היקום מעבר לאופק

הקדמה
החלל בישראל
 

ב-19.9.1988 שוגר לחלל "אופק 1", הלוויין הישראלי הראשון. בכך הפכה ישראל לחברה השביעית במועדון החלל, מועדון שבו חברות מדינות שבנו ושיגרו לוויין לחלל. המדינות החברות במועדון מפתחות ומייצרות גם את הלוויין וגם את המשגר.

האדמה רעדה ברדיוס של כמה קילומטרים, בדיוק כמו הלבבות של כל אנשי הצוות, שעמדו דרוכים ומתוחים בחדר הפיקוד בבסיס חיל האוויר שבפלמחים. הם היו חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל, למעשה, הם יצרו את ההיסטוריה הזאת במשך שנים רבות - במו ידיהם, מוחם וכישרונם. שנים רבות של עבודה והשקעה של לפחות מיליארד שקלים התמצו ברגע מרגש אחד, שבו "אופק 1" - הלוויין הישראלי הראשון - שוגר לחלל באמצעות טיל במשקל עשרות טונות שהותקן כמשגר השביט, אף הוא פיתוח ישראלי. העולם כולו הוכה בתדהמה כאשר מדינת ישראל הצטרפה באופן רשמי למועדון היוקרתי והמצומצם שכלל עד אז שש מדינות בעולם כולו (ארצות הברית, ברית המועצות, צרפת, יפן, סין והודו), שהצליחו לשגר אל החלל בכוחות עצמן לוויין מתוצרתן.

שיגור הלוויין הראשון של ישראל היה תוצאה של מאמץ של שנים רבות. הטכנולוגיה של לוויין זה עדיין נחשבת ליוצאת דופן ולחסרת תקדים לאותה תקופה. לוויין זה פרץ את הדרך לפיתוח ולשיגור לוויינים נוספים, מורכבים יותר ובעלי ביצועים טובים יותר.

כראש תוכנית החלל הישראלית, הנושא באחריות עצומה, אלפי מחשבות על תקלות אפשריות חולפות במוחי וכמו בערב גאלה של תזמורת רבת נגנים, הכול רוחש וגועש בחוץ ובפנים. אני מבין שמספיק שתתרחש טעות אחת כדי שהדבר הזה, ששוקל 20 טון, לא יתרומם לשמים, ואני גם זוכר שיש כפתור אדום שאיתו אני יכול לעצור את השיגור. עוד כיוונון כלים קטן, שנייה לפני הגשמת חלום, ואני תוהה בתוכי אם זהו סתם עוד רגע, או שהיום הזה יירשם לעד בהיסטוריה של מדינת ישראל.

תחילת סוף הקיץ, קצת לפני החגים. מדינת ישראל, הנקודה הקטנה בין ים ומדבר, עוד לא בת 50 וכבר משגרת לוויין ראשון לחלל. רעש דפיקות הלב של אנשי הצוות מתחרה ברעש המנועים. כל הנמצאים בבסיס וכל מי שיכול היה להתקרב לאירוע השיגור - שרוי במתח, נע בין אופוריה ובין הפחד שהכול יתרסק, או רק לא יתרומם...

על מנת לשגר לוויין לחלל חייבים לקרות כמה דברים בו־זמנית: מנוע אנרגטי צריך להעלות את הלוויין לחלל ולסובב אותו מול כוח הכבידה של כדור הארץ, כלומר להעלותו אל החלל ולתת לו מהירות סיבוב שתיצור כוח נגדי לכוח הכבידה. בפעולת השיגור יש ליצור דחף ולהפוך אנרגיה קפואה לאנרגיה זורמת, לפי המתמטיקה של תורת הזרימה.

עשרות דברים צריכים להתרחש בו־זמנית על מנת שהמשגר יתרומם לגובה, במיוחד מחוץ לאטמוספרה. מספיק שתתרחש טעות אחת והטיל לא יצליח להתרומם אל השמים או שלא יגיע ליעדו אי־שם בחלל.

אולי זה יישמע לכם משונה, אבל אני מאמין שגורלו האישי של כל אדם דומה למסלולו של לוויין. גם לאדם יש אפשרות מיוחדת במינה להתרומם לגבהים, אולם אפשרות זאת תלויה בגורמים מורכבים ובנסיבות, ואולי קודם כול ברצונו של האדם עצמו.

הייתי רוצה לספר לכם את סיפורי האישי, כיצד בניתי את מסלול השיגור של חיי, כבן למשפחת עולים חדשים מטורקיה, שהתחיל כילד שובב שהמורים נזפו בו לא מעט, והגיע להיות ראש תוכנית החלל הישראלית הצופה בלוויין הראשון הממריא לחלל. אולי תמצאו בסיפורי האישי השראה שתסייע לכם להמריא אל־על ולמצוא את המסלול הנכון של חייכם. סיפורי נועד ללמד את הצעירים שניתן להגשים חלומות ושלעתים הכישלונות בדרך מחזקים ומלמדים אותנו להתגבר.

זהו גם סיפור אהבה, סיפור אחד המסופר מלבו של איש אחד. סיפור על אהבה לחיים, לטבע, לאדם ולמסתורין. סיפור על כישלונות, סיפור על הצלחות. סיפור על מפגשים ועל אנשים, על רגעים של חיבורים מופלאים, עם שותפַי לחיים: ילדַי, בנות זוגי ועבודתי, ועם זרים גמורים. סיפור שהמדע המוכח והאבסולוטי פוגש בנס, במפתיע. סיפור שבו הקצוות נפגשים. סיפור שבו לא לכל השאלות יש תשובות, עלילה שבה בשורות רעות ועלבונות מתגלים כבעלי איכות של מאובנים ההופכים ליהלומים.

הסיפור מתחיל בטורקיה, עובר דרך שכונותיה הדרומיות של תל אביב בראשיתה, כשהיו בעיר יותר פרדסים מכבישים, עוצר לרגע בכוכבים וחוזר לכאן, לכוכב שלנו, הכוכב הכחול, כוכב ארץ, שאותו כולנו חולקים, המקום שממנו אנו יוצאים לתור אחר עולמות חדשים. והלוא כל אדם הוא עולם.

ילדותי עברה עלי בטורקיה, בעיר איסטנבול. כילד התעמקתי במעוף החרקים והציפורים ונחשבתי לפרחח גדול על ידי הסובבים אותי.

ב-1941 עלתה המשפחה שלי לארץ. השנים הראשונות שלי בבית הספר העממי שבו למדתי בדרום תל אביב היו טראומתיות עבור הילד החולמני שהייתי, עקב התייחסותם של המורים, שנהגו בי בהתנשאות ובזלזול. כשהתלוננתי באוזני אבי, הוא סיפר לי על הנסיך הקטן שהגיע מכוכב אחר. שוחחנו על העובדה שמרבית האנשים אינם יכולים להבין את הנסיך הקטן וכי צריך להיאבק על מנת להגשים חלומות בחיים. לשאלתי אם יש באמת כוכב כמו זה שממנו הגיע הנסיך לא קיבלתי תשובה ברורה.

כנער קראתי את ספרו של ז'ול ורן על המסע אל הירח שנחשב לדמיוני. התמכרתי לחלל רק אחרי נחיתת אפולו 11 על הירח. תמיד הרהרתי בשאלה אם קיים כוכב כמו זה של הנסיך הקטן, וספריו של ז'ול ורן לא פתרו לי את התעלומה, אבל כן העלו לתודעתי את הקשיים מחוץ לכדור הארץ. בילדותי הקסים אותי הרעיון ״לעוף״ ולעסוק במטוסים, וגם המחשבה לקחת חלק בהרפתקאות של ז'ול ורן. האמנתי שבבגרותי אהיה מכונאי מטוסים, אולם המנהל שלי בבית הספר המקצועי שכנע אותי שאני צריך לעסוק ברדיו ובאלקטרוניקה, וכך היה. ודאי שלא ציפיתי שבבגרותי אהיה היוזם ופורץ הדרך לחלל, כפי שהגדיר את תפקידי דוד עברי, מפקד חיל האוויר ומנכ״ל משרד הביטחון לשעבר. אוכל להרכין את ראשי ולספר לכם בצנעה שבשנים 1981 עד 2010 זכיתי לשמש בתפקיד ראש תוכנית החלל הביטחונית (ראש מנהלת תוכנית "אתגר" - ראש מת"א). על הדרך שעשיתי עד שנבחרתי לתפקיד הזה ועל התובנות שליקטתי לאורך הדרך אספר לכם בספר אישי זה.

אקפוץ לרגע לסוף, לשנת 2019. יש לנו קשר לווייני לחלל, פרצנו את גבולות עולמנו וכפות רגלינו השאירו סימנים על הירח. אך בינינו, לאומים שונים, דתות שונות ואפילו שכנים החולקים חדר מדרגות, הזמן כמו עצר מלכת.

כשנשאל ידידנו, ד"ר עבדול קאלאם, ראש סוכנות החלל ההודית, שכיהן כנשיא הודו, מה מושך אותו בחלל ענה: "כשמסתכלים מהחלל אל האדמה, הכול נראה שליו ויפה ולא רואים את ההבדלים והמהמורות, המלחמות הפנימיות והיצרים. אף שהם אלה שבסופו של דבר מרכיבים כל אחד מאיתנו - הגדולים והקטנים - הרי שיחד אנחנו מצליחים ליצור פרויקטים מופלאים, למרות השונות בין האנשים שיצרו אותם. הסיפור הוא אנשים".

כמו כל בני האדם, גם אני יכול לספר את סיפורי רק בדיעבד, מהרגע הזה אחורה, מההווה לעבר. לא נולדתי למשפחה מיוחסת או עשירה. גדלתי למשפחה שעזבה את מולדתה הראשונה ועלתה לארץ ישראל. כמו רבים מבני דור הורי, ההסתגלות למקום החדש לא היתה קלה וההרגשה היתה שהביטחון הבסיסי נשמט תחת רגליה של משפחתי. הורי למדו שפה חדשה ובשנים הראשונות בארץ חשו חוסר ביטחון רב בשל הקושי בהבנת הממסד ודקויות השפה.

כל עלייה הביאה עמה תרבות חדשה ודפוסי התנהגות חברתיים חדשים. בעוד שבני העליות הראשונות ביססו את מעמדם ונתנו את הטון התרבותי־חברתי, נדרשו העולים החדשים שבאו אחריהם להשאיר מאחוריהם את תרבות ביתם הראשון ואת שפת אימם ולסגל לעצמם זהות חדשה. המעבר החד מהחיים בגולה לחיים בארץ ישראל הביא לבלבול רב ולחוסר ביטחון בקרב המהגרים שבנו את הארץ, מה שלא אִפשר להם להראות את יכולותיהם האמיתיות.

כשמורה מבית הספר היסודי חתם את גורלי כפרחח לא חכם במיוחד, לא עלה על דעתנו שאפשר להתנגד, שאולי אינני נשפט על־פי יכולתי והישגַי אלא בשל דעה קדומה זו או אחרת. מי לא מכיר בכוחן של מילים, והמילים שנאמרו לי ועלי נחרתו על לוח לבי. כמה קל להעליב וכמה קל לרומם ולעודד. אך למי להאמין? איך מוצאים את הקול הפנימי, הקול המראה את הדרך להגשמת חלומות?

אני מגיש לכם את הסיפור שלי כקול קורא: נסה, היכשל, תצליח ובעיקר - אפשר לעצמך מרווח קטן לאמונה שיש לך וליצירה שלך מקום.