אתניות בתנועה

פתח דבר

שירה: כשאני מסתכלת על אותה קבוצת מש"קיות ת"ש שהייתה בקורס - ילדי שמנת שגדלו עם כפית של זהב בפה. ומולם ילדה שצמחה בקטמונים בגבעת גונן, באה עם הרבה מאוד מודעות חברתית, באה מגבעת גונן שבעיקר נתנו לה להגיד את מה שהיא חושבת כדי להביע את עצמה ואת מה שהיא מאמינה בו, נכנסת לתוך מסגרת צבאית עם מאה בנות... שאין להן מושג על מה את מדברת [...] מה שכל כך היה ברור בגבעת גונן פתאום לא ברור במקום אחר (יוני 2009).

שירה: כשאני מרגישה שאני מתעכבת, אז אני מרגישה כאילו יש תחושה מאוד של נחיתות, כשאני מרגישה שאני תקועה, אז אני מייחסת את זה למזרחיות שלי, ואז אני לא מוכנה לשחרר מהשיח הזה; וכשאני מצליחה ואני שווה ואני איכותית... אז אני עדיין מזרחית אבל כבר במקום פחות אמוציונלי (דצמבר 2010).

שירה: בתוך המערכת יחסים שיש לי אני פחות נותנת מקום למזרחיות. אפילו באופן מלאכותי. זה מעניין כי אני מרגישה שזה זירה שכאילו זה לא כל כך רלוונטי. זה קצת אבסורדי להגיד את זה, אבל, שזה פשוט לא רלוונטי. שיש מקום שאני בוחרת להניח את זה על השולחן ולהגיד זה מה שאני מביאה, וזהו. ולשחרר את המקום הזה (דצמבר 2011).

קטעים אלו, הלקוחים מתוך הראיונות החוזרים ונשנים שנערכו עם שירה, ילידת הקטמונים ובזמנו סטודנטית לתואר שני במדעי החברה, משקפים את הסוגיה המרכזית העומדת במוקדו של ספר זה: הזהות האתנית לאורך זמן. בציטוטים אלו נחשפת תפיסה של זהות אתנית שבאה לידי ביטוי בזירות פעולה שונות (בשירות הצבאי, בלימודים ובזוגיות), ושמקבלת משמעויות שונות - לעיתים משמעות מרכזית ולעיתים שולית; יש שזו זהות מעצימה, ויש שזו זהות שמעוררת רגשי נחיתות. מהראיונות ומהמפגשים האחרים שהתקיימו עם שירה במרוצת השנים עולה שהאתניות שלובה במסלול החיים שלה ומשפיעה על האופן שבו עוצבו חייה כבוגרת צעירה.

האופן שבו שירה מגייסת את זהותה האתנית כדי להעניק פשר לחוויותיה השונות מבטא את מה שמכנה מישל למונט (Lamont) בחיבוריה השונים "עבודת גבולות" (boundary work).¹ למונט מגדירה את המונח "עבודת גבולות" כתהליך פרשני שבאמצעותו יחידים חווים את מיקומם החברתי ומבינים אותו בתוך מבנה המאופיין בהיררכיה מעמדית ובהיעדר שוויון הזדמנויות. הגדרה זו, הממוקדת בסוכן החברתי, מבקשת להבין את המשמעויות שמייחסים יחידים להבדלים חברתיים ממוסדים (כגון אתניות, מגדר ומעמד) ואת האופן שבו הם תופסים ומסבירים, בונים ומפרקים את הקטגוריות הממיינות (ששון־לוי ועמיתים, 2013).

הגם שהמחקר הסוציולוגי עוסק רבות בזהות אתנית, הרי שלא נחקר הממד הדינמי־טמפורלי של זהות זו (בספרות הישראלית בוודאי, אך גם בספרות העולמית). במילים אחרות, הזהות האתנית כמעט ולא נחקרה כזהות המקבלת ביטויים שונים, לעיתים סותרים, לאורך מהלך החיים. הספר עוקב אחר התנועה העדינה והמורכבת של הזהות האתנית של בוגרי בית הספר האינטגרטיבי "גבעת גונן" בירושלים הנמצאים בשלב הכניסה לחיים הבוגרים. בלב המחקר ניצבות המשמעויות הסובייקטיביות והדינמיות שמעניקים הנחקרים לזהותם האתנית בשלב חיים זה, לצד ההתנסויות והפרקטיקות היומיומיות המאפיינות את חיי היומיום שלהם, ונבחן בו האופן שבו זהות זו מוצלבת ומשולבת עם מעמד ומגדר.

את הנחקרים - צעירים מזרחים ואשכנזים ממעמדות חברתיים שונים המפלסים את דרכם בחברה הבוגרת בישראל - פגשתי לראשונה במהלך עבודת התזה שלי (טביב־כליף, 2007), שבה חקרתי את המפגש הבין־קבוצתי בין תלמידים מרקע אתנו־מעמדי שונה במציאות היומיומית של בית הספר. בתזה, שנשאה אופי אתנוגרפי, מצאתי שבבית הספר התנהל מאבק יומיומי על עצם נוכחותו של השיח האתני: בזמן שהנהלת בית הספר וצוות המורים ביקשו להסיר את השיח האתני מסדר היום הבית־ספרי, התלמידים - מזרחים ואשכנזים כאחד - הנכיחו אותו בשגרת היומיום והיו עסוקים בו ביתר שאת (Tabib-Calif & Lomsky-Feder, 2014). העיסוק האינטנסיבי והגלוי בזהות האתנית בבית הספר עומד בניגוד לממצאים אחרים בספרות, שמהם עולה שהן מזרחים והן אשכנזים דווקא נוטים להכחיש את זהותם האתנית. הכחשת האתניות בקרב מזרחים מיוחסת לרצונם להימנע מסימונים ומתיוגים של דיכוי והדרה, וכך להשתלב בתוך החברה הרחבה.² בקרב האשכנזים, לעומת זאת, הכחשת האתניות קשורה בשמירה על מעמדם הפריבילגי.³ הספר בודק אם השאלות סביב זהותם האתנית (והמעמדית), שהיו דומיננטיות בתקופה הבית־ספרית, מלוות את הבוגרים גם כשהם מתגייסים לצבא, יוצאים לטיולים השונים, לומדים במוסדות להשכלה גבוהה או מתחתנים. האם שאלות/סוגיות אלה דוהות עם השנים, או שמא משנות את צורתן לאורך הזמן?

מה יש בספר?

בספר תשעה פרקים. בפרק הראשון, פרק תיאורטי, אציע את ההמשגה של "אתניות בתנועה" (ethnicity on the move), שאינה קיימת במחקר ושאותה אני יוצרת מתוך שילוב בין גופי ידע שונים: הגישה הפרגמטית לחקר אתניות, תיאוריית ההצטלבותיות (intersectionality), ההמשגה של עבודת גבולות (boundary work) ותיאוריות של מהלך חיים (life course), ובאופן ספציפי יותר - תיאוריות המתייחסות למהלך החיים הצעיר (emerging adulthood). בפרק השני אציג אסטרטגיה מחקרית חדשה שאותה אני מכנה "אתנוגרפיה ביוגרפית" (biographic ethnography), המשלבת בין כלי מחקר שונים במטרה להתגבר על אתגרי זמן ומרחב המאפיינים מחקר על צעירים. אסטרטגיה זו כוללת ראיונות ביוגרפיים חוזרים, אינטראקציות וירטואליות ממושכות והתלוות לאירועים חברתיים שונים בחיי הנחקרים.

חמשת פרקי הממצאים הבאים עוסקים כל אחד בניתוח המקום והתפקיד של האתניות בזירות הפעולה של הבגרות הצעירה (שירות צבאי, טיולים ועבודות מזדמנות, לימודים אקדמיים, יחסים בין־דוריים וזוגיות), והם עוקבים אחר הגיונות השימוש של הנחקרים בזהותם האתנית בזירות אלה.

פרק הממצאים הראשון, העוסק בשירות הצבאי של הבוגרים, חושף כיצד בתקופה זו מושהית הזהות האתנית ומוסטת הצידה לטובת מימוש שיח השוויון; המזרחים רותמים שיח זה לטובת התקדמות אישית ומוביליות חברתית, ואילו האשכנזים משתמשים בשיח זה לצורך ביסוס מעמדם ההגמוני. גם בפרק הממצאים השני, המתמקד בתקופת העבודות המזדמנות והטיולים, הזהות האתנית נעדרת מרוב ההתייחסויות של הנחקרים, מזרחים ואשכנזים כאחד. את מקומה של הזהות האתנית תופסת בשלב חיים זה זהות גילית, המושתתת בעיקר על שיח פסיכולוגי־התפתחותי והמתוארת באמצעות התנסות וחיפוש עצמי המיוחסים לחיי צעירים. השוואה בין הקבוצות מגלה כי הנחקרים שונים ביניהם בתפיסות ביחס לעתידם. המזרחים מוטרדים בשלב חיים זה בעיקר משאלות הנוגעות לביטחון כלכלי ולמוביליות חברתית. לעומתם, האשכנזים עסוקים יותר במיצוי זכאותם למימוש העצמי. הדרישה של הנחקרים האשכנזים למימוש "זכאותם" באה לידי ביטוי מרכזי בעיקר בזירת ההשכלה הגבוהה, העומדת במוקדו של הפרק השלישי. מניתוח הראיונות עם האשכנזים מצטיירת תמונה של ביטחון ותחושה של המשכיות מעמדית בכל הקשור לרכישת השכלה גבוהה, והאשכנזיות הופכת לשקופה. לעומת זאת, בקרב הנחקרים המזרחים הזהות האתנית מתחזקת בשלב חיים זה, לאור הקשיים שבהם נתקלו רבים מהם בתהליך הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. הפרק הרביעי עוסק בזירת המשפחה ובמסגרת היחסים הבין־דוריים, וההבדל בין הקבוצות מתחזק בזירה זו. הנחקרים המזרחים משתמשים באתניות כדי לבקר את בית ההורים, "לפרק" אותו, להתרחק ממנו ולחלופין להתרפק עליו. לעומתם, השקיפות של הזהות האתנית בקרב הנחקרים האשכנזים מתחזקת, והם מדברים בעיקר במושגים מעמדיים הבאים לבסס המשכיות בין־דורית - המשכיות העומדת בסכנה מבחינתם. הפרק החמישי והאחרון מוקדש לזירה הזוגית. בפרק זה אראה כי בקרב המרואיינים המזרחים האתניות משמעותית הרבה יותר בהשוואה למרואיינים האשכנזים: בעוד שעבור המזרחים האתניות נוכחת תמיד, אם כי בצורות שונות (פעם היא משמשת אותם כמשאב ביחסי החליפין בזוגיות ופעם היא מגויסת להתמקמות בהיררכיות החברתיות ברמה המקרו־חברתית), עבור האשכנזים היא ממשיכה להיות שקופה.

בדיון, אציע לבחון את המסלולים השונים שעוברים בעלי זהויות אתניות שונות (כלומר, גם מזרחים וגם אשכנזים) בתקופת הבגרות הצעירה מבעד לעדשה האתנו־מעמדית. ביתר פירוט אציג שלושה "טיפוסים אידאליים", בהשאלה מוובר, של דינמיקות של אתניות במהלך הבגרות הצעירה. שלושת הטיפוסים הם: (1) "אתניות מקבעת", המלמדת על היצמדות להסבר האתני כדי להצדיק קיבעון, היעדר ניעות וקושי בצליחת משימות הבגרות השונות; (2) "אתניות אינסטרומנטלית", המלמדת על מסלול חיים שבו האתניות "מוזחת הצידה" לטובת התקדמות מעמדית; ו־(3) "אתניות מחדשת", המלמדת על אי־ויתור על הזהות האתנית, אשר מוגדרת מחדש בהתאם לשאיפתו של הפרט לניעות מעמדית. נוסף על כך, אצביע על קיומם של שני "פרויקטים" מובחנים שבהם היו עסוקים הנחקרים המזרחים והאשכנזים, בהתאמה, בתקופת המעבר לשלב הבגרות הצעירה: פרויקט המוביליות של הנחקרים המזרחים, המנסים להתקדם מבחינה חברתית וכלכלית ביחס להוריהם, ופרויקט השימור המעמדי של הנחקרים האשכנזים, המבקשים להיאחז ככל האפשר במעמד החברתי שמאיישים הוריהם. האתניות משולבת באופן שונה בכל אחד מהפרויקטים ובקרב כל אחת מן הקבוצות. בפרויקט השימור המעמדי של האשכנזים, האתניות הלבנה הולכת ונעשית שקופה יותר, ואילו בפרויקט הניעות המעמדית של המזרחים היא מקבלת מופעים שונים כחלק מהניסיון להתקדם מבחינה חברתית.

האפילוג, חלקו הנועל של הספר, הוא גם תחילתו של מחקר חדש שבו אשוב אל 12 הנחקרים, הפעם כשהם בשנות השלושים לחייהם, נמצאים בזוגיות, חלקם הגדול נשואים והורים לילדים קטנים. זאת במטרה ללמוד על ביטוייהם השונים של פרויקט המוביליות ושל פרויקט השימור המעמדי (שאפיינו את הנחקרים בגילים צעירים) בהמשך חייהם - כשהם משולבים יותר ויותר בתפקידי מבוגרים.

תודות

הספר מתבסס על עבודת דוקטור שנכתבה בהדרכתה המסורה של פרופ' עדנה לומסקי־פדר מבית הספר לחינוך ומהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אני מודה לעדנה על הדרכה מוקפדת ומלמדת ועל תובנותיה הרבות - כולן שזורות בספר זה. לשמחתי, עדנה ואני ממשיכות לעבוד יחד ולשתף פעולה במחקר.

המחקר נערך בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, במגמה לסוציולוגיה של החינוך. לאורך שנות המחקר זכיתי לתמיכה של קרנות ומלגות שונות. אני מודה לאוניברסיטה העברית שהעניקה לי את מלגת הנשיא למשך ארבע שנים, לתוכנית הופמן למנהיגות ואחריות חברתית שבמסגרתה הוענקה לי מלגת מחקר למשך שלוש שנים ולמכון מנדל למנהיגות שהעניק לי מלגת הצטיינות לכתיבת המחקר למשך שנה.

אני מודה מקרב לב לחברי הוועדה שליוו אותי בתקופת המחקר, פרופ' ניסים מזרחי, פרופ' לואיז בית־לחם וד"ר אבי שושנה, על הערותיהם המצוינות. לחברות הקבוצה "דוקטורט וסטיות אחרות": ד"ר חן משגב, ד"ר נטע ארנון־שושני, ד"ר הגר חג'ג'־ברגר, ד"ר מיכל אסא־ענבר, ד"ר אורית ברשטלינג, ד"ר אורית הירש־מציאולס, ליאת מילביצקי ואגט קראוס, שלא רק שימשו עבורי קבוצה תומכת בתקופת המחקר, אלא היו, ועודן, חברות טובות. אני מודה גם לחבריי וחברותיי הסוציולוגים מהאוניברסיטה העברית שתמיד היו נכונים לפנות זמן להתייעצות ולמילה טובה: ד"ר טליה שגיב, ד"ר דן שגיב, ד"ר הודל אופיר, ד"ר אדר כהן, ד"ר ירון גירש, ד"ר יעל (ילי) נתיב, ד"ר אדם הישראלי וד"ר דליה יפה מרקוביץ', שגם ערכה חלק מפרקי הדוקטורט.

התודה הגדולה ביותר שלוחה למרואיינות ולמרואיינים, בעיקר למרואייני הליבה העומדים במוקדו של ספר זה. בשונה ממחקרי ראיונות אחרים, כאן הואילו הנחקרים להיפגש איתי שוב ושוב ולשתף אותי במסע המיוחד שלהם אל תוך הבגרות הצעירה.

תודתי, הערכתי ואהבתי הן לבני משפחתי: לבן זוגי יניב־משה, שתמיכתו היא תמיכה לאין קץ; לילדיי אבישג־מרים, אריאל והללי־נעמי שהם כל עולמי, ולאמי היקרה רחל טביב, שמיום שאני זוכרת את עצמי הושיבה אותי בין ספרים. אבא שלי, חיים טביב, נפטר באפריל 2017 ממחלת הסרטן. לשמחתי הוא זכה להיות נוכח בטקס הענקת תואר הדוקטור בשנת 2016, הגם שכבר היה חולה מאוד וחלש. את התרגשותו באותו יום ואת הבעת הגאווה שעיטרה את פניו המצהיבים לא אוכל לשכוח כל ימי חיי.

ספר זה מוקדש לזכרו.