האלמונית

 

 

 

בערב ההוא, כל פריז זהרה בתיאטרון האיטלקים.

 

העלו שם את נורמה.[4] היה זה ערב הפרידה ממריה פליסיה מָאליבּרָאן.[5]

 

האולם כולו, בצלילים האחרונים של התפילה של בֵּליני, Casta diva,י[6] קם על רגליו ובהמולה מפוארת קרא לזמרת לחזור לבמה. השליכו פרחים, צמידים, זרים. תחושה של אלמותיות אפפה את האמנית הנערצת, הנוטה כמעט למות, שנמלטה בחושבה שהיא שרה!

 

בלב המושבים הקדמיים שבאולם גבר צעיר מאוד, שמראהו העיד על נפש החלטית וגאה, הביע, קורע את כסיותיו מרוב מחיאת כפיים, את ההערצה הנלהבת שאחזה בו.

 

איש בקרב הקהל הפריזאי לא הכיר צופה זה. הוא לא נראה פרובינציאלי, אלא זר. בבגדיו החדשים קמעה, אך בעלי ברק כבוי וגזרה ללא דופי, ישוב על מושב קדמי באולם, הוא נראה כמעט יחיד במינו, אלמלא האלגנטיות האינסטינקטיבית והמסתורית שקרנה מאישיותו. אם היו בוחנים אותו היו מחפשים מסביבו מרחב, שמיים ובדידות. זה היה יוצא מגדר הרגיל. אבל פריז, האם אין היא עירו של היוצא מגדר הרגיל?

 

מי הוא היה ומאין בא?

 

היה זה מתבגר פראי, יתום אציל, אחד האחרונים בדור זה, בעל טירה מלנכולי, שחמק מן הצפון זה שלושה ימים, מחשכת חווילה בקוֹרנוּאָיי.[7]

 

שמו היה הרוזן פֵלִיסיֵין דֵה לָה וִיֵירְז'; הוא היה בעליה של הטירה בְּלַאנְשְלָאנְד, בברטנייה התחתית. צמָא לחיים סוערים וסקרנות בנוגע לגיהינום הנפלא שלנו אחזו שם בצייד זה ושלהבו אותו לפתע פתאום!... הוא יצא לדרך, הוא היה כאן, כך סתם. הוא נמצא בפריז רק מהבוקר ולכן עיניו הגדולות עדיין נהרו.

 

היה זה ערב הנעורים הראשון שלו! הוא היה בן עשרים. הייתה זו היכרותו הראשונה עם עולם של זוהר, של שיכחה, של טפלות, של זהב ושל תענוגות. ובדרך מקרה, הוא הגיע בזמן כדי לשמוע את חגיגת הפרידה מן האישה שעמדה לעזוב.

 

נדרשו לו שניות מעטות להתרגל לזוהרו של האולם. אך בצלילים הראשונים שהשמיעה המאליבראן, התפעמה נפשו; האולם היה כלא היה. הוא היה רגיל לשקט של היערות, לרוח הפראי הנושב בשוניות, לרעש המים על אבני המפלים ולרדת השקיעה בשעת הדמדומים, והרגל זה רומם לכדי משורר את הגבר הצעיר והגא הזה. בגון הקול ששמע, נדמה היה לו שנפשם של דברים אלה שולחת לו בקשה מרוחקת לשוב.

 

בשעה שנישא בהתלהבותו הוא הריע לאמנית הנאצלת, ידיו השתהו באוויר; הוא נותר ללא ניע.

 

ביציע אחד התאים אך זה הופיעה אישה צעירה יפה להפליא. היא הביטה במתרחש על הבמה. על התווים העדינים והאצילים של צדודיתה האפילו צבעי האדום הכהה של תאה; כמו אבן חן מפירנצה במדליון שלה. חיוורת, פרח גרדניה בשערה החום, ולגמרי לבדה, היא השעינה על שפת היציע את ידה, שצורתה חשפה יחוס רב תהילה. במחשוף שמלת האריג השחור שלה, המצועפת בתחרה, אבן חן חיוורת, אבן אופָּל מרהיבה, בבואה של נשמתה, מן הסתם, זהרה בעיגול של זהב. בארשת מתבדלת, שוות נפש לאולם כולו, נדמה שהיא שוכחת את עצמה בקסם המוחץ של המוזיקה.

 

אבל רצה המקרה והיא הסבה, במידת מה, את עיניה לעבר ההמון; ברגע זה נפגשו עיניו של הגבר הצעיר ועיניה שלה, די זמן לזהור ולכבות.

 

האם הכירו זה את זה אי פעם?... לא. לא על פני האדמה. אך יחליטו אלה המסוגלים לומר היכן מתחיל העבר, איה המקום ששני יצורים אלה כבר דבקו בו זה בזה לאמיתו של דבר, כי המבט האחד הזה שכנע אותם, הפעם ולתמיד, שהדבר לא אירע בינקותם. הברק מאיר, בבת אחת, את הגלים ואת הקצף של ים הלילה, ובאופק, את קווי הכסף הרחוקים של הנחשולים: כך הרושם בליבו של האיש הצעיר מן המבט המהיר הזה לא היה הדרגתי; הייתה זו התפעמות אינטימית ומאגית נוכח עולם שנחשף! הוא עצם את שמורות עיניו כמבקש לכלוא בהן שני אורות כחולים שהלכו שם לאיבוד; אזי, ניסה להדוף את בלבול החושים המעיק הזה. הוא נשא את עיניו לעבר האלמונית.

 

שקועה בהרהורים, מבטה היה עדיין נעוץ במבטו, כמי שהבינה את מחשבתו של האוהב הפראי הזה וכאילו היה זה דבר טבעי! פליסיין חש כי הוא מחוויר; נדמה היה לו, במבט חטוף זה, כי שתי זרועות נצמדו, מתרפקות, סביב צווארו. הוא היה אבוד! פניה של אישה זו השתקפו ברוחו כבמראה ביתית, התממשו שם, זיהו שם את עצמם! נקבעו שם לעולם ועד בהשפעת קסמן של מחשבות כמעט אלוהיות! הוא היה מאוהב, אהבה ראשונה ובלתי נשכחת.

 

והאישה הצעירה, מקפלת את מניפתה, שתחרותיה השחורות נגעו בשפתיה, נראתה כמתכנסת בתוך עצמה. עתה, אפשר היה לומר כי היא מקשיבה אך ורק למלודיות של נורמה.

 

באומרו להרים את משקפת התיאטרון שלו לעבר התא, חש פליסיין כי יהיה בזה משום חוצפה.

 

"אבל אני אוהב אותה!" אמר לעצמו.

 

חסר סבלנות להמתין לסוף המערכה, הוא שקע בהרהורים — איך לדבר עימה? איך לדעת מה שמה! הוא לא הכיר איש. לבדוק, מחר, את רשימת מנויי התיאטרון? ושמא היה זה תא מקרי, שנרכש רק לאותו ערב! הזמן דחק, החיזיון עמד להיעלם. מה בכך! מרכבתו תעקוב אחר מרכבתה, ותו לא... נדמה לו כי אין דרך אחרת. אחר כך יחשוב ויחליט! ואז אמר לעצמו, בתמימותו... הנשגבה: "אם היא אוהבת אותי, היא ודאי תבחין ותותיר לי איזה סימן."

 

המסך ירד. פליסיין יצא מן האולם במהירות רבה. כשהיה מתחת לאכסדרה טייל לאיטו בין הפסלים.

 

המשרת שלו ניגש אליו והוא לחש באוזנו אי אלו הוראות; המשרת פרש אל קרן זווית ונותר שם קשוב מאוד.

 

הרעש הרב של התשואות שהריעו לזמרת חדל לאיטו, כמו כל רעשי הניצחון בעולמנו זה. אנשים החלו לרדת בגרם המדרגות המרכזי. פליסיין, עיניו נעוצות בראש המדרגות, בין שני כדי השיש, שמהם קלח נהר ההמון מרהיב העין, חיכה.

 

הוא לא ראה דבר, לא את הפנים הזוהרות, לא את הבגדים הנאים, לא את הפרחים המעטרים את מצחי הנערות הצעירות, לא את שכמיות הפרווה הלבנות, ולא את הנחשול הבוהק שזרם מולו מתחת לאורות. הוא לא ראה דבר.

 

כל המהומה הזו התפוגגה אט אט, אך האישה הצעירה לא נראתה.

 

האם הניח לה לחמוק בלי לזהותה!... לא ולא! זה לא אפשרי. משרת זקן, מאופר, עטוף בפרוות, עמד עדיין במבואה. על כפתורי מדיו השחורים נצצו עלי הרוש של כתר דוכסות.

 

לפתע פתאום, במעלה המדרגות הנטושות, היא הופיעה! לבדה! תמירה, במעיל קטיפה, שערה מוסתר ברדיד תחרה, היא השעינה את ידה המכוסה בכסיה על מעקה השיש. היא ראתה את פליסיין עומד ליד אחד הפסלים, אך לא נראה שנוכחותו מעניינת אותה יותר מכך.

 

היא ירדה בשלווה. המשרת קרב אליה והיא לחשה לו מילים מספר. המשרת קד קידה ופרש בלי לחכות עוד. שנייה לאחר מכן נשמע קול מרכבה מתרחקת. אזי היא יצאה. עדיין לבדה, היא ירדה במדרגות החיצוניות של התיאטרון. פליסיין כמעט לא הספיק לומר מילים אלה למשרתו:

 

"חזור לבדך לבית המלון."

 

בתוך רגע הוא היה בכיכר האיטלקים, צעדים ספורים מגבירה זו; ההמון כבר התפזר ברחובות הסמוכים; ההד הרחוק של המרכבות הלך ונחלש.

 

היה זה ליל אוקטובר, יבש, זרוע כוכבים.

 

האלמונית פסעה, באיטיות רבה וכמי שאינה רגילה ללכת. לעקוב אחריה? צריך היה לעשות כן, והוא גמר אומר ללכת אחריה. רוח הסתיו נשא עדיו ניחוח ענבר קלוש מאוד שעלה ממנה, ואת חיכוך האריג השחור הנגרר ומהדהד על המדרכה.

 

לפני רחוב מונסיניי היא פנתה מזרחה לרגע קט ואחר כך פסעה, כשוות נפש, עד לרחוב גראמון הריק ומואר בדוחק.

 

לפתע פתאום נעצר הגבר הצעיר; מחשבה חלפה במוחו. היא אישה זרה!

 

כרכרה יכולה לעבור ולשאת אותה עימה לעולמי עולמים! מחר, אפשר שייתקל באבני מדרכתה של עיר, לתמיד! מבלי למוצאה!

 

להיפרד מעליה, בלי הרף, בעיקולו של רחוב, ברגע שיכול להימשך לנצח! איזה עתיד! מחשבה זו הטרידה אותו עד שהשכיחה ממנו כל הרהור על נימוסים.

 

הוא עקף את האישה בקרן הרחוב החשוך; אזי נפנה אליה, החוויר נוראות ובהישענו על עמוד של פנס רחוב ברך אותה לשלום. אחר כך, בפשטות רבה, מעין מגנטיות מקסימה נובעת מכל אישיותו, אמר:

 

"גברתי, את יודעת זאת; ראיתיך הערב בפעם הראשונה. כיוון שאני חושש שלא אראך שוב, אני חייב לומר לך (ליבו נפל בקרבו) שאני אוהב אותך!" סיים בקול מלחשים, "וכי אם את עוברת הלאה, אמות בלי לומר מילים אלה לאיש."

 

היא נעצרה, הרימה את צעיפה ונעצה בפליסיין מבט קשוב. לאחר שתיקה קצרה:

 

"אדוני," השיבה בקול שזכותו שיקפה את כוונותיו הרחוקות ביותר של רוחה, "אדוני, הרגש המשווה לך חיוורון זה וארשת זו ודאי עמוק מאוד אם אתה מוצא בו צידוק למה שאתה עושה. לכן איני חשה פגועה כלל. התעשת וראה בי ידידה."

 

פליסיין לא הופתע מתשובה זו: נראה לו טבעי שהאידיאל ישיב לו באופן אידיאלי.

 

ואומנם, המצב היה מאותם מצבים שבהם שניהם היו צריכים לזכור, אם הם היו ראויים, כי הם נמנים עם גזעם של אלה הקובעים את גינוני הנימוס ולא עם גזעם של אלה המשועבדים להם. מה שנקרא בפי ציבור בני האדם נימוסים אינו אלא חיקוי מכני, כנוע וכמעט מעשה קוף של מה שהיה נהוג במידת מה ובנסיבות כלליות בקרב יצורים בעלי טבע עליון.

 

בפרץ של חיבה תמימה הוא נשק ליד שהושטה לו.

 

"האם תואילי לתת לי את הפרח שנשאת בשערך כל הערב?"

 

האלמונית הסירה בשתיקה את הפרח החיוור שמתחת לתחרה ובהושיטה אותו לפליסיין אמרה:

 

"עכשיו שלום ולתמיד."

 

"שלום!..." מלמל הוא. "אינך אוהבת אותי, אם כך?"

 

"לא."

 

"אהה! את נשואה!" קרא הוא לפתע.

 

"לא."

 

"חופשייה! הו, שמיים!"

 

"ובכל זאת, שכח אותי! זה הכרחי, אדוני."

 

"אבל את הפכת להיות, בתוך שנייה, פעימת ליבי! האוכל לחיות בלעדייך? האוויר היחיד שברצוני לנשום הוא האוויר שלך! מה שאת אומרת איני מבין עוד: לשכוח... איך אפשר?"

 

"אסון נורא הִכַּני. אם אגלה לך אותו אצער אותך עד מוות. זה מיותר."

 

"איזה אסון יכול להפריד בין אוהבים!"

 

"האסון הזה."

 

באומרה מילים אלה, עצמה את עיניה.

 

הרחוב התארך, שומם לחלוטין. שער הפונה אל מכלאה קטנה, מעין גן נוגה, היה פתוח לרווחה לידם. נדמה כי הוא מציע להם את צילו.

 

פליסיין, כילד שאין לעמוד בפניו, ילד מעריץ, הוביל אותה אל מתחת לכיפה זו של מחשכים בעודו חובק את המותניים שהפקירו בידיו.

 

התחושה המשכרת, שנסך בו המשי המתוח והחמים שהתהדק סביב גופה, העירה בו תשוקה סוערת לחבק אותה, לשאתה, ללכת לאיבוד בנשיקתה. הוא עמד בפיתוי, אך הסחרחורת גזלה ממנו את היכולת לדבר. הוא לא מצא אלא את המילים הבאות, מגומגמות ולא ברורות:

 

"אלי שבשמיים, אבל אני אוהב אותך כל כך!"

 

אזי השפילה האישה את ראשה אל חזהו של האיש האוהב אותה ובקול מריר ונואש אמרה: "איני שומעת אותך! אני מתה מבושה! איני שומעת אותך! לא אשמע את שמך! לא אשמע את נשימתך האחרונה! איני שומעת את פעימות ליבך ההולמות במצחי ובשמורות עיניי! האם אינך רואה את הסבל הנורא הממית אותי?! — אני... אהה! אני חירשת!"

 

"חירשת," קרא פליסיין, מוכה בתדהמה צוננת ורועד מכף רגל ועד ראש.

 

"כן! זה שנים! אהה! כל המדע האנושי יהיה חסר אונים להחיות אותי מן השקט הנורא הזה. אני חירשת כמו השמיים וכמו הקבר, אדוני! יש בזה כדי לקלל את היום, אך זו האמת. לפיכך, עזבני נא!"

 

"חירשת," שב ואמר פליסיין, שהגילוי הבלתי מתקבל על הדעת הותיר אותו ללא מחשבה, מזועזע ובלי יכולת לשקול אפילו בדעתו את מה שהוא אומר. "חירשת?..."

 

ואז, לפתע פתאום קרא:

 

"אבל הערב, בתיאטרון, מחאת כפיים למוזיקה!"

 

הוא חדל לדבר, בחושבו כי היא אינה שומעת אותו. הדבר נעשה בין רגע כה מבעית עד כי הוא עורר חיוך.

 

"בתיאטרון?..." השיבה מחייכת גם היא. "אתה שוכח שהייתה לי שהות ללמוד את מראיתם של רגשות רבים. האם אני יחידה? אנו שייכים למעמד שהגורל נותן לנו ומחובתנו להחזיק בו. האישה האצילית ששרה הייתה ראויה לכמה אותות עילאיים של אהדה, הלא כן? וכי סבור אתה כי מחיאות הכפיים שלי היו שונות מאוד מאלה של הדילטנטים הנלהבים ביותר? הייתי מוזיקאית, בעבר!..."

 

לשמע מילים אלה הביט בה פליסיין מבולבל מעט ובהכריחו עצמו להוסיף ולחייך אמר:

 

"הו! האם את לועגת ללב האוהב אותך עד כלות? את אומרת שאינך שומעת ואת משיבה לי!..."

 

"אבוי," אמרה היא, "העניין הוא ש... מה שאתה אומר, אתה סבור כי זה אישי, ידידי! אתה כן; אבל דבריך אינם חדשים אלא לך עצמך. אשר לי, אתה מדקלם דיאלוג שלמדתי מראש את כל התשובות לו. זה שנים הוא אותו דיאלוג עבורי. זה תפקיד שכל המשפטים בו מוכתבים והכרחיים בדייקנות איומה ונוראה. אני יודעת אותו במידה כזו שאם אסכים — וזה יהיה פשע — לקשור את צרתי ולו רק לימים ספורים, לגורלך, אתה תשכח מדי רגע ברגע את הגילוי המחריד שגיליתי לך. את האשליה אני אתן לך במלואה, מדויקת, לא פחות ולא יותר מכל אישה אחרת, אני מבטיחה לך! אני אהיה אפילו לאין ערוך אמיתית יותר מן האמת! חשוב נא כי הנסיבות מכתיבות תמיד את אותן מילים וכי הפנים תמיד תואמות אליהן במקצת! אתה לא תוכל להאמין שאיני שומעת אותך, כדי כך אנחש נכונה. אל נא נחשוב עוד על כך, התואיל בטובך?"

 

הפעם, הוא חש מבוהל.

 

"אהה!" אמר, "אלו מילים מרירות מותר לך להגות!... אבל אני, אם אלה פני הדברים, אני רוצה לחלוק איתך ולו את השתיקה הנצחית, אם צריך. מדוע רוצה את להרחיקני ממכת גורל זו? הייתי חולק את אושרך! ונשמתנו מסוגלת להשלים את כל מה שקיים."

 

האישה הצעירה נרעדה. היא הביטה בו בעיניים מלאות אור.

 

"רוצה אתה לתת לי את זרועך וללכת מעט ברחוב האפל?" אמרה. "אנו נדמיין כי זו טיילת מלאה עצים, אביב ושמש! גם לי יש דבר מה לומר לך, דבר מה שלא אחזור עליו."

 

שני האוהבים, ליבם נתון במועקה של עצבות גורלית, פסעו, יד ביד, כמי שהוגלו.

 

"שמע לי," אמרה היא, "אתה המסוגל לשמוע את צליל קולי. מדוע אפוא חשתי כי אינך פוגע בי? ומדוע השבתי לך? התדע מדוע...? ברור, פשוט מאוד לחשוב שרכשתי את הידע לקרוא בתווי הפנים ובמחוות הגוף, את הרגשות הקובעים את מעשיו של אדם, אך מה ששונה לגמרי הוא שאני חשה בדיוק באותה מידה של עמקות, ואפשר לומר כמעט אין־סופית, את ערכם וטיבם של רגשות אלה וגם את ההרמוניה האינטימית שלהם במי שמדבר איתי. כאשר החלטת לפנות אליי לפני שעה בחוסר נימוס מחריד, הייתי האישה היחידה אולי שיכלה להבין, בו ברגע, את משמעותה האמיתית של פנייתך.

 

השבתי לך מפני שנדמה היה לי שאני רואה, נוצץ על מצחך, את האות הלא מוכר המצביע על מי שמחשבתם, רחוקה מלהיות מועבת, נשלטת ומושתקת בידי תשוקותיהם, גדלה ומאהילה את כל רגשות החיים ומחלצת את האידיאל המוכל בכל הרגשות שהם חשים. ידידי, הרשה לי לגלות לך את סודי. הגורל, בתחילה כה כואב, שהִכה את ישותי החומרית, הפך להיות שחרור מעבדויות רבות לאין־ספור! הוא שחרר אותי מן החירשות האינטלקטואלית שמרבית הנשים האחרות נופלות לה קורבן.

 

היא גרמה לנשמתי להיות רגישה לתנודות הדברים הנצחיים, שיצורים בני מיני אינם מכירים, בדרך כלל, אלא את הפרודיה שלהם. אוזניהן אטומות להדים מופלאים אלה, להשתלשלויות עיליות אלה. כך שהן אינן חייבות לחדות השמיעה שלהן אלא את היכולת להבחין במה שרק אינסטינקטיבי וחיצוני בתענוגות העדינות ביותר והצחות ביותר. אלה הן ההֶספרידות,[8] שומרות הפירות הקסומים, שהן לעולם אינן יודעות את ערכן המאגי! אבוי! אני חירשת... אבל הן! מה הן שומעות!... או ליתר דיוק, האם אין הן שומעות במילים שאומרים להן אלא את הרעש העמום, השרוי בהרמוניה עם מהלכי הפיזיונומיה של האדם המדבר עימן! כך שבהיותן קשובות אל המשמעות הנראית לעין ולא אל האיכות, החושפנית והעמוקה, כוונתי למשמעות האמיתית של כל דיבור שהוא, די להן שהן רואות בה כוונת חנופה, ותו לא. לזאת הן קוראות 'החיובי שבחיים', בלוויית אחד מאותם חיוכים... הו! אתה תראה, אם תחיה! אתה תראה אילו אוקיינוסים מסתוריים של תום לב, של יהירות ושל קלילות ירודה מסתיר החיוך הנעים הזה! — את תהום האהבה המקסימה, האלוהית, האפלה, זרועת כוכבים באמת, כמו הלילה, שחשים יצורים הדומים לך, נסה לתרגמה לאחת מהן!... אם ביטוייך מסתננים עד אל מוחה, הם יתעוותו בו, כמו מעיין מים צחים הזורם דרך ביצה. כך שאישה זו לא שמעה אותם למעשה. 'החיים אינם מסוגלים להגשים חלומות אלו', הן אומרות, 'ואתה דורש מהם יותר מדי!' אהה! כאילו החיים לא נבראו בידי מי שבחיים חייתם!"

 

"אלי שבשמיים!" מלמל פליסיין.

 

"כן," הוסיפה ואמרה האלמונית, "אישה אינה חומקת מן המצב הטבעי הזה, מן החירשות המנטלית, אלא אם, אולי, היא משלמת לה את דמי הערובה במחיר רב מאין כמוהו, כמוני אני. אתה מייחס לנשים סוד, מפני שהן אינן מתבטאות אלא באמצעות מעשים. יהירוֹת, זחוחות לב בשל סוד זה, שהן עצמן אינן יודעות אותו, הן אוהבות להניח לבני האדם לחשוב שאפשר לנחש אותן. וכל גבר, המדמה בנפשו כי הוא המנחש המצופה, מועל בחייו כדי להינשא לספינקס של אבן. ואיש מהם אינו מסוגל להתרומם מראש עד למחשבה שסוד, איום ככל שיהיה, אם אינו בא אי פעם לידי ביטוי, כמוהו כאין."

 

האלמונית נעצרה.

 

"אני מרירה הערב," הוסיפה ואמרה, "וזאת הסיבה: חדלתי לקנא במה שיש להן, לאחר שהבנתי איזה שימוש הן עושות בזה, ושעשיתי גם אני מן הסתם! אבל הנה אתה, הנה אתה, אתה שבעבר הייתי אוהבת כל כך!... אני רואה אותך!... אני מנחשת אותך!... אני מזהה את נשמתך בעיניך... אתה מגיש לי אותה, ואני איני יכולה לקחתה ממך!..."

 

האישה הצעירה הטמינה את מצחה בידיה.

 

"הו!" ענה בלחש פליסיין, עיניו טבולות בדמעות, "אני יכול לפחות לנשק את נשמתך שלך בהבל שפתייך! הביני אותי! הניחי לעצמך לחיות! את יפה כל כך!... השקט של אהבתנו יהפוך אותה למופלאה יותר ונשגבה יותר, אהבתי תגדל עם כל כאבך, עם כל המלנכוליה שלנו!.. אישה יקרה, כלתי לתמיד, בואי נחיה יחדיו!"

 

היא הביטה בו בעיניה הטבולות גם הן בדמעות, הניחה את ידה על הזרוע החובקת אותה ואמרה:

 

"אתה תודה בעצמך שזה בלתי אפשרי! שמע עוד! אני רוצה לסיים, ברגע זה, לגלות לך את כל מחשבתי... כי אתה כבר אינך מבין אותי... ואני איני רוצה להישכח."

 

היא דיברה לאיטה ופסעה, ראשה רכון על כתפו של האיש הצעיר.

 

"לחיות יחדיו!... אתה אומר... אתה שוכח שאחרי ההתפעמויות הראשונות החיים לובשים אופי של אינטימיות, שהצורך להתבטא בה במדויק נעשה בלתי נמנע. זהו רגע מקודש! וזה הרגע האכזר שבו מי שנישאו זה לזה אינם שמים לב למה שהם אומרים, ונענשים בעונש שאין לו תקנה בשל הערך המועט שהם מעניקים לטיב המשמעות הריאלית, היחידה, שמייחסים להם מי ששמעו אותם. 'לא עוד אשליות!' הם אומרים לעצמם, מאמינים שהם מסווים כך, מאחורי חיוך חסר משמעות, את הבוז הכואב שהם רוחשים, לאמיתו של דבר, לסוג זה של אהבתם — ואת הייאוש שהם חשים כאשר הם מודים בזאת בפני עצמם.

 

כי הם אינם רוצים לראות שלא השיגו אלא את מה שביקשו! הם אינם מסוגלים להאמין כי מלבד המחשבה המשנה את כל הדברים, הכול אינו אלא אשליה כאן על פני האדמה. וכי כל תשוקה, שנחוותה ונהגתה בחושניות בלבד, נעשית עד מהרה מרה יותר ממוות בעיני מי שהתמכרו לה. הבט בפניהם של העוברים ושבים ותראה אם אני טועה. אבל אנחנו, מחר! כאשר רגע זה יגיע!... יהיה לי מבטך, אבל לא יהיה לי קולך! יהיה לי החיוך שלך... אבל לא דיבוריך! ואני מרגישה כי אינך מדבר כלל כמו האחרים!...

 

נשמתך הטבעית והפשוטה חייבת להביע את עצמה בחיות כמעט מוחלטת, האין זה כך? כל גוני הגוונים של רגשותיך אינם יכולים לבוא לידי ביטוי אלא בעצם המוזיקה של דבריך! אני אחוש כי אתה מלא בתמונתי, אבל הצורה שאתה מלביש לישותי במחשבותיך, האופן שבו אתה חש אותי, ושאי אפשר לבטאו אלא באמצעות כמה מילים שמוצאים מדי יום — אופן זה, ללא התווים המדויקים אשר בעזרת אותן מילים אלוהיות, נותר מהוסס ונוטה להצטייר באור כדי להיטמע בו ולעבור אל האין־סוף שאנו נושאים בליבנו — ממשות יחידה זו, בקיצור, אני לא אכיר אותה לעולם! לא ולא!... מוזיקה מופלאה זו, הטמונה בקולו של אוהב, מלמול זה שצליליו לא ישוערו, האופף ומחליש, נגזר עליי לא לשומעו!... אהה! האיש שכתב על העמוד הראשון של סימפוניה עילאית: 'כך הגורל מכה בדלת!' הכיר את קולם של כלי הנגינה לפני שלקה באותה צרה שלקיתי בה אני!

 

הוא נזכר בה בכותבו! אבל אני, איך אזכור את הקול שבאמצעותו אמרת לי זה עתה בפעם הראשונה: אני אוהב אותך!..."

 

לשמע מילים אלה קדרו פניו של הגבר הצעיר: מה שהוא חש היה בהלה.

 

"הו!" קרא. "אבל את פותחת בליבי תהומות של אומללות ושל זעם! רגלי נמצאת על סף גן עדן ואני נאלץ לסגור, בתוך עצמי, את הדלת אל כל השמחות! האם את המענה העליונה, אמרי?!... נדמה לי שאני רואה נצנוץ בעינייך, נצנוץ של מעין גאווה על שייאשת אותי."

 

"די! אני היא זו שלא תשכח אותך!" השיבה היא. "כיצד לשכוח מילים משוערות שלא שמעו אותן?"

 

"גברתי, אבוי! את הורגת להנאתך את כל התקווה הצעירה שנתתי בך!... בכל זאת, אם תהיי נוכחת במקום שאני אחיה, אנו ננצח יחדיו את העתיד! הבה נאהב זה את זה ביתר אומץ! הניחי לעצמך לבוא!"

 

בתנועה בלתי צפויה ונשית היא הצמידה את שפתיה אל שפתיו, בחשכה, ברוך, למשך דקות מספר. ואז אמרה לו במעין לאות:

 

"ידיד, אומרת אני לך שזה בלתי אפשרי. יש שעות של מלנכוליה, שבהן, נרגז בשל נכותי, אתה תחפש הזדמנויות להבחין בה ביתר עוז! לא תוכל לשכוח שאיני שומעת אותך!... וגם לא לסלוח לי על כך, אני מבטיחה לך! למשל, אתה תיגרר, בהכרח, שלא לדבר אליי עוד, שלא לבטא הברות במחיצתי! רק שפתיך יאמרו לי: 'אני אוהב אותך' מבלי שתנודות קולך יפרו את הדממה. סופך שתכתוב לי, וזה יהיה כואב, בסופו של דבר! לא, זה בלתי אפשרי! לא אבזה את חיי בעבור מחציתה של האהבה. אף כי אני בתולה, אני אלמנה של חלום וחפצה להישאר בלתי מרוצה. אני אומרת לך זאת, איני יכולה לקחת את נשמתך בתמורה לנשמתי שלי. ובכל זאת, אתה היית האדם המיועד להחזיק את ישותי!... ובדיוק בשל כך אני חייבת לגזול ממך את גופי. אני לוקחת אותו עימי! זה בית הכלא שלי! הלוואי שאשתחרר ממנו במהרה! — איני רוצה לדעת מה שמך... איני רוצה לקרוא אותו!... היה שלום! היה שלום!..."

 

כרכרה התנצנצה במרחק צעדים אחדים, בעיקולו של רחוב גראמון. פליסיין זיהה במעומעם את המשרת מאכסדרת התיאטרון כאשר, לפי סימן של האישה הצעירה, הוריד את המדרך של הכרכרה הדו־מושבית.

 

האישה עזבה את זרועו של פליסיין, נחלצה כמו ציפור ונכנסה אל הכרכרה. שנייה לאחר מכן, הכול נעלם.

 

האדון הרוזן דה לה ויירז' שב, למחרת היום, אל טירתו המבודדת בלַאנְשְלָאנְד ושוב לא שמעו דבר על אודותיו.

 

כמובן, הוא יכול היה להתהלל שפגש, בפעם הראשונה, אישה כנה, אישה שיש לה סוף סוף אומץ לעמוד על דעתה.

 

[3] Adrien Juvigny (1849–1873), משורר צרפתי, מת בגיל עשרים וארבע ולא הותיר כתבים רבים. משוררים רבים בני זמנו ואף מאוחר יותר שיבחוהו מאוד. [חזרה]

[4] Norma, אופרה מאת בֵּליני. נכתבה ב־1831, מתרחשת בגאליה בעת הכיבוש הרומי. Vincenzo Bellini (1801–1835). [חזרה]

[5] Maria-Felicia Malibran (1808–1836), זמרת אופרה ספרדייה, שרה תפקידים של קונטראלט וגם של סופרן. ידועה מאוד במאה התשע עשרה. [חזרה]

[6] Casta Diva, "אלה טהורת המידות": אַריָה ידועה מתוך Norma. [חזרה]

[7] Cornouaille, אזור היסטורי בחוף המערבי של ברטנייה. [חזרה]

[8] הֶספֵּרידות: במיתולוגיה היוונית, נימפות הערב והאור הזהוב של השקיעה. שלוש במספר, בנותיו של הטיטן אטלס, או בנותיו של הספרוס, שהוא האנשה של ונוס, כוכב הערב. [חזרה]