוחם ליטול את מאמריו של הרבי ולרשום - "להניח" בכתב את הדברים ששמעו. לרשימות אלו קראו 'הנחות', כך היה מאמר של הרבי מסתובב ב'הנחות' שונות. המאמרים והשמועות החב"דיים, המשולבים בסיפורנו, מעובדים על פי 'הנחה' אישית שלנו. ברם, ביטויים קבליים־עבריים אחדים נאלצנו למסור ביידיש מדוברת ומקובלת." המונח "הנחה" בשפת חסידי חב"ד מתייחס לדרושים שנכתבו בידי חסידים ששמעו וזכרו היטב את דברי הרבי, שלעתים נאמרו בשבת (וכינוים היה "חוזרים"). ראו מאמרי אדמו"ר האמצעי, 'הנחות תקע"ז', אחרית דבר, ניו יורק תשנ"ז, עמ' תמג-תמז. על המונח "הנחה" ראו דברי המחבר להלן בחלק הרביעי, עמ' 536. הערה זו, הרלוונטית למהדורת היידיש, מלמדת שדרושי החסידות בספר, מקורם הוא "הנחות" המחבר עצמו, כנראה מדרושי אביו וסבו רבי שלום בער מרצ'יצה, נכד הצמח צדק.]
מאמר מופלא זה לבדו דיו להעיד על ההזדעזעות העמוקה שהביא הנוֹפֵל בעולם החב"די.
- "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" - פתח הרבי ופירש מיד כל מילה ומילה - שבע פעמים נוֹפֵל הצדיק וחוזר וקם מנפילתו. ויש להבין מהו עניין שבע, ומהו בכלל עניין של נפילה אצל צדיק. המשמעות היא כי הצדיק הוא לבדו יכול לקום, והוא לבדו יכול לנפול. עינינו הרואות כאן למטה שאדם כשהוא שכוב על הארץ אינו יכול לנפול, אלא ככל שמגביה מעל הארץ כן מעמיקה הנפילה. כל עלייה של נשמה יש בה ממילא אפשרות של נפילה, אלא שכל נפילה ונפילה היא בשוֹרה מאוימת לעלייה העתידה לבוא. שכן נפילה וקימה - זהו התוך והמהות של העבודה האמיתית, התנועה רצוא־ושוב של הנשמה, המתעלה מעלה־מעלה. "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק", חיות המרכבה (המוזכרות בספר יחזקאל) אף הן במדרגת "רצוא־ושוב". וככל שהעלייה גבוהה יותר, הנפילה עמוקה יותר. ואדם כי יעלה לגובהי שחקים, יכול הוא לנפול לשאוֹל תחתיות. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ככל שהאדם גדול יותר - כוח היצר שלו חזק יותר.
- כמה גדולה לאין שיעור היא עלייתו של נביא! "וַיַּעַל הַשָּׁמַיְמָה" - נביא אפילו בחייו יכול לעלות למרום. זהו גילוי אלוקות שהוא למעלה מן העולמות, מכל הפרש שבין חיים ומוות. זוהי המדרגה של "דנשקי שמיא וארעא", שמים וארץ בטלים ממציאותם בייחוד הנשיקה. לפיכך עצום ורב הוא כוחו של נביא לנפול, חלילה. אדם פשוט מאמין באמונה שלמה בתורה הקדושה ועושה במסירַת נפש את רצון הבורא. וכלום יש אדם בעולם, אפילו פחות שבפחותים, שישמע, כביכול, את קול אלוקים ולא יתבטל ממציאותו?!
- רק יונה הנביא מורד בשליחותו של הבורא, בורח מפני רצונו יתברך, מיד מטילין אותו הימה והוא צולל בעמקי תהום של הנפילה. אלא שעצם נפילתו מתמלאה מיד מאור העלייה של הנביא. שכן לא בגובהי עלייתה בלבד מתגלה הנשמה, אלא אף בעמקי נפילתה. נשמותיהם של רשעים בלבד אין להן רצוא־ושוב - הללו הן באמת נשמות מתות. למטה מן החיים מתחילה המנוחה, מנוחת אבן דומם של המוות. "ורשעים בחייהם קרויים מתים" - חייהם של רשעים חשובים כמיתה.
- ...ואם נעמיק יותר בעניין, הרי באמת, הנפילה היא יסוד ומקור של בריאת העולמות, משום שעצם בריאת העולם היא הנפילה הראשונה והעמוקה ביותר. ירידתו של הבורא, כביכול, אל העולם, ירידת הנשמה לתוך הגוף - וכי יש ירידה גדולה ונפילה עמוקה מזו? אלא שירידה זו נושאת בקרבה את אור הבשורה של העלייה הגדולה ביותר. והרי זה כל עיקר המכוון של בריאת העולם - ירידה לצורך עלייה! שהרי הגוף והעולם - חיותם ועצמותם בשם יתברך וממנו. וזהו הנס הגדול של היצירה, אף על פי שבאמת הרי התהוות העולמות וקיומם הם אך הארת שמו יתברך ו"לית אתר פנוי מניה",* בכל זאת חיים העולמות, כביכול, כיש ודבר בפני עצמו, כמין פירוד של בורא ונברא, של אלוקים ועולם. אלא ששקיעת החמה בקצה האחד של העולם היא זריחת החמה בקצה השני. הצמצום, ירידת האלוקות לבריאת העולם הראשונה, יש בה מאוֹר העלייה לבריאת העולם האחרת, שניתנה לאדם. הרי כל אדם יכול וחייב להעלות את הישות ואת כל העולמות הנפרדים, שיתבטלו במציאות באלוקות, שהרי באמת הכל בטל ונכלל בו...
[*. "אין מקום הריק ממנו", אין לך מקום שהוא מחוצה לוֹ ובלעדיו. זה ביטוי המובא בתיקוני זוהר, תיקון נז עמ' צא ע"ב, ובכתבי החסידות בכלל ובחסידות חב"ד בפרט הרבו להשתמש בו כדי לתאר את נוכחות הבורא בתוך ההוויה הארצית על כל רבדיה ודרגותיה.]
וככל שהוסיף הרבי לדבר, כן גברה ורוממה דבקותו על דרך המופלא במידה שעדיין לא שמעוה מפיו.
- ...לפיכך "צדיקים דומין לבוראן", צדיק דומה לאלוקים ברוך הוא. שותף הוא במעשה בראשית, בכל בריאת העולם. אך אוי לוֹ לדור שהצדיק חד בדרא הוא. שהרי באמת נטועה מדרגתו של צדיק בכל נשמה ונשמה. כל אדם יכול להיות כמשה רבנו, ובלבד שישמע את עצמותו, את שורש הנשמה שלו, שהיא חלק אלוקי ממעל ממש. וכך יכול אדם פחות שבפחותים להיות ברגע אחד מושל על עולמות. "כובסי לוֹד", אנשים פשוטים, הגיעו בשעה אחת של מסירַת נפש למדרגה כה עליונה, כמו שאומרים חכמינו ז"ל, שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ" - לך, האדם, כל אדם באשר הוא, "אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע", נתתי את החיים והמוות. "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" - מיד אתה יושב על כיסא הכבוד, ריבון ומושל על עולמות אין מספר, "ועלמות אין מספר - אל תקרי ועלמות אלא ועולמות" - עולמות אין מספר, למעלה מן המספר. "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים".
- וזהו העניין שבמעמד הר סיני, בשעת מתן תורה, קיבל כל יהודי - בפועל ממש כל אחד ואחד מישראל - שני כתרים. שכן אדם המקבל תורה הריהו בדרך החיים האמיתיים, והאדם עצמו מעלה את כל העולמות וחוזר ובוראם בעלייה הגדולה - אותה שעה מאיר על ראשו כתר היצירה. וכל מדרגה ומדרגה שאדם מגיע אליה מביאה לו את האור של כתר הנצח. וזהו שאומרים בקבלה...
אילו באנו להרצות את כל המאמר כולו, אין אנו מספיקים. נביא בזה מתוך המאמר עוד פסקה אחת, החשובה מאוד לסיפור המעשה שלנו:
- יש ואדם גדול אינו מאריך ימים אחרי נפילתו ומת עד שלא הספיק להתעלוֹת - כבר הוא מרגיש בנפשו את ההתעלות העתידה לבוא. אלא שאינו מגיע אליה והוא מת כנוֹפֵל. הבריות מרחמים עליו: "הנוֹפֵל!"... עיוורים! עיניים להם ולא יראו את שלמות החיים בשלשלת הדורות. הרי נפילתו של דור הולך הִנָּה בשוֹרה לעילויו של דור בא. דור המדבר מת בחרון אף אלוקים, בפלסו דרך לעלייתו של הדור שבא אחריו. ודור המדבר כלום מת? עיוורים! עיניים להם ולא יראו את גודל הרחבות של החיים. הרי באמת "חיים" הם בלשון רבים, משום שכל חיים יש בהם צורות ולבושים הרבה, והרי מיתתה של צורה אחת אינה אלא עלייה של צורה עליונה ממנה.
כשסיים הרבי את מאמרו עמדו כל "העולם" בלי נוע, מוקסמים בפועל ממש. והיה ניכר ומורגש כי מעִמקי נשמתו של כל אחד ואחד פורצת זעקה של התלהבות עצומה שנתעוררה.
מיד הוציא הרבי מטבע של כסף, הניחו על גבי השולחן לפני "העולם" ואמר:
- הרי לכם מעות ראשונות ל"תיקון". שתו, שישו ושמחו עד אין שיעור. כך אמר סבי, זיכרונו לברכה: שישו, יהודים, שמחו, בני ישראל! אל תרדפו אחרי גובהי שחקים ואל תתייראו מפני עמקי שאוֹל. אם יהיה רצונכם נאמן, יכרעו וישתחוו לפניכם כל רקיעי השמים. התהום העמוקה ביותר של הנפילה כבר נתעלתה לגובהי מרומים של ההתעלוּת האמיתית, והחטא הכבד והשחור ביותר נעשה לנשמת ההתלהבות הקדושה. "תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל!" כל העולמות נתעלוּ מדמעותיך, חיים גראביצר! צער נפילתך לא היה לבטלה, בעבדותך נגאלת, ובנפילתך נתעלית.
- יהודים! כל השערים נפתחו. שתו, שישו ושמחו עד אין שיעור...
אחר כך קם הרבי והלך.
"העולם" המוקסם ליווה דומם, בעיניים לוהטות, את הרבי, בהתפעלות עצוּרה ובדרך ארץ. משיצא הרבי בעד הדלת מיד רעשו הַסִּפִּים באולם הגדול מן השמחה העצומה עד אין לשאתה. כסער העצוּר במשך זמן רב פרץ מאלפי לבבות ניגונו של חיים גראביצר. וכבר הבעיר הניגון הלוהט אש שלהבת בכל פינות האולם, וכבר האולם הגדול בוער ממש באש. נחשולי הניגון עולים בלי הפסק, מציפים, מנשאים ומגלגלים את הכל, בסוּפָה גדולה של שמחה מלהטת עד אין לשער. והלב בוער ואינו אוכָּל, אלא מרחיב והולך ומלהט גחלים בשמחה.
ומיד כאילו ניתקו עצמן מן הכבלים התלהבויות קדמוניות, התלהבויות שאין להן תחילה ואין להן סוף. בני אדם, כשיכורים לעולם, אוחזים איש ביד רעהו, מרקדים מעגלים־מעגלים מסביב לשולחן, ויש המשרגים ידיהם אלו באלו ומסתערים באין מעצור. ריקודי תפילה יוקדים בשלהבת של מסירַת נפש. הנה מזנקים אחדים מרוקדי המעגלים, קופצים כרוח סערה על השולחן, ובהפשלת ראשם לאחור, בעצימת עיניים ומוֹעל כפיים, מוציאים בריקוד את נשמתם בפועל ממש. שוב אין זה ריקוד כלל, אלא מין תפילה בלחש של גוף לוהט - תפילה בלחש, שבה יוצאת הנשמה וחוזרת ונבראת...
לפתע פתאום בקע באולם הגדול קול כרעם בגלגל (הרקיע). "העולם" התעוררו, מי זה? אהא, משה־מרדכי! עומד הוא על גבי ספסל בהגבהת ידיים וקורא ל"עולם":
- הסו, יהודים, יותר מדי נזדרזתם להקדים בריקוד. קודם כל ינער כל אחד ואחד את כיסו וייתן מעות ל"תיקון". כבר הגיעה שעת לגימת יי"ש כהלכה. והשנית, בדין הוא שנתחיל לחזור על המאמר...
הן. זה היה יום גדול, יום גדול ונורא!
אבל האמת ניתנת להיאמר, מסופקים אנו אם אמנם היתה כל ההתלהבות הזאת נוגעת עד לבו של חיים גראביצר עצמו. אך מה יוֹעילו הספקות? נגלה לכם מי היה זה האיש חיים גראביצר, ובעיקר איך היה לנוֹפֵל - ואיש איש ישפוט כדעתו.