מכתב משומקום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מכתב משומקום

מכתב משומקום

5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

ריקי פלד

פלד נולדה ב־1946 בעיר שצ'צ'ין, בפולין על גבול גרמניה. למדה תקשורת, הייתה תחקירנית בערוץ 1 וכתבה למגזין "מנטה". היום חיה על ציר- אירופה-ישראל- תאילנד- ישראל. 

תקציר

"אדם לא מוכר נרצח, ורוצחיו נעלמו עם גופתו."
האדם הזה היה אבא שלי.  
הייתי כבת חודש כשנעלם. גדלתי בצל סוד היעדרותו.

אמי לא הזכירה את שמו מעולם. שנים רבות חלפו עד שמצאתי באקראי מכתב משנת 1946, שקיבלה אמי מהמשטרה הפולנית. המכתב מתאר את נסיבות הירצחו של אבי בתוך תחנת המשטרה בעירו, שנה אחרי ששרדו את השואה.  

"לא יספרו לך את האמת," אמרה לי הקוראת בקלפים, איתה התייעצתי כשהחלטתי לצאת בעקבות הרוצחים.
אך הרצון לגלות את התעלומה שאפפה את חיי היה חזק ממני, והוציא אותי למסע מפתיע ומרתק - 
שהיה גם מסע פנימי של חוויית חיים בבית של שורדי שואה, אפוף שתיקה, סודות ועצב אינסופי.
המסע המופלא הפגיש אותי עם אנשים ומקומות, כשנוכחות אבי המת מערבת מציאות ודמיון,
שהרי המתים נוכחים בחיינו באופן בו החיים לא יצליחו לגעת, לעולם.


***


"'מכתב משומקום' נולד כדי להפר שתיקה רבת שנים... לומר את מה שלא נאמר, את מה שאסור היה לומר; לנסות למסור עדות לאירוע טראומטי שנקבר תחת השתיקה – רצח אביה של המחברת, אלתר פרימר, כשנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם חזרתו לעיירתו הפולנית יידלינסק...
אחד האמצעים המרכזיים הוא ריבוי קולות המנסים לספר, כל קולו ומבעו... את סיפור ההיסטוריה המשפחתית של המספרת בכלל ואת סיפור האירוע המושתק בפרט;  שני הקולות העיקריים – של המספרת ושל האב המת – מסמנים מרחבים שונים: 
האחד, קולה של המספרת, מגולל על פי רוב את  ההתרחשויות המציאותיות (יומן המסע לגילוי רוצחיו של אביה). 
השני, קולו של האב המת, בוקע ממעמקי הדמיון: בלשון פיוטית מלווה האב את מסעה של בתו, את מחשבותיה ואת האירועים המרכזיים של חייה, ובכך מרכך אותם, מסייע הן לה והן לקוראים לנסות לתפוס את מה שאינו נתפס: אירוע הרצח, הרוצחים עצמם, הקרובים שמתו במלחמה; החיים שנמשכים בצל האובדן; רגשות האשמה, רגשות החרטה, הכעסים ועוד... 
כוחו של כתב היד הוא ביכולת לאסוף את שברי הרגשות, החידות, הקולות, התשובות – ולספר באמצעותן סיפור: להתוות עלילה משמעותית, רבת רבדים ועשירה."

ד"ר דפנה בן צבי

פרק ראשון

המכתב


ידעתי שהיא זאת שתבוא לחפש אחריי, לא הוא.

היא הייתה רק בת שלושים ותשעה ימים כשנפרדתי ממנה, מלטף את ידה הזעירה. מאז נעלמתי מחייה, אך תחושת הליטוף נצרבה בה. אני יודע.

הוא היה בן חמש. "טאטע, גאיי נישט", אמר, טומן את ראשו בצווארי. "אבא, אל תלך", נאחז בי בכל כוח ידיו הקטנות, דמעות בעיניו. אני יודע שמאז לא בכה עוד, גם כשראה את אמו, אשתי האהובה, צועקת ובוכה כשהמכתב הגיע.

עם בוא המכתב לקחה ידידתנו הטובה, גב' אנגלנדר, את אחותו הקטנה, לטפל בה ולהאכילה, כי חלב אמה יבש בבת אחת. הוא שאל איפה אני, אך לא נענה. שמי לא הוזכר עוד, וגם שנים רבות אחר כך, כשאחותו יצאה בעקבות המכתב, סירב ללכת איתה.

דודה מלכה מתה, מותירה אחריה שובל דק של בושם עתיק.

בעלה, דוד זאב, מת תשע שנים לפניה. כף ידו הקטנה מונחת על חזהו, כמגוננת על קוצב הלב המלאכותי שהושתל בו.

אחותה, ציפורה, מתה תשע שנים אחריה. נשמתה מפרפרת בגופה, לכודה באנחות כבדות, עד שניתקה באחת מאחיזתן.

נתן, בעלה השני של ציפורה, מת שנים רבות לפניה. חייו פעפעו לאיטם החוצה מכל תאי גופו, בדממה, כשרק צפירת האמבולנס הדוהר מלווה אותם בזעקה נואשת.

ואלתר, בעלה הראשון של ציפורה, מת לפני כולם.

הוא מת 37 שנים לפני דוד זאב, 46 שנים לפני דודה מלכה ו-55 שנים לפני ציפורה אשתו. אוסף אותם אליו בזה אחר זה לשומקום, בדרך אל הנצח.

כולם נחים על משכבם, זה לצד זו, בחלקת הקבר המשותפת שרכש להם דוד זאב.

כולם, חוץ מאלתר. איפה אלתר נח?

אלתר לא נח. מי שנרצח אין לו מנוחה, ואין מנוח גם לנשארים אחריו.

אלתר נרצח ורוצחיו נעלמו עם גופתו.

ככה כתוב במכתב שהתגלה לי כשדודה מלכה מתה.

כשדודה מלכה מתה הבאתי את אחותה ציפורה, אמא שלי, לביתי, כדי להתאבל יחד.

ואז נפל המכתב מהארנק שלה. דף דק, מצהיב, עליו מודפסות 13 שורות במכונת כתיבה, כזו של פעם, בה לאותיות המודפסות היה אופי אישי.

כמו למשל, במכתב שנפל מהארנק של אמא שלי, האות "e" מושחרת באמצעיתה, וגם האותיות "w" ו"z" כהות יותר בחלקן. לפי אפיונים אלה ניתן לזהות את מכונת הכתיבה, ואם יימצא בעל המכונה יהיה אפשר לתבוע אותו על סמך עדות זו, או לפחות לקשר אותו לרצח.

במקרה של אבא שלי, אלתר, לא הייתה שום בעיה לאתר את כותבי המכתב המעיד על הרצח. בצד שמאל למעלה נכתב שהמכתב הונפק על ידי האגף הפלילי לשירותי החקירה של תחנת המשטרה של ורשה, שבעיירה הסמוכה ראדושץ'. בצד ימין יש אפילו תאריך: 9.8.1946.

כתוב בו שהם קיבלו מכתב מתחנת המשטרה בידלינסק שליד ראדום, ממנו עולה שבתוך תחנת המשטרה בידלינסק נרצח אלתר, והרוצחים נעלמו עם גופתו.

וכך, האותיות המזהות את מכונת הכתיבה לא יכולות לשמש עדות מספקת כדי להאשים את השוטרים שהדפיסו את המכתב, כי הם בכלל מוורשה.

גם המכתב שהודפס בתחנת המשטרה בידלינסק אין בו כדי להעיד שהשוטרים שם הם הרוצחים, כי נכתב בו ש"הרוצחים הם אנשים לא ידועים שרדפו אחרי אדם לא ידוע, שנכנס לתחנת המשטרה ביום ה-8.7.1946, וברגע שהגיע לתחנה בבקשה להתערבות, האלמונים רצחו אותו, ומיד נלקחה גוויית הנרצח לכיוון לא ידוע".

אם השוטרים כתבו שהרוצחים הם אנשים לא ידועים, הרי שאי אפשר להאשימם ברצח, גם אם נכחו במקום וראו איך הורגים "איש לא ידוע".

אולי אפשר היה לצפות מהם שיתערבו, כמו שהספיק הנרצח לבקש כשנכנס לתחנת המשטרה. אבל הם לא כתבו למה לא התערבו ולמה לא רדפו אחרי הרוצחים, שנמלטו עם הגופה. אפשר רק לשער שהם לא רדפו אחרי הרוצחים, כי הם נמלטו לכיוון לא ידוע.

אז לאן ירוצו השוטרים?

הכל כל כך לא ידוע.

אבל שמות השוטרים שהיו במשמרת בתאריך 8.7.1946 בתחנת המשטרה בידלינסק, דווקא כן ידועים, ואלה שמותיהם:

ולאדיסלאב פאחולץ (Wladyslaw Pacholec)

יוזף דריה (Jozef Dryja)

יאן שוויירצ'בסקי (Jan Swierczewski)

ברוניסלאב קונאז'בסקי (Bronislaw Konarzewski)

טאדיוש וונסוביץ' (Tadeusz Wasiewicz)

יאן סקשיפק (Jan Skrzypek)

אם כך, לא הכל ממש "לא ידוע". ובסופו של דבר התגלתה גם זהותו של הנרצח, כפי שמדווח בסיום המכתב.

"המדור המקומי הקרימינלי של המשטרה החוקרת מאשר, על סמך אינפורמציה מדויקת, שהנרצח היה אלתר פרימר הידוע גם כוולף וסרמן".

הופ! מה פתאום וולף וסרמן נדחף פה לתמונה?

ממתי אלתר פרימר הוא גם וולף וסרמן?

אין כבר את מי לשאול.

שאלות שלא נשאלו בזמן, לא יפגשו את התשובות להן. לכל שאלה יש תשובה, אך רק שאלה שנשאלה בזמן הנכון תזכה לה.

עיתוי. זו מילת המפתח. להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, לשאול את האדם הנכון.

כשאלתר הגיע לעיירה שלו, ידלינסק, בצהרי ה-8.7.1946, העיתוי היה גרוע מאד.

בשעות לפני הצהריים הוא פגש את מריה אופלקו בעלת האטליז, ואמר לה - לדבריה - שחזר כדי לראות מה עלה בגורל רכושו.

"מאותו רגע, נעלם." ככה כתוב במכתב מהמשטרה. ובשעה 12:30 נרצח אדם לא ידוע בתוך תחנת המשטרה.

האטליז ותחנת המשטרה היו צמודים זה לזה, כאשר רק דירת המגורים של משפחת אופלקו מפרידה ביניהם.

השוטרים הסיקו שהאלמוני שנרצח בתחנת המשטרה הוא אלתר פרימר, הידוע גם כוולף וסרמן, שגר ברחוב זופנסקייגו 16 בשצ'צ'ין.

אם הנרצח "אינו ידוע", איך ידעו את שמו? איך ידעו את כתובתו? אם הפרטים האלה נמסרו להם על ידי המחפשים אחריו, איך ידעו שהם שייכים לנרצח? האם נמצאה תעודה כלשהי אצל הנרצח? ואם כן, איך הגיעה לידיהם, אם הרוצחים נעלמו עם גופתו לכיוון לא ידוע?

שאלות שמחפשות תשובות.

הכל התחיל בכלל בשאלה תמימה שיריב, בני בן העשר, שאל את אמי: "סבתא, יש לך תמונה של סבא נתן?"

עם סבא, נתן כץ, התחתנה אמי כארבע שנים אחרי שאלתר נעלם. יריב, שלא ידע אז שהיה פעם איש ושמו אלתר, ביקש לראות תמונה של נתן המת. ציפורה פתחה את ארנקה כדי להוציא תמונה של נתן, ואז נפל מתוכו אלתר.

הרמתי את הדף שנפל מארנקה.

"אמא, מה זה?"

"זה על אבא שלך".

פתחתי את הדף המקופל ובקשתי ממנה לתרגם לי. היא ניסתה, אך לא יכלה לבטא אף מילה. שפתיה לא הצליחו לומר בקול מה כתוב שם. ידיה אחזו בדף הדק, המצהיב, שם הסתיימו חייו של בעלה האהוב. שם הוא קבור באותיות דפוס פולניות, בשפה עילגת, איש לא ידוע, שיש לו שני שמות וכתובת. נסערת, קיפלה את הדף והחזירה אותו לארנק, אל חשכת העבר ממנה הגיח במפתיע. ביקשתי שתיתן לי את המכתב, כדי שמישהו אחר יתרגם לי אותו.

"לא!"

לא רציתי ללחוץ עליה, הרי היא באבל על מות אחותה. ויתרתי. גם לאחר תום ימי האבל ובשנים שחלפו לא שאלתי שוב על המכתב, על אבא שלי.

לא ידעתי מה כתוב שם, לא ידעתי דבר על אבא שלי. מעולם לא הוזכר שמו, עד שקפץ מהארנק במקום התמונה של סבא נתן. נראה שגם הפעם הוא יצא בעיתוי גרוע.

עיתוי גרוע לאשתו. זה עתה איבדה את אחותה היחידה שנותרה לה מ"שם", ומראה הדף הנורא הזה הבעית אותה.

עיתוי גרוע, גם כי אני עדיין הייתי, בלי שהבנתי אז, בתוך ה"לא מדברים". כך הנחתי למכתב כאילו אינו קיים, עד שנעלם.

ריקי פלד

פלד נולדה ב־1946 בעיר שצ'צ'ין, בפולין על גבול גרמניה. למדה תקשורת, הייתה תחקירנית בערוץ 1 וכתבה למגזין "מנטה". היום חיה על ציר- אירופה-ישראל- תאילנד- ישראל. 

עוד על הספר

מכתב משומקום ריקי פלד

המכתב


ידעתי שהיא זאת שתבוא לחפש אחריי, לא הוא.

היא הייתה רק בת שלושים ותשעה ימים כשנפרדתי ממנה, מלטף את ידה הזעירה. מאז נעלמתי מחייה, אך תחושת הליטוף נצרבה בה. אני יודע.

הוא היה בן חמש. "טאטע, גאיי נישט", אמר, טומן את ראשו בצווארי. "אבא, אל תלך", נאחז בי בכל כוח ידיו הקטנות, דמעות בעיניו. אני יודע שמאז לא בכה עוד, גם כשראה את אמו, אשתי האהובה, צועקת ובוכה כשהמכתב הגיע.

עם בוא המכתב לקחה ידידתנו הטובה, גב' אנגלנדר, את אחותו הקטנה, לטפל בה ולהאכילה, כי חלב אמה יבש בבת אחת. הוא שאל איפה אני, אך לא נענה. שמי לא הוזכר עוד, וגם שנים רבות אחר כך, כשאחותו יצאה בעקבות המכתב, סירב ללכת איתה.

דודה מלכה מתה, מותירה אחריה שובל דק של בושם עתיק.

בעלה, דוד זאב, מת תשע שנים לפניה. כף ידו הקטנה מונחת על חזהו, כמגוננת על קוצב הלב המלאכותי שהושתל בו.

אחותה, ציפורה, מתה תשע שנים אחריה. נשמתה מפרפרת בגופה, לכודה באנחות כבדות, עד שניתקה באחת מאחיזתן.

נתן, בעלה השני של ציפורה, מת שנים רבות לפניה. חייו פעפעו לאיטם החוצה מכל תאי גופו, בדממה, כשרק צפירת האמבולנס הדוהר מלווה אותם בזעקה נואשת.

ואלתר, בעלה הראשון של ציפורה, מת לפני כולם.

הוא מת 37 שנים לפני דוד זאב, 46 שנים לפני דודה מלכה ו-55 שנים לפני ציפורה אשתו. אוסף אותם אליו בזה אחר זה לשומקום, בדרך אל הנצח.

כולם נחים על משכבם, זה לצד זו, בחלקת הקבר המשותפת שרכש להם דוד זאב.

כולם, חוץ מאלתר. איפה אלתר נח?

אלתר לא נח. מי שנרצח אין לו מנוחה, ואין מנוח גם לנשארים אחריו.

אלתר נרצח ורוצחיו נעלמו עם גופתו.

ככה כתוב במכתב שהתגלה לי כשדודה מלכה מתה.

כשדודה מלכה מתה הבאתי את אחותה ציפורה, אמא שלי, לביתי, כדי להתאבל יחד.

ואז נפל המכתב מהארנק שלה. דף דק, מצהיב, עליו מודפסות 13 שורות במכונת כתיבה, כזו של פעם, בה לאותיות המודפסות היה אופי אישי.

כמו למשל, במכתב שנפל מהארנק של אמא שלי, האות "e" מושחרת באמצעיתה, וגם האותיות "w" ו"z" כהות יותר בחלקן. לפי אפיונים אלה ניתן לזהות את מכונת הכתיבה, ואם יימצא בעל המכונה יהיה אפשר לתבוע אותו על סמך עדות זו, או לפחות לקשר אותו לרצח.

במקרה של אבא שלי, אלתר, לא הייתה שום בעיה לאתר את כותבי המכתב המעיד על הרצח. בצד שמאל למעלה נכתב שהמכתב הונפק על ידי האגף הפלילי לשירותי החקירה של תחנת המשטרה של ורשה, שבעיירה הסמוכה ראדושץ'. בצד ימין יש אפילו תאריך: 9.8.1946.

כתוב בו שהם קיבלו מכתב מתחנת המשטרה בידלינסק שליד ראדום, ממנו עולה שבתוך תחנת המשטרה בידלינסק נרצח אלתר, והרוצחים נעלמו עם גופתו.

וכך, האותיות המזהות את מכונת הכתיבה לא יכולות לשמש עדות מספקת כדי להאשים את השוטרים שהדפיסו את המכתב, כי הם בכלל מוורשה.

גם המכתב שהודפס בתחנת המשטרה בידלינסק אין בו כדי להעיד שהשוטרים שם הם הרוצחים, כי נכתב בו ש"הרוצחים הם אנשים לא ידועים שרדפו אחרי אדם לא ידוע, שנכנס לתחנת המשטרה ביום ה-8.7.1946, וברגע שהגיע לתחנה בבקשה להתערבות, האלמונים רצחו אותו, ומיד נלקחה גוויית הנרצח לכיוון לא ידוע".

אם השוטרים כתבו שהרוצחים הם אנשים לא ידועים, הרי שאי אפשר להאשימם ברצח, גם אם נכחו במקום וראו איך הורגים "איש לא ידוע".

אולי אפשר היה לצפות מהם שיתערבו, כמו שהספיק הנרצח לבקש כשנכנס לתחנת המשטרה. אבל הם לא כתבו למה לא התערבו ולמה לא רדפו אחרי הרוצחים, שנמלטו עם הגופה. אפשר רק לשער שהם לא רדפו אחרי הרוצחים, כי הם נמלטו לכיוון לא ידוע.

אז לאן ירוצו השוטרים?

הכל כל כך לא ידוע.

אבל שמות השוטרים שהיו במשמרת בתאריך 8.7.1946 בתחנת המשטרה בידלינסק, דווקא כן ידועים, ואלה שמותיהם:

ולאדיסלאב פאחולץ (Wladyslaw Pacholec)

יוזף דריה (Jozef Dryja)

יאן שוויירצ'בסקי (Jan Swierczewski)

ברוניסלאב קונאז'בסקי (Bronislaw Konarzewski)

טאדיוש וונסוביץ' (Tadeusz Wasiewicz)

יאן סקשיפק (Jan Skrzypek)

אם כך, לא הכל ממש "לא ידוע". ובסופו של דבר התגלתה גם זהותו של הנרצח, כפי שמדווח בסיום המכתב.

"המדור המקומי הקרימינלי של המשטרה החוקרת מאשר, על סמך אינפורמציה מדויקת, שהנרצח היה אלתר פרימר הידוע גם כוולף וסרמן".

הופ! מה פתאום וולף וסרמן נדחף פה לתמונה?

ממתי אלתר פרימר הוא גם וולף וסרמן?

אין כבר את מי לשאול.

שאלות שלא נשאלו בזמן, לא יפגשו את התשובות להן. לכל שאלה יש תשובה, אך רק שאלה שנשאלה בזמן הנכון תזכה לה.

עיתוי. זו מילת המפתח. להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, לשאול את האדם הנכון.

כשאלתר הגיע לעיירה שלו, ידלינסק, בצהרי ה-8.7.1946, העיתוי היה גרוע מאד.

בשעות לפני הצהריים הוא פגש את מריה אופלקו בעלת האטליז, ואמר לה - לדבריה - שחזר כדי לראות מה עלה בגורל רכושו.

"מאותו רגע, נעלם." ככה כתוב במכתב מהמשטרה. ובשעה 12:30 נרצח אדם לא ידוע בתוך תחנת המשטרה.

האטליז ותחנת המשטרה היו צמודים זה לזה, כאשר רק דירת המגורים של משפחת אופלקו מפרידה ביניהם.

השוטרים הסיקו שהאלמוני שנרצח בתחנת המשטרה הוא אלתר פרימר, הידוע גם כוולף וסרמן, שגר ברחוב זופנסקייגו 16 בשצ'צ'ין.

אם הנרצח "אינו ידוע", איך ידעו את שמו? איך ידעו את כתובתו? אם הפרטים האלה נמסרו להם על ידי המחפשים אחריו, איך ידעו שהם שייכים לנרצח? האם נמצאה תעודה כלשהי אצל הנרצח? ואם כן, איך הגיעה לידיהם, אם הרוצחים נעלמו עם גופתו לכיוון לא ידוע?

שאלות שמחפשות תשובות.

הכל התחיל בכלל בשאלה תמימה שיריב, בני בן העשר, שאל את אמי: "סבתא, יש לך תמונה של סבא נתן?"

עם סבא, נתן כץ, התחתנה אמי כארבע שנים אחרי שאלתר נעלם. יריב, שלא ידע אז שהיה פעם איש ושמו אלתר, ביקש לראות תמונה של נתן המת. ציפורה פתחה את ארנקה כדי להוציא תמונה של נתן, ואז נפל מתוכו אלתר.

הרמתי את הדף שנפל מארנקה.

"אמא, מה זה?"

"זה על אבא שלך".

פתחתי את הדף המקופל ובקשתי ממנה לתרגם לי. היא ניסתה, אך לא יכלה לבטא אף מילה. שפתיה לא הצליחו לומר בקול מה כתוב שם. ידיה אחזו בדף הדק, המצהיב, שם הסתיימו חייו של בעלה האהוב. שם הוא קבור באותיות דפוס פולניות, בשפה עילגת, איש לא ידוע, שיש לו שני שמות וכתובת. נסערת, קיפלה את הדף והחזירה אותו לארנק, אל חשכת העבר ממנה הגיח במפתיע. ביקשתי שתיתן לי את המכתב, כדי שמישהו אחר יתרגם לי אותו.

"לא!"

לא רציתי ללחוץ עליה, הרי היא באבל על מות אחותה. ויתרתי. גם לאחר תום ימי האבל ובשנים שחלפו לא שאלתי שוב על המכתב, על אבא שלי.

לא ידעתי מה כתוב שם, לא ידעתי דבר על אבא שלי. מעולם לא הוזכר שמו, עד שקפץ מהארנק במקום התמונה של סבא נתן. נראה שגם הפעם הוא יצא בעיתוי גרוע.

עיתוי גרוע לאשתו. זה עתה איבדה את אחותה היחידה שנותרה לה מ"שם", ומראה הדף הנורא הזה הבעית אותה.

עיתוי גרוע, גם כי אני עדיין הייתי, בלי שהבנתי אז, בתוך ה"לא מדברים". כך הנחתי למכתב כאילו אינו קיים, עד שנעלם.