איך הכול התחיל
שירה
לאחר שגדעון הלך לעולמו הרגשתי את נוכחותו בקרבתי. תחילה הרגשתי שהוא ממש קרוב אליי, יכולתי להרגיש אותו מלטף את לחיי ואת ראשי, כפי שעשה כשהיה בעלי. השבועות והחודשים חלפו, ומדי פעם בפעם הרגשתי שהוא עוזב אותי, והרגשתי עצב עמוק מאוד. שאלתי אותו "למה עזבת אותי? הבטחת לי שתהיה תמיד איתי, שתהיה המלאך השומר שלי!" הרגשתי שהוא נותן לי הרבה אהבה, חמלה וחום, אבל לא קיבלתי ממנו תשובה. חשבתי שהוא כבר לא איתי, וכעסתי עליו, נעלבתי ממנו ובכיתי. התחננתי לדעת היכן הוא נמצא ומדוע הוא עזב אותי, ולאחר כמה ימים אפשרו לי ה"עליונים" לראות היכן הוא — גדעון היה במעין כיתה, כמו כיתת לימוד של בית ספר, ולמד להיות שוב שמח ולהשתחרר מהעצב, מהכעס ומהכאב שהרגיש במהלך חייו. כך הבנתי למה אינני מרגישה אותו עוד. הוא עבר תהליך של למידה, שבו התמקד בעיקר בלימוד השיעורים, ופחות בי. תהליך זה ארך כמה שבועות, ואחריו הרגשתי אותו שוב, אך אחרת — רחוק יותר, ומוחשי פחות. הוא היה כמו ענן שהתפזר, ושנינו הצטערנו על כך.
כששיתפתי את חבריי בדברים האלה הם המליצו לי לקרוא את הספר של נורית, 'מכתבים מהעולם הבא'. חשבתי לעצמי שאינני צריכה לקרוא את הספר כי הנה אני חווה את הדברים בזמן אמת. ובכל זאת, לאחר זמן מה, השתכנעתי. קניתי את הספר והתחלתי לקרוא בו. קראתי עד אמצע הספר, ולפתע שמעתי את קולו אומר לי: "תתקשרי לנורית, אתן צריכות לכתוב יחד את הספר שלי." חשבתי לעצמי שאני בטח מדמיינת, ואז שמעתי את קולו אומר זאת שוב. ושוב השתכנעתי. יצרתי קשר עם נורית בדואר האלקטרוני. כתבתי לה הודעה קצרה, ולא הזכרתי בה את עניין הספר, כי בעצמי לא הייתי בטוחה שגדעון באמת רוצה שנכתוב עליו. הוא היה איש צנוע ועניו והמעיט לדבר על עצמו, ובחייו לא רצה להעלות על הכתב את הגיגיו ורעיונותיו ואת סיפור חייו. "מה פתאום? אין מה לכתוב עליי. זה לא יעניין אף אחד," הוא נהג לומר. ואני תהיתי אם אני זו שרוצה להנציח את זכרו ולא הוא.
למרות ספקותיי, כשנתיים לאחר פטירתו התחלנו, נורית ואני, לכתוב את הספר הזה. בזכות הקשר עם נורית הסתייע בידי לפתוח את ערוץ התקשורת עם גדעון, והוא התחיל להעביר לי מסרים שנוגעים לקשר שלנו, אליי ואליו, ובהמשך התחלתי לקבל ממנו גם מסרים שאינם קשורים רק אלינו. הייתי חושבת על שאלה בלב, והתשובה לא בוששה לבוא.
בכל פעם שחשבתי על גדעון הוצפתי בתחושת אהבה. הוא תמיד היה מיוחד בעיניי, אבל לא רק בעיניי. מי היה גדעון זינגר, הדמות המוכרת לרובנו כשחקן וזמר נהדר? אדם גבוה וזקוף, מצחיק ויחד עם זאת עצוב ורציני. מי שלא הכיר אותו באופן אישי ראה בו דמות להערצה — כוכב־על מהדור הישן. אך גדעון שלא כמו כוכבי־על רבים, כלל לא היה שחצן, אלא ההפך הגמור מכך.
באתי ללמד ענווה. למרות היותי מפורסם ואף שהייתי ידוע ומוערץ, תמיד נשארתי עניו, נחבא אל הכלים, אדם פשוט. אהבתי את פשוטי העם, את האנשים העובדים במלאכת כפיים. אהבתי יותר להתרועע עם פועלי במה ואנשי תאורה מאשר עם שחקני תאטרון מנופחי אגו — אלה מדברים בדרך כלל רק על עצמם. מעולם לא אהבתי לדבר על עצמי, ואפילו כששאלו אותי על קורותיי תמיד הפניתי את השיחה אל בר שיחי. אהבתי להקשיב, הייתי ככומר וידוי, וכולם אהבו לספר לי את סודותיהם. סיפורים רבים שמעתי, סודות של אנשים ידועים. לא הייתי איש משכיל. לא למדתי באוניברסיטה ואף לא עשיתי בגרות בבית הספר. למדתי ליטוש יהלומים אך לא הצלחתי במקצוע זה משום שאיבדתי שבבי יהלומים כה רבים ונאלצתי לשלם יותר מאשר הרווחתי. מעודי לא למדתי משחק, וכאשר שאלו אותי מהו עיסוקי עניתי שאני עוסק ב"שחקנאות", כמי שעוסק במכונאות, שכן שאפתי להיות כאחד העם.
באחד הלילות שכבתי במיטה, וגעגועים אחזו בי כשנזכרתי שגדעון ואני נהגנו לשכב מחובקים במיטה ולשוחח על אשר חווינו במהלך היום או על כל נושא אחר. הרגשתי את גדעון ממש קרוב אליי ושאלתי אותו למה הוא הלך.
אני נמצא איתך כל הזמן, שירה, אהובתי. אני מתבונן בך, בפועלייך, תומך בך, שומר עלייך, נהנה מגדילתך ושמח בהצלחותייך. אני רוצה ודואג לטוב ביותר עבורך. כן, יש לנו משימה משותפת — עלינו לכתוב יחד עם נורית את ספרנו, להפיץ את הבשורה ולהביא שלום פנימי ושמחה. שנינו לומדים — את בעולמך, ואני בעולמי. גם כאן, במקום הימצאי, אני לומד, מתנסה, מעשיר את ידיעותיי, מתפתח וגדל. הידע שנעביר לבני האנוש יעזור לאנשים רבים, ועל כך תודתי העמוקה לכן.
