לפעום מחדש

הוא מעולם לא הכה אותי. מעולם לא כפה עצמו עליי. תמיד היה מנומס ודיבר אליי באדיבות. תמיד שאל לדעתי ואפילו התחשב בה. שנאתי את זה. שנאתי שהסכים איתי על הכול. שנאתי שתמיד היה רגוע, מאופק. לכל מי שצפה בנו מהצד נראינו הזוג המושלם. היא - נאה ומטופחת, רעמת תלתלים שחורה ועיניים ירוקות. הוא - גבר יפהפה, לסת חזקה ועיני שקד חומות ויוקדות, שנראה כאילו יצא היישר מפרסומת לבגדי גברים של ורסאצ'ה. הנישואים שלי היו מושלמים - עבור מישהי אחרת.

עשר שנים אני נשואה 'באושר' על פי דעת כול, אבל מרגישה כלואה. כלואה בבית הענקי הזה, כלואה בגוף הזה, כלואה בין ידיו של הגבר המושלם, עבור כולן. לא עבורי.

שנים אנחנו חולקים מיטה וצלחת אך חיינו נפרדים לחלוטין.

אני עומדת ליד החלון, מביטה החוצה אל הרחוב המוכר להחליא שגם אותו למדתי לשנוא. מעבר לכביש ילדה משחקת בכדור וילד יושב על המדרכה וצופה בה. נער רזה על אופניים מדווש בכל הכוח כאילו משתתף במרדף דמיוני. אני צופה בשעמום האופייני למקום הזה ותוהה מה יקרה אם אפתח את החלון הזה ופשוט אקפוץ למטה. זה יכאב? זה ייגמר מהר או שיסתיים ברגל שבורה בלבד? האם אחסר למישהו? האם יש אדם אחד בכל העולם שיתגעגע אליי?

עיניי סורקות את הרחוב בחוסר חשק עד שהן רואות את הג'יפ השחור העושה דרכו אל חניית הבית. הג'יפ השחור שקנה לי ליום ההולדת אך עבר לחזקתו ביום שבו עץ נפל על מכונית הספורט שלו בזמן סופה שפקדה את האזור. ומאחר ש'את לא יוצאת הרבה', אין הצדקה להחזיק רכב נוסף.

אני מתנתקת מהחלון ומדדה במורד המדרגות, ניגשת לקבל את בעלי לאחר יום עבודה. כמו בכל יום הוא ייכנס, יישק לי על הלחי. כן, על הלחי, כמו שמנשקים דודה בת שמונים. הוא ישאל איך עבר עליי היום ומה עשיתי כל הבוקר ואני אענה בדיוק את אותה תשובה שאני עונה כבר שנים "קצת מכל דבר". אנחנו נשב לאכול בשתיקה, הוא ייכנס למקלחת, וכשיצא אני כבר אירדם או אעמיד פנים שאני ישנה.

"בוקר טוב," הנרי נכנס אל המטבח, מציף את האוויר בריח בושם וסבון, הריח של הנרי. הוא מנשק את ראשי וניגש ישירות אל מכונת הקפה. בשעה שהוא מוזג את הקפה לכוס חד־פעמית, כי הוא תמיד מאחר, אני פורסת עבורו פיסה מעוגת הגזר. "איך ישנת?" הנרי לוגם מעט, מבטו נעוץ איפשהו באוויר בין המטבח לסלון.

"בסדר," אני עונה, אוספת פירורים שנשרו על מגש הזכוכית.

"מה אני יכול לעשות למענך היום?" הוא שואל כמדי בוקר בתוך הצצה חפוזה בשעון היד שלו, לא באמת מצפה לתשובה, הרי כבר שנים איני מבקשת דבר.

מהיום שבו נישאנו, ובכל בוקר, הוא שואל בדיוק את אותה השאלה. בשנים הראשונות הייתי מבקשת שיחזור מוקדם מהעבודה, שייקח יום חופשי כדי לבלות איתי. הייתי מבקשת נשיקות עמוקות ונגיעות חטופות. כשגילינו שאנחנו בהיריון הבקשות השתנו לגלידה חמוצה או אבטיח קר באמצע ינואר. ואז זה קרה. ומאז לא ביקשתי דבר. כל שאלה הייתה נענית בהנהון או בחיוך מאולץ. עכשיו אני אפילו לא טורחת להנהן.

רק עשר בבוקר וכבר סיימתי לנקות, קיפלתי מעט כביסה, ואפילו הכנתי עוגיות שיבולת שועל. אני ממלאת אמבטיה וגולשת פנימה. עוצמת עיניים ומדמיינת, מדמיינת ידיים גדולות שמלטפות אותי, נשיקות חמות, זרועות חסונות עוטפות אותי. כמעט חמש שנים אני מוצאת מפלט בספרים. ספרים רומנטיים, חלקם ארוטיים. אני זקוקה למילים הכתובות האלה, להרגיש חלק ממשהו אחר. להרגיש! אז נכון שלרוב הגיבור הוא איש עסקים עשיר שמסובב לגיבורה את הראש בהבטחות, משתלט על ליבה ועל מחשבותיה, וכמה דפים אחר כך היא כבר נתונה לחסדיו והוא עושה בה כרצונו. וכן, היא גם נהנית מזה. זה אולי מעורר רחמים אבל לא פעם אני מוצאת עצמי אכולת קנאה בגיבורה הזו. הייתי נותנת הכול כדי לאבד שליטה, ללכת לאיבוד בנחשולי תשוקה משולחת רסן, באהבה מטורפת ללא גבולות וללא תנאים. בכל יום אני בורחת לכמה שעות לתוך הספרים, חיה בעקיפין את חייה של הגיבורה התורנית. תוהה איך היה נראה יומי אילו איש העסקים האישי שלי היה רואה אותי, אילו היה באמת רואה אותי. הפעם האחרונה ששכבנו הייתה לפני שלוש שנים. שלוש שנים! וגם זה היה בחושך לאחר שחזרנו שיכורים ממסיבת ראש השנה אצל הבוס שלו. מיותר לומר שהוא לא זכר דבר בבוקר ואני לא הזכרתי לו. ממילא זה נמשך פחות משלושים שניות ולא היה שווה לבזבז תאי זיכרון יקרים.