יומן מסע בצפון סוריה, 1911

יומן מסע

סמוך ל־12 ביולי באחד מימי רביעי: עזבתי את תל אַחמָר והלכתי ברגל כשעה. כשחשתי צמא, ניגשתי לכמה אוהלי כורדים שבהם התגוררו כפריים מהבתים הסמוכים וקיבלתי לֶבֶּן ולחם שׂעורה. הם סירבו לקבל כסף. בהמשך הלכתי כשלוש שעות עד שהגעתי לחאן נטוש. פגשתי כפרי או שניים, ואחד משבט השירלָאוּב הזמין אותי לאוהלו. אכלנו דייסת שעורה וחלב ולאחר מכן נהניתי משינה טובה למדי. ראיתי נשים טוחנות במטחנת יד. יום חם, ירח בהיר זרח לאורך כל הלילה.

למחרת — יום חמישי: קמתי לפני עלות השחר ובלי לאכול יצאתי לרַאס אל עֵין, מהלך ארבע שעות. עצרתי לזמן מה לפני היכנסי לראס אל עין ואכלתי לחם ולבן באוהל כורדי. אחד מראשי השבט הפליג בהכנסת אורחים. נתתי לו חיגאבּ[1] לצורך עבודה בתל חמרה למקרה שיגיעו הבריטים. סירבתי לקבל כסף. המשכתי לראס אל עין (מהלך חצי שעה) ונשארתי שם שעה וחצי. התרחצתי שם ושתיתי — זהו אתר נחמד מאוד והמים טובים. אחר הצהריים הלכתי דרך צמחי עולש ואבק סמיך לכיוון לֵרוּג'. שכרתי חדר בחאן והתעניינתי לשווא בעניין מצלמה. פגשתי את נוּרי אפנדי. אורז עם במיה עם לחם. חש חום קל.

יום שישי: התעוררתי ומייד יצאתי בכרכרה לכיוון אוּרפָה.[2]

הכוונה הייתה להגיע בתוך שעה, אבל אחרי רבע שעת נסיעה עד לחאנג'י הנסיעה הפכה איטית מאוד. לא ראיתי דבר. הגעתי לאורפה בצהרי היום אחרי שבע שעות. שכרתי חדר בחאן הגדול ואחר כך יצאתי, בשעה 16:00, לצלם את הטירה. צילמתי בדיוק מכיוון מערב והצילום מראה את השערים הכפולים ואת קו החומות מהמבצר עד סופן. חמים. ערב יפהפה ומשב רוח קל, אורז ובמיה עם לחם. נשארתי ער מחצית הלילה בשל קולות שעלו מתיאטרון זול שהופיע בבית קפה סמוך. המשטרה ביקשה את המסמכים שלי.

שבת: קמתי מאוחר (ב־06:00 לערך) ויצאתי לטירה. צילמתי את הטירה מכיוון דרום־מזרח, את מקום תפנית תעלת המגן ומעליה את אחת מחומות הצלבנים היחידות הקיימות כאן. החלק הקדמי של החומה משובץ בקטעי תבליטים של "חומה ערבית" בטעם עדין מאוד. תצלום טוב מזווית רחבה. לאחר מכן צילמתי את החלק המזרחי של תעלת המגן וכן את המחצית המזרחית שוב מזווית רחבה של הצד הדרומי — גם חלק זה בוצע מזווית רחבה מתוך תחתית תעלת המגן. בכך הושלמה מלאכת הצילום מכל הכיוונים, למעט הצד הצפוני. לאחר מכן צילמתי את החלק המזרחי של הצד הדרומי והלכתי לאכול קצת לחם. מאוחר יותר סרתי לבקר את גרייסי ואכלתי איתו ארוחת צהריים. הוא תיקן שני פריטים במערך הצילום. אחרי הצהריים חזרתי לטירה ועסקתי במדידות עד השעה 17:00. החלטתי שצילום הצד הצפוני אינו דרוש. העומק הממוצע של התעלה הוא ארבעים רגל. העומק הנוכחי הגדול ביותר הוא שישים רגל, אך חלק גדול ממולא בעפר.

שיירי תרומת הצלבנים מצויים בטלאים בשערי הכניסה של הטירה בזווית הדרום־מזרחית של מגדל הכניסה ובקטע בחומה הצפונית של המגדל.

בירידה מהטירה צילמתי אותה מרחוב קטן הנמשך בכיוון צפון־מזרח. המראה מהזווית הצפון־מזרחית של הטירה והחלק האחורי של מגדלי שער הכניסה נראו יפה בשל שפע הירק שבסביבה.

בהגיעי לחאן מצאתי את מפקד המשטרה ואדם נוסף; המפקד גער בי על שהסתובבתי לבדי. "נערים עלולים לרגום אותך באבנים" וכיוצא בזה. הוא התעקש להצמיד לי "זָפְּטִיֶיה"[3] ליום המחרת. הייתי ישן היטב אלמלא שן הבינה שלי. שתיתי כמות של גלידת מִקפא ורדים שהרגיעה את השן.

יום ראשון: התעוררתי מאוחר (ב־08:00) והתרחצתי בשפע מים. מצאתי משטרה שהמתינה לי מסביב לחאן; עליתי לטירה בלוויית איש קטן אחד. הוא התלונן על החום, הושבתי אותו מתחת לאחת הקשתות ונתתי לו קצת שלג,[4] קערת מים וטבק והוא היה מאושר.

מדדתי את פנים הטירה וכולי.

בוקר רענן ורוח מערבית קרירה. צילמתי את פנים הטירה ממגדל גבוה דמוי מקור בקצה המערבי. הרוח הקלה מטרידה למדי, אך לא יכולתי להציב את המעמד המשולש. הטיפוס קשה למדי. המגדל הזוויתי ערבי כולו. מאוחר יותר צילמתי את השער הגדול (גם כן ערבי) מראש אחד המגדלים. החלטתי שכמעט כל המצוי במקום זה הוא ממוצא ערבי, למעט התעלה המקיפה את הטירה, כמה אבנים חלקות בחומה והמגדל הזוויתי הדרום־מערבי בעל שני עמודים רומיים.

בסביבות השעה 13:00, בחאן, הצעתי לאיש הקטן שלי תשר של חצי מֵגִ'ידִי.[5] הוא קיבל אותו בתודה, אבל חזר אליי אחרי כחצי שעה באומרו שהוא מפחד שמפקד המשטרה ישמע על כך. נחתי עד שעה 15:00, טיילתי בכרם, שתיתי תה וסעדתי עם הזוג גרייסי. שניהם היו אדיבים מאוד, אך לא חידשו דבר. חזרתי בשעה 21:00.

יום שני, 17 ביולי: התעוררתי בשעה 04:00 אך עבר זמן רב עד שיצאתי לדרך. מצב השן הורע. אבחנתי פצע וחשתי כאב רב בצד אחד של הפנים. קניתי כיכר לחם ויצאתי לטירה. עובי חומת העיר תשעה או עשרה רגל.

בסביבות השעה 06:00 יצאתי בדרכי לחָרָן. לא היו תקריות בדרך. השטח כולו מישורי ככל שרק אפשר. כל שני מייל בלטו תילים עצומים של חורבות עתיקות. בצהרי היום, לאחר מחצית הדרך, חציתי נחל קטן. לפניי נגלה חזיון תעתועים. ניסיתי לצלם בריכת מים אך נכשלתי — דבר לא נראה בקרקעית הזכוכית. המגדל בקתדרלת חרן נצפה במהלך ארבע שעות. כל כולו נראה מוארך בהשפעת חזיון התעתועים. הוא נצפה מתקטן ומתארך בדרך מדהימה, פעם רעד מלמעלה למטה, פעם השתחווה לימין ופעם לשמאל ועכשיו כמו קד קידה. היום חם מאוד ועד 14:30 שתיתי חמישה בקבוקי מים. לא עצרתי בשום מקום בדרך.

האנשים גסים ולא מנומסים, דוברים חצי טורקית ולבושי סחבות. הילדים לרוב עירומים. גמלים רבים. המישור כולו רטוב ופורה מאוד. דוּרָה, עולש, שעורה וחיטה. אין מעיינות. אחר הצהריים מעונן. ביליתי בצל כמה רגעים. כפות הרגליים עייפות מאוד. נרתיק המצלמה נרטב מאוד וחלקו האחורי הושחת כולו. למרבה המזל כנראה רק מעט מהרטיבות חדרה פנימה.

תושבי העיירה מכנים אותי "שיח'". עצרתי מאחורי חומות חרן למנוחה קצרה ואז טיפסתי דרך פתח אל תוך העיר. החלק העיקרי של הכפר נמצא דרום־מערבית לאתר המקורי ליד הטירה. בדרכי לשם פגשתי קפיטן טורקי שדיבר צרפתית פרועה. הוא היה בדרכו החוצה לאחר שהסדיר כמה נושאי גיוס כוח אדם עם השיח'. מצאתי את השיח' בטירה שאותה הפך לביתו. היה שם מגדל גבוה, מתחתיו מסתור שקירותיו בנויים מאבן מזוותת, ושבכות מספר מרושתות הפונות החוצה. בתחתית — רצפת עפר. השיח' ושבעה או שמונה איש נמצאו רכונים, מקיימים דיון על אובדן מפתח. כאשר נכנסתי הוא בירך אותי, הזמין כרים ושטיחים ואז התיישבתי. הוא היה איש צעיר, אולי בן שמונה עשרה, מבטו ערני ומשדֵל, שיער כהה ומתולתל וכמובן גבוה ורזה. הוא כיהן כשיח' רק שנה אחת, מאז מת אביו.

דיברנו על מגוון רחב של נושאים (הם נדהמו שהקדמתי כל כך להגיע מאורפה). הוא הכביד עליי מאוד בכך שנאלצתי לתאר בשפה הערבית את הממשל המקומי באנגליה ומידע על מנהגי הנישואין שם. הוא היה סקרן לדעת איזה כבוד שמור לשיח' באנגליה. נימוסיו היו מצוינים, שונה מאוד מהמקומיים. הוא לא חטף דבר מחפציי, אך המתין (בשקיקה) עד שהראיתי לו פריטים.

אחדים מאנשיו שמעו בעבר על גֵ'רָאבִּיס, או ז'ראביס, כפי שביטאו את המילה. הם הביעו עניין במסילת הרכבת שעתידה להיבנות.

בעת שקיעת החמה הוא, השיח', הביא לי אוכל במו ידיו: מלפפונים, ביצים קשות ולחם חיטה מצוין, בעוד אנשיו סעדו לידינו ואכלו תותי עץ ולחם. אכלנו גם מזה וגם מזה. אחרי ארוחת הערב שוחחנו קצת ואז שכבתי לישון. הוא הביא לי את השמיכות הטובות ביותר שלו ושנתי הייתה מושלמת בעוד משרתיו נערמו סביבי. כאשר התעוררתי בבוקר מצאתי תרנגול הודו זקן יושב על קיר נמוך ליד ראשי והרבה סוסים בחצר. אני שכבתי על לוח עץ נמוך.

יום שלישי, 18 ביולי: קמתי עם הזריחה וסובבתי את הטירה מבחוץ. את חלקה הפנימי חקרתי בלוויית השיח' באחר הצהריים הקודם. רגליי עייפות מאוד, מצב השן הורע מאוד, צד הפנים כולו נפוח וכואב.

הטירה נבנתה בתקופות שונות: חלקה בשלב די מאוחר, נראה שלא טרום התקופה הערבית. רובה בנוי מבלוקים מקומיים. אין קישוט בשום מקום. מגדלים ענקיים רב־זוויתיים מקיפים את הקיר האחר ובתוכם מעין מבצר מאבן חלקה וצריחים משוטחים תומכים בפינות המבנה. בתוכו חדר מסתור אחד ובו שני עמודים מרובעים. בחדרים אחרים מקומות מסתור דמויי חביות.

סביב הטירה הייתה בעבר תעלה היקפית, אולי רטובה. בעבר הייתה זו מצודה גדולה וחזקה, אך לא מעניינת במיוחד. ואולם המסתור היה טוב. אז הלכתי לשתות קפה (ארבעה ספלים) עם השיח' ועם אנשיו, כשלושים או ארבעים איש. דבריהם לא היו מעניינים. לאחר מכן הלכתי למסגד וחיפשתי את העמודים המכותרים של מיס בֵּל.[6] צילמתי דמות אריה שוכב שפסלו מחומר סלעי רך. 5 רגל ו־2 אינטשים אורכו, 3 רגל ו־6 אינטשים גובהו ורגל אחד עוביו, שבור לשני חלקים, עבודה גסה, אף שבור, שוכב ממש מחוץ לזווית המזרחית של חומת העיר. על הקרקע מאחור נמצא מצוף.

לאחר מכן צילמתי את הצד הדרומי של הטירה, לא את כולו — רק את חלקו המזרחי. הצילום הראה צריח רב־זוויתי קטן ושורה של קירות ובמרכזם ה"דוֹנג'וֹן", הצריח. המשכתי ללכת מסביב וצילמתי את המגדל הגדול השבור. בהסתכלות פנימה אפשר היה לראות את הרצפות, את החלל הפנימי המרכזי ואת שאר חלקי המקום. מגדל זה ניצב על הצד המערבי של הטירה, המגן על הצד הצופה אל העיר. הצד הקודם — הדרומי — פונה למדבר הפתוח.

לאחר מכן חזרתי שוב למסגד הגדול. לא יכולתי להפוך את כותרת העמוד האחרת ומצאתי כי חלקיו הקטנים מתחתיו ניזוקו מאוד — כלומר שני העמודים שנוקו חלקית. החלקים הקטנים האלה לא מעניינים במיוחד.

ומכאן החלטתי להשקיע ברצינות בשיח'. בעבר הרכבתי אותו מאחוריי על סוס עם אחיו ועברנו כך לפני הצד הדרומי של הטירה, ואילו הפעם לקחתי אותו מאחוריי עם ידיד שלו ועברנו מול חדר המגדל. כמו כן צילמתי את אחיו וכיוצא באלה. הבטחתי לשלוח עותקים של התצלומים למר גרייסי באורפה לצורך חלוקתם. גרייסי מכיר אותו ואנשיו נכנסים אל תוך העיר בכל שבוע. לאחר מכן ב־09:00 אכלנו תותי עץ מבושלים, לחם, מלפפונים וירקות שונים. משביע מאוד. קינחנו בענבים. עבדתי בטירה אחרי הצהריים במדידות וכיוצא באלה.

ואז עברתי לבאר רבקה. עברתי לידה עוד אתמול ונחתי קרוב לחצי שעה. הנשים, בצאתן לשאוב מים מהבאר, הביטו בי ושרו. אחדות הציעו לי מים מדליי העץ שלהן. הבאר מצויה בתחתית מדרגות היורדות עמוק מאוד והמים קרים ונקיים. ליד הבאר שקתות לגמלים, אולי אלה שבהם השתמש הנביא אליהו כי דברים כאלה אינם מִתבלים. מים טובים. שתיתי שוב היום. הם מכנים אותה באר יעקב וגאים בה מאוד. זו הבאר היחידה מחוץ לחומות. ראיתי גם את שער חָלָבּ, משהו ערבי עלוב, יותר קישוטי מאשר מִגנני; בעצם חומות חרן מספקות מגננה חלשה: העיר ודאי לא מבוצרת מול מצור, רק על ידי מסכים ארוכים ודקים, צריחים משוטחים שכולם בנויים בזוויות ישרות. הטירה היא המבצר היחיד. בשעתו תעלה, כנראה רטובה, הקיפה את כל העיר וגם הייתה תעלה שהפרידה בין הטירה ובין העיר. אין סימני שטח מתקופת הכיבוש הביזנטית.

השיח' מתחיל להתרכך. הוא כינה אותי היום "אח" וזה מצביע על מחווה מצד מוסלמי. חיזקתי את מעמדו כאשר ניהלתי מעין קבלת פנים במעונו והשבתי לכל השאלות של נכבדי העיר.

ההתלהבות הרבה מסרט המצלמה גרמה לכך שייעלם. סיירתי שוב בטירה כולה וסיכמתי לעצמי כי היא נבנתה לפחות אחרי תקופת צלאח א־דין ואולי רק אחרי תקופת הצלבנים. אין צורך בצילום נוסף. גובהו של המגדל הגדול ההרוס הוא כשישים רגל.

בשיחת ערב מתחוור שהשיח' הוא רק סגן של אחיו הבכור, שהוא חביב הממשל באורפה. הם אנשי המשטר הישן — אנשי אבראהים פאשה ותחתיהם אלפיים וחמש מאות בתי אב. מדובר אפוא בכוח של עשרה עד שנים עשר אלף איש.

במהלך הערב ניהלנו שיחה ארוכה על כל הנושאים, בייחוד על נושאים פוליטיים. השיחה הסתיימה כאשר השיח' נרדם על הברך שלי! אכלתי לחם ענבים וביצים. שינה טרופה בשל צרת השן וזבובי החול.

יום רביעי, 19 יולי: קמתי בסביבות השעה 04:00 ושתיתי זמן מה קפה. חרף אי רצונו שיגר השיח' שליח למצוא את סרט הצילום שלי; הוא רצה שאשאר בכפר עוד יום, ואולי לצמיתות. הוא הציע לי שתי נשים ראויות ביותר כחלק ממתנה. הנשים כאן חופשיות מאוד, מטפלות בבגדים, מכניסות ידיהן לכיסים שלך די בשמחה. הן לא עוברות לידך בלי לדבר.

השליח חזר בלי הסרט ולכן השיח' הופיע בעצמו ואמר בצרפתית: "לא מוצאים דבר בכפר". או אז הוא עלה על סוסו, סרק את האזור כולו ותוך שעה הביא את הסרט. הכול טוב! הוא מצא אותו אצל טורקי שלקח את הסרט מהקופסה שלי בעת שהייתי בבאר יעקב. ואז סעדנו (ב־09:00) ואכלנו ביצים, קטניות מבושלות ולחם. לאחר מכן נפרדתי בחגיגיות תוך כדי בקשותיו לא לשכוח את התצלום שהובטח.

ב־10:30 יצאתי לדרכי. עברתי שטח מישורי עד שהגעתי לסימבּוֹלָט. בכל הכפרים שעברתי התחננו בפניי כי אעצור. באחד מהם, ליד תל חרבות, ביקשתי חותמות עתיקות. הנשים (שהיו לבדן בכפר) אילצו אותי להיכנס לבית ולנוח. הן הציגו לי אין־ספור שאלות ונתנו לי ספלי מים לשתייה ולרחצה. אחרי חצי שעה קמתי לצאת וניתן לי מלוא החופן לחם כי "תהיה זאת בושה לבתיהן אם אעזוב בידיים ריקות". אלה היו ערבים.

אחרי סימבולט (ובה החורבות הרומיות) הדרך נעלמה אל תוך צלע סלעי של גבעה ונאלצתי להיעזר במצפן שיצביע על כיוון ומעבר. בעשותי כך הגעתי לסִילָאבֵריק תוך שעתיים, עברתי אותה והגעתי ל"קילאר חאס", קבוצת אוהלים טורקיים על תשתית רומית, ושם ביליתי את הלילה. הם היו מכניסי אורחים, אבל הנשים התנהגו בגסות. כולם דיברו ערבית. אכלתי חיטה מבושלת בלבן וישנתי על קש טרי על רצפת הדישה.

יום חמישי, 20 ביולי: קמתי ב־04:00 אחרי לילה מושלם הודות לגלימת צמר[7] של מארחי הכורדי, שמנעה מגע של גופי בקש שתחתיי. מצב השן השתפר מאוד — הנפיחות יורדת.

הרגליים פצועות. יצאתי בסביבות 04:30 ועברתי גבעות טרשים עד 07:30. אין מים. ב־07:30 מצאתי כפר כורדי שבו לא ידעו מילה בערבית. קיבלתי מהם לחם ולבן. חצי שעה לאחר מכן הגעתי למרחב "סֵרוּג'". לאחר מכן התנהלתי בכבדות דרך המישור עד שהגעתי לסרוג' בסביבות 15:00. קניתי קצת לחם וגבינה וישנתי עד 19:00, פגשתי את נוּרי אפנדי ומייד שכבתי לישון. היום כולו היה קריר ומעונן עם ממטרים קצרים בשעה 17:00 אחר הצהריים.

יום שישי, 21 ביולי: קמתי בשעה 04:30 לאחר לילה לא שקט. בתחילה חשתי חום רב ומאוחר יותר קור עז. ללא חום. יצאתי מסרוג' ב־05:00 עם לחם בשווי פרוטה. אכלתי חצי ממנו במהלך חצי שעת הליכה. כעבור שעה נוספת כבר הייתי בהרים.

בהיותי במישור במהלך היומיים האחרונים מצאתי עניין בתופעה שבה הרוח מסתלסלת, ולעיתים קרובות מעלה עמוד דק של אבק לגובה של מאות רגל. התופעה מתרחשת ביום שהוא לגמרי רגוע. הלכתי בהרים חמש שעות עד שהגעתי לנחל ראשון בעמק הפרת. שמחה גדולה. צפיתי במראה הנהדר מפסגת המעבר למישור בְּרִיגִ'י. נעצרתי ליד המים לשעתיים. התרחצתי והתנקיתי. אלה היו המים הנקיים שראיתי מאז יום ראשון.

ואז, בסביבות השעה 13:00 המשכתי ללכת עד השעה 15:30 ונעצרתי בסֵרוג' קוֹפּרוּ. ראיתי גשר ותחתיו שני שערים בנויים מאבן גיר מעל נחל שבו זורמים המים בחוזקה ובשפע רב. מצידי הבקעה, ממש מתחת לגשר, נובעים מעיינות מים קרים בזרם חזק. כיבסתי את חולצתי ורשמתי את הדיווח שלי. בִּירְגִ'יק נמצאת מרחק שעה וחצי בקירוב. אכלתי את שארית הלחם האחרונה שלי. הרגליים פצועות מאוד, אך חוץ מזה אני מרוצה מאוד מיום זה. המשכתי לבירג'יק ושם פגשתי את באסיל וסידרתי לי פגישה עם הנגר ליום המחר. לאחר מכן פגשתי את חוֹגָ'ה ואת יאסים ואת חליל גָ'דוּר בשוק. הם שמחו מאוד לפגוש אותי. כולם הגיעו לחדרי לאכול שזיפים בחאן, שבחלק העליון של המקום. בשעה 21:00 שלחתי אותם לדרכם. עבר עליי לילה רע מאוד בגלל המוני זבובי החול. אולי הגיעו מהעצים ממול חדרי.

יום שבת, 22 ביולי: קמתי בערך ב־06:00, חבשתי את שתי רגליי (שתיהן מוגלתיות) ויצאתי לפגוש את הנגר. הוא מספר שהצֶ'רקֵרסים[8] רכשו את המנעולים. הסדרתי עם באסיל את התשלום למקרה שאשאר לחורף. פגשתי את הקָאימָקָאם[9] ואת מפקד המשטרה בקשר לשוטר שיגיע מנִיזִיבּ ויצטרף אליי. כתבתי מכתבים ל־M ול־P.G.

ניגשתי לטירה ופגשתי את חוּגָ'ה ואת יאסים עם השייט שיביא אותי לתל חמרה. וגם אחרים מגֵ'רַבְּלוּס.[10] לאחר מכן קניתי לחם בשווי פרוטה וכמה שזיפים. נשכבתי בחאן ושקעתי בקריאה ולאחר מכן בשינה עד 04:00 לפנות בוקר. או אז הלכתי לראש הגבעה וצילמתי את חומות העיר מכיוון דרום. הטירה נמצאת מאחורי הגבעה, משמאלה. ירדתי לתוך הבקעה ושוב עליתי לגבעה. צילמתי את מחצית הטירה מכיוון צפון־מזרח בצל מול השמש. צילמתי גם את המחצית הדרומית של הטירה (שניהם מכיוון היבשה).[11] צילמתי גם מכיוון צפון־מזרח במרחק רחוק יותר מהצילום הקודם, אך באותה מגבלת אור כמו בצילום הקודם. בכך ניצלתי את מלוא סרט הצילום שהיה במצלמה.

הסרט הבא שמור לרוּם קַלְעַת, קלעת אל נֶג'רוּ וחלב. השן די כואבת. לאחר מכן נשכבתי לישון, אך לא לפני שהחלפתי בחדרי את הסרטים במצלמה. היטבתי לישון לעומת הלילה הקודם, אך שנתי לא ערבה לי. שוב האשמה כולה בזבובי החול.

יום ראשון, 23 ביולי: מצב הרגליים השתפר. קמתי בסביבות 04:00, שילמתי עבור שהותי בחאן וירדתי למזח. קניתי לחם במחיר שני מֵטָליק[12] ואכלתי אותו בעודי ממתין לסירה. פגשתי את שֵמאלִי, שאמר שעכשיו אין עבודה בכל ג'רבלוס. הוא הביא עימו מסר מדָהוּן שבקַלְעַת עצוב מאוד.

לאחר מכן יצאתי לדרכי מבירְגִ'יק לבֶּלקיס. הדרך בצוקים עולה ויורדת. דבר אין בבלקיס.

הדרך ממשיכה להיות רומאית ובמקום אחד כמו צוללת אל תוך סלע לאורך כמה יארדים. בהמשך הכביש יפה מאוד למשך שעה או שתיים. או אז הדרך לאורך גיא עמוק מלא עצים ועצי פרי עד לשַרד'עָת, כפר יפה שבו הסתכסכתי עם המוכתר — הוא דרש ממני אישור רשמי וסירבתי לבקשתו. הוא איים לעצור אותי ואז התנפלתי עליו והכיתי אותו שוק על ירך. לסיום הוא נשק את ידי, דמעות בעיניו, והבטיח לא להשתובב יותר.

המשכתי עוד שעה לקְרַחתָן ושם ניגשתי לבית המוכתר. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, הגם במעט ביישנות כי המקום רחוק מנתיבי הסיירים הרגילים. הכפר בנוי על מדרגות העולות בצידו הצפוני של עמק צר שוקק מים זורמים, הזורם מזרחה אל תוך נהר פרת. רחש הרוח המערסלת מטה מעלה את העלים מזכירה לי את החרוז של המשורר בלֵייק[13] המחול האין־סופי של העלים. חשבתי רבות על ירושלים שלו ואני חייב לסדר שעותק יישלח אליי לפני החורף.[14]

הכפר כולו דובר טורקית למעט גובה מיסים ערבי, שוטר שמוצאו מביירות ועוד שניים או שלושה דוברי ערבית. בשעה 18:30 אכלתי בורגול ובשר מבושלים במשמשים, ושעועית עם לחם ברמה ירודה. ואז, אחרי השעה 21:00, ואחרי הקפה, הביאו לי שמיכת טלאים מרהיבה הדורה בצבעי לבן וסגול, שמתחתיה ישנתי עד עלות השחר.

יום שני, 24 ביולי: התעוררתי עם שחר ומצאתי כפר רוחש סביב גג בית, שנשטף ברוח סערה חזקה וקרה הנושבת אל תוך מדרון צר. יצאתי לפני השעה 05:00 לכיוון רום קַלְעַת. מצב רגליי השתפר וגם השן במצב טוב יותר. הדרך הוליכה בתחילה לאורך שורות עצי פיסטוק בגדת נהר פרת. נדמה שהיו שם עצי זית, אך עליהם כשל עצי אגס. הפירות גדלים באסופות, ירוקים בשורש ומתחלפים מצהוב לכתום בשוליהם. גודל הפרי כזית קטן.

הכביש סטה מהנהר וטיפס כמו גרם מדרגות בצלע ההר כשעה עד לג'רמסלי, כפר שכולו מערות כמו חבוי בכף אגרוף. משם טיפסתי עוד והנה באחת ירידה תלולה לגדות הנהר מול חָ'לְפָתָה, כפר בארם נהריים. ושם ביתו של הקאימקאם, המפקד הצבאי של רום קלעת. הלכתי לאורך גדת הנהר (לחם ולֶבֶּן — מהבית) במשעול חולי ומסביב פירות ומים רבים בעוד עלי גפן משתרגים מבין העצים ממעל. ההליכה ארכה כשעה. הגעתי לרום קלעת בסביבות השעה 10:00.

מדובר במקום המשתרע על שטח עצום, זוהי עיר יותר מאשר מבצר. תחילה התגלה חלק מתעלת מים גדולה החצובה בסלע והמנתקת את חצי האי מהחלק הדרומי של השטח. ומשם מקטע מבוצר של חומת הפרת בגובה שישים עד תשעים רגל בנוי מסלע חצוב. ואז נאלצתי לצעוד לאורך נחל צדדי שזרם בבקעה כדי להגיע לשער המקום. בנקודה זו נדרשתי לצלוח אבני מדרך רחבות, מתחתיי נחל מים רדודים הזורמים בשטף.

פעם היה שם גשר. סיירתי בצידו הרחוק של העמק הקטן עד למחצית הדרך. צילמתי מראה כללי בזווית רחבה ובתצלום צידו של הנחל, ההרים והפרת. צילום שני בהמשך ועוד צילום בזווית רגילה בצפון־מזרח ובו המקטע המבוצר בעמק בצפון־מזרח. רוב הצילום בצל, ייתכן שהתוצאה קצת מעורפלת. משם ניגשתי לפתח העמק וצילמתי את אחד מהחלקים הקדמיים של נהר פרת. בקדמת התצלום בניין קטן דמוי באר מכוסה כיפה.

חשתי ישנוני, אז הלכתי למערה וישנתי עד השעה 14:00. קמתי ואז צילמתי בעדשה מקרבת את חרכּי הירי מהזווית הצפון־מערבית בהגדלה פי 13 עם צמצם F22 וזמן חשיפה 12 שניות בעדשת Normal, כלומר עדשה של 1/50 מ"מ. זה היה תצלום בהגדלה של שלושה חרכי ירי. כמו כן צילמתי את כל שורת שישה עשר חרכי הירי בצמצם F11 ובחשיפה של חצי שנייה. שני התצלומים צולמו מהצל ועם צילון. חרכי הירי האלה מרשימים מאוד וארחיב על כך מאוחר יותר.

אחר כך ירדתי אל תוך הטירה (יורד ועולה!) דרך חמישה שערים, כולם כפולים ומוגנים על ידי צריחים, בהמשך ישיר לחצר החיצונית. ומשם נמשך מעקה צר מצפון לדרום עד לשער הדרומי. בוני המקום הזה לא היו שבעי רצון מהקיר בגובה תשעים רגל הניצב בזווית ישרה של תשעים מעלות ולכן בנו תעלת מים מסלעים מחוץ לקיר: כיום הרווח בין השניים התמלא בחומרים מהקירות ומבית הקברות. הטירה כולה ממוקמת בנקודה צרה של חצי האי. טור הרים סלעיים מצביעים במדויק על צפון מול דרום. היא מוקפת ממזרח על ידי נהר פרת, ממערב על ידי המֶזְמָן סוּ — נהר קטן וגם מצפון, וכך הדרום הוא היחיד שאיננו עמוק. פסגת ההרים כנראה בגובה 300–400 רגל. אלה הגבהים הגבוהים ביותר בצד הדרומי של הטירה, אך הסלעים מעבר לה מצפון ומדרום משקיפים מטה עליה במרחק סביר למדי. חומות הטירה במזרח ובמערב נמשכות עד כמחצית הדרך לטור ההרים ובחלק הפנימי, לידם, הריסות וסלעים עד לשיאי הגבהים. הנקודה הגבוהה ביותר מגולפת מלאכת מחשבת ואולי היו שם ארמון או כנסייה. המקומיים אומרים שמדובר בצריח מסגד מוסלמי, אך זה אולי מתקופה מאוחרת יותר שכן לא כל הקישוטים הם אמנות ערבית. הבניין בפינה הצפונית של פסגת ההרים הוא מסגד וחצר מרוצפת סביבו. בין זה ובין הארמון הכול הרוס למעט כמה קונסטרוקציות משנֶה ומרתפים עמוקים החצובים בסלע. המראה מוגבל, אך מרשים בעוצמתו.

הכפר הנוכחי נמצא מעבר לנחל, בגדה הצפונית בנקודה שבה הוא פונה מזרחה ומערבה ונמשך עד לנהר פרת. יש שם עצי צפצפה ורעש מים. טור ההרים בקצהו הדרומי הוא ברוחב של כשלושים רגל ממש בפסגתו. משם נחתכים כתשעים רגל בכיוון מטה ומגיעים לשביל ברוחב כשמונה רגל כמו "התער" של וסטמורלנד. התעלה מסביב ברוחב שישים רגל. צילמתי אותה מצד הפרת בנקודה בטירה כשלושים רגל מעל קצות התער. התצלום אינו משביע רצון, אך מספק מראה נחמד מאוד של זרימת המים בקרקעית הנחל.

לאחר מכן עזבתי את הטירה, בשעה 18:00. הייתי עייף מאוד, אך חשתי את ההדר העצום של המקום וחציתי שוב את נחל המֶזְמָן סוּ בעודי מדלג על אבני המעבר המטורפות — הן היו הקשות ביותר שעליהן צעדתי אי פעם. הלכתי לכפר הקטן (קָסָאלָה) לבית של מוחדר. הוא נעדר מהמקום, אך קרוב משפחתו ובנו העניקו לי את "כבוד האכסנייה". הם התגוררו מתחת למחסה הנתמך על ידי ענפי עץ אלון ומוטות של עצי תאנה, וישנו למעלה. בערך בשעה 19:00 אכלנו לחם, דייסת חיטה ולבן, ובורגול מבושל עם פלפל וצלפים. ואז — שכבנו לישון בסביבות 20:00, די בהצלחה, אך לא כמו בלילה הקודם שכמו נשכח. אולי מיטיבים לישון תחת כיסויי משי בצבעי לבן וסגול.

יום שלישי, 25 ביולי: קמתי ב־03:45 (עלות השחר), התרחצתי בנחל, אכלתי מלפפון וקיבלתי שיעור באפיית לחם מהנשים. דרך אגב, אין איש בכפר היודע מילה בערבית וזה בהחלט מקשה עליי. הכול טורקי טהור ופירושו של דבר אנשים מכוערים מאוד, נראים כסינים בעלי עיני דג, אפים רחבים ושפתיים מעור דק, רחבות וקפוצות.

ביליתי זמן מה ברישום דבריי אלה ואז נשארתי לאכול כי אין מגורים בסביבה מלבד יושבי המערות בין כפר זה והמקום שבו אני עתיד לעצור ללילה. אכלתי בורגול ולחם. התחלתי ללכת לאורך הנהר על השביל המערבי עד שהתאפשר לי לצלם את תעלת המים הסלעית וחזרתי לעבור שוב את המעבר המסוכן — אותן אבני מעבר שכבר מוכרות לי בדרכי לטירה.

רגליי לא במצב טוב והשן מכבידה על ראשי. צילמתי את החלק הפנימי של המגדל, הבנוי מאבן אחת מונוליטית, כולל את המסתור המצורף. רוחב המגדל כשבע עשרה רגל בין צדדיו. מדובר בשער השלישי אם סופרים מבחוץ. גם השער הרביעי מונוליטי, אך אין חשיבות לצילום כי לו רק קשת אחת. החמישי הוא שער דו־קשתי בסגנון ערבי נאה מאוד. כל מלאכת חציבת האבן של הכניסות היא ערבית וטובה מאוד. כולם גם יחד מהווים את מערכת הכניסות החזקות ביותר והחכמות ביותר בעולם.

השיטה שבה הדרך מתפתלת סמוך לרוב השערים חכמה מאוד — כדי שיקל לפקח על התנועה והפניות בזווית של 90 מעלות. לא נראו פתחים סמויים ברצפות חרכי הירי, עד כמה שאלה נשתמרו, ואין שערי ברזל מתרוממים. בזווית הצפון־מערבית החללים של חרכי הירי קטנים מאוד בפנים. יש רק חרך ירי אחד מלפנים ואין כזה בצדדים.

תוך קשיי תאורה נעשה ניסיון לצלם את פנים המסתור שאיתו הם מקושרים. קיים עוד מסתור תחת המסתור הראשון ובו חרכי ירי נוספים. בוצע ניסיון לצלם את התער במבט ישיר מלמעלה.

העדשה לא הייתה רחבה דיה כדי לכלול את כל תעלת המים ולכן החלק התחתון נחתך מהתצלום. חרף זאת נותר מספיק בתצלום כדי שיהיה מובן.

שיפרתי את המראה החיצוני שלי ואז נכנסתי למסגד בחלק הצפוני של כותרת רכס ההרים. הוא פשוט למדי והתאריך 1226 רשום בספרות ערביות על דלת צדדית. המסגד נבנה כנראה בתקופה מאוחרת יותר. המקום מלא כולו הריסות ערביות. נותרו רק חלקים מהיסודות הביזנטיים. עזבתי את הטירה בשעה תשע בבוקר דרך דלת אחורית במגדל שעל גדת הנהר והלכתי לחַ'לפאתִי. בדרכי שמתי לב כי כדי לשחות אנשים משתמשים בקליפות גדולות וקשות של פירות מתאימים במקום עורות. "רפסודות". במקטע זה הפרת הוא נחל קטן ואינו דומה לנהר הזורם במהירות בהמשך הערוץ. מול ח'לפאתי רשמתי סיכום זה. לאחר מכן טיפסתי במעבר צאן בעמל רב ובהמשך ירדתי במדרון סלעי ארוך של מדרגות שבורות — כחמש מאות רגל — אל תוך בקעת הפרת. שלוש שעות עבודה מעייפות מאוד. הלכתי קדימה במרץ רב ובמהירות דרך אֶנֶש, קַאצ'טִין ושַרדָק עד שהגעתי לבֶּלקיס — הליכה ארוכה של 27 מיילים אם כוללים את מעבר הצאן. הרגליים פצועות אך אין נזק נוסף. האורך הממוצע של צעד אחרי השעה הראשונה — 2 רגל ו־7 אינטש; לאחר מכן הוא הלך והתארך עד שבשעה האחרונה האורך היה 2 רגל ו־9.5 אינטש.

בבלקיס פניתי לבית השיח' שהפגין הכנסת אורחים. אכלתי בשעה שמונה בערב בורגול, שִינֵנֶה ולחם.

ישנתי באופן יוצא מן הכלל.

יום רביעי, 26 ביולי: קמתי בסביבות 04:30. שעה מאוחר יותר יצאתי לנִיזִיבּ. הדרך הובילה אותי תחילה להרים ולאחר מכן מעל נחל נעים שוקק מעיינות. עברתי כרמי זיתים, כרמי גפנים ושדות עולש בדרכי לניזיב מרחק שעה וחצי. שם קניתי לחם במחיר שתי פרוטות וקצת ענבים ועליתי לגגו של חאן לאכול. עזבתי בסביבות 10:00 לאחר שלגמתי משרבט קפוא של מי ורדים, שילמתי כמובן מֵטָליק אחד, ירדתי לגשר שמעל נהר קֵזִים. שתיתי עוד מהמשקה והלכתי לכפר שיח' — הכפר של אחמד אפנדי שאיתו יצרתי היכרות בפעם האחרונה שביקרתי בסוריה. החלטתי עוד קודם לא לצרף אליי שוטר כפי שביקשתי שיצורף אליי מבירג'יק. היום הרגליים כמעט נרפאו: הפצעים והמוגלה על ידי גם כן נרפאו. מכאן שנותר שפע מכוחי שעליו אוכל להישען. עם זאת, קשת כף הרגל הימנית שוב קרסה. אני מעריך שלעולם לא אוכל להתגבר על התרסקות הרגל לאחר שנשברה. היא כואבת מדי בוקר ולאחר כל מנוחה, אפילו קצרה.

אחמד אפנדי קיבל אותי בזרועות פתוחות והגיש לי נזיד סמיך של בורגול ובצלים בתבלינים, ולבן לריענון. לא רע למעט ריח הבצלים שדבק בי מאז. עברתי איתו על תולדות טורקיה (הוא משכיל) וירדנו יחד למעיין ולגינה מרחק כמה דקות מביתו. דיברנו ושתינו כל אחר הצהריים.

נראה שהוא אוהב ערק! עם שקיעת החמה חזרנו לביתו, ישבנו ודיברנו בעוד הוא סופר חרוזים ומעשן. קפה הוגש לפעמים, שהחזיק אותנו עד 20:30 כאשר הוגשו לנו אורז ועוף עם לבן קפוא ולחם. אחרי כן הלכנו לישון. ישנתי היטב עד עלות השחר.

יום חמישי, 27 ביולי: קמתי בסביבות 05:00 ואחרי קפה ופרוסת לחם יצאתי לדרך, בשעה 06:00. הלכתי שעה וחצי ליָארִים טֶפֶּה — מקום מעיין גדול שמימיו נותבו לאגם וסביבו נבנה סכר.

לפני שעזבתי את כפר שיח' קניתי פסלון של סוס עשוי ברונזה שנמצא בשדות הסמוכים במחיר רבע מֵד[15] המשכתי לתל באשה, שם עצרתי רק כדי להציץ על המקום שהוא גדול מכפי שהיה. פניתי מייד שמאלה לטְשפְלִיק למהלך ארבע שעות על כביש ג'רבלוס.

השטח מסביב משעמם כולו. ניסיתי למצוא חותמות בכל כפר, אך לא מצאתי כל דבר ערך. היו שם רק כמויות של הסוגים הרגילים. המחירים גבוהים ביותר במחוז בשאר. רגל שמאל לגמרי בסדר ואילו רגל ימין במצב גרוע. הפצע מפריש מוגלה כל היום. העקיצה על יד ימין מתחילה להיות מוגלתית ואילו יד שמאל הבריאה לגמרי — עניין של שלושה שבועות. ועכשיו אני מתקרב באיטיות לאזורים שהם יותר "ערביים"; כמעט כל אחד כאן יודע מילים אחדות בערבית. מאז עזבתי את בירגִ'יק ידעתי יותר מילים בערבית מכל אדם אחר שפגשתי: חוץ מילד אחד מול חַ'לפָאתי.

בשעה 15:00 הגעתי לתל עִיסָאוּ על כביש חלב-בירג'יק. עייף מאוד. המשכתי שעה ומחצה, אך טעיתי בדרכי שאמורה הייתה להוביל אותי ליָאסוּף בֵּיי. לבסוף ישנתי בנוּגלוּרי. מקום קטן — תל חרבות ממש לפני תל קֵר. נכנסתי לבלות את הלילה אצל השיח'. הוא איש עני אך מכניס אורחים והיו לו בראשו כמה רעיונות טובים. למשל, הוא התבטא בתקיפות באומרו שכל אדם חייב לדעת לקרוא. הילד שלו לומד עכשיו. ב־19:00 אכלתי בורגול, לחם ומשקה אָיירָן. נברתי בכמה עתיקות ושכבתי לישון.

יום שישי, 28 ביולי: אחד בשעבאן,[16] החודש הבא הוא רמדאן. עם שחר קניתי שתי אבנים בשבעה וחצי פיאסטר. מצאתי גברים שסירבו לי במהלך הלילה, אך המתינו לי בבוקר. האחד הוא חותם עגול וקטן ועליו שתי דמויות ועץ קדוש ביניהן. השני הוא קמע מאבן אדומה (חותם בחֵמר) של בעל חיים: שור, חתול, כבש, סוס וכיו"ב. הם היו בתוך קערה חיתית קטנה מתקופת כרכמיש (Watergate House),[17] הטובה ביותר שנלקחה מהתל של הכפר. עזבתי את נוּגְרי ב־05:00 בקירוב והלכתי שלושת רבעי שעה לכפר ובו פסל אבן של אישה המחזיקה את שדיה. התברר שמדובר בפסל עלוב מהתקופה הרומאית המנציח את המוות. המשכתי לתל קֵר, שם אכלתי לחם ולבן עם נכבד הכפר. משם להוּלמָן והלאה ליוסוף בֵּג, תַּל אל שָעֵיר והמעיין הגדול בעמק ליד גֵ'רַבְּלוּס. הגעתי לשם ב־12:30 ונשארתי עד 16:00. התרחצתי והתגלחתי, עסקתי בתיקונים וכתבתי את הקטע הזה. מכאן המשכתי (כשעה וחצי) לג'רבלוס. שאלות מודאגות בכל מקום: אם תהיה יותר עבודה ומתי תגיע הרכבת.

הגעתי לג'רבלוס בסביבות 18:00. התכבדתי בקבלת פנים ענקית מכל הכיוונים. הנשים של ההוֹגָ'ה החלו לטאטא ולנקות את כל המקום ברגע שראו אותי מעבר לגבעות.

שבת, 29 ביולי: קמתי בזמן לצפות בעלות השחר מעבר לגבעות ארם נהריים.[18] המראה יפהפה בצבעיו כמו שמישור כרכמיש נראה תמיד. שלחתי אדם לתל חאלֵש לפגוש את רועה הגמלים כדי לברר איתו למה המֶלֶט לא הגיע. הוא מצא כי האיש אינו בביתו וגם אין סימן למלט. לכן יצאתי לדרך לכיוון קלעת במטרה למדוד את רצפת הארמון. הוג'ה היה איתי בתחילת הדרך, אך מצב רוחי הנרגז החמיר בימים האחרונים באופן פתאומי ולכן המשכתי לבד. ואז התפתח לפתע התקף חריף של דיזנטריה. המשכתי לקלעת, מצאתי מקום בודד ונשכבתי על גבי משעה 08:00 בערך עד שעה 14:30. בסביבות השעה 15:00 קמתי וניסיתי להתלבש, אך התעלפתי לשעה, ושוב כאשר ניסיתי בשנית. בנסיבות אלה חששתי להתקרב לשפת הבור כשבידי סרט המדידה ולכן לא יכולתי לעבוד. אחרי 17:00, לאחר הליכה קשה מאוד, הגעתי לכפר. החלטתי לפתוח קופסת ארואורוט[19] ובו בזמן לשלוח מישהו עם מכתבים לבירג'יק עוד באותו לילה כדי שיחזור עם כרכרה. אין לי כל אפשרות להמשיך בהליכה במצב זה. אני יכול בקושי להרים יד כדי לכתוב דברים אלה. כאשר התעלפתי חלמתי על חלב וסודה! אני מעריך שזכיתי בברכה שמימית מכל גבר, אישה, וילד במחוז אך יכולתי לראות בפועל רק מחציתם ולכן השבתי בתודה מנומסת ככל שיכולתי. ניזון מהתרופה ומחלב בסביבות 18:00. שכבתי לישון על הגג בשעה 20:00 וישנתי היטב.