לפני המבול - שלוש ערים

פרק א': מה זה "בולשביקים"?

לכל עשב יש אֵם. כל עלה מתערסל בזרועות רוח קַלִּילה. אבל רק צמחים הגדלים בצללי יערות הלִבְנֶה המקיפים את מוסקבה זוכים לפינוק מתמשך תחת הכסות החמימה של שדי אימא־שלג. כשהם יוצאים מתחת מעטה השלג שכיסה אותם כל החורף ומגיחים אל אורו של עולם, רוטט כל שיח רענן כגופו של ילד מפונק. כל עשב רך מתנוצץ בנטיפי טל שאימא־לילה הותירה עליו, עד שהוא נפרד מהם במשך היום. כשהרוח נושבת על משטח הירק הזה, כל ענף נע ומתנודד באוויר שטוף השמש יחד עם אגלי הטל הזוהרים. אין בעולם צמחייה שהגוון הירוק שלה כה רענן וטהור, כמו מלפפון טרי. כשמביטים מרחוק על מצע הצמחייה הירוקה שנבלע בין עצי הלִבְנֶה ונמוג במרחקים נעלמים, נמשכים בכבלי קסם אל הירוק הכהה, כאילו כוחות טמירים מעולמות אחרים התעוררו לפתע בלב, והנפש מתאווה לשקוע במעמקי הלחות הירוקה שאורבת מתוך המרחק המסתורי...

הירוק הזה מחזיק מעמד בין לובן גזעי עצי הלִבְנֶה במשך כל ימי הקיץ, עד בוא רוחות הסתיו הקרות שמכסות את האדמה במעטה של כפור. בשעות השחר מציצים רק הראשים הירוקים של העשב הרך, וצורתם מזכירה ילדים רכים שנעזבו בחוץ, וגופם רוטט מִקּור. כך זה נמשך, עד שמעטה שלג לבן מכסה אותם לגמרי. כעת הם ישֵנים כל החורף תחת כסות השדיים הלבנים...

בסתיו האחרון עדיין לא התכסו מרבדי הירק הרכים בשלג, למרות שכבר היה סוף אוקטובר. ואסילי אנדרייביץ', הפריץ של סוֹפִיאַנְקָה, שאחוזתו סמוכה לפסי הרכבת המובילים לניזשני,[1] נהנה להביט מבעד חלון קרון הרכבת שנסע בה. הוא ראה את שכבת הכפור הרעננה המונחת על פני השדות בשעת השחר האפור ולבו נמלא שמחה. הוא עמד ליד החלון, האפודה המוסקבאית השחורה שכיסתה את חזהו פתוחה, וגופו השמן נשם לרווחה. ואסילי אנדרייביץ' קירב את פניו הסמוקים אל החלון והצמיד את אפו הבשרני אל השמשה הלחה. עיניו סקרו את הנוף שחלף על פניו. שמש סתיו קרירה־חמימה זרחה וספגה את לחות הטל שהייתה מונחת על השדות והעצים. דומה כי אימא־פרה מלקקת בלשונה את עורו של העגל הרך שהמליטה זה עתה.

אכן, העולם שהתעורר עכשיו משנתו נראה כמו עגל רך, שרק עכשיו הצליח לעמוד על רגליו הרופפות והדקות כמו חוט תיל. העולם לא הפסיק לפהק. הוא התגעגע אל זרועות הלילה הרכות, שהשמיים השטופים זוהַר אדמדם טרחו לחלץ אותו משנתו...

לבו של ואסילי אנדרייביץ' היה מלא שמחה. הוא הביט ארוכות בשדות השֶלֶף הזהובים, בחלקות היער הירוקות, בנחלים ובאגמי המים הקטנים שברווזים ואווזי־בר השתכשכו במימיהם, למרות הקור של סוף הסתיו. הוא ראה את התריסים האדומים והכחולים של הבקתות השלוות, את האיכרים והאיכרות השקועים בעבודתם כבר בשעות הבוקר המוקדמות, הפרות המנומרות כתמי אודם שרעו בשדות, ואת הסוסים והסייחים הקשורים לחבל שקפצו בבהלה למראה הרכבת הקולנית שחלפה ביעף. כל אלה חלפו מול עיניו בעת המרוץ המהיר של הרכבת.

ואסילי אנדרייביץ' היה אדם ידידותי, תאב חיים ואוהב טבע. ראשית, הוא אהב לזלול. אחרי מסע במגררת שלג אהב ללגום כמה כוסות וודקה טובה ולאכול חצי ראש עגל מבושל בתחמיץ, אוזני חזיר מבושלים בחזרת, ולקינוח – "רגל קרושה" עשויה משתי רגליים של חזיר.

בשעות אחרי הצהריים של ימי הקיץ הוא אהב לטבול בנהר ואחר כך לשבת על המרפסת, כתפיו מכוסות מגבת עבה, לפניו – סמובר רותח שעמד על שולחן, ולידו כל טוב: פירות יער טבולים בשמנת, חמיצה קרה, ירקות שונים, מלפפונים חמוצים, ונתחי בשר חזיר מבושלים בחמאה.

נוסף לזלילה, הוא אהב את הטבע. בסתיו היה משכים עם שחר, בשעה שערפל אפור פרושׂ על העולם, ויוצא במגפיו הגבוהים אל הביצות הזרועות ביערות. שם, טובל במים עד למעלה מברכיו, עמד וירה בברווזי הבר שהסתתרו בין השיחים המקיפים את הביצה. האם יש אושר גדול יותר מזה שחווה בשעה שכלב הציד שלו זינק אל ירוקת הביצה, שלף את הברווזים הירויים מבין השיחים, ורץ אל אדוניו עם העופות המדממים בפיו?

את סוסיו וכלביו העריץ הערצת אלילים. בעיניו עדיף היה שאיכרה הרה תגרור עגלה עמוסה גזרי עץ מן היער, ובלבד שלא להטיל את המעמסה על אחד הסוסים. הוא הקפיד על ניקיון הפרות שלו יותר מאשר על התברואה של האיכרים. את הרפתות שלו טאטאו, שטפו וצחצחו יותר מאשר את בקתות האיכרים. כשהכבשים שלו רעו בשדות השֶלֶף, הוא אהב לתחוב את ידו אל תוך סבך הצמר השמנוני כדי למשש את עורפם העבה. איזה אושר היה לו כאשר לשונות הכלבים ליקקו את אצבעותיו ואת פניו או כשפרות וכבשים ליקקו את סנטרו ואת שפתיו. איזו שמחה מילאה אותו כשהוא עצמו נשק לזרבובית הלחה של סוסו האהוב!

שדות ויערות – זו הייתה ממלכתו. חלק מהם ירש מהוריו, אבל את הרוב קיבל כנדוניה מאשתו. הוא אהב למדוד ברגליו את מרחבי נחלתו, ובבקרים האפרוריים נהג ללבוש אפודת פרווה קצרה, ולשוטט בשדות וביערות עם כלביו הנאמנים. (חבל היה לו להשתמש בסוס למטרה זו...) הוא נשם לרווחה, וחזהו הרחב שאף עמוקות את אוויר הבוקר הרענן. ביער היה נעצר כדי להקשיב בשקיקה לדממת החורף שרחשה חרש בין מחטי ענפי האורן.

כמה אהב ללכת באביב בעקבות מחרשות האיכרים! לנעוץ את ידיו בתוך העיסה השחורה של האדמה הדשנה, ללפות בידו רגב עפר כדי לחוש בגמישותו הרכה. הוא לא יכול היה לעבור ככה סתם בתוך שדה שיפון או שעורים. הוא חייב לתלוש משהו ולטעום! כשחלפה ציפור מעל ראשו, הצטער על שאינו יכול לצוד אותה. הוא ידע לזהות עקבות של כל בעל־חיים שעבר במקרה בגבולות נחלתו. ברגע כזה היה נוטל את הרובה ויוצא יחד עם כלבו בעקבות בעל החיים הזה. כללו של דבר, הוא אהב את שדותיו ואת יערותיו יותר מאשר את אשתו ואת אמו.

גם כעת – כשהוא עומד ליד חלון קרון הרכבת ורואה את שדות השֶלֶף הזהובים, את כרי הדשא הירוקים שמבצבצים מתוך יערות עצי הלִבְנֶה, את הבקתות הקטנות עם פיתוחי העץ הצבעוניים, האגמים הקטנים, הפרות הרועות באחו, האיכרים והאיכרות השקועים בעבודתם – גם כעת הוא לא יכול היה להישאר אדיש. הוא משתוקק לגעת בכל מה שעיניו רואות, ללוש באצבעותיו, ליטול לעצמו. הוא מתמלא כמיהה עזה, וגניחה עמוקה פורצת מלבו:

"אה, אימא יקרה! אימא שלי! ארצנו הטובה גדולה ורחבה, רק סדר אין בה!"

הוא נזכר בפגעי הזמן: מלחמה ומהפכה. אבינו הצאר סולק מכיסאו, מושל מוסקבה גורש מביתו, האיכרים נהיו חצופים והם פותחים פה גדול נגד האדונים. יש לו ריב משפטי עם האיכרים שלו בקשר לזכות הבעלות על היער. הם כורתים עצים, וסוכן המשק שלו פוחד להעניש אותם.

אפילו האיכרות מתמרדות. המשרתות[2] לא מצייתות. אשתו, מריה ארקדייבנה, התפוצצה מכעס וקיבלה עווית בגלל אחת כזו. בנסיבות אחרות הוא היה גורר פושטית כזו אל האורווה, שני איכרים היו מפשילים לה את השמלה, והוא עצמו היה לוקח שוט ומצליף לה על הישבן. אחר כך היא הייתה חייבת לכרוע על ברכיה ולנשק את ידיו בהכרת תודה. היא לא העזה להתלונן. אם הייתה מתלוננת, הוא היה שולח אל שוטר הכפר כמה ברווזים וחצי עגלה עמוסה תפוחי אדמה, והשוטר היה שולח את החצופה אל בעל האחוזה, כדי שתפייס אותו ותבקש את סליחתו.

כעת חייבים לשתוק. מי יודע לאן יגיעו הדברים?... האיכרים אומרים שבקרוב ייקחו את האדמות מבעלי האחוזות ויחלקו אותן בין אנשי הכפר. אֶה, עד כדי כך הם לא ירשו לעצמם. הם לא יוכלו להסתדר בלי בעלי האחוזות. מי יפקח על האיכרים וידאג שהם יעבדו את האדמות? צורה נאה תהיה לכלכלה בלי בעלי האחוזות!

די! שיבוא כבר הסוף למלחמה הארורה. לשם מה התקוטטנו עם הגרמנים? הרי הם היו תמיד חברים קרובים שלנו! הכול בגלל אנגליה. היא עשתה את זה. נו, שיבוא כבר סוף למלחמה! הצבא יחזור הביתה, ישלחו את החיילים אל הכפרים, והכול יהיה שונה...

ואסילי אנדרייביץ' יודע שזוהי נחמת־שווא. משהו בלב אומר לו שהעניינים לא מתקדמים בכיוון טוב. אבל הוא נמנה עם האנשים שאינם מניחים לעצמם לשקוע בעוגמת נפש. הוא דוחה מעל פניו את המחשבות הרעות. הן מזיקות לבריאות, פוגמות בתאבון, וגורמות שהאוכל יחמיץ בקיבה. הוא מנסה לסלק את המחשבות הרעות ולהתנחם: משהו כבר יהיה. הם כבר ימצאו עצה. די שהגנרלים יחזרו משדה הקרב יחד עם הפרשים הקוזקים שלהם. הם יטהרו את הערים מן האלמנטים ההרסניים – הבולשביקים. הבולשביקים אשמים בכול. כך כתוב בעיתונים! האחרים מתונים ונוחים יותר. עם האחרים אפשר לדבר. אבל הבולשביקים, המרגלים הגרמנים, מפריעים. הם הגיעו לכאן בקרונות של גרמנים, ונעזרים בכספים שקיבלו בגרמניה. כך כתוב בעיתונים!

"מה זה בכלל 'בולשביקים'?" הוא תוהה ומגרד את ראשו, "מה הם רוצים? מי יודע מה זה?" הוא לא מוצא תשובה, ומכיוון שהזכרת השם הזה גוררת אותו למצב רוח דיכאוני ומעוררת בו מחשבות רעות, הוא פולט בזעם: "לכל השדים והרוחות! שהבולשביקים ילכו לעזאזל!"

הוא מתחיל להרהר בעניינים אישיים, בסיבה שלמענה הוא נוסע למוסקבה: נַטַשה. נטשה סטפאנובנה, כפי שהוא קורא לה. הוא חושב על גופה הלבן, כתפיה הרחבות, שדיה המלאים שמתבלטים מתוך מחשוף שמלתה, צווארה הנשי הלבן. נטשה סטפאנובנה היא פילגשו, והיא גרה במוסקבה. הוא חושב, כמובן, גם על אַנוּשְקָה וסִימוֹשְקָה – שני הילדים שנולדו לו ממנה.

חיוך רחב, מלא עונג, נשפך על שפתיו הדשנות ונבלע בשפמו העבות. נדמה שגם כרסו השמנה, שמשתפלת כמו קערה גדולה מתוך אפודתו הפתוחה לרווחה, מחייכת יחד איתו ורוטטת בתאווה תחת כוּתנתו. המחשבה על נטשה והילדים גורמת לו אושר ומסלקת ממנו את המרה השחורה וההרהורים העגומים. כעת הוא רואה לנגד עיניו רק את הבית החמים והנוח שהוא שכר עבור נטשה בפרוור המוסקבאי החדש שנבנה ליד שדה שבו נערכים מרוצי סוסים, סמוך לדרך המלך המובילה לפטרבורג.

אשתו של ואסילי אנדרייביץ' הייתה גברת מודרנית. מאריה ארקדייבנה הייתה שקועה בקריאת כל מיני ספרים מטופשים, ולא הסכימה ללדת ילדים. לדבריה, "אדם אינו חיית הרבעה או בהמה. הוא לא נברא כדי לשרוץ ולדגור על ילדים".

היא אפילו הורתה להוציא את מיטתה מחדר השינה המשותף לה ולבעלה והכינה לעצמה בוּדַואר פרטי, כי "חדר שינה משותף גוזל מאישה את אישיותה". בלילות, לפני שהלכה לישון, נהגה להיכנס בכתונת־לילה וגלימה דקה אל חדרו של ואסילי אנדרייביץ', לנשק על מצחו ולאחל לו לילה טוב. כוּתנות הלילה והגלימות של מאריה איוואנובנה היו מיוחדות במינן: כוּתנות הלילה נתפרו כמו מכנסיים צבעוניים: לפעמים אדומים, לפעמים שחורים. הגלימות הדקות שלבשה מעל המכנסיים היו בעלות שרוולים רחבים ומחשופים עמוקים. תמיד לבשה אותן כשהן פתוחות לרווחה וחושפות את המכנסיים המגרים עם הסרטים האדומים. כשוואסילי אנדרייביץ' היה מנסה לתפוס בידה ולעכב אותה אצלו, הייתה מצהירה שאדם אינו חפץ נשלט, ומה שהוא תובע ממנה מחייב מצב רוח מתאים ואווירה הולמת. מכיוון שתנאים אלה לא יכולים להיווצר בצורה מלאכותית, ייאלץ בעלה להסתפק בנשיקה על המצח. במילים אלה הייתה פונה לאחור ויוצאת כשהיא חושפת את הצד האחורי של מכנסיה ומותירה אחריה שובל ריחני של בושם משובח. אכן, הבשמים שלה היו מעוררים במיוחד...

ואסילי אנדרייביץ' הוא גבר בעל יצרים טבעיים, והוא משתוקק לאישה בריאה שאינה זקוקה ל"מצבי רוח מתאימים ולאווירה הולמת". מתחשק לו להוליד ילדים. הוא רוצה להיות אבא, לגדל את ילדיו, לשלוח אותם לבית הספר, לבדוק אם הכינו שיעורים והצליחו בלימודים. מפעם לפעם מתחשק לו להשכיב ילד על הברכיים ולהרביץ לו על האחוריים – בקיצור, כל מה שאבא רגיל עושה. וכן, מה יש לו? הא לך "אדם אינו חיית הרבעה או בהמה... אדם לא נברא כדי לייצר ילדים, לשרוץ ולדגור..." עם זאת, חבל לו להיפרד מאשתו. הנדוניה שלה – הכפר והיער שנמסרו לרשותו – מניבה רווחים נאים. הרכוש שלו אינו מספיק לצורכי המחיה שלו. חוץ מזה, בגדי הלילה של מריה ארקדייבנה מעניינים מאוד...

הוא סובל את נוכחותם של כל מיני גנדרנים עירונים שבאים להתארח אצלה: זמרות אופרה, רקדניות בלט, כל מיני סופרים וחרזנים שנגררים אחריהן. היא מבלה איתם ימים שלמים בבודוּאַר שלה, ומופיעה רק לארוחות המשותפות. ליד השולחן היא מתייחסת אליו כאל זר מיותר. היא וחבורתה מפרגנים לו לפעמים מתוך רחמים: משתפים אותו במשחקי הקלפים שנערכים בשעות הערב, או מצטרפים אליו למסע־ציד, שאינם יודעים איך להתנהל בו.

למאריה ארקדייבנה יש סוכנת־בית: אישה בריאה, פורחת ומפותחת. גופה הדשן נשפך מתוך שמלתה השחורה. ואסילי אנדרייביץ' מביט בירכיה הנאות והמוצקות, וחושב לעצמו שירכיים אלה יכולות להביא דור בריא לעולם. מאריה ארקדייבנה לא מתנגדת לכך שבעלה יזחל אל סוכנת הבית. לגבר בריא יש דחף טבעי, ולשם כך יש בנות כפר שמשרתות בבית, בדיוק כמו שיש חיות מבויתות. שיעשה מה שברצונו לעשות, ובלבד שלא ייגע ב"אישיותה", יניח לה ליהנות בחברת אורחיה ולא יתערב בענייניה. אכן, הוא לא אומר דבר אם ידידה זו או אחרת נשארת ללון, ואינו מפריע להן. די לו בנשיקת "לילה טוב" על המצח, בהצצה אל מכנסי הלילה של אשתו, ובשאיפת ניחוח הבושם המשובח שנודף ממנה.

סוכנת הבית הרתה, ובחודשי הריונה האחרונים שכר ואסילי אנדרייביץ' דירה בעיר ושיכן בה את פילגשו. הדבר נעשה בידיעת אשתו, ומתוך בושה מפני צוות המשרתים.

נטשה סטפאנובנה היא אישה פשוטה ואדוקה שאוהבת חיי משפחה שלווים עם הבעל והילדים, בדיוק כמו ואסילי אנדרייביץ. שניהם מנהלים אורח חיים שלו של אנשים יראי־שמיים. כל כמה חודשים יוצא ואסילי אנדרייביץ' מן הכפר ובא אליה. כדי לצאת ידי חובת נימוס, הוא נוסע מתחנת הרכבת אל מלון "מטרופול" ונרשם שם כאורח. בפועל הוא חי בדירה של נטשה. שם הוא נוהג כבעל מהוגן וירא שמיים. בפני השכנים החדשים הוא מציג את עצמו כמנהל המשק של האחוזה שבבעלותו, ומסביר לכולם ששיכן את משפחתו בעיר כדי להעניק חינוך טוב לילדיו.

הוא מתעניין באופן שבו היא מנהלת את משק הבית, ומבקש ממנה דין וחשבון על מה שהיה בפרק הזמן שהוא לא שהה כאן. הוא משלם הכול, פורע את כל החובות, הולך בעצמו אל הקצב ומביא נתח בשר נאה לארוחת הצהריים. הוא גם אוהב לחטוב עצים להסקה.

יש להם שני ילדים. הבכור הוא בן חמש. כשהילד חוטא, משכיב אותו אביו על ברכיו ומראה לו מה זה אבא. הוא ואהובתו מציגים עצמם כבעל ואישה. רק במחיצתה חש ואסילי אנדרייביץ' שהוא איש משפחה, אבא ממשי. הוא אוהב את זה. אלה הם חייו האמיתיים. החיים עם אשתו החוקית נחשבים בעיניו חיים של חטא וכזב. בימי ראשון הוא הולך עם נטשה לכנסייה הסמוכה. שניהם מדליקים נרות לפני האיקונין המקודש. העובדה שחייהם המשותפים לא זכו לברכת הכנסייה מצערת אותם, והם מחפשים דרכים איך יוכלו להישג את ברכת הכומר, ואפילו בעזרת מִרמה קטנה... בין השאר, הם מתכננים לנסוע לעיר אחרת, לעמוד שם מול המזבח[3] ולקבל את האישור האלוהי לחייהם המשותפים.

מאריה ארקדייבנה, האישה החוקית, יודעת על החיים הכפולים שבעלה מנהל. אבל זה לא אכפת לה. להפך, היא שמחה שאינה צריכה להיות ה"עז" שממליטה את הצאצאים שלו. הגבריות של ואסילי אנדרייביץ' מעוררת בה פחד. כשהוא נמצא בקרבתה, היא פוחדת שיאנוס אותה, וכך יחמוס את ה"אני" שלה. לכן היא נועלת את דלת ה"בודוּאַר" שלה לפני לכתה לישון. כשבעלה מתחיל להיות תובעני – כשהוא מגלה יותר מדי עניין בכתונת הלילה שלה, וזרועו החזקה תופסת בכוח את ידה בשעה שהיא באה רק כדי לתת לו נשיקת לילה טוב – היא ממהרת לארוז בבוקר את חפציו בתרמיל הנסיעות שלו ולשלוח אותו העירה...

כשוואסילי אנדרייביץ' יושב בקרון הרכבת הנוסעת למוסקבה, יש לו הרגשה שהוא נוסע הביתה. במחיצת פילגשו הוא מיטהר ומזדכך מן הכזב והחטא באורח החיים שהוא מנהל עם אשתו החוקית. הוא שוכח את כל הצרות וחושב רק על אושרו – על הדירה הנקייה של נטשה, על גופה הוורדרד המענג, ועל הילדים הבריאים שילדה לו.

המחשבה על הפגישה הקרובה עם משפחתו האמיתית משכיחה ממנו את כל פורענויות הזמן. דמיונו סוחף אותו אל האושר הקרוב, והוא רואה לנגד עיניו את המפגש עם נטשה והילדים, אחרי הפרִדה שנכפתה עליהם בימי הקיץ. בקיץ הייתה עבודה רבה במשק הבית ובשדות, ולא היה לו זמן פנוי לבקר אצלם, מה־גם שבחודשי הקיץ הוא שלח את נטשה והילדים לאיזשהו כפר מרוחק, כדי שינשמו אוויר צח. הוא לא יכול היה להביאם אל הכפר שלו, בגלל החשש מלשונם הרעה של השכנים והאיכרים.

הוא לא ראה את האישה והילדים במשך שלושה־ארבעה חודשים. במשך הקיץ, עד שסיים לאפסן את התבואה באסם, עומס העבודה היה רב, והאיכרים סירבו לעבוד כמו בשנים הקודמות. הם גרמו לו עוגמת נפש והאיצו את פעימות לִבו. שלא כתמיד, השנה הוא לא יכול היה לגעור בהם או להיעזר בשוטר הכפר. ואסילי אנדרייביץ' נאלץ להיות ערמומי ולהיעזר בתכסיסים שונים, והוא לא היה רגיל לעשות זאת. עד עכשיו היה לו אמצעי יעיל נגד האיכרים: די היה שיזעיף את הגבות העבותות ויסלסל את קצות השפם... כעת הגיעו זמנים קשים, והאיכרים הכבידו עליו ומיררו את חייו. כעת הכול יהיה לטובה. בקרוב יראה את נטשה. הוא מצפה בשקיקה לכל הטוב שהיא מעניקה לו... גם היא, המסכנה, מתגעגעת אליו. כשייפגשו, הוא ייווכח לדעת אם מנוחת הקיץ היטיבה איתה, אם הוסיפה משהו למשמני גופה. "ככה טוב... מתאים לנטשה להיות שמנה ודשנה". המחשבה על כך מענגת אותו, והוא מלקק בלשונו את קצות שפמו.

גם הילדים בסדר, ברוך השם.[4] צריך להכין להם בגדים חדשים. הבן הבכור כבר בגר, והגיע הזמן לשלוח אותו לבית הספר. אה, נטשה ודאי מצפה לו, טאטאה את הבית וצחצחה הכול! הוא רואה בעיני רוחו את מצנפת השינה שאהובתו סרגה למענו בזמנה הפנוי. כעת המצנפת תלויה על העמוד התומך של המיטה, ונעלי הבית שלו מונחים תחת השידה הקטנה. איזו עקרת בית נהדרת! הכול צריך להיות אצלה מונח במקום. כשהגבר שלה לא נמצא בבית, הכול מחכה לו.

תמיד, כשהוא מגיע, נטשה מפתיעה אותו עם משהו חדש. פעם תפרה למענו כרית קטנה ורקמה עליה את שמו. פעם אחרת תפרה לו חלוק חם. מעניין לדעת מה הכינה כעת... היא אישה ממולחת, נטשה. היא יודעת איך לפתות את בעלה ולקנות את לבו. "סַדרי אותי, סַדרי, נטשה", הוא אומר בינו לבינו, "אין לי שום דבר נגד זה. אם ירצה האל ונקבל את ברכת הכומר, נמשיך לחיות יחד בטוהר, לא בחטא..."

הוא נזכר בבשר החזיר המומלח שהוא מביא מן הכפר בתוך שקית בד תפורה היטב.

"אה! איזו שמחה תהיה בבית! היא תגיש את הבשר עם כרוב כבוש!"

הרכבת טסה ונכנסת לתחנה במוסקבה. ואסילי אנדרייביץ' רוצה לקרוא לסַבָּל שיוציא מן הקרון את הצרורות שלו. אבל שום סַבל לא נראה באופק. הוא משרבב את הראש מבעד החלון הפתוח ורואה שבחוץ מתחוללת מהומה. אנשים אצים־רצים בבהלה.

הוא קורא אל הקהל החולף על פניו: "אִמרו לי, חביבים, מה קרה?"

איש לא עונה לו. כולם רצים עם החבילות לכיוון היציאה מן התחנה.

"אמרו, חביבים, מה קרה? מה קרה?" חוזר ואסילי אנדרייביץ' ושואל בקול מתחנן.

"בולשביקים!" צועק מישהו תוך כדי ריצה.

ואסילי נדבק בחרדה הכללית ותופס בידיו את צרורותיו. הוא ממהר לרוץ בעקבות האחרים. גם הוא נדחף לכיוון היציאה מתחנת הרכבת. ליד התחנה הוא תופס את הכרכרה האחרונה, שכמה אנשים כבר רבים כדי לשכור אותה. ואסילי משליך פנימה את הצרורות שלו, מזנק על המושב וקורא אל העגלון:

"סע אל הכביש המוביל לפטרבורג!"

"אני לא מוכן לנסוע לשם. כבר אי־אפשר!"

"מה קרה?"

"מה איתך? נפלת מן השמיים או מה? הבולשביקים כבשו את פטרוגרד,[5] ועוד מעט ישתלטו על מוסקבה!"

"סע, סע מהר למלון מטרופול!"

"היום זה יעלה מאה רובל!"

"סע!"

בדרך, כשהם חולפים על פני מעט האנשים המבוהלים הרצים ברחובות הריקים, פנה ואסילי אנדרייביץ' אל הרַכָּב: "אמוֹר, מה זה בולשביקים?"

"אני בכלל לא יודע, פריץ יקר!"[6]

[1] העיר העתיקה ניֶזְשֶנִי נובוגרוד נבנתה סמוך לנקודת המפגש בין הנהרות וולגה ובוקה. תנופת הפיתוח הגיעה אליה באמצע המאה ה־19, עם הקמת מסילת הברזל שקישרה בינה לבין מוסקבה. כל ההערות בספר הן של המתרגמת.
[2] במקור: "די שטוב־שיקסעס" (השקצות שעובדות במשק הבית). קשה שלא לחייך כשקוראים את המילה היהודית שמובאת כאן מעמדת תצפית של פָּריץ גוי... המילה "שיקסע" חוזרת בהמשך, וכך מתחזק הגוון האירוני המוטמע בַּנימה ההומוריסטית.
[3] במקור: "אונטער דער חופּה קרוין" (תחת עטרת החופה). אכן, אופייני לסופר יהודי...
[4] כך במקור.
[5] מדובר באותה עיר. שמה הראשון ("פטרבורג") ניתן לה על ידי מייסדהּ, הצאר פיוטר הגדול. השם מורכב משני חלקים: "פטר" (על שם פטר הקדוש) + "בורג" (עיר בגרמנית). בימי מלחמת העולם הראשונה החליף הצאר ניקולאי השני את המילה הגרמנית ("בורג") במילה רוסית ("גראד": עיר), והחל מ־1914 נקראה העיר "פטרוגרד". עשר שנים לאחר מכן, עם מותו של לנין, הוחלף שם העיר ל"לנינגרד". כיום חזרו לשם הראשון – פטרבורג (סנט־פטרבורג).
[6] במקור: "פּריצל". נימת הלעג והאיבה של איש העם נשמעת היטב מאחורי הסיומת המקטינה של המילה היהודית "פריץ".