אהבה טרופה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה טרופה
מכר
אלפי
עותקים
אהבה טרופה
מכר
אלפי
עותקים

אהבה טרופה

4.2 כוכבים (197 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2736מקורי
ספר מודפס
5559מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

קרינה היילי

קרינה היילי כתבה למעלה מ־30 ספרים. רובם העפילו לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, ויו. אס. איי. טודיי. היא מתגוררת בקנדה עם בעלה וילדיה, ויש לה שני כלבים וחתולה.

תקציר

מאת מחברת רבי־המכר של הניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל והיו־אס־איי טודיי, קרינה הייל, מגיע רומן־רומנטי לוהט ומשעשע, שיגרום ללב שלכם לפרפר בהתרגשות ולפה שלכם לפלוט צחוק חסר שליטה.

דייזי לואיס עוברת תקופה קשה.
למזלה, החתונה של אחותה בניו זילנד הולכת וקרבה. שבוע של חול, ים ושמש בדרום האוקיינוס השקט שתזכה להם בתור השושבינה הראשית, הוא בדיוק מה שדייזי צריכה על מנת להשאיר מאחור את הבלגן בחייה.
כלומר, עד שהיא פוגשת בשושבין הראשי.
אם תיקחו את התיאור גבוה, כהה ועוצר נשימה, תוסיפו קצת חספוס, קורט נרגנות וכמות רצינית של סקס־אפיל, תקבלו את טאי וייקפילד. אלא שלרוע המזל הוא גם טיפוס רגזן, מצ'ואיסט, ונראה שכל מה שדייזי עושה ואומרת עולה לו על העצבים.
כאילו לא די בכך שדייזי נאלצת לעבור את החתונה לצידו של טאי, מזלה הרע מכה שנית כשהיא מוצאת את עצמה תקועה על ספינה קטנה עם טאי ועם הנשואים הטריים בדרכם לירח דבש.
המזל הרע מכה שלישית והספינה טובעת לחופי אי בודד ליד פיג'י. בסדר, הם לא לגמרי לבד. יש שם גם מדען מוזר שנמצא בבידוד על האי יותר מדי זמן, מבנים נטושים שישמשו להם כמחסה, מאגרי מים ומזון משומר, וחלילה שלא נשכח – תיש פראי ומטורף בשם וילסון.
ממש כמו בסדרה "אבודים", רק בלי מפלצת העשן.
טאי ודייזי מבינים שאין דרך שבה יוכלו לצלוח את האסון הזה מלבד להפסיק לריב ולהתחיל לשלב כוחות. בתוך זמן קצר, דייזי מגלה שהדבר היחיד שגרוע יותר מלהיות תקועה על אי בודד, הוא להיות תקועה על אי בודד עם גבר שהיא שונאת לאהוב ואוהבת לשנוא.
גבר שבאותה נשימה יכול להלהיט את גופה ולגרום לה לצאת מדעתה.

קרינה הייל כתבה למעלה מ־30 ספרים וזכתה להכרה רבה על עבודתה. היא מתגוררת בקנדה עם בעלה וילדיה, ויש לה שני כלבים וחתולה.
בישראל תורגמו עד כה ספריה: 'לרדוף אחרי השמש', 'הגבר האסור', וכעת 'אהבה טרופה'.

פרק ראשון

1
דייזי

ניסיתם פעם לדקור מישהו בסכין מריחה?
כי זה בדיוק מה שאני עומדת לעשות.
אלא שהיד שלי רועדת כשאני אוחזת בסכין, ובקושי הצלחתי לחתוך את העגבנייה לכריך שלי לפני כמה רגעים, מה שרומז לי שהנזק הגדול ביותר שהסכין הזו תגרום יהיה כנראה רק שריטה קטנה.
ובכל זאת, שווה לנסות.
הקורבן האפשרי?
החבר שלי, כריס, שעומד מולי עירום לגמרי, אוחז כרית לפני המפשעה שלו ונראה מבוהל למוות.
מאחוריו, בפינת חדר השינה שלנו, עומדת החברה שלי מישל.
לבושה בחזיית תחרה ובחוטיני.
אלה לא חזייה ותחתונים שמישהי לובשת כל יום, אלא רק כשהיא יודעת שהיא הולכת להתפשט מול מישהו.
במקרה הזה, החבר של מישהי אחרת.
שלי.
הייתי צריכה לדעת שמשהו לא בסדר ברגע שהגעתי הביתה כדי להכין לעצמי ארוחת צהריים. אמרתי לכריס שאני יוצאת להליכה ארוכה בגולדן גייט פארק. בדרך כלל אנחנו יוצאים לסיבוב הזה יחד, אבל בזמן האחרון הוא מוזר ועצבני, ולכן חשבתי שעדיף שאלך לבד. כמובן, מאחר שאני אני, שכחתי מהתוכנית המקורית והחלטתי להסתכל בחלונות הראווה בשכונת הייט, ואז נהייתי רעבה. אני שונאת לאכול במסעדות לבד, ולכן חזרתי להכין לי כריך זריז לפני שאצא שוב.
לא שמתי לב לנעליים שלה ליד דלת הכניסה, אבל עכשיו אני רואה אותן בזווית העין.
לא חשבתי שזה מוזר שדלת חדר השינה סגורה, אבל עכשיו אני יודעת למה.
הנחתי שכריס יצא.
עד שסיימתי להכין את הכריך שלי ושמעתי עיטוש חנוק.
צליל גבוה ועמום, כאילו מישהו מנסה לטשטש אותו.
תפסתי את סכין המריחה ופתחתי את דלת חדר השינה בתנופה, ואז נרתעתי באימה אל הדלפק במטבח בעודי בוהה בשניהם יחד.
אה, הם ניסו להסתיר את זה, בתקווה שאם לא ישמיעו רעש, אני לא אשים לב.
צוחק מי שצוחק אחרון.
"אני יכול להסביר," קורא כריס ומתקרב אליי.
אני מניפה את סכין המריחה ברווח שבינינו ומטלטלת אותה במהירות.
"תתרחק ממני, מניאק!" הקול שלי תקוע בין היסטריה מלאת זעם לבין ניסיון להחניק דמעות. בשם הכבוד העצמי שלי, אני מקווה שהדמעות לא יפרצו.
שתי ידיו מתרוממות באוויר, כאילו אני מכוונת אליו אקדח, והכרית נופלת על הרצפה.
אני כמעט צוחקת. הפין שלו רפוי במנח טבעי, והוא נראה כמו חתיכת בן אדם עלוב. מוזר, איך מישהו יכול להפוך מאהבת חייך לאויב דוחה בתוך כמה שניות.
טוב, אולי כריס לא היה אהבת חיי. אבל הוא בכל זאת היה החבר הראשון שלי שבאמת אהבתי, הראשון שאיתו הסרתי את המגננות שלי, היחיד שיכולתי לדמיין את עצמי, אולי, פעם, יום אחד, מתחתנת איתו.
ולאן זה הביא אותי בסוף?
לזה שהוא שוכב עם חברה שלי.
ואני כועסת גם עליה.
זועמת.
אבל הבגידה הזו שונה. אי־אפשר להגיד שאי־פעם הייתי קרובה במיוחד למישל. אף פעם לא הסרתי את המגננות שלי איתה כמו עם כריס. ובכל זאת, החשבתי אותה כחברה טובה מאז שעבדתי איתה והיינו מעבירות את הפסקות הצהריים יחד ותוקעות צדפות ברובע אמברקדרו. היינו הולכות יחד ליוגה חמה בימי חמישי בבוקר לפני העבודה, ושותות מרגריטות בימי שני באיזה פאב אפלולי ברובע מישֶן עם שאר החברים מהעבודה. רוב השיחות שלנו היו שטחיות, אבל לפעמים הייתי מתלוננת באוזניה על כריס (כמו שבני זוג עושים), והיא הייתה מתלוננת על סצנת הדייטים העלובה של סן פרנסיסקו.
בחיים לא הייתי חושבת שהיא תנסה לשפר את מצבה בכך שתתביית עליו.
"איך זה קרה בכלל?" אני צועקת ומנופפת שוב בסכין.
"רק תניחי את הסכין ונדבר," אומר כריס. הוא מתקדם צעד אחד, וכשעיניי יורדות שוב למטה, הוא נעצר וממהר להרים את הכרית. "תראי, זאת הייתה טעות."
"טעות?" אני אומרת באותו רגע שמישל פולטת נחרת בוז. אני מכוונת את הסכין אליה. "משהו מצחיק אותך, כלבה?"
"כן, טעות," אומר כריס בקול מפציר. אני בוהה בעיני התכלת שלו, אבל אלו כבר לא העיניים של הבחור שאהבתי. אלו עיניים של זר. זר שאני רוצה לרצוח עם סכין מריחה.
"א־הא. טעות. אני מבינה. אז היא החליקה ונפלה על הזין שלך?" אני שואלת. "או שאתה החלקת ונחתת בנרתיק שלה?"
"לא הייתה לזה שום משמעות!"
איכשהו זה רק הופך את הכול לגרוע יותר.
הדם שלי מתחיל להתחמם.
"זרקת את הקשר שלנו לפח בשביל איזה זיון שלא הייתה לו שום משמעות?!"
אני עושה ניסיון חלקי להרגיע את עצמי אבל זה לא עובד.
אני מסתובבת ומרימה את העגבנייה שחתכתי לכריך שלי. אני אוחזת בה באגרוף שלי כמו כדור בייסבול, והזרעים נוזלים לי מבין האצבעות.
"הוא משקר," מישל אומרת פתאום ועיניה נוצצות. "הוא אמר לי שהוא אוהב אותי."
אני אפילו לא חושבת. אני זורקת את העגבנייה ופוגעת בכריס בדיוק בין העיניים. היא משמיעה צליל רטוב ומשפריצה בכל כיוון. הכרית צונחת שוב על הרצפה.
"חתיכת אפס!" אני צועקת.
אני מסתובבת שוב במהירות, מרימה את הפרוסה העליונה של הכריך שלי ומעיפה אותה אליו כאילו זה פריסבי. היא פוגעת בדיוק בחבילה שלו, והוא נופל על הברכיים על רצפת הלינולאום ומשמיע "אוף." כשהייתי נערה הייתי משחקת דיסק־גולף במטע התפוחים של ההורים שלי, ומתברר שאני עדיין יודעת לכוון כמו שצריך.
"דייזי!" מישל צועקת, כאילו אני זאת שלא בסדר, ואני שולחת יד אל מה שנשאר מהכריך.
אני מעיפה אותו עליה. פרוסת הפסטרמה מתעופפת לפני השכבות האחרות בתנועה חלקה, וסוטרת על הלחי שלה בצליל מספק, ובינתיים חתיכות הלחם הספוגות מיונז ומיץ עגבנייה מתרסקות על פני החדר.
"עופו מפה!" אני צורחת על שניהם. "עכשיו!" אני שוב מאיימת בסכין המריחה. "לא סיימתי לזרוק חפצים."
מישל מנגבת מהלחי את הבשר שסטר לה כרגע, רצה לצד האחר של המיטה ומשתחלת במהירות לג'ינס ולסוודר שלה. היא חולפת על פניי במהירות ולא יוצרת קשר עין. אני לא בן אדם אלים, אבל אני באמת צריכה לגייס את כל הריסון העצמי שלי כדי לא לפתוח את המקרר ולחפש עוד אוכל שאני יכולה לזרוק עליה.
בזמן שהיא נועלת את הנעליים שלה ליד הדלת, אני פונה אל כריס שקם על רגליו ונרתע לאחור.
"אני יכולה להמשיך אם אתה רוצה," אני מזהירה אותו כשהיא טורקת את הדלת.
הוא נאנח ושוב מושיט יד אל הכרית, כאילו הוא נהיה פתאום ביישן. "בבקשה, רק... תקשיבי לי."
העיניים שלי נפערות. "מה אתה יכול להגיד בדיוק? כריס, כרגע תפסתי אותך מזיין חברה שלי!"
"זה לא כמו שהיא אמרה. אני לא אוהב אותה. אני אוהב אותך... אני פשוט... פשוט התבלבלתי."
"התבלבלת?" אני חוזרת אחריו בקול דקיק. "התבלבלת?"
הוא נרתע שוב בדרמטיות ומצמיד את ידו לאוזן. "את יכולה להפסיק להיות כל כך היסטרית? את מכאיבה לי באוזניים."
"אולי אני אחתוך לך את האוזן כמו ב'כלבי אשמורת'. זה יפתור את הבעיה," אני מטיחה בו ומנופפת שוב בסכין. "זה לא יהיה קל עם הדבר הזה, אבל תאמין לי שזה יקרה. זה ישאיר צלקות די מזעזעות."
הוא נועץ בי מבט. "את יודעת, לא כל כך נעים להיות לידך מאז שפיטרו אותך."
אוי, אלוהים.
הוא לא...
הוא לא רומז שזאת אשמתי, נכון?!
הוא כנראה מבין את הבעת פניי, כי הפנים שלו מתמלאות פתאום בפחד והוא ממהר להגיד, "זאת לא אשמתך. זה לא מה שאני אומר. אני יודע שאף פעם לא פיטרו אותך קודם, אני יודע שעבדת בחברה הזאת המון זמן, אני יודע שזה ממש פגע בך. את פשוט... לא עליזה כמו תמיד."
אני רק בוהה בו בפה פעור. הרגשות שלי מתחלפים במהירות מזעם לתסכול, וכשאני נהיית מתוסכלת אני בדרך כלל בוכה.
"באמת סליחה שלא תמיד אני עליזה," אני אומרת. "ודרך אגב, אני חושבת שהגבתי לפיטורים ממש טוב. אני לא יושבת כאן ומתבכיינת ומתמקדת בצד השלילי, ואני גם לא הולכת ושוכבת עם חברים של אחרות."
הוא בוהה בי בפנים קפואות.
"גם מישל פוטרה!" אני צועקת עליו. "ואתה חתיכת חרא שאתה בכלל מעלה את כל זה. זה הופך אותך לבן אדם עוד יותר נורא, כי אתה בוגד בי כשאני כבר ממילא על הפנים."
הוא פולט צחוק יבש ואני רוצה להכניס לו אגרוף באף. "על הפנים? בשנתיים שאנחנו יחד, אף פעם לא היית 'על הפנים'. אפילו לא היית 'ככה־ככה'. תמיד נראה שאת נופלת על הרגליים."
אני מזדעפת. הוא לא הראשון שאומר את זה. "טוב, עכשיו אני נופלת מהרגליים, נכון? קודם אני מאבדת את העבודה שלי, ואז אני מאבדת את החבר שלי."
אה, עכשיו הוא נראה עצוב. "דייזי... זה לא נגמר..."
"אתה מזיין את השכל ואתה יודע את זה. זה נגמר. וכנראה זה נגמר כבר מזמן, לא? אפילו לפני שפיטרו אותי. אתה מתרחק ממני כבר הרבה זמן. לא רציתי לראות את זה, לא רציתי להודות שזה קורה, אבל זה המצב, נכון? כאילו רצית שאני אתפוס אותך."
כריס מסב ממני את מבטו ומנקה זרע עגבנייה מפניו בפיזור דעת. הייתי צוחקת אם לא הייתי מרגישה שבורה כל כך מבפנים. "אולי התרחקתי כדי לראות אם תקרבי אותי בחזרה. אולי רציתי לבדוק כמה אני חשוב לך." הוא מסתכל עליי, ועכשיו הוא דומה יותר לגבר שבו התאהבתי, אף על פי שאני יודעת שהוא לעולם לא יהיה שוב הגבר הזה בשבילי. "אני עשיתי צעד אחורה אבל את לא עשית צעד קדימה."
אין לי זמן בשביל זה. הוא רוצה לשחק איתי במשחק האשמות, כאילו איכשהו הכול קרה באשמתי.
"יש דבר שנקרא תקשורת," אני אומרת לו. אני עדיין רותחת, אבל זה מתחיל להתגבש לכדי משהו אחר, משהו עצוב יותר, משהו שלא מוצא חן בעיניי. "היית יכול לדבר איתי במקום לשחק משחק מטומטם. במקום לבגוד בי. ואם רצית לסיים את זה, היית יכול לעשות את זה, כמו הגבר שחשבתי שאני מכירה. כל האשמה עליך, כריס. אני לא מתכוונת להיות הרעה בסיפור הזה." אני משתתקת ואוזרת אומץ. "אני יוצאת עכשיו להליכה שלי. אבל כשאחזור, אני רוצה שאתה וכל החפצים שלך לא תהיו פה."
"דייזי!" הוא קורא בקול מעורר רחמים ומסמן בידו. "אני גר כאן! לאן אני אמור ללכת?"
אני משלבת את זרועותיי. "אין לי מושג. אולי למישל? והיית צריך לחשוב על זה לפני שהבאת אותה לכאן כדי לזיין אותה. במיטה שלנו."
"את לא מתנהגת בהיגיון."
"אתה אידיוט! ואל תחשוב בכלל לחזור הנה, כי אני תמיד יכולה לכתוב לבּיג ג'ים."
כן, יש לי חבר בשם ביג ג'ים, והוא... חכו לזה... מאבטח במועדונים. אנחנו חברים טובים מהימים שבהם הייתי מתגנבת למועדונים עם תעודת זהות מזויפת, וממילא הוא מעולם לא חיבב את כריס.
העיניים שלו מצטמצמות. "אז זהו זה? את מוציאה אותי מהחיים שלך? פשוט ככה?"
"פשוט ככה," אני אומרת לו. אני מרימה את התיק שלי מעל הכיסא ותולה אותו על הכתף.
אני הולכת במסדרון לכיוון הדלת.
הוא קורא אחריי.
"דייזי."
אני נעצרת, אבל לא מסתובבת.
"אנחנו אמורים לטוס לניו זילנד בשבוע הבא," הוא מזכיר לי. "אחותך כל כך תתאכזב אם תגיעי בלי בן זוג, ואני יודע שאת לא מסוגלת לעמוד באירועים חברתיים לבדך. בואי פשוט ניסע יחד ונראה מה יקרה. אם אחר כך תרצי שזה ייגמר, נוכל לגמור את זה. בואי לא נבזבז את כרטיסי הטיסה האלה."
אני מרגישה שהחזה שלי קופא. חלק ממני רוצה לקבל את ההצעה. אני לא יכולה לסבול את הרעיון שאטוס לבדי, אני לא יכולה לסבול את הרעיון שאלך לחתונה של אחותי בלעדיו. בעצם, את הרעיון שאלך לכל חתונה לבדי.
אבל אף על פי שאני צריכה את התמיכה שלו, אני יודעת שזו תהיה טעות.
אני אצטרך ללכת לבד.
אני מציצה בו מעבר לכתפי ומחייכת חיוך קטן, אולי כי אני יודעת שזאת כנראה (אני מקווה) הפעם האחרונה שאני רואה אותו.
"אני אחזור הלילה בעשר. זה אמור להספיק כדי שתתארגן על החיים שלך. תשמור על עצמך, כריס." אני משתתקת לרגע. "ולך לעזאזל."
ובמילים האלו אני עוזבת את הבית, ואת הגבר שחשבתי שאני אוהבת.
*
כעבור שבוע

"ברוכה הבאה," אומרת הדיילת השזופה עם הליפסטיק בגוון האדום המהמם כשאני עולה אל המטוס, בואינג 747 עצום של אייר ניו זילנד. "באיזו שורה את?"
אני מנופפת בכרטיס שלי. "אני באחת הספות," אני אומרת לה בעליצות.
היא מהנהנת ומצביעה על המעבר האינסופי שלאורך המטוס. "נהדר. הן נמצאות בקצה המטוס."
אני מודה לה וגוררת את הטרולי הזהוב־ורדרד שלי לאורך המעבר המרכזי אל קצה המטוס. בדרך כלל אני משתדלת שלא לשבת בחלק האחורי של מטוסים (יש לי פחד לא רציונלי שהמטוס יישבר במהלך הטיסה ושהחלק האחורי שלו ינחת על איזה אי, אבל זה מה שקורה אחרי שצופים ב"אבודים" באובססיביות). אבל בטיסה הזאת מסן פרנסיסקו לאוקלנד, ניו זילנד, קניתי כרטיס ל"ספה", כלומר שורה פרטית שלמה, שהמושבים שבה נפתחים ויוצרים סוג של מיטה.
בימים אלה, אני מתרגשת מהדברים הקטנים.
לפני שבוע חייתי את החיים הרגילים שלי, השבוע הכול השתנה.
טוב, אז אולי כדאי שאחזור קצת אחורה.
לפני ארבעה שבועות חייתי את החיים הטובים. היה לי חבר, היו לי חברים, הייתה לי עבודה. הייתי מאושרת... נראה לי. בכל מקרה, חיכיתי לטיסה שלי ושל כריס לניו זילנד לכבוד החתונה של אחותי, לייסי.
ואז פוטרתי מהעבודה. אף אחד מאיתנו בחברת דשוּטְס לא ראה את זה מגיע.
בוקר אפרורי אחד, כשהערפל היה קר ודחוס, הרולד המנכ"ל הודיע על מיזוג עם יוגליטה, חברה אחרת ומצליחה עוד יותר של בגדי ספורט ופנאי, ושצפוי גל פיטורים אדיר.
כולם במשרד נכנסו לפניקה. כולם חוץ ממני, זאת אומרת. אתם מבינים, היה לי מזל גדול ליפול על העבודה הזאת מייד אחרי התיכון. בתוך כמה שנים קצרות התקדמתי בחברה עוד ועוד ועוד, עד שקיבלתי את תפקיד ראש מחלקת המכירות. כשהחברה נהייתה גדולה מדי בשביל המשרד בביברטון, היא עברה לסן פרנסיסקו, ואני עברתי יחד איתה. הייתי נחוצה למיתוג הכללי של דשוטס, ובלי לטפוח לעצמי על השכם יותר מדי, עזרתי לדחוף אותה לשיאים חדשים של הצלחה.
אז אפשר להבין למה הנחתי שלא יפטרו אותי. הרי עבדתי שם עשר שנים. הייתי הכי חרוצה ונאמנה שאפשר להיות.
אבל התברר שזה לא מספיק.
הוחלט שאפשר להחליף אותי בקלות בראש מחלקת המכירות של יוגליטה — אחרי הכול, הם היו מצליחים יותר מאיתנו והם אלה שקנו אותנו — וככה העניין הסתיים.
איבדתי את העבודה.
עבודה שהפכה לחלק מהזהות שלי.
לראשונה בחיי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כאילו לא ידעתי כבר מי אני.
כן, חסכתי כסף לאורך השנים, וידעתי שהדבר הנכון לעשות יהיה להתחיל להגיש מועמדות לעבודות חדשות. אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. זה כאילו הייתי באבל, אף על פי שניסיתי מאוד לא לשקוע בזה, לראות בזה הזדמנות טובה לשינוי, לראות בזה ברכה במקום קללה. תמיד ניסיתי לראות את הצד החיובי בחיים.
אבל נראה שהצד החיובי הזה מסתתר מעבר לשכבת עננים. לא משנה כמה אני מנסה, אני לא רואה את האור.
וכאילו כל זה לא מספיק, בשלב הזה תפסתי את כריס בוגד בי עם חברה שלי. שתי מערכות היחסים האלה גוועו מהר כל כך, וכך הבנתי כמה ריקות ולא יציבות הן היו מלכתחילה.
"סליחה," אני אומרת לבני הזוג שחוסמים את המעבר ומבזבזים הרבה יותר מדי זמן בניסיון לאחסן את התיקים שלהם ולהתיישב במקומם.
הבחור מסתובב אליי ומחייך בהתנצלות. הוא חתיך והוא יודע את זה, והחיוך הזה ידידותי מדי בשביל מישהו שנראה כאילו הוא בקשר רציני עם הבחורה שבדיוק מנסה להתיישב.
הוא מתנצל וזז הצידה, ואני מוכנה להישבע שהוא קורץ אליי תוך כדי כך.
איכס. אפילו בימים טובים בחורים כאלה דוחים אותי, אבל מאז הפרידה, הסובלנות שלי הגיעה לשיא שלילי של כל הזמנים.
אני מתכופפת להרים את המזוודה שלי ומניפה אותה מעל ראשי כדי להכניסה אל התא.
"תני לי לעזור לך עם זה," הוא אומר ומתקרב אליי, אף על פי שברור שאני לא צריכה שום עזרה. תודות לעבודה בתחום של בגדי כושר ופנאי, אני מתאמנת הרבה ואני הרבה יותר חזקה מכפי שאני נראית.
בינתיים, אני לא יכולה שלא להציץ בחברה שלו, שיושבת במושב שלה ונועצת בי מבט כאילו אסור לבטוח בי. דעתי מוסחת, המזוודה מחליקה מידיי ולפני שאני מספיקה לעשות משהו, היא נופלת ישר על הראש של הבחור.
אאוץ'.
זה בטח כאב.
"אני כל כך מצטערת!" אני קוראת, ועושה ניסיון גמלוני להרים את המזוודה.
הבחור נוגע בראשו במקום שבו הגלגל התנגש בו. הוא מכווץ מכאב ומנסה לחייך כאילו הוא בסדר.
אני מצליחה לדחוף במהירות את המזוודה אל תוך התא ומתנצלת שוב, בדיוק כשהחברה שלו אומרת לו "מגיע לך" בקול מדושן עונג.
"מגיע לי כי ניסיתי לעזור?" הוא שואל אותה בקול רם, כאילו האמירה שלה מכאיבה לו יותר מהמזוודה שלי.
אוי לא.
אני מתיישבת במהירות במקומי ליד החלון, תוחבת את תיק היד לידי, ומוציאה את האוזניות מבטלות הרעש שלי. ברור לי שבני הזוג עומדים להתחיל לריב ואני לא רוצה שום קשר לעניין. הפצעים שלי עוד טריים מדי.
זו טיסה של שלוש־עשרה שעות מעל האוקיינוס השקט, הטיסה הארוכה ביותר שהייתה לי אי־פעם. אחרי ארוחת הערב, אחרי שאני שותה קצת יין אדום וצופה בכל הסרטים שרציתי לצפות בהם, מגיע זמן הספה שלי.
אני מסירה את האוזניות. האורות בתא הנוסעים כבר מעומעמים, ואני מוציאה את כרטיס המידע שמסביר איך ליצור מיטה משורת המושבים.
אני מספיקה לקרוא רק משפט אחד לפני שאני שמה לב שהשורה שלפניי מתחילה לרעוד.
פעם אחר פעם.
שאריות היין בתחתית הכוס שלי מתיזות מצד לצד על השולחן המתקפל.
יש קצת זרמי אוויר, כך שאני לא מייחסת לזה יותר מדי מחשבה.
אבל לא נראה שהמושבים זזים יחד עם זרמי האוויר.
רגע...
יכול להיות שהם...?
ואז אני שומעת את זה.
גניחה שקטה.
אוי ואבוי.
לא יכול להיות שהם...
"אוי אלוהים, כן," קולה המתנשם של הבחורה נשמע מהמושב, ומבעד לרווח הצר שבין המושבים אני רואה גופים זזים.
וואו.
הם כן.
הם מזדיינים ממש לפניי!
אומנם אני יודעת שהם לא רואים אותי, אבל אני מרגישה שהלחיים שלי מקבלות גוון של עגבנייה. אני ידועה בתור אחת שמסמיקה בקלות, וכשזה ממש גרוע הפנים שלי מקבלות את גוון הבלונד־אדמדם הכהה של שערי וכל הנמשים שלי מותכים יחד.
מה לעשות?
אני מסתכלת סביבי, בודקת אם עוד מישהו רואה (או שומע) את זה, אבל כולם נראים שקועים בשינה. אני מסובבת את ראשי לאחור בתקווה למצוא דייל, אבל אני לא רואה אף אחד. וחוץ מזה, מה אני כבר יכולה לעשות? להלשין עליהם?
כאילו, נראה לי שאני צריכה...
"יותר נמוך, יותר נמוך," אומרת הבחורה. "כן!"
אוי אין מצב.
אני מרכיבה שוב את האוזניות שלי ונשענת לאחור, מנסה לצפות בסרט אחר על גב המושב. אבל הוא כמובן ממשיך להזדעזע עוד ועוד. זרמי האוויר הם שום דבר לעומת שני אלה.
כמה זמן זה עוד יימשך?
אני מתאוששת מפרידה, אני חוצה את האוקיינוס כדי ללכת לחתונה לבדי, אפשר אולי לרדת ממני כבר?
אבל לא, המושבים ממשיכים להזדעזע, ואני נשבעת שאני שומעת את הגניחות למרות האוזניות, ולא נשמע שהן הולכות להיפסק.
זה פשוט סיוט.
יש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות.
אני מתירה את חגורת הבטיחות ומרימה את משענות הזרוע, מחליקה באיטיות מחוץ לשורה שלי.
אני יודעת שלא כדאי לי להסתכל, אני יודעת שאני צריכה פשוט להתעלם מהם.
אבל או שצפייה בזרים שעושים את זה במטוס היא סטייה חדשה שיש לי, או שהסקרנות משתלטת עליי.
אני נעמדת בקצה השורה שלהם ומסתכלת.
אני לא רואה שום דבר, הם מכוסים בשמיכות בזמן שהם ממשיכים בענייניהם.
וממשיכים, וממשיכים.
אני כמעט צריכה לשפשף את העיניים כדי להאמין.
טוב, הוא בהחלט משפשף משהו.
אני מתחילה להסתובב לאחור כשפתאום המטוס נקלע לכיס אוויר, וזרמי האוויר מטלטלים אותו.
אני מאבדת את שיווי המשקל ונזרקת קדימה.
אני נופלת ישירות על הזוג, והפנים שלי נוחתות במקום שלא כדאי לנחות בו.
אוי. אלוהים.
"היי!" הבחורה קוראת.
"סליחה!" אני אומרת, מניחה את ידיי על הירכיים שלהם ושאר איברי גוף, מנסה לדחוף את עצמי בחזרה. "ממש מצטערת!"
אני אפילו לא מסוגלת להסתכל עליהם.
"תמשיכו," אני אומרת.
אני מצליחה להזדקף איכשהו ואז, בתחושת פניקה קלה, ניגשת ישר אל אזור השירות בקצה המטוס.
שתי דיילות יושבות שם ומפטפטות. שתיהן מביטות בי בחיוך עייף, שמשמעו שהן היו מעדיפות שלא להתמודד עם נוסעים כרגע, ובמיוחד לא עם מישהי כמוני, עם פנים סמוקות ומבט פראי בעיניים.
אני מתפתה לספר להן על התקרית המינית בשורה 50, אבל מחליטה שהן כנראה לא צריכות עוד גורם מתח.
במקום זה, אני מבקשת כוס יין ושואלת אם אני יכולה לשבת איתן קצת כי אין סיכוי שאני חוזרת למושב שלי.
נראה לי שהן רואות שאני נואשת לחברה או משהו, כי הן אומרות כן.
אני שותה עוד כוס יין.
ואז אני מתחילה לדבר על העבודה שהייתה לי, ואז על כריס.
והן מתחילות לרחם עליי.
היין ממשיך לזרום.

קרינה היילי

קרינה היילי כתבה למעלה מ־30 ספרים. רובם העפילו לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, ויו. אס. איי. טודיי. היא מתגוררת בקנדה עם בעלה וילדיה, ויש לה שני כלבים וחתולה.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
197 דירוגים
109 דירוגים
44 דירוגים
31 דירוגים
10 דירוגים
3 דירוגים
23/1/2025

‏ ‏תתעלמו מהכריכה המשעממת ותתעלמו משם הספר השטותי 🙃 עכשיו תתחילו לקרוא 🩷 אהבתי ממש את הכתיבה ‏, שנונה ,מצחיקה, מעניינת, טאי מושלם להתאהב בו 😍 דייזי כזאת אמיתית ומגניבה😍 מתה על הכנות שלה🥰 ‏המינוס הוא קטע קצת חוזר על עצמו של חפירה על יום ועוד יום ועוד יום …

8/1/2025

ספר מושלם. מצחיק ממש.

20/9/2024

מקסים, נעים וקולח. ספר שכיף לקרוא

7/9/2024

מתוק מתוק ..תת

24/8/2024

ספר מרגש, קליל וכייפי קראתי אותו בכמה שעות

18/8/2024

ספר מצחיק ומרגש , קראתי פעמיים , פשוט מעולהההה

15/6/2024

ספר רומנטי חמוד, קליל וכייפי. העביר לי את הזמן בהנאה. ממליצה....

16/9/2023

מקסים וקליל להעביר את הזמן בחופשה/טיסה. אני פשוט אוהבת את הסופרת הזו!

16/8/2023

סיימתי אותו ב3 ימים , באמת באמת שווה קריאה 💓

5/8/2023

מקסים, שובה לב, לא ניתן לעזוב את הקריאה בספר. עונג צרוף

30/7/2023

קליל וכל כך כייפי!

24/7/2023

ספר לא מספיק מוערך חבל מי שלא קראה אותו

14/10/2022

וואוו איזה ספר כייפי!! פשוט תענוג כתוב מעולה סוחף אהבתי את הקונספט ההישרדותי ושינוי אווירה מהרומנים הרגילים מומלץ

11/9/2022

דייזי וטאי אני מאוהבת בכם!! ״זריחה אחת בכל פעם״. אבל בהחלט לא תראו אותי בספינה בזמן הקרוב.

29/8/2022

מקסים, זורם וכיפי

10/7/2022

נהדר!!!!

27/6/2022

איזה ספר מתוק

12/5/2022

אהבתי מאוד . רציתי סוכריה וקבלתי.

3/5/2022

מעולה מצחיק הכל היה בו חבילה מהנה ביותר. מומלץ

2/5/2022

וואווו פשוט נפלא♥

10/2/2022

נהנתי מכל רגע!!! ספר מצחיק וכייפי, סקסי וחמוד!! מומלץ בחום

28/12/2021

וואו איזה ספר כיפייי!!! באלי לשכוח שקראתי אותו ולקרוא שוב 😆 מצחיק, שנון לא יכלתי להניח מהיד וסיימתי אותו תוך כמה שעות!!

25/12/2021

ספר מקסים מצחיק. קראתי בנשימה אחת

18/12/2021

ספר נהדר! קליל, זורם, רומנטי ומהנה! ממליצה למי שרוצה לצאת קצת למנוחה עם קריאה קלילה ורומנטית.

16/12/2021

לא יכלתי להניח את הספר ולא יכלתי למחוק את החיוך לאורך כל הקריאה, וגם אחריה. לפעמים אפילו התפרצתי מצחוק. קליל ומצחיק, ספר טוב להעביר איתו את הזמן.

10/12/2021

אהבתי! כייף, קריאה קולחת מהנה. זה ספר רומן רומנטי חמוד, קריא, מענג וכייפי. מעביר את הזמן בהנאה. ממליצה.

13/9/2021

מומלץ ביותר! רומנטי, מצחיק, מעניין וזורם

11/9/2021

קצר, מהנה, קליל ומצחיק.

30/8/2021

מתוק, מצחיק, קליל אחלה ספר

19/8/2021

ממכר. מעולה. פשוט כיפי

27/6/2021

מקסים!!!

17/6/2021

חמוד, מצחיק, מרגש ורומנטי

3/6/2021

ספר חמוד, קליל, מעלה צחוק וחיוכים.

27/5/2021

קליל, זורם, כתוב עם הרבה הומור. ספר חמוד.

21/5/2021

רומן רומנטי קליל וחמוד. ממש כייפי לקריאה. רדוד ולא תובעני. סוכריה.

18/5/2021

מעל המצופה

27/4/2021

ספר מעולה אחרי קריאה של ספר או סדרה קשוחה קליל מתוק ובמיוחד מצחיק אני נהנתי ובהחלט אחזור אליו לקריאה שניה

27/4/2021

מקסים זורם מצחיק ומרתק 👍

25/4/2021

רומן חביב, קליל וכייפי

23/4/2021

מקסים מרגש מיוחד

19/4/2021

חמוד ממש כיף זורם וקליל מומלץ!

17/4/2021

ספר מקסים! יש כמה קטעים מצחיקים ממש....נהניתי.

15/4/2021

מקסים

15/4/2021

מושלםםםם ❤❤❤ ספר קליל,כיפי,שנון ומצחיק אהבתי 👌

11/4/2021

מהמם! מצחיק ומעניין דמויות עם עומק וכתיבה עם משמעות

9/4/2021

קליל ומקסים!!

6/4/2021

ספר קליל, משעשע .

4/4/2021

איזה ספר כייפי!!

3/4/2021

נהדר!!!

3/4/2021

מקסים,קליל, סקסי, מצחיק וכתוב מצויין

1/4/2021

חובה לקרוא. לא הפסקתי לצחוק. דייזי הגיבורה בספר פשוט דמות מקסימה,מצחיקה,כיפית. מהפסקה הראשונה הספר תפס אותי. הקטעים המיניים הם רק בונוס, הספר עצמו קולח מצחיק וקליל. ממש קומדיה רומנטית אבל שבאמת מצחיקה.

31/3/2021

זורם, קליל, כל מה שאפשר לצפות מרומן רומנטי משובח

29/3/2021

ספר קליל וזורם

28/3/2021

ספר מהמם סוחף וקליל שהיה מאוד כיף לקרוא אותו

27/3/2021

אהבתי

10/3/2021

מושלם! קליל ומצחיק רומנטי וכייפי. מומלץ מאוד! ההומור של הסופרת להיט!

6/3/2021

מצחיק כתוב היטב כמו כול הספרים שלה תודה:) .

5/3/2021

ספר יפה. קליל. לא מתמקד רק במערכת יחסים של הזוג כך שאם התקציר צועק "נסחפנו לאי בודד רק שנינו ואנחנו מגשימים את הפנטזייה הרומנטית של כל אחת ואחת מאיתנו" אז זה לא. זה יותר מזה. ישנם קונפליקטים ופתרונן והתפתחות של האהבה בד בבד. יחד עם זאת, ניכר כי סיפור האהבה הופך להיות משני ולא מרכזי, אין תחושה של אהבה מכלה, אין דיאלוגים שנונים בין בני הזוג...בשורה תחתונה ספר יפה, לא מתקתק שהייתי קוראת פעם אחת ודי.

1/3/2021

ספר קליל ומהנה

26/2/2021

ספר אדיר! קליל ומצחיק וסקסי

24/2/2021

ספר מקסים

23/2/2021

מתוק, מקסים, רומנטי ואופטימי. העלה לי חיוך על הפנים.

23/2/2021

ספר מקסים, סיפור אהבה כייפי.

23/2/2021

הספר מספק אסקפיזם והזדמנות למשהו באמת רומנטי וסקסי. הרעיונות קלאסיים ודי פשוטים ונראה כאילו מדובר בסרט אהבה אמריקאי מיני רבים. אך זה בעצם היופי שלו - הוא נקרא בקלות ומשאיר חוויה מתוקה.

19/2/2021

ספר מעולה קליל וזורם

16/2/2021

וואי כל כך נהניתי לא הפסקתי לצחוק!!!

14/2/2021

ספר קליל ומהמם! מומלץ

13/2/2021

ספר כייפי ומצחיק הרבה זמן לא קראתי ספר כזה היה כיף לקרוא ספר שונה נהנתי מכל רגע ממליצה בחם 🥰❤️❤️❤️ מקווה לקרוא עוד ספרים בסגנון ושל הסופרת הזאת

13/2/2021

קליל משעשע וכתוב יפה. ממש נהנתי!!

13/2/2021

ספר חמוד ושווה מאדדדד

13/2/2021

אהבתי את הספר. במיוחד את דבר המחברת בסוף הספר. ספר קליל, זורם, כזה שיעביר את הזמן בצ'יק בלי הרבה מחשבה וחיבוטי נפש. אקספיזם טהור לימים כבדים.

13/2/2021

ספר מושלם, קליל לחופשה ומאוד נהנתי לקרוא אותו!! (סיימתי ביום וחצי מרוב שהוא כתוב היטב)

12/2/2021

ספר מדהים , מצחיק ומרגש. ממליצה בחום!!!!

11/2/2021

ספר כייפי ומשעשע סיימתי אותו בנשימה אחת קצרה מומלץ ביותר

11/2/2021

נחמד מאוד

8/2/2021

ספר מקסים ביותר מצחיק וסוחף אחד הספרים היפים שקראתי לאחרונה

8/2/2021

וואו!!! נפלא, סוחף לא הצלחתי להפסיק לקרוא. וואווווו מומלץ! לקריאת כל מה שחשבתי... תכנסו ללב הסגול בפייסבוק. The purple heart

7/2/2021

קליל, מצחיק וכייפי

7/2/2021

ספר מקסים ומהנה שווה קריאה ומעניין . קראתי במהירות ונהנתי מכל רגע

6/2/2021

הספר הזה הוא הקונפטי של חג האהבה 🎉🎉🎉 חגיגה אמיתית ללב❤️ אסקפיזם מוווושלם מרימה לכבוד דייזי כוסית מאי-טאי🍸 ממליצה לקרוא במיידי

6/2/2021

קליל, משעשע וחמוד

6/2/2021

ממתק אמיתי שבא בדיוק בזמן קליל סקסי מצחיק תענוג אמיתי

6/2/2021

ספר מקסים מצחיק מרגש כתוב היטב. נהניתי מכל עמוד לא היה רגע דל. מומלץ ביותר ❤

6/2/2021

ספר קומי רומנטי, מצחיק, קליל, כייף לקרוא! ציון גבוה לתרגום ולעריכה!

5/2/2021

אסקפיזם מושלם לתקופת הקורונה מצחיק, קליל, סוחף ומומלץ בחום

5/2/2021

ממש ממש מתוק , מצחיק , עם גיבורים שמתאהבים בהם ומתרגשים איתם. והחלק של התודות בסוף יפהפה.

5/2/2021

קומדיה רומנטית כיפית

5/2/2021

נפלא, כבר מזמן לא צחקתי כל כך הרבה. פשוט מקסים.

5/2/2021

ספר מושלם, מצחיק, מרענן וסקסי. הסופרת הזו פשוט לא מאכזבת אותי כל ספר שלה יותר טוב מהקודם

4/2/2021

מושלםםםם הרבה זמן לא קראתי ספר כזה כפי ומרתק נהנתי ממש !! ממליצה .

8/3/2025

לסקירה- https://sivi-the-avid-reader.com/אהבה-טרופה-קרינה-הייל/

18/10/2024

וואו אמאלהההה איזה ספר הוא הרבה זמן יושב לי על המדף ותמיד חשבתי שהוא יהיה משעמם ושטחי כזה אבל אמאלה איזה ספר. מרגש לראות איך דייזי וואי לומדים להתגבר על השדים שלהם ביחד ומצחיק מאוד לראות את כל האינטראקציה ביניהם. דייזי אייקונית מדיי באמת. קיצר מאוד ממליצה ספר קליל לא כבד מדי אבל עדיין מרגש מאוד. אהבתי מאוד.

13/4/2024

אחלה ספר. כייפי וקליל

8/1/2024

ספר חביב. התחלה מבטיחה אבל באיזה שנוא שלב זה לא ממש מתקדם... אין שום טוויסט ביחסים, הכל דבש ופרפרים

2/8/2022

ספר קליל ונחמד.

21/5/2022

רומן קליל, מעניין לקריאה, כתוב טוב ומשעשע. הדמויות לא מאוד עמוקות והסיפור פחות דרמטי מסיפורי אי בודד אחרים שיצא לי לקרוא. סה"כ חביב אך ממש לא חובה. הייתי אומרת 3.5 כוכבים..

25/3/2022

סיפור חביב ושטחי אבל כתוב טוב עם דמויות די מוצלחות. תיאורי מין מאוד גרפים.

28/10/2021

חביב. לא יותר מזה

26/9/2021

ספר נחמד.מטעים לכמה שעות טיסה

5/7/2021

קליל, זורם, הסוף צפוי.

11/6/2021

חמוד וכיפי!!

7/6/2021

מקסים,פשוט,נוגע ורומנטי

28/5/2021

מקסים, מצחיק, מתוק ורומנטי

18/5/2021

חמוד מאוד, קליל

25/3/2021

חביב, מצחיק, רומנטי וטאי..מה צריך יותר מזה?!

19/3/2021

ספר קליל ..נחמד .

6/3/2021

ספר מקסים!!

27/2/2021

קליל וחמוד

19/2/2021

רומן קומי קליל וחביב

18/2/2021

חמוד מאוד ומבדר

17/2/2021

ממתק מתוק, ניקוי ראש..

14/2/2021

קליל קליל וחמוד.

13/2/2021

קליל, פשוט ורומנטי אבל ממש לא יותר מ 4 כוכבים

6/2/2021

בדיוק מה שצריך לקרוא עכשיו בתקופה זו, תודה רבה לסופרת

6/2/2021

חביב ביותר. דוגמה טובה לספר מהז׳אנר הרומנטי: למרות הקלישאתיות והקלילות הוא עדיין מרענן, ומהנה לקריאה.

5/2/2021

ספר יפה לא הספר האידיאלי שאני הייתי קוראת אבל חמוד ‏וקיטצ׳י מתאים להעביר את היום

14/10/2024

ספר נחמד משעשע לפעמים אהבתי את האחרים שלה יותר

12/1/2022

הספר נחמד וקליל בעיקרון אבל קצת משעמם. מתקדם לאט מידי ולא סוחף.

3/8/2021

בקצרה :תקראו ספר אחר של הסופרת הזו. הדמויות לא מספיק עמוקות . למרות הסיפור הדרמטי אין באמת עניין בספר ובסיפור . ממש לא מוצלח

11/7/2021

ככה ככה. רומן רומנטי קצת נדוש עם סוף צפוי.

8/5/2021

הסיפור חמוד, לא מתוחכם, שפה ותחביר לא מהמיטב.

3/5/2021

חביב

4/4/2021

ספר חמוד ומשעשע🧚‍♀️

2/4/2021

אוהבת את הכתיבה של קרינה היל, אבל הספר הזה הוא פשוט לא. לא עמוק, לא מרגש, לא מעניין, לא מצחיק. הוא כן מאוד צפוי, בנאלי, קיטשי וחסר פיתולים בעלילה.

3/3/2021

רדוד משהו... מהביקורות ציפיתי למשהו קצת שונה ולדמויות שמתפתחות, אבל לא היה שם. גם דיי תמוהה כל הסיםור של הוא והיא מעצבנים זו את זה-לא ראיתי איך...

21/2/2021

קליל

20/2/2021

קליל. חמוד. אפשרי.

17/2/2021

קומדיה רומנטית מתקתקה.

10/2/2021

שטחי וקליל. איפשהו על הסקאלה שבין ניקוי ראש לבזבוז זמן.

9/2/2021

ספר קליל בתקופה שכזו

8/2/2021

חמוד, קצת קיטשי ולא מציאותי, היו קטעים יפים ומותחים ורגעים רומנטיים. חביב למדיי.

6/2/2021

חביב. לא מעבר

6/2/2021

מאכזב, שגרתי, טרחני משהו. אפשר לוותר.

5/2/2021

ספר חמוד, אבל עם המון קטעים מיותרים . דילגתי על הרבה עמודים .

5/2/2021

נחמד עם יותר מידיי תיאורי סקס

8/8/2021

סתמי...דבילי...מורגש שהמחברת מדברת את דמות הגיבור והגיבורה( אותו קול...) חמוד לנערה בת 12,לא יותר

8/7/2021

לצערי לא אהבתי מרגיש שהספר לא התרומן לשום מקום ומאוד שטחי בקיצור לא התחברתי...

21/5/2021

פשוט סתם

1/5/2021

לא אהבתי במיוחד. משהו בכתיבה לא ממש מושך. אפשר לוותר

19/2/2021

רדוד, משעמם, גם ואותי לא הצחיק. מיותר

21/12/2023

במילה אחת-לא! בשתי מילים- לא ולא! איך ומתי רכשתי את הזבל הזה?

7/12/2023

ספר מאוד שטותי, לא נכתב בצורה טובה או מעניינת. הדמויות לא סוחפות אותך לתוך קריאה שקועה

אהבה טרופה קרינה היילי
1
דייזי

ניסיתם פעם לדקור מישהו בסכין מריחה?
כי זה בדיוק מה שאני עומדת לעשות.
אלא שהיד שלי רועדת כשאני אוחזת בסכין, ובקושי הצלחתי לחתוך את העגבנייה לכריך שלי לפני כמה רגעים, מה שרומז לי שהנזק הגדול ביותר שהסכין הזו תגרום יהיה כנראה רק שריטה קטנה.
ובכל זאת, שווה לנסות.
הקורבן האפשרי?
החבר שלי, כריס, שעומד מולי עירום לגמרי, אוחז כרית לפני המפשעה שלו ונראה מבוהל למוות.
מאחוריו, בפינת חדר השינה שלנו, עומדת החברה שלי מישל.
לבושה בחזיית תחרה ובחוטיני.
אלה לא חזייה ותחתונים שמישהי לובשת כל יום, אלא רק כשהיא יודעת שהיא הולכת להתפשט מול מישהו.
במקרה הזה, החבר של מישהי אחרת.
שלי.
הייתי צריכה לדעת שמשהו לא בסדר ברגע שהגעתי הביתה כדי להכין לעצמי ארוחת צהריים. אמרתי לכריס שאני יוצאת להליכה ארוכה בגולדן גייט פארק. בדרך כלל אנחנו יוצאים לסיבוב הזה יחד, אבל בזמן האחרון הוא מוזר ועצבני, ולכן חשבתי שעדיף שאלך לבד. כמובן, מאחר שאני אני, שכחתי מהתוכנית המקורית והחלטתי להסתכל בחלונות הראווה בשכונת הייט, ואז נהייתי רעבה. אני שונאת לאכול במסעדות לבד, ולכן חזרתי להכין לי כריך זריז לפני שאצא שוב.
לא שמתי לב לנעליים שלה ליד דלת הכניסה, אבל עכשיו אני רואה אותן בזווית העין.
לא חשבתי שזה מוזר שדלת חדר השינה סגורה, אבל עכשיו אני יודעת למה.
הנחתי שכריס יצא.
עד שסיימתי להכין את הכריך שלי ושמעתי עיטוש חנוק.
צליל גבוה ועמום, כאילו מישהו מנסה לטשטש אותו.
תפסתי את סכין המריחה ופתחתי את דלת חדר השינה בתנופה, ואז נרתעתי באימה אל הדלפק במטבח בעודי בוהה בשניהם יחד.
אה, הם ניסו להסתיר את זה, בתקווה שאם לא ישמיעו רעש, אני לא אשים לב.
צוחק מי שצוחק אחרון.
"אני יכול להסביר," קורא כריס ומתקרב אליי.
אני מניפה את סכין המריחה ברווח שבינינו ומטלטלת אותה במהירות.
"תתרחק ממני, מניאק!" הקול שלי תקוע בין היסטריה מלאת זעם לבין ניסיון להחניק דמעות. בשם הכבוד העצמי שלי, אני מקווה שהדמעות לא יפרצו.
שתי ידיו מתרוממות באוויר, כאילו אני מכוונת אליו אקדח, והכרית נופלת על הרצפה.
אני כמעט צוחקת. הפין שלו רפוי במנח טבעי, והוא נראה כמו חתיכת בן אדם עלוב. מוזר, איך מישהו יכול להפוך מאהבת חייך לאויב דוחה בתוך כמה שניות.
טוב, אולי כריס לא היה אהבת חיי. אבל הוא בכל זאת היה החבר הראשון שלי שבאמת אהבתי, הראשון שאיתו הסרתי את המגננות שלי, היחיד שיכולתי לדמיין את עצמי, אולי, פעם, יום אחד, מתחתנת איתו.
ולאן זה הביא אותי בסוף?
לזה שהוא שוכב עם חברה שלי.
ואני כועסת גם עליה.
זועמת.
אבל הבגידה הזו שונה. אי־אפשר להגיד שאי־פעם הייתי קרובה במיוחד למישל. אף פעם לא הסרתי את המגננות שלי איתה כמו עם כריס. ובכל זאת, החשבתי אותה כחברה טובה מאז שעבדתי איתה והיינו מעבירות את הפסקות הצהריים יחד ותוקעות צדפות ברובע אמברקדרו. היינו הולכות יחד ליוגה חמה בימי חמישי בבוקר לפני העבודה, ושותות מרגריטות בימי שני באיזה פאב אפלולי ברובע מישֶן עם שאר החברים מהעבודה. רוב השיחות שלנו היו שטחיות, אבל לפעמים הייתי מתלוננת באוזניה על כריס (כמו שבני זוג עושים), והיא הייתה מתלוננת על סצנת הדייטים העלובה של סן פרנסיסקו.
בחיים לא הייתי חושבת שהיא תנסה לשפר את מצבה בכך שתתביית עליו.
"איך זה קרה בכלל?" אני צועקת ומנופפת שוב בסכין.
"רק תניחי את הסכין ונדבר," אומר כריס. הוא מתקדם צעד אחד, וכשעיניי יורדות שוב למטה, הוא נעצר וממהר להרים את הכרית. "תראי, זאת הייתה טעות."
"טעות?" אני אומרת באותו רגע שמישל פולטת נחרת בוז. אני מכוונת את הסכין אליה. "משהו מצחיק אותך, כלבה?"
"כן, טעות," אומר כריס בקול מפציר. אני בוהה בעיני התכלת שלו, אבל אלו כבר לא העיניים של הבחור שאהבתי. אלו עיניים של זר. זר שאני רוצה לרצוח עם סכין מריחה.
"א־הא. טעות. אני מבינה. אז היא החליקה ונפלה על הזין שלך?" אני שואלת. "או שאתה החלקת ונחתת בנרתיק שלה?"
"לא הייתה לזה שום משמעות!"
איכשהו זה רק הופך את הכול לגרוע יותר.
הדם שלי מתחיל להתחמם.
"זרקת את הקשר שלנו לפח בשביל איזה זיון שלא הייתה לו שום משמעות?!"
אני עושה ניסיון חלקי להרגיע את עצמי אבל זה לא עובד.
אני מסתובבת ומרימה את העגבנייה שחתכתי לכריך שלי. אני אוחזת בה באגרוף שלי כמו כדור בייסבול, והזרעים נוזלים לי מבין האצבעות.
"הוא משקר," מישל אומרת פתאום ועיניה נוצצות. "הוא אמר לי שהוא אוהב אותי."
אני אפילו לא חושבת. אני זורקת את העגבנייה ופוגעת בכריס בדיוק בין העיניים. היא משמיעה צליל רטוב ומשפריצה בכל כיוון. הכרית צונחת שוב על הרצפה.
"חתיכת אפס!" אני צועקת.
אני מסתובבת שוב במהירות, מרימה את הפרוסה העליונה של הכריך שלי ומעיפה אותה אליו כאילו זה פריסבי. היא פוגעת בדיוק בחבילה שלו, והוא נופל על הברכיים על רצפת הלינולאום ומשמיע "אוף." כשהייתי נערה הייתי משחקת דיסק־גולף במטע התפוחים של ההורים שלי, ומתברר שאני עדיין יודעת לכוון כמו שצריך.
"דייזי!" מישל צועקת, כאילו אני זאת שלא בסדר, ואני שולחת יד אל מה שנשאר מהכריך.
אני מעיפה אותו עליה. פרוסת הפסטרמה מתעופפת לפני השכבות האחרות בתנועה חלקה, וסוטרת על הלחי שלה בצליל מספק, ובינתיים חתיכות הלחם הספוגות מיונז ומיץ עגבנייה מתרסקות על פני החדר.
"עופו מפה!" אני צורחת על שניהם. "עכשיו!" אני שוב מאיימת בסכין המריחה. "לא סיימתי לזרוק חפצים."
מישל מנגבת מהלחי את הבשר שסטר לה כרגע, רצה לצד האחר של המיטה ומשתחלת במהירות לג'ינס ולסוודר שלה. היא חולפת על פניי במהירות ולא יוצרת קשר עין. אני לא בן אדם אלים, אבל אני באמת צריכה לגייס את כל הריסון העצמי שלי כדי לא לפתוח את המקרר ולחפש עוד אוכל שאני יכולה לזרוק עליה.
בזמן שהיא נועלת את הנעליים שלה ליד הדלת, אני פונה אל כריס שקם על רגליו ונרתע לאחור.
"אני יכולה להמשיך אם אתה רוצה," אני מזהירה אותו כשהיא טורקת את הדלת.
הוא נאנח ושוב מושיט יד אל הכרית, כאילו הוא נהיה פתאום ביישן. "בבקשה, רק... תקשיבי לי."
העיניים שלי נפערות. "מה אתה יכול להגיד בדיוק? כריס, כרגע תפסתי אותך מזיין חברה שלי!"
"זה לא כמו שהיא אמרה. אני לא אוהב אותה. אני אוהב אותך... אני פשוט... פשוט התבלבלתי."
"התבלבלת?" אני חוזרת אחריו בקול דקיק. "התבלבלת?"
הוא נרתע שוב בדרמטיות ומצמיד את ידו לאוזן. "את יכולה להפסיק להיות כל כך היסטרית? את מכאיבה לי באוזניים."
"אולי אני אחתוך לך את האוזן כמו ב'כלבי אשמורת'. זה יפתור את הבעיה," אני מטיחה בו ומנופפת שוב בסכין. "זה לא יהיה קל עם הדבר הזה, אבל תאמין לי שזה יקרה. זה ישאיר צלקות די מזעזעות."
הוא נועץ בי מבט. "את יודעת, לא כל כך נעים להיות לידך מאז שפיטרו אותך."
אוי, אלוהים.
הוא לא...
הוא לא רומז שזאת אשמתי, נכון?!
הוא כנראה מבין את הבעת פניי, כי הפנים שלו מתמלאות פתאום בפחד והוא ממהר להגיד, "זאת לא אשמתך. זה לא מה שאני אומר. אני יודע שאף פעם לא פיטרו אותך קודם, אני יודע שעבדת בחברה הזאת המון זמן, אני יודע שזה ממש פגע בך. את פשוט... לא עליזה כמו תמיד."
אני רק בוהה בו בפה פעור. הרגשות שלי מתחלפים במהירות מזעם לתסכול, וכשאני נהיית מתוסכלת אני בדרך כלל בוכה.
"באמת סליחה שלא תמיד אני עליזה," אני אומרת. "ודרך אגב, אני חושבת שהגבתי לפיטורים ממש טוב. אני לא יושבת כאן ומתבכיינת ומתמקדת בצד השלילי, ואני גם לא הולכת ושוכבת עם חברים של אחרות."
הוא בוהה בי בפנים קפואות.
"גם מישל פוטרה!" אני צועקת עליו. "ואתה חתיכת חרא שאתה בכלל מעלה את כל זה. זה הופך אותך לבן אדם עוד יותר נורא, כי אתה בוגד בי כשאני כבר ממילא על הפנים."
הוא פולט צחוק יבש ואני רוצה להכניס לו אגרוף באף. "על הפנים? בשנתיים שאנחנו יחד, אף פעם לא היית 'על הפנים'. אפילו לא היית 'ככה־ככה'. תמיד נראה שאת נופלת על הרגליים."
אני מזדעפת. הוא לא הראשון שאומר את זה. "טוב, עכשיו אני נופלת מהרגליים, נכון? קודם אני מאבדת את העבודה שלי, ואז אני מאבדת את החבר שלי."
אה, עכשיו הוא נראה עצוב. "דייזי... זה לא נגמר..."
"אתה מזיין את השכל ואתה יודע את זה. זה נגמר. וכנראה זה נגמר כבר מזמן, לא? אפילו לפני שפיטרו אותי. אתה מתרחק ממני כבר הרבה זמן. לא רציתי לראות את זה, לא רציתי להודות שזה קורה, אבל זה המצב, נכון? כאילו רצית שאני אתפוס אותך."
כריס מסב ממני את מבטו ומנקה זרע עגבנייה מפניו בפיזור דעת. הייתי צוחקת אם לא הייתי מרגישה שבורה כל כך מבפנים. "אולי התרחקתי כדי לראות אם תקרבי אותי בחזרה. אולי רציתי לבדוק כמה אני חשוב לך." הוא מסתכל עליי, ועכשיו הוא דומה יותר לגבר שבו התאהבתי, אף על פי שאני יודעת שהוא לעולם לא יהיה שוב הגבר הזה בשבילי. "אני עשיתי צעד אחורה אבל את לא עשית צעד קדימה."
אין לי זמן בשביל זה. הוא רוצה לשחק איתי במשחק האשמות, כאילו איכשהו הכול קרה באשמתי.
"יש דבר שנקרא תקשורת," אני אומרת לו. אני עדיין רותחת, אבל זה מתחיל להתגבש לכדי משהו אחר, משהו עצוב יותר, משהו שלא מוצא חן בעיניי. "היית יכול לדבר איתי במקום לשחק משחק מטומטם. במקום לבגוד בי. ואם רצית לסיים את זה, היית יכול לעשות את זה, כמו הגבר שחשבתי שאני מכירה. כל האשמה עליך, כריס. אני לא מתכוונת להיות הרעה בסיפור הזה." אני משתתקת ואוזרת אומץ. "אני יוצאת עכשיו להליכה שלי. אבל כשאחזור, אני רוצה שאתה וכל החפצים שלך לא תהיו פה."
"דייזי!" הוא קורא בקול מעורר רחמים ומסמן בידו. "אני גר כאן! לאן אני אמור ללכת?"
אני משלבת את זרועותיי. "אין לי מושג. אולי למישל? והיית צריך לחשוב על זה לפני שהבאת אותה לכאן כדי לזיין אותה. במיטה שלנו."
"את לא מתנהגת בהיגיון."
"אתה אידיוט! ואל תחשוב בכלל לחזור הנה, כי אני תמיד יכולה לכתוב לבּיג ג'ים."
כן, יש לי חבר בשם ביג ג'ים, והוא... חכו לזה... מאבטח במועדונים. אנחנו חברים טובים מהימים שבהם הייתי מתגנבת למועדונים עם תעודת זהות מזויפת, וממילא הוא מעולם לא חיבב את כריס.
העיניים שלו מצטמצמות. "אז זהו זה? את מוציאה אותי מהחיים שלך? פשוט ככה?"
"פשוט ככה," אני אומרת לו. אני מרימה את התיק שלי מעל הכיסא ותולה אותו על הכתף.
אני הולכת במסדרון לכיוון הדלת.
הוא קורא אחריי.
"דייזי."
אני נעצרת, אבל לא מסתובבת.
"אנחנו אמורים לטוס לניו זילנד בשבוע הבא," הוא מזכיר לי. "אחותך כל כך תתאכזב אם תגיעי בלי בן זוג, ואני יודע שאת לא מסוגלת לעמוד באירועים חברתיים לבדך. בואי פשוט ניסע יחד ונראה מה יקרה. אם אחר כך תרצי שזה ייגמר, נוכל לגמור את זה. בואי לא נבזבז את כרטיסי הטיסה האלה."
אני מרגישה שהחזה שלי קופא. חלק ממני רוצה לקבל את ההצעה. אני לא יכולה לסבול את הרעיון שאטוס לבדי, אני לא יכולה לסבול את הרעיון שאלך לחתונה של אחותי בלעדיו. בעצם, את הרעיון שאלך לכל חתונה לבדי.
אבל אף על פי שאני צריכה את התמיכה שלו, אני יודעת שזו תהיה טעות.
אני אצטרך ללכת לבד.
אני מציצה בו מעבר לכתפי ומחייכת חיוך קטן, אולי כי אני יודעת שזאת כנראה (אני מקווה) הפעם האחרונה שאני רואה אותו.
"אני אחזור הלילה בעשר. זה אמור להספיק כדי שתתארגן על החיים שלך. תשמור על עצמך, כריס." אני משתתקת לרגע. "ולך לעזאזל."
ובמילים האלו אני עוזבת את הבית, ואת הגבר שחשבתי שאני אוהבת.
*
כעבור שבוע

"ברוכה הבאה," אומרת הדיילת השזופה עם הליפסטיק בגוון האדום המהמם כשאני עולה אל המטוס, בואינג 747 עצום של אייר ניו זילנד. "באיזו שורה את?"
אני מנופפת בכרטיס שלי. "אני באחת הספות," אני אומרת לה בעליצות.
היא מהנהנת ומצביעה על המעבר האינסופי שלאורך המטוס. "נהדר. הן נמצאות בקצה המטוס."
אני מודה לה וגוררת את הטרולי הזהוב־ורדרד שלי לאורך המעבר המרכזי אל קצה המטוס. בדרך כלל אני משתדלת שלא לשבת בחלק האחורי של מטוסים (יש לי פחד לא רציונלי שהמטוס יישבר במהלך הטיסה ושהחלק האחורי שלו ינחת על איזה אי, אבל זה מה שקורה אחרי שצופים ב"אבודים" באובססיביות). אבל בטיסה הזאת מסן פרנסיסקו לאוקלנד, ניו זילנד, קניתי כרטיס ל"ספה", כלומר שורה פרטית שלמה, שהמושבים שבה נפתחים ויוצרים סוג של מיטה.
בימים אלה, אני מתרגשת מהדברים הקטנים.
לפני שבוע חייתי את החיים הרגילים שלי, השבוע הכול השתנה.
טוב, אז אולי כדאי שאחזור קצת אחורה.
לפני ארבעה שבועות חייתי את החיים הטובים. היה לי חבר, היו לי חברים, הייתה לי עבודה. הייתי מאושרת... נראה לי. בכל מקרה, חיכיתי לטיסה שלי ושל כריס לניו זילנד לכבוד החתונה של אחותי, לייסי.
ואז פוטרתי מהעבודה. אף אחד מאיתנו בחברת דשוּטְס לא ראה את זה מגיע.
בוקר אפרורי אחד, כשהערפל היה קר ודחוס, הרולד המנכ"ל הודיע על מיזוג עם יוגליטה, חברה אחרת ומצליחה עוד יותר של בגדי ספורט ופנאי, ושצפוי גל פיטורים אדיר.
כולם במשרד נכנסו לפניקה. כולם חוץ ממני, זאת אומרת. אתם מבינים, היה לי מזל גדול ליפול על העבודה הזאת מייד אחרי התיכון. בתוך כמה שנים קצרות התקדמתי בחברה עוד ועוד ועוד, עד שקיבלתי את תפקיד ראש מחלקת המכירות. כשהחברה נהייתה גדולה מדי בשביל המשרד בביברטון, היא עברה לסן פרנסיסקו, ואני עברתי יחד איתה. הייתי נחוצה למיתוג הכללי של דשוטס, ובלי לטפוח לעצמי על השכם יותר מדי, עזרתי לדחוף אותה לשיאים חדשים של הצלחה.
אז אפשר להבין למה הנחתי שלא יפטרו אותי. הרי עבדתי שם עשר שנים. הייתי הכי חרוצה ונאמנה שאפשר להיות.
אבל התברר שזה לא מספיק.
הוחלט שאפשר להחליף אותי בקלות בראש מחלקת המכירות של יוגליטה — אחרי הכול, הם היו מצליחים יותר מאיתנו והם אלה שקנו אותנו — וככה העניין הסתיים.
איבדתי את העבודה.
עבודה שהפכה לחלק מהזהות שלי.
לראשונה בחיי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כאילו לא ידעתי כבר מי אני.
כן, חסכתי כסף לאורך השנים, וידעתי שהדבר הנכון לעשות יהיה להתחיל להגיש מועמדות לעבודות חדשות. אבל עדיין לא הייתי מסוגלת לעשות את זה. זה כאילו הייתי באבל, אף על פי שניסיתי מאוד לא לשקוע בזה, לראות בזה הזדמנות טובה לשינוי, לראות בזה ברכה במקום קללה. תמיד ניסיתי לראות את הצד החיובי בחיים.
אבל נראה שהצד החיובי הזה מסתתר מעבר לשכבת עננים. לא משנה כמה אני מנסה, אני לא רואה את האור.
וכאילו כל זה לא מספיק, בשלב הזה תפסתי את כריס בוגד בי עם חברה שלי. שתי מערכות היחסים האלה גוועו מהר כל כך, וכך הבנתי כמה ריקות ולא יציבות הן היו מלכתחילה.
"סליחה," אני אומרת לבני הזוג שחוסמים את המעבר ומבזבזים הרבה יותר מדי זמן בניסיון לאחסן את התיקים שלהם ולהתיישב במקומם.
הבחור מסתובב אליי ומחייך בהתנצלות. הוא חתיך והוא יודע את זה, והחיוך הזה ידידותי מדי בשביל מישהו שנראה כאילו הוא בקשר רציני עם הבחורה שבדיוק מנסה להתיישב.
הוא מתנצל וזז הצידה, ואני מוכנה להישבע שהוא קורץ אליי תוך כדי כך.
איכס. אפילו בימים טובים בחורים כאלה דוחים אותי, אבל מאז הפרידה, הסובלנות שלי הגיעה לשיא שלילי של כל הזמנים.
אני מתכופפת להרים את המזוודה שלי ומניפה אותה מעל ראשי כדי להכניסה אל התא.
"תני לי לעזור לך עם זה," הוא אומר ומתקרב אליי, אף על פי שברור שאני לא צריכה שום עזרה. תודות לעבודה בתחום של בגדי כושר ופנאי, אני מתאמנת הרבה ואני הרבה יותר חזקה מכפי שאני נראית.
בינתיים, אני לא יכולה שלא להציץ בחברה שלו, שיושבת במושב שלה ונועצת בי מבט כאילו אסור לבטוח בי. דעתי מוסחת, המזוודה מחליקה מידיי ולפני שאני מספיקה לעשות משהו, היא נופלת ישר על הראש של הבחור.
אאוץ'.
זה בטח כאב.
"אני כל כך מצטערת!" אני קוראת, ועושה ניסיון גמלוני להרים את המזוודה.
הבחור נוגע בראשו במקום שבו הגלגל התנגש בו. הוא מכווץ מכאב ומנסה לחייך כאילו הוא בסדר.
אני מצליחה לדחוף במהירות את המזוודה אל תוך התא ומתנצלת שוב, בדיוק כשהחברה שלו אומרת לו "מגיע לך" בקול מדושן עונג.
"מגיע לי כי ניסיתי לעזור?" הוא שואל אותה בקול רם, כאילו האמירה שלה מכאיבה לו יותר מהמזוודה שלי.
אוי לא.
אני מתיישבת במהירות במקומי ליד החלון, תוחבת את תיק היד לידי, ומוציאה את האוזניות מבטלות הרעש שלי. ברור לי שבני הזוג עומדים להתחיל לריב ואני לא רוצה שום קשר לעניין. הפצעים שלי עוד טריים מדי.
זו טיסה של שלוש־עשרה שעות מעל האוקיינוס השקט, הטיסה הארוכה ביותר שהייתה לי אי־פעם. אחרי ארוחת הערב, אחרי שאני שותה קצת יין אדום וצופה בכל הסרטים שרציתי לצפות בהם, מגיע זמן הספה שלי.
אני מסירה את האוזניות. האורות בתא הנוסעים כבר מעומעמים, ואני מוציאה את כרטיס המידע שמסביר איך ליצור מיטה משורת המושבים.
אני מספיקה לקרוא רק משפט אחד לפני שאני שמה לב שהשורה שלפניי מתחילה לרעוד.
פעם אחר פעם.
שאריות היין בתחתית הכוס שלי מתיזות מצד לצד על השולחן המתקפל.
יש קצת זרמי אוויר, כך שאני לא מייחסת לזה יותר מדי מחשבה.
אבל לא נראה שהמושבים זזים יחד עם זרמי האוויר.
רגע...
יכול להיות שהם...?
ואז אני שומעת את זה.
גניחה שקטה.
אוי ואבוי.
לא יכול להיות שהם...
"אוי אלוהים, כן," קולה המתנשם של הבחורה נשמע מהמושב, ומבעד לרווח הצר שבין המושבים אני רואה גופים זזים.
וואו.
הם כן.
הם מזדיינים ממש לפניי!
אומנם אני יודעת שהם לא רואים אותי, אבל אני מרגישה שהלחיים שלי מקבלות גוון של עגבנייה. אני ידועה בתור אחת שמסמיקה בקלות, וכשזה ממש גרוע הפנים שלי מקבלות את גוון הבלונד־אדמדם הכהה של שערי וכל הנמשים שלי מותכים יחד.
מה לעשות?
אני מסתכלת סביבי, בודקת אם עוד מישהו רואה (או שומע) את זה, אבל כולם נראים שקועים בשינה. אני מסובבת את ראשי לאחור בתקווה למצוא דייל, אבל אני לא רואה אף אחד. וחוץ מזה, מה אני כבר יכולה לעשות? להלשין עליהם?
כאילו, נראה לי שאני צריכה...
"יותר נמוך, יותר נמוך," אומרת הבחורה. "כן!"
אוי אין מצב.
אני מרכיבה שוב את האוזניות שלי ונשענת לאחור, מנסה לצפות בסרט אחר על גב המושב. אבל הוא כמובן ממשיך להזדעזע עוד ועוד. זרמי האוויר הם שום דבר לעומת שני אלה.
כמה זמן זה עוד יימשך?
אני מתאוששת מפרידה, אני חוצה את האוקיינוס כדי ללכת לחתונה לבדי, אפשר אולי לרדת ממני כבר?
אבל לא, המושבים ממשיכים להזדעזע, ואני נשבעת שאני שומעת את הגניחות למרות האוזניות, ולא נשמע שהן הולכות להיפסק.
זה פשוט סיוט.
יש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות.
אני מתירה את חגורת הבטיחות ומרימה את משענות הזרוע, מחליקה באיטיות מחוץ לשורה שלי.
אני יודעת שלא כדאי לי להסתכל, אני יודעת שאני צריכה פשוט להתעלם מהם.
אבל או שצפייה בזרים שעושים את זה במטוס היא סטייה חדשה שיש לי, או שהסקרנות משתלטת עליי.
אני נעמדת בקצה השורה שלהם ומסתכלת.
אני לא רואה שום דבר, הם מכוסים בשמיכות בזמן שהם ממשיכים בענייניהם.
וממשיכים, וממשיכים.
אני כמעט צריכה לשפשף את העיניים כדי להאמין.
טוב, הוא בהחלט משפשף משהו.
אני מתחילה להסתובב לאחור כשפתאום המטוס נקלע לכיס אוויר, וזרמי האוויר מטלטלים אותו.
אני מאבדת את שיווי המשקל ונזרקת קדימה.
אני נופלת ישירות על הזוג, והפנים שלי נוחתות במקום שלא כדאי לנחות בו.
אוי. אלוהים.
"היי!" הבחורה קוראת.
"סליחה!" אני אומרת, מניחה את ידיי על הירכיים שלהם ושאר איברי גוף, מנסה לדחוף את עצמי בחזרה. "ממש מצטערת!"
אני אפילו לא מסוגלת להסתכל עליהם.
"תמשיכו," אני אומרת.
אני מצליחה להזדקף איכשהו ואז, בתחושת פניקה קלה, ניגשת ישר אל אזור השירות בקצה המטוס.
שתי דיילות יושבות שם ומפטפטות. שתיהן מביטות בי בחיוך עייף, שמשמעו שהן היו מעדיפות שלא להתמודד עם נוסעים כרגע, ובמיוחד לא עם מישהי כמוני, עם פנים סמוקות ומבט פראי בעיניים.
אני מתפתה לספר להן על התקרית המינית בשורה 50, אבל מחליטה שהן כנראה לא צריכות עוד גורם מתח.
במקום זה, אני מבקשת כוס יין ושואלת אם אני יכולה לשבת איתן קצת כי אין סיכוי שאני חוזרת למושב שלי.
נראה לי שהן רואות שאני נואשת לחברה או משהו, כי הן אומרות כן.
אני שותה עוד כוס יין.
ואז אני מתחילה לדבר על העבודה שהייתה לי, ואז על כריס.
והן מתחילות לרחם עליי.
היין ממשיך לזרום.

עוד ספרים של קרינה היילי