"הכול בסדר?״ אמא רצה אל גבי בדאגה ובידיה שני ספלים של שוקו.
כן, ענתה גבי בשקט. כפות ידיה הזיעו. אמא, השוקו נשפך.
״את שומעת אותי? הכול בסדר?״
כן.
״גבי, תעני לי, את בסדר?״
כן! גבי קראה בכל כוחה. מוחה התערבל, זלג מבעד לגולגולת כמו השעונים של דאלי.
״גבי!״ אמא זעקה ומיהרה לטלפון שבחדר העבודה. גבי שמעה אותה מן הסלון: ״שער ברזל בכניסה וצמח מטפס על קיר הבית. הבניין השלישי משמאל, הרצל 4, ליד הכיכר, בבקשה, בואו מהר, הבת שלי איבדה את ההכרה!״
אמא, הכול בסדר. בואי נשתה את השוקו.
״היא לא מגיבה. גבי, גבי!״ אמא רכנה מעליה, ״היה לה חום בבוקר. שלושים ותשע נקודה שמונה. כן, נתנו לה אקמול. היא ישבה על הספה וראתה טלוויזיה ופתאום הפסיקה להגיב.״
את יכולה לנתק אמא, אני בסדר.
״לא, לא היה שום דבר חריג לפני כן,״ אמא מלמלה, ״היה לה חום, כן. אמרתי לך. חוץ מזה, כלום. הייתי במטבח ושמעתי חבטה.״
רק נשכבתי על הספה, אמא, תראי. אני בסדר.
״רצתי אליה. כן. ראיתי שהיא לא מגיבה. לא, היא לא נפלה בכלל. למה היא לא מגיבה לי?״ אמא צעקה.
אני מגיבה, אמא. אני שומעת אותך.
״היא רעדה קצת, עכשיו כבר לא רועדת.״ אמא התיישבה לצד גבי עם הטלפון והניחה יד על מצחה, ״היא לא חמה. אני מפחדת למדוד לה חום עכשיו. האמבולנס בדרך?״
אני כבר מרגישה יותר טוב, גבי התאמצה לדבר מבעד לערפל הסמיך שעטף אותה. הגוף שלה נזל על הספה כמו לא היה לו רצון משלו, נטמע בכיסוי העור הדביק.
״אני מתחננת, תגיעו מהר.״
אמא, אין צורך.
״היא הפסיקה לרעוד. עכשיו היא רק בוהה. אלוהים, נראה לי שאין לה דופק. בואו!״
גבי הקשיבה לליבה הולם במהירות.
״אני לא יכולה לעשות את זה לבד.״ אמא מיררה בבכי, ״היא לא נחנקת, רק בוהה. גבי, גבי!״ אמא נופפה בידיה מול עיניה.
זה עושה לי כאב ראש.
״גבי, גבי. בבקשה, תגיבי לי. תלחצי לי את היד. תמצמצי. בבקשה,״ אמא חפנה את כף ידה.
אני נופלת.
״כן, אני כאן. האמבולנס עדיין לא הגיע. היא כבר ממש חיוורת. בבקשה, תמהרו.״
אני משתדלת, אמא.
גבי הטתה את ראשה אחורה ועצמה את עיניה.
הכול לבן. מרצד, דוקר. סיבים דקיקים נושרים מעץ עב גזע, נלחצים אל העור, ומרפים. הרוח שורקת. חליל רועים במרחקים מזמין לחזור אל העבר. בעצים פועם הפעם, צלילי חיים שלא נחיו עדיין, ובכל זאת הם ברורים ונהירים כעמודי אורן כהים. דנדון פעמונים קורא ליער – התעורר. בין העצים פורטות זרועות הרוח, האין מתפשט.
קרחת יער יתומה. ערוגת בר. שלט. "בית". מאחוריו – עצים. אורות ניאון זולגים מן השמיים, בנקישות גזעים מפוארים וחלולים. מקצב מכה ביער. רשרוש הענפים, ציוץ הציפורים, נקישות נקר בקצב מסחרר. חריקת עצי היער מהדהדת בחבלי הענפים הרוטטים. אי שם רועד הדהוד נבוב, אולי אבוב, תפילה ללא קול של הגוף, ומבקש לשמוע עוד מן הצלילים המהפנטים.
לנשום אל הריאות החלולות, להזרים בעורקים את פעמוני היער. המנגינה מפלסת דרך במבוך ורידים. פוערת בהם סדקים, חורטת את עצמה לדעת. הידיים חובטות בכל מה שמפיח צליל – בענפים, ברוח, בגוף המוטח מעלה-מטה. מעלה-מטה.
עם פעימת הלב היער נפתח בתרועה, עם נשיפת אוויר עלה נושר. רבת תהודה מפציעה המנגינה מבעד לעצים, כתזמורת ובראשה מנצח האוחז בחרב. המנגינה שורטת את העור, הולמת ברקות. שומטת את הגוף. ריחוף, ערבול. הגוף שואף להישען על גזע עץ, להיטמע באדמה, להיטמן בה. רק להפיג את הצלילים, לתת לו מנוחה. כי אין יותר מנוחה בעולם. אין קרקע. אין לאן לברוח.
ובכל זאת, הגוף רוצה להישאר לנצח בצל עצי היער והמנגינה. בניחוח צוף מתוק המנגינה נפערת בזמזום, פותחת סדק צר אל נבכי הצלילים המרובדים. אפשר לשהות בהם לרגע, דביק ומתקתק, חומק בין עלים ואז נמוג. או אז הגוף קמל אל תוך עצמו, כפות הרגליים נעשות לאבן, הידיים דוחפות ענפים, מסיטות צמרות. הזרועות מבקשות להניף את היער לשמיים. המנגינה חדלה, אך עדיין נותרה תקווה המנקרת בגזעים המתוחים. המנגינה קיימת. בין כפיסי עץ רטובים, או חבויה בפרח בולעני. אין איש. רק מנגינה פוקעת עורקים, ושוב דועכת ונהיית לעץ, או אצטרובל. כמו על פי תווים שנכתבו מראש, הרוח פורמת את המנגינה ללא מנוח.
על רקע שובלי ניאון, הומה השקט.