אי-לידה

פתח דבר

כיצד יכול הגורל לתעתע בתינוקת שנולדה בגטו קובנה בימי המלחמה הנוראה ההיא, תינוקת שהוריה בחרו לקרוא לה בעברית אי־לידה? הוריה, ד״ר יונה וצילה פרידמן, בוגרי הגימנסיה העברית בקובנה, בחרו בשם זה כהתרסה נגד הצו האוסר על הולדת ילדים, שגזרו הנאצים על היהודים בגטאות ליטא.

הייתי בת שתים עשרה כשפגשתי את אילידה. היא הגיעה מווילנה למשפחתנו בחיפה בשלהי שנות החמישים. נערה צנומה, עיניה כהות ועצובות, אפה נשרי, סנטרה הארוך בולט ושערה הגלי שחור. לבושה הייתה בשמלות משובצות שכיסו את ידיה וברכיה. היא המעיטה בדיבור, וכשדיברה — דיברה יידיש.

אינני זוכרת כיצד הוצגה בפניי, ומה סיפרו לי ולילדי המשפחה האחרים אודותיה. טרם ידענו על מוראות השואה. כל מה שידענו היה מה שדלינו מלחישותיהם של המבוגרים. היו אלה פיסות מידע שלא התחברו לסיפור אחד. היא הגיעה אלינו מווילנה עם זוג מבוגר. הבנתי שאלה הוריה, אבל מסיבה שלא הבנתי את מקורה, היא לא שהתה עימם אלא בבית אחת מדודותיי.

חודשים מספר לאחר בואה החלה תכונה מסתורית לרחוש סביבנו. המבוגרים הרבו להתלחש ביניהם ביידיש. נושא שיחתם היה אילידה, אבל איש מהם לא סיפר לנו, ילדי המשפחה, דבר על המתרחש. לאווירה המסתורית תרמה העובדה שדודי לייזר, אחיה של אמי, הגיע מאמריקה ואחריו אשתו טייבה. הם הרבו לשהות במחיצתה של אילידה ופינקו אותה בשפע מתנות. כעבור מספר חודשים התבשרתי שאילידה נוסעת איתם לאמריקה.

כמה ימים אחרי נסיעתה קלטו עיניי כותרת בעיתון שהיה פרוש על השולחן בביתנו. איני יודעת אם הוריי שמו אותו כך בכוונה כדי שאקרא או שהוא נשאר פרוש כך בהיסח הדעת. הכותרת הייתה ״קורותיה של ברית מוזרה שכרתו שני יהודים בגטו קובנה.״ הכתבה עסקה בבני משפחתי ובסיפור גלגוליה של ברית בין דודי לייזר גולדברג ובין בן דודו ד"ר יונה פרידמן, שנשבעו זה לזה כי מי שיישאר בחיים לאחר המלחמה, ידאג לילד או לילדה שיינצלו ויאמץ אותם.

כתבה זו נטעה בי את זרעי סיפורה של אילידה. מקור שמה לא הניח לי. דבקתי בכל פיסת מידע שליקטתי עליה ועל דודיי. בראייה לאחור הבנתי כי התעניינותי בתקופת השואה החלה מקריאת הכתבה. שנים התעניינתי בכל הנוגע לתקופה אפלה זו. הלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה כי ביקשתי להעמיק את ידיעותיי במוראות מלחמת העולם השנייה.

בבגרותי הקשר עם אילידה הפך קרוב ואוהב. כשביקרה בארץ התחברנו, וביוני 1973 היא באה לכאן כעולה, נשואה ואימא לשלושה ילדים. וכשנדמה היה שהנה הגיעה למנוחה ולנחלה, הכה בה גורלה.

לאורך שנים הדרמה של חייה לא נתנה לי מנוח. ביקשתי לחקור וללמוד את סיפורה לעומק. התשוקה לכתוב על דמותה ועל טלטלות חייה הובילו אותי למסע הכתיבה.

לפני כעשר שנים יצאתי לדרך של אלפי קילומטרים לקובנה, לווילנה ולארצות הברית. ערכתי עשרות פגישות וראיונות. זיכרונותיהם וכאבם של בני משפחתי נפרשו לנגד עיניי. איתרתי מסמכים, תעודות, פרוטוקולים של בתי משפט, מכתבים ורישומים בכתב ידה של אילידה. קראתי ספרים על תקופות ואירועים שהיו חלק מחייה. את המידע שקיבצתי שזרתי בעלילת הספר ובעיצוב דמותה של אילידה כפי שהבנתי אותה. את עלילת חייה בחרתי לספר כרומן ביוגרפי.

לקחתי בחשבון שחלק משותפיי לדרך, בעיקר חלק מבני משפחתי, חוו את האירועים באופן שונה ממני. מכולם אני מבקשת סליחה אם פגעתי ברגשותיהם ואם הטיתי את הסיפור בניגוד לזיכרונם ולדרך שבה הם הבינו את המאורעות.

בספר זה אספר את סיפורה של אילידה, בת דודתי, כפי שאני חוויתי והפנמתי לאורך השנים. אני מקווה שהספר ינציח בליבות קוראיו את דמותה ואת גורלה.