משלנו

פרק 1.
פתאום הם גדולים

כבר לא מתוקים אבל עדיין ילדים

בגיל 16 וחצי אימא שלי, ילדה טובה ירושלים מצפת, תלמידה מצטיינת, דור שביעי בארץ, התאהבה לראשונה בחייה. הוא היה בן יחיד לזוג מהגרים, שובב לא קטן או מופרע גדול (תלוי את מי שואלים), תלמיד כושל שמסיבות לא ברורות החזיר לה אהבה מהרגע הראשון. הוא הצחיק אותה ולקח אותה להרפתקאות, והוריה אומנם הרימו גבה אבל לא אסרו על המפגשים, בעיקר כי סברו שמרד הנעורים של
הבת הנהדרת שלהם יחלוף בסופו של דבר, והיא תוכל להתפנות למערכת יחסים עם בחור מכובד מבית טוב. הם היו בטוחים
שמגיע לה ולהם חתן הרבה יותר יוקרתי אבל השכילו לכבד את הבחירה שלה ולבלוע את משאלות ליבם. התנאי היה שהיא יכולה להמשיך להסתובב עם הפושטק כל עוד הישגיה הלימודיים לא נפגעים, ואימא, שידעה להיות ממוקדת מטרה, הקפידה על מרד נעורים במסגרת התנאים.

סבא וסבתא שלי לא ידעו אז שהפושטק שלא סיים תיכון אבל בגיל 16 הגיש לאימא שלי את הלב לא יעזוב אותה, עד שבקושי רב תנשום את נשימתה האחרונה. הם לא ידעו שהוא ידאג לה ויאהב אותה גם שלושים שנה אחרי, ושהם ילדו להם נכדה שתבחר להקדיש את חייה לאחת המשימות הכי חשובות שמוטלות עלינו כהורים: לשחרר ילדים מתבגרים אל חיים שלמים של החלטות גורליות.

בסופו של דבר ההורים שלי לא חיו באושר ועושר, אימא שלי חלתה ועזבה אותו הרבה לפני ששניהם תכננו. אבל בסיפור שלהם הסתתרה אמת שהלכה והתבהרה עם השנים, סיפור של אהבת נעורים שהזמן והחוכמה של המבוגרים האחראים לא להתערב, לא להילחם בילדה הטובה שלהם, הכתיבו לו סוף טוב.

הזמן הוא דבר נפלא: מרפא, מוליד פרופורציות, מחבק בסלחנות טעויות. אני שונאת את הזמן. הזמן הוא שודד נבזי ומתוחכם, שמתגנב לחיינו בלי הכנה מראש ומותיר אותנו פעורי פה. תמונות לידה, ברית מילה, צעדים ראשונים, מסיבת יום הולדת שלוש, הולדת אח, פיקניק משפחתי עם תינוק יונק, מתיקות אין קץ מביטה אל עדשה, ובוקר אחד — הלם. איל, הבן הבכור שלנו, בן 20. יואב בן 18, ליהי בת 15, רונה בת 12, שירה בת שמונה. הזמן ביקר אצלי בלי התראה מראש, מתישהו בין שבת לשבת, חג לחג, ימי הולדת, שלום כיתה א'. מתישהו הוא ביקר המנוול, עם מסכה שחורה על הפנים, שודד מתיקות מיומן. היה והלך ופתאום הם גדולים.

פתאום במקום עיניים גדולות ומתוקות יש להם פה גדול ולא תמיד מתוק, במקום אוברולים קטנים אני מקפלת חולצות אקסטרה לארג', במקום פסטה בלי כלום על צלחות דיסני אני מגישה חמישה קילו בשר, במקום הניחוח המתוק בוקעים מהם עכשיו ריחות זרים ולא מוכרים.

הגוף שלי זוכר אותם גורים. זוכר לחיים חמות של בוקר, ריח של כלור עטוף במגבת אחרי בריכה, טוסיק שאי אפשר להפסיק לנשק, ריקודים בסלון, חיבוק שמעביר כאב, חלום רע שנרגע בלחישות של אהבה.
יד בתוך יד, נשיקות ונשיקות ועוד נשיקות. מתי הוא גנב לי אותם, הזמן הארור הזה? ומה בדיוק הוא נתן לי בעסקת החליפין האכזרית הזו?

הזמן שודד מאיתנו את הרגעים הקטנים של הגיל הרך שהכותרת שלהם היא "התרגשות". בואו נודה בזה, לכאורה אין שום דבר מרגש בגיל ההתבגרות. הם כבר לא מרעידים לנו את הלב במילים חדשות ובביצועים של התפתחות, הם כבר הרבה פחות מצחיקים ויפים. הילדים שהיו פעם הבטחה של מתיקות וחוכמה, שלקחנו לחוגים וימי הולדת, שהכינו שיעורים כשביקשנו או מקסימום כשאיימנו, שקמו לבית הספר ולבשו את הבגדים שאנחנו קנינו להם — היום הילדים האלה הם אנשים שנמצאים שבעים אחוז מהזמן מול המסך ובשלושים הנותרים נוהמים הברות לא ברורות, מגלגלים עיניים וטורקים דלתות.

כן, אני לא בדיוק חיה חיים פסטורליים עם ילדיי המנומסים, המוצלחים ואסירי התודה, שמסיבים לי גאווה בשנות התבגרותם. ארבעה מתבגרים בבית מייצרים בכל רגע נתון משבר/דילמה/פגיעה באגו/עצבים, שלכבודם אני מטריחה את עצמי לכתוב את הספר הזה. אבל ההבנה העמוקה שלמרות הכול הם עדיין הגורים שלי — שלמרות שהם מריחים, נראים ומתנהגים כמו מבוגרים, הם עדיין ילדים — מתקתקת לי בתוך הלב תקתוק של הזדמנות נוספת, של אתגרי הורות אחרים, של יכולת אמיתית ליהנות ממה שיש, וכן, לפעמים אפילו להתרגש מהם ממש כמו פעם, לפני השוד הגדול של הזמן. כי הזמן אומנם לקח ממני את הגורים שהם היו, אבל בתמורה הוא נתן לי אנשים קטנים־גדולים שיחיו לצידי עוד כמה שנים טובות, לא הרבה, עד שהוא יתגנב שוב וייקח אותם לשלב הבא של החיים שלהם, לבתים אחרים שכבר לא יהיו "שלנו".

הספר הזה נחלם ונכתב במשך כמה שנים, אבל התגבש בתקופת הקורונה. כשהחלה המגפה, עוד הרבה לפני שהיה ברור כמה זמן היא תימשך, חשבתי לעצמי בתמימות: איזה מדהים שקיבלנו קצת את המתבגרים שלנו במתנה, חזרה הביתה. אומנם תחת איום מגפה כפוי, אבל וואו איזו מתנה: היקום השתיק את כל האופציות שקוראות להם ללכת הרחק מאיתנו, ואפשר פסק זמן משפחתי שבו אנחנו יכולים לחזור להיות איתם, להכיר אותם, להזריק אותם לווריד בלי בין לבין, בלי "טוב אימא חפרת, אני חייבת לזוז". הרי בשום תסריט לא יכולנו לדמיין מצב שבו ילדים בני 15 או 18 מבלים איתנו 24 שעות ביממה. אבל לאט לאט התברר שזה נחמד ממש, באמת מתנה — כשמדובר בתקופת זמן מוגבלת, נגיד חודש. כי בזמן שאנחנו מתנחמים בזמן איכות משפחתי פוטוגני, מיליוני מתבגרים ברחבי העולם מאבדים זירות שלמות של התמודדות, מגרשי אימונים, שדות קרב אם תרצו, שנדרשים להם לבניית זהותם, להיפרדות, לגילויים וללמידה שאנחנו והבית לא יכולים לספק להם: המשימות החברתיות, דרישות בית הספר, לא רק הלימודיות אלא גם הרגשיות, אלה שכל מתבגר מתמודד איתן כשהוא מתלבש בבוקר ויוצא אל חברת השווים. אינטראקציות אמיתיות עם מורים, חברים בשר ודם ולא וירטואליים — כל אלה נלקחו מהם ביום אחד, ומה הם קיבלו בתמורה? זמן איכות עם ההורים והאחים? עוד מסכים? ימים שלמים בפיג'מות ובגדי בית? מקרר נגיש 24/7?

והיו גם כאלו שפתאום פרחו. נערים ונערות שכל מה שהם התפללו לו זה שמישהו או משהו ישתיק את השדה החברתי המאמלל, את הצורך להביט בכל בוקר במראה ולצאת לפינת השיפוט ההמונית של חצר בית הספר, שם חיכו להם רק כאב והשוואות שלא נותנות מנוח. מישהו השתיק עבורם גם את ההורים המודאגים, את השאלות: "למה אתה לא יוצא?", "למה את לא מזמינה?", "למה כולם הולכים ואת לא?". אז עכשיו אף אחד לא הולך לשום מקום והם יכולים לנוח דקה מעצמם, מגיבוש תחושת הערך על פי מיקומם בשדה החברתי או הלימודי. קצת חופש מהרצון לרכוש את המותג שאין להם עדיין, להיראות טוב כמו ההיא או להישמע מגניב כמו ההוא. חופש לזרום, לא להתבייש, להזדקף, חופש מהתחושה שבית הספר עורר בהם — רצון לעוף הביתה ולזחול מתחת לשמיכה.

כך או כך, בחסות הקורונה נולד בכל בית מסלול מזורז ביחסים, התקבלה הזמנה למבחן יומיומי של תגובות ופרשנויות בתנאי מעבדה. הזמנה חד־פעמית שאולי אין לנו כוח אליה, אולי היא הדבר האחרון שחשבנו שאנחנו צריכים, אבל היא ללא ספק הזדמנות לחשב מסלול מחדש, ואולי אפילו למזער את הנזקים ארוכי הטווח שייגרמו למתבגרים של תקופתנו, אלה שיכונו בעוד כמה שנים "הדור האבוד של הקורונה".

כבר שנים שאני עוסקת בהתבוננות עמוקה ומרגשת אל תוך בתים של מתבגרים, שלב שבו מתחדדים האתגרים של המקצוע הזה שנקרא הדרכת הורים. ההתבגרות היא שטח מסוכן במיוחד; תזוזה לא נכונה ואנחנו עלולים לדרוך על מוקש שאת נזקיו נחוש כל החיים. למרות זאת או בזכות זאת, מתבגרים הם האהבה הגדולה שלי. המקדימים הם בני 10, המאחרים בני 24, והם תמיד מסקרנים, בועטים, מתגבשים, ילדים בוגרים או אנשים קטנים בגוף משתנה ובעידן מסחרר, שיודעים כל כך הרבה ולא מבינים כלום. לכאורה הם לא צריכים מאיתנו דבר, למעשה הם נואשים למילה טובה, לקשר, למגע. לרגע הם מאמינים בחיים אבל לא מספיק בעצמם, לרגע הם מאמינים בעצמם אבל לא מספיק בחיים.

הספר נוגע בקשיים הנורמטיביים ולא בנקודות הקיצון, משום שנקודות הקיצון ההתנהגותיות בגיל ההתבגרות כבר דורשות התבוננות פרטנית והוליסטית, שבצידה פתרונות טיפוליים רבים וטובים. הבעיות שמביאות הורים למתבגרים להיכנס לתהליך של הדרכת הורים נשמעות די דומות: "היא מתנתקת", "הוא לא מקשיב", "מרוכזת רק בעצמה", "מתדרדר בלימודים", "לא אכפת לה", "מתחצף", "איבדנו שליטה", "יש המון כעס בבית", "רק חברים בראש שלו", "עושה שטויות" ועוד ועוד. אין הורה למתבגר שלא מרגיש כישלון הורי, אבל כמו שאין שני בתים זהים, הצצה רגישה אל תשתיות מערכת היחסים מגלה תמיד שמתחת לכל תלונה גנרית של הורה גנרי, חי ונושם עולם שלם ייחודי של הסקת מסקנות, פרשנות, פגיעות וכאב, חלומות גדולים ואכזבות מתישות.

אני מזמינה אתכם להיות סוכני השינוי. הקונפליקטים בשלב הזה של החיים עולים מדרגה, ומצריכים הרבה יותר דיוק דווקא כשאין סבלנות; אלה כבר לא התקפי הזעם שעוברים, מאבקי השליטה שמתרככים, תהליך הגמילה שמצליח. כבר אין מקל קסמים שיכול להשתיל אישיות חדשה, לא לנו ולא להם. ועדיין, בתוך עולם משפחתי שבו הפרשנות שלנו משתנה, נוספות זוויות מבט עליהם ועל עצמנו והקרבות החשובים נבחרים היטב — משורטטת מפת דרכים חדשה, מודעות חדשה מצד אחד לאובדן השליטה שלנו ומצד שני למקומות הקריטיים שעדיין נמצאים באחריותנו. וככה, בתוך עולם של תיאום ציפיות מחודש, מתקיים תהליך השינוי המיוחל, עדכון הגרסה הנדרש ביחסים בינינו לבין האנשים הבוגרים שתכף יצאו מצל קורתנו אל החיים. זה יותר פשוט ממה שאתם חושבים ויותר מורכב ממה שדמיינתם.