פרולוג
ההורים שלי חינכו אותי לעמוד בראש משפחת סקולובסקי. מאז ומעולם השם שלי היה מעל לכול, חשוב יותר מהאמת עצמה. חייתי תחת צילו של אבי, דבר שעם השנים רק משך אותי עמוק יותר לשאול תחתיות.
גדלתי במשפחה מלוכדת. מסירות ונאמנות היו התורה שלפיה חיינו, ותמיד חשבתי שככה החיים אמורים להיות, עד לאותו היום שבו זה הכה בי כרעם ביום בהיר.
זה קרה עוד בטרם מלאו לי תשע שנים. האיש שהיה הכול עבורי; האיש החזק, עמוד התווך של הבית, זה שהמשפחה תמיד הייתה עבורו במקום הראשון, התגלה כאדם זר.
אבא שלי היה רוצח בדם קר. לא עניין אותו שהייתי שם, עד לרצח האכזרי שביצע, ובלי להניד עפעף הוא הניף את הגרזן וערף את ראשו של האדם שישב מולו.
בהיתי במתרחש מולי כמו בסרט פשע אלים במיוחד. ראשו של האיש נחבט ברצפת הבטון והתגלגל כמו כדורגל עד שפגע ברגליי, נתזים של דם מכתימים את שערו הלבן ואת בגדיי.
אבי המתין במשך כמה שניות עד שאתעשת וארים אליו את מבטי, ואז הוא צעד לעברי, אחז בסנטרי בידו המגואלת בדם ואמר בטון נמוך שהעביר צמרמורת בגופי, "הגיע הזמן שתבין את הייעוד שלך."
יומיים לאחר מכן קיבלתי מתנת יום הולדת; אקדח שהוכן במיוחד עבורי שראשי התיבות של שמי חקוקים עליו.
לא נדרש זמן עד שהייחוס שלי תבע את קורבנותיו. לא היו חסרים אויבים שרק חיכו ליום הנקמה, וכל מי שאהבתי איבד את חייו.
אומרים עליי שאני קר ואכזר. יש הטוענים שאני חסר רחמים ויש אפילו כאלה המכנים אותי 'אל השאול'. מעולם לא ניסיתי להתווכח עם הטענות האלה מפני שכולן נכונות.
ביום שבו אבי נבגד הבנתי שהגיע הרגע שאליו הוא הכין אותי. אומנם הוא לא ציפה שזה יהיה מוקדם כל־כך, שאהיה צעיר כל־כך, אבל אצלנו הגיל הוא עניין חסר משמעות. ירשתי את כיסאו, את הונו, את כוחו, וכך גם את אויביו.
אני אדם שלא נרתע מדבר, ואין בי טיפת פחד. לא מעט פעמים הסתכלתי למוות בעיניים, אבל הבטתי בו בזחיחות של טורף־על, שגם הקור החודר לא מצליח להקפיא את ליבו הצמא לדם.
הקפתי את עצמי בחומות הגנה בלתי חדירות, ואת ליבי בחוטי תיל רעילים. התעלמתי מהנשים שנפלו לרגליי, מסונוורות מהכסף, מהמעמד ומהכוח, או שאולי מהמראה המצודד שלי, ולא אכפת היה לי שכולם ידעו שאותי מעניינים רק שני דברים: כוח וכבוד.
אני אדי סקולובסקי, המכונה גם 'סחלב רפאים'. דבר לא הסיט אותי ממסלולי עד לרגע שבו פגשתי אותה, והעולם עצר מלכת.