חי במלחמה

פרק 2
 

בסוף 1961 התגייסתי עם בני המחזור שלי מהפנימייה. נשלחתי, לבקשתי, לצנחנים, לגדוד 890. זו היתה העדיפות השנייה שלי. הראשונה היתה לצאת לקורס טיס. אבל הייתי בן יחיד ויתום מלחמה, ואמי סירבה לחתום על הסכמה. בסוף, אחרי ויכוח ארוך ומר ובטונים גבוהים, התפשרנו והסכמנו שאשרת בצנחנים. אמי אמרה שאני טיפש ו"שוויצר" בדיוק כמו אבי, אבל חתמה על טופס ההסכמה.
בסיום קורס קצינים השאירו אותי בבה"ד 1 כדי להדריך חניכים אפריקאים שהגיעו להשתלמות צבאית בישראל. היו אלה אידי אמין,  ואיתו עוד כמה אנשי צבא אוגנדים אחרים שעברו קורס צניחה והיו אמורים לעבור גם קורס קצינים מזורז. נבחרתי להדריך אותם כי האנגלית שלי היתה טובה יחסית, אבל סירבתי. רציתי להיות קצין קרבי, ושום אופציה אחרת לא באה בחשבון מבחינתי.
למזלי, בדיוק באותה עת התמנה מוטה גור למפקד חטיבת גולני, שהיתה אז בצרות צרורות ולא ממש תפקדה. זאת, בעיקר בגלל רמת מוטיבציה ירודה של החיילים ומורל נמוך של המפקדים. חיילי גולני היו אז בתחתית סולם היוקרה הציבורי וגם בתחתית שרשרת המזון של צה"ל בהקצאת משאבים ובאיכות המשימות המבצעיות שהוטלו על החטיבה.
הצנחנים, לעומת זאת, היו האצולה וזכו להעדפה כמעט בכול. מוטה גור, לימים רמטכ"ל ושר בממשלות ישראל, קצין צנחנים, מנהיג סוחף ולוחם שקנה לו שם בפעולות התגמול האגדיות של שנות ה 50, נשלח על ידי הרמטכ"ל דאז צבי צור להשביח את החטיבה המידרדרת. כצעד ראשון החליט מוטה לרענן את שדירת הפיקוד הזוטר בגולני ושכנע קצינים צעירים מהצנחנים שיבואו לבצע את מה שהוא כינה בשיחת הגיוס איתי "משימה ציונית". יחד עם קציני צנחנים רבים הורדתי גם אני את הכומתה האדומה, החלפתי את נעלי הקרפ האדומות, שהיו סמל היוקרה של יחידות העילית, בנעליים השחורות, שסוליותיהן יוצרו אז מצמיגים ישנים על ידי אסירים, והלכתי לשרת כמ"מ בבית הספר למ"כים של גולני בג'וערה.
בדיעבד זו היתה אחת ההחלטות הנבונות בחיי. באותה עת גולני נחשב ללא יותר מישראל השמינית או התשיעית. אם ביחידות הצנחנים שירתו בעיקר ילידי הארץ והקצינים היו בני קיבוצים ומושבים, הרי בגולני שירתו בעיקר בני עדות המזרח, עולים חדשים ממדינות ערב או צפון אפריקה; רובם המכריע לא רק שלא קראו וכתבו בעברית, הם אף לא דיברו עברית. היתה אפוא בעיה קשה לתקשר איתם. עבורי זו היתה התנסות מעצבת. החניכים בבית הספר למ"כים בג'וערה היו השאור שבעיסה, אבל כשהועברתי, בשלהי 1963, להיות סגן מפקד פלוגה בגדוד 13, פגשתי את מי שהיו רוב אזרחי ישראל באותה עת.
לעתים, כשדיברתי עם חיילים, נעזרתי בחייל ששימש כמתורגמן, בדרך כלל מערבית צפון אפריקנית לעברית. היו שם סמים, עריקות, גניבות נשק, ומה לא. בהתחלה זה היה קצת מפחיד. לא ידעתי איך מתמודדים עם בריון מטבריה, לוחם בפלוגה, שהסביר לי בפרוטרוט מה הוא מתכוון לעשות לאמא שלי. אבל העניינים הסתדרו די מהר. למדתי להעריך את החום האנושי שקרן מהם ואת נכונותם האמיתית להקריב את חייהם בשביל המדינה, והם, כבר אחרי הניווט הלילי הראשון, נתנו בי אמון.
ועדיין לא כולם אהבו אותי. באחד משיעורי הכידון שהעברתי דקר אותי חייל. היה ברור שבכוונת מכוון הוא נעץ את הכידון המוצמד לקנה הרובה עמוק בזרועי הימנית. מבלי שנדברנו על כך בינינו, הלוחם ואני דיווחנו על האירוע כעל תאונת אימונים ותו לא. אבל אחרי שחזרתי מכמה ימי אשפוז ברמב"ם, באחד הלילות, הוצאתי אותו מהאוהל, ובאגרופים חשופים סגרתי איתו חשבון. כך, על פי קוד הכבוד שהיה אז בגולני, נעשיתי ראוי באמת לפקד עליהם.
בליל חורף סוער אחד, ב 1964, מצאתי את עצמי שוכב מאחורי טרסת אבנים נמוכה בשולי רמת הגולן, אצבעי על הדק המקלעון. משני עברַי שכבו כ 20 מלוחמי הפלוגה שלי חמושים בבזוקות (מטולי רקטות), מקלעים ורימוני עשן. כמוני הם לא הסירו את מבטיהם מחרכי הירי שבבונקרים של המוצב הסורי, במרחק כ 50 מטרים בלבד מאיתנו. בשדה שמאחורינו היו פרוסים שאר חיילי הפלוגה שלי. הם כרעו על ברכיהם ותלשו מהאדמה מלוא חופנים גבעולי צמח פול צעירים. הם נעו אחורה, תולשים ומשליכים, משתדלים למהר אך נעים בלי להקים רעש שימשוך את תשומת לב החיילים הסורים למה שמתרחש ממש מתחת לאפם. השדה שבו היינו היה צמוד לקו שביתת הנשק בין סוריה לישראל, למרגלות רמת הגולן; הסורים תבעו ריבונות על אותה חלקה ושלחו חקלאים לעבד אותה כדי לחזק את טיעוניהם בפני משקיפי האו"ם. כשהפול צמח נשלחנו לעקור אותו כדי להפגין שישראל היא הריבונית בשטח הזה.
באותה עת שררה מתיחות רבה בקו שביתת הנשק סוריה ישראל. הצבא הסורי הפגיז יישובים, וחייליו חטפו ורצחו ישראלים מתל דן שבצפון ועד עין גב שבדרום הכנרת. מטרתם היתה לעצור את העבודות על מוביל המים הארצי מהכנרת לנגב, שהיו בשלבי סיום. במקביל גם ניסו הסורים להחיל בכוח את ריבונותם על השטחים המפורזים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק מ 1949. אחד השטחים הללו היה "חלקת 60 המטרים"; שטח קטן של אדמת בור בשולי עמק החולה שהיה ממוקם ממש מתחת למוצבים הסוריים שבתל אל אחמר (היום   תל שניר). בוקר אחד הבחינו אנשי הקיבוצים כי בסביבה יש צמיחה עבותה של צמח הפול. היה ברור כי הסורים הכשירו את השדה בחסות החשיכה, וזרעו אותו כדי לקבע עליו את ריבונותם.
אלוף משנה אריאל שרון היה אותה תקופה ראש מטה פיקוד צפון, סגנו של אלוף הפיקוד, אברהם יפה. הרמטכ"ל אז היה יצחק רבין. כולם איכרים שהפכו לגנרלים בתוקף הנסיבות, אבל בלבם נשארו אנשי אדמה שהאמינו בציונות של עוד דונם ועוד עז. רוב אנשי הצמרת הצבאית של צה"ל באותה עת היו כאלה, אבל יחסו של שרון לאדמה גבל ממש באובססיה. החינוך הבלתי מתפשר שקיבל מהוריו בכפר מל"ל לא השאיר שום מקום לפשרות בכל מה שקשור לאחיזה בקרקע. עובדה זו השפיעה עמוקות על תפיסתו האסטרטגית והטקטית כחייל, על אורח חייו וגם מאוחר יותר על תפיסת עולמו והתנהלותו כפוליטיקאי. אנשי הקיבוצים שהכירו היטב את שרון הזעיקו אותו לראות במו עיניו את הפול בחלקת 60 המטרים בידיעה ברורה שהוא לא יוותר ויֵדע להניע את גלגלי המכונה הביטחונית בכיוון הרצוי. זו היתה אז השיטה: עובדות בשטח קובעים לא בדיבורים ובמשא ומתן אלא במעשים. מטה הגדוד, יחד עם קצינים רבים אחרים מיחידות שריון ותותחנים, התכנס לתדריך בחורשת טל. אריאל שרון, ניצב ליד מפה מכוסה ביריעת ניילון ובסימנים טקטיים כחולים (כוחותינו) ואדומים (הסורים), הסביר לנו את מהות הפעולה. היתה זו הפעם הראשונה שבה פגשתי פנים אל פנים את האיש ששמו היה כבר מזמן לאגדה. אני מודה שהייתי נרגש כמו רבים מהקצינים הן מעצם המפגש והן מן עובדה שאני עומד לצאת לפעולה בפיקודו.
על הפלוגה שלי הוטל להיכנס בלילה שלמחרת לחלקת 60 המטרים ולתלוש עד היסוד את שתילי הפול שהסורים זרעו בה. שאר הכוחות אמורים היו לחפות עלינו ולחלץ אותנו במקרה שהסורים יבחינו בנו ויפתחו עלינו באש. למרות שחלפו מאז יותר מ 40 שנה, אני עדיין זוכר היטב את טעמו המתכתי של הפחד שמילא את פי למשמע התוכנית. הכרתי היטב את תל אל אחמר, שהיה אז מתחם סורי מבוצר היטב ובו חיילים רבים ונשק כבד. שרון המשיך וציין כי עמדותיו הקדמיות של המתחם נמצאות במרחק עשרות מטרים ספורים מפאת השדה שבו נתלוש את הפול. לכן יתמקם כוח חיפוי קרוב, בין החיילים שיעבדו בשדה לבין העמדות הקדמיות של הסורים. תפקידו יהיה לתת מכת אש מיידית היישר אל תוך חרכי הירי של עמדות המוצב כדי להעניק שהות לחיילי הפלוגה, התולשים את הפול שבשדה, לרוץ אחורה ולתפוס מחסה בוואדי עסאל הסמוך. אחר כך יחולץ גם כוח הרתק לוואדי בחיפוי טנקים, מקלעים כבדים ורימוני עשן שאנשיו ישליכו לכיוון המוצב הסורי. כשהתדריך הסתיים החליט המג"ד, יהודה גולן, שאני אהיה מפקד החיפוי הקרוב, בעוד שהמ"פ ראובן אליעז (רובקה) יהיה עם החיילים התולשים בשדה.
למחרת, שעות אחדות לפני שיצאנו לפעולה, חילקו לנו אנשי הפיקוד מדי משטרה אזרחית וכן רימונים, חלקי חגור ותחמושת שסומנו כתוצרת צבאית בריטית. הוזהרנו שלא להשאיר מאחור כל פריט אישי שעשוי ליפול בשטח ולזהות אותנו כחיילי צה"ל. הדבר נחוץ, הסביר שרון, כדי למנוע הסתבכות מדינית. אסור שלסורים תהיה הוכחה כלשהי שתאפשר להם להתלונן באו"ם על כניסה של כוח צה"ל לאזור המפורז.
הלילה שנבחר לפעולה היה גשום וסוער במיוחד, וזאת כדי להקטין את הסיכויים שנתגלה. כשהיינו כבר ערוכים בנקודת היציאה, הופיע פתאום שרון וקרא למג"ד, רובקה, ולי. עמדנו בגשם סוחף כששרון מספר לנו שרק במאמצים רבים הצליח לשכנע את אלוף הפיקוד והרמטכ"ל לבצע את הפעולה. הוא דיבר בזלזול גלוי על ראש הממשלה, לוי אשכול, שלא רצה לאשר את המבצע, ועל כך שרבין הצליח לבסוף לשכנע אותו. "אני יודע", אמר, "שיש מי שעלול לחשוב שזו פעולה גם מסוכנת וגם מיותרת, אבל אתכם בוודאי לא צריך לשכנע עד כמה זה קריטי שלא לתת לסורים לרכוש בעלות על השטחים המפורזים".
אחר כך, בשעות הארוכות שבין שמונה בערב לשלוש לפנות בוקר, כששכבנו רטובים ורועדים מקור מתחת למוצב הסורי, עלו בי הרהורי כפירה. ראיתי את הבלחי פנסי הרוח והאש שהחיילים הסורים הדליקו בעמדות כדי להתחמם, והתפללתי שהם לא יבחינו בנו ובחיילי הפלוגה התולשים פול ממש מאחורי גבינו, ושהפגנת הריבונות הזו לא תיגמר במרחץ דמים.
אבל הכול עבר בשלום.
ובכן, כמעט הכול.
כשחזרנו לפנות בוקר לשטחנו, בעת מסדר פריקת הנשק, סיפר לי אחד החיילים שחסרות לו שתי מחסניות. הוא שיער שהן נפלו לו מהחגור כששכבנו ליד הטרסה. כשדיווחתי על כך בתחקיר, פניו של שרון הרצינו. "אסור שהסורים ימצאו את המחסניות האלה", הוא אמר קצרות. "אם הם לא יגלו אותן במשך היום, אתה   והוא הצביע עלי   תלך הלילה עם החייל חזרה לטרסה, תחפשו את המחסניות ותביאו אותן". שרון ידע היטב שהסורים, אחרי שגילו מן הסתם לאור היום את השדה שנתלש, יהיו בלילה הזה בכוננות מוגברת וכי המשימה צופנת בחובה סכנה גדולה לחיילַי ולי. הייתי מותש, ולמען האמת לא הייתי שלם עם הפקודה שקיבלתי, אבל לא עלה בדעתי לערער עליה. הייתי קצין צעיר וכל שאיפתי היתה להיות ראוי לקשרַי המתפתחים עם דור הנפילים שלחם במלחמת השחרור ובפעולות התגמול. נדמה לי שהערכתי לשרון אפילו גברה באותה שעה, מפני שכמפקד הוא לא היה מוכן להתפשר על ביצוע המשימה עד תום, ואף היה מוכן ליטול על עצמו את האחריות לתוצאות.
באותו ערב, בניצוחו של שרון, חזר כוח החיפוי הפיקודי לעמדותיו, ובחצות יצאנו, החייל ואני, לחפש את המחסניות מתחת למוצב הסורי. כשחזרנו כעבור שלוש שעות, שרון כבר לא היה שם. המג"ד סיפר לי שהוא נכנס למכוניתו ונסע ברגע שדיווחתי בקשר את מילת הקוד, שמשמעותה "המחסניות בידינו", ושאנו כבר זוחלים בדרך חזרה לשטחנו.
בניגוד לתחזיות שלי ושל אחרים, הקריירה הצבאית שלי לא האריכה ימים. היא נקטעה בגלל תאוות נקם שבערה בי ולא באה על סיפוקה. באחד הלילות, בעיצומם של הקרבות על המים   מי המוביל הארצי שהקמתו הסתיימה   בין סוריה לישראל, הניחו הסורים מוקשים בדרך הפטרולים שסללה ישראל ושהתפתלה בצדנו, לאורך קו שביתת הנשק, סמוך לנהר הירדן ומקורותיו. בבוקר יצא סיור של לוחמים וקצין מהפלוגה שלי "לפתוח את הציר", כלומר לוודא שדרך הפטרולים בטוחה לתנועה ואינה ממוקשת ושמארב סורי לא התמקם לידה בלילה. אבל הגשש הבדואי, שישב על כנף הזחל"ם, לא הבחין במוקש שהוטמן בתוך שלולית. הגשש נהרג ושניים מאנשַי איבדו רגליים. כמה לילות אחר כך שלח צה"ל שני צוותים של קצינים, האחד מגולני והאחר מחטיבת הצנחנים, לפעולת תגמול. המשימה היתה לגבות מהצבא הסורי מחיר דמים. לשם כך היינו אמורים להניח שני מארבים על דרך הפטרולים הסורית, שהתפתלה בין המוצבים הסוריים, בשיפוליה הדרום מערביים של רמת הגולן, שאז היתה עדיין בידי הסורים. אחרי כמה שעות של טיפוס במעלה הרמה, התמקמנו וחיכינו לרכב סורי. כשראינו סוף סוף הרחק מימיננו אורות מקפצים על תוואי הדרך, התעורר לפתע מכשיר הקשר; שמענו מישהו לוחש, "כלב, אומר שנית, כלב". זו היתה מילת קוד שמשמעותה: "הפעולה מבוטלת, חיזרו לשטחנו".
כעבור דקות אחדות הגיע הרכב הסורי למרחק של מטרים מאיתנו. שכבנו צמודים לקרקע שלא נתגלה, חרקנו שיניים וקיללנו אבל נתַנו לו לעבור. אחר כך קמנו והתחלנו במסע חזרה. קצת אחרי חצות היינו בשטחנו. הייתי נסער. במגורי הקצינים שבמחנה פילון שמעל ראש פינה, שבו התמקם גדוד 13 של גולני, זרקתי את החגור והנשק על הרצפה ונשכבתי בבגדַי על המיטה, בוער מתסכול ומתחושת השפלה. למחרת כינס אותנו המח"ט והסביר כי ראש הממשלה, לוי אשכול, היה צריך לאשר את הפעולה, אלא שהוא היסס, כדרכו, ולא החליט; בין לבין החליט אלוף הפיקוד להוציא אותנו לדרך גם בלי אישור, וזאת בהנחה שראש הממשלה יאשר את הפעולה. כך התנהלו הדברים באותם ימים. בסופו של דבר, כך הסביר לנו המח"ט, החליט ראש הממשלה, אחרי שהתייעץ עם כמה שרים, שלא לאשר את הפעולה; אשכול לא רצה לחמם את הגזרה עם הסורים, מה שהיה גורר בוודאי קרבות אש קשים והרס בקיבוצים שמתחת לרמת הגולן. חמתי עלתה בי להשחית. מהפגישה עם המח"ט הלכתי היישר למשרדו של מג"ד 13 והודעתי ליהודה גולן (אשנפלד), שאני עוזב. ניסיונות השכנוע, כולל שיחה של המג"ד עם אמי, לא הועילו. חודשיים אחרי כבר הייתי קצין משוחרר ונרשמתי לאוניברסיטה.