1
חמישים וארבע שנים לאחר שנפרדו מבלי שקיימו קשר כלשהו ביניהם, הם שבו ונפגשו בעיר מולדתם באיה בלנקה. לאדם נדמה היה כי רוברטו מעוניין להיפגש עמו. חברות הנעורים המופלאה שלהם, הגדושה בחוויות, נקטעה בין לילה, כאשר אדם החליט לעזוב את ארגנטינה ולהעתיק את חייו לקיבוץ בישראל. רוברטו לא ראה לנכון להצטרף אליו והמשיך לקיים אותה שגרה סוערת של הופעות ביישובים נידחים, בהצגות תיאטרון חובבניות, שחשפו את תחלואיה ואת תלאותיה של החברה בארגנטינה באותם ימים. ההופעות נערכו בחשאי וללא פרסום אל מול קהל מצומצם של צעירים, שהעבירו את הידיעה מפה לאוזן והסתכנו בכך שיעוררו את חשדו של שוטר הכפר. אלו היו ימים נוראים של סגידה עיוורת לאבי האומה, ימים בהם ילדים הלשינו על הוריהם, כי אלה לא כיבדו כראוי את המנהיג המטיב עם העם. כך הורו להם לעשות המורים בבית הספר, כך ציוו עליהם שלטי הרחוב והודעות הרדיו, אבל הקהל שצפה בהופעות לא ידע פחד ולא רצה לוותר על ההצגה הטובה ביותר בכפר. ייתכן שהתנהגות זו נבעה מטיפשות, ואולי מתמימות או מהיעדר אלטרנטיבה טובה יותר באותם מקומות. לאחר המופע היה רוברטו משוחח עם הצעירים בניסיון לעשות נפשות לרעיונותיו, רעיונות של חופש ושל שוויון הזדמנויות. אחד המחזות שבוימו על ידי רוברטו באותם ימים היה מחזהו של אוסוולדו דרגון, מהפכן יהודי יליד ארגנטינה: "האיש שהפך לכלב." אדם היה הכלב, איש מובטל שכדי לקיים את משפחתו הסכים לאחר חיפושים מייגעים ומייאשים לעבוד ככלבו של שומר המפעל, לאחר שכלבו הנאמן של השומר מת בגיל מופלג בתום שנים רבות של עבודה מסורה.
רוברטו הניח למקל ההליכה שלו ליפול וחיבק את אדם בשתי ידיו. אדם החזיר לו חיבוק אמיץ וטפח על שכמו. הם לא פצו פה שניות ארוכות. חנוקים מהתרגשות ובעיניים דומעות הם התבוננו זה בזה, התחבקו שוב ושוב ונגעו איש ברעהו בניסיון כושל לגלות בקמטי פניהם את שעבר עליהם בעשרות השנים שחלפו. פדחתו של רוברטו הבריקה כלאחר החלקה, שערות ראשו נשרו כולן, וגופו הכפוף מעט הצטמק עד מאוד. רגלו הימנית נשענה על מקל הליכה שהדגיש את צליעתו. לא נותר הרבה מאותו נער בעל גוף, תמיר ומלא חיוניות של הימים ההם. גם אדם לא דמה כלל לאותו בחור נמרץ שהיה פעם. כרסו הגדולה הכבידה על נשימתו ופיו העקום משהו רמז על אירוע מוחי שממנו סבל לאחרונה. אדם לא חדל מהרגלו הכפייתי להסתרק בקפידה, למרות שרק מעט משערותיו שרדו באחורי קרקפתו. כפיצוי טיפח זנב סוס קצר וזקן תיש, שהפכו לבנים עם הזמן.
הם עמדו נבוכים זה מול זה, כאילו שאלו את עצמם מה היה קורה בחייהם לולא נפרדו. כיצד היו חייהם מתנהלים אילו נשאר אדם בארגנטינה או לחלופין, אילו הצטרף רוברטו לאדם והפליג עמו לארץ החדשה.
אבל המציאות הייתה אחרת. אדם החליט לעזוב את ארגנטינה על אפם ועל חמתם של הוריו, של משפחתו ושל חבריו. הוא נואש מהמציאות בארגנטינה ושאף להגיע למקום טוב יותר, שבו אנשים כמוהו מאמינים בזכותו של כל אחד לחיות חיי חופש, להיות שווה בין שווים, לא יותר אך גם לא פחות מאחרים. בימים ההם נקרא המקום הזה קיבוץ. אדם קרא כל מאמר וכל ספר שהתפרסמו אודות הניסוי האנושי הזה, ולא חדל להתפעל מן האנשים שהחליטו ליצור חברה אחרת, צודקת ושוויונית, שקראה תיגר על כל המוסכמות המקובלות. הם שאפו לחברה שבה הזכויות והחובות שווים לגברים ולנשים, התנאים ואמצעי הקיום שווים, ושניתנים בה חינוך שווה והזדמנויות שוות לכול על בסיס של עבודה ואחריות משותפות.
הקיבוץ היה מושא סקרנותם של רבים ברחבי העולם, יהודים ושאינם יהודים. הרעיון שניתן לקיים חברה סולידרית, המבטלת את יצר הרכושנות והשמה בראש מעייניה את אושרה ואת עושרה של הקהילה, שבה את דמיונו של דור, שלא השלים עם המציאות שבה מעטים מחזיקים בעושר, ורבים כל כך נאבקים על הישרדותם.
גם רוברטו החזיק באותן אמונות, אך הוא ראה את עצמו מחויב לחבריו, "שחקני המהפכה," כפי שנהג לקרוא להם. הוא ראה חובה לעצמו להשתתף במאבק על זכויות האדם ללא כל קשר לגיאוגרפיה, אך גם הבטיח לאדם להצטרף אליו מאוחר יותר.
למרות הריחוק והזמן שהפרידו ביניהם, מצאו החברים מיד שפה משותפת. השיחה קלחה והסקרנות לדעת איש על אודות רעהו גברה, עד לרגע בו נגעו בפצעים מן העבר.
"מה שלום אדוארדו וסרחיו וסילביה?" שאל אדם, "איפה אוכל לפגוש אותם?"
"לא חושב שיהיה זה נבון מצדך," ענה רוברטו, "אתה יודע... גם אם שלפת את המסמר שתקעת בקרש, החור נשאר. "
"אחרי כל השנים האלה?"
רוברטו לא ענה, רק הנהן בראשו לחיוב והמשיך לשאול לשלומו של אדם ולשלום ילדיו ונכדיו. הוא שאל גם על החיים בקיבוץ ובישראל, אך אדם התעקש:
"גם אם הם כעסו על עזיבתי, הם לא יכלו למחוק את כל אותן השנים של חברות מופלאה. חמישתנו היינו כאיש אחד, בלתי נפרדים. על הכול החלטנו יחד, את הכול עשינו יחד. נכון, מטבע הדברים לא חסרו ויכוחים, בפרט על רקע רצוני לעזוב את ארגנטינה, אבל אלה היו ויכוחים אידיאולוגיים, גם אם הטונים עלו בכמה אוקטאבות. בסך הכול נפרדנו לשלום, ואפילו זכיתי לחיבוק חם מכל אחד מכם. איך יכולנו לדעת אז מה צופן העתיד? בבקשה, רוברטו, ספר לי עליהם. מה שלומם?"
שפת הגוף של רוברטו ביטאה את חוסר הרצון ואת אי הנוחות שגרמה לו התעקשותו של אדם, אבל לבסוף התרצה וסיפר:
"אחרי שנסעת, הרתה סילביה לאדוארדו. הם עצמם היו ילדים, אך החליטו להביא את הילד הזה לעולם. הוריה התנגדו לכך מאוד, ומשלא הצליחו לשכנע את בתם, גירשו אותה מן הבית וניתקו כל קשר עמה. אתה יודע, המוסכמות המטומטמות של אותם ימים. הם עברו לגור בשכונת עוני בפרברי העיר, ואדוארדו עבד לפרנסתו כפועל במפעל תעשייתי. כל בוקר היה קם לפני זריחת החמה, לוקח בתיקו כריכי לחם שחור מרוחים במרגרינה ונוסע קרוב לשעתיים לבית החרושת לייצור מיסבים. הוא עמד שם על רגליו שעות ארוכות מדי יום מול מחרטה חצי אוטומטית וביצע אותה עבודה משעממת וחד גונית תמורת שכר עלוב שבקושי אפשר להם להתקיים.
בחודש השישי להריונה של סילביה קיבל אדוארדו צו גיוס לצבא. היה עליו להתייצב לשירות תוך ארבעים יום. כל תחנוניו לרשויות והסבריו על מצבו לא הועילו, מה גם שבאופן חוקי הוא לא היה נשוי. נותרו לו רק שתי אפשרויות: שירות או כלא. אנחנו נרתמנו לעזרתה של סילביה, והיא עבדה בכל עבודה הגונה שאפשרה לה לשרוד ולהאכיל את תינוקה. היא ביצעה עבודות ניקיון, כביסה, שמרטפות ומה לא? אך לא היה זה הדבר הגרוע מכול. באחד הימים התייצבו לפניה שני קצינים בפנים נפולות והודיעו לה כי אדוארדו נהרג בתאונת אימונים. הם לא הוסיפו פרטים על התאונה ורק הביעו את השתתפותם בצער, מסרו לה את פרטי הלוויה הצבאית שתיערך ומיהרו ללכת בהותירם אותה מתייפחת על מר גורלה. רק בכיו של התינוק שדרש את חלב שדיה, החזיר אותה למציאות. ספק אם מה שסופר לה על ידי הקצינים היה כל האמת. סילביה ואנחנו לא השתכנענו מן התיאור היבש על מותו של אדוארדו בתאונת אימונים והחלטנו לחקור את הסיבות לכך.
בטקס הקבורה בבית העלמין הצבאי לא חדל אחד החיילים להביט לעברנו, כאילו הוא רוצה לומר לנו דבר-מה. כשהתפזרו המלווים ניגשתי אליו, אך הוא רק תחב בידי נייר והסתלק מן המקום. 'בכנסייה של הכפר בעוד שלוש שעות,' כך נכתב בחופזה על הפתק. החלטנו שרק סילביה ואני נלך לפגוש את החייל. עמדנו שעה ארוכה בשער הכנסייה וחיכינו, אך איש לא הופיע. המשכנו לחכות עוד מספר שעות והתלבטנו מה לעשות - האם להמתין עוד או ללכת לדרכנו? ממש כאשר עמדנו לעזוב את המקום, ראינו את החייל פוסע בזריזות לעברנו. הוא לא חדל להסתכל לאחור ולצדדים מחשש שמישהו עוקב אחריו. נכנסנו לתוך הכנסייה, ישבנו בצד, באחת השורות האחרונות, וחיכינו. הייתה זו שעת בין ערביים. קרני השמש השוקעת פגעו בוויטראז'ים הצבעוניים ופיזרו את רסיסי אורן בכל החלל. אחד הכמרים הדליק את הנרות בפמוטים באולם התווך.
'אל תסתובבו לאחור בבקשה,' לחש החייל. 'נדרתי לספר לכם את הידוע לי על מותו של אדוארדו לא רק כדי להיטיב עמכם, כי אם בעיקר כדי לפרוק מעל לבי את המועקה ואת תחושת האשמה שאינן מרפות ממני. אל תשאלו אותי שאלות, אני אספר לכם.' התרגשותו של החייל ניכרה בקולו הרוטט, וכמעט ניתן היה לשמוע את פעימות לבו. 'אולי הייתי חברו היחיד בגדוד, מה שגרם לי לא מעט סבל, כי כל האחרים לא חדלו להציק לו ולהתנכל אליו. בפרט התעללו בו הקצינים, אשר כינו אותו באין ספור שמות גנאי: 'אל רוסו', 'בכיין', 'קומוניסט', 'בוגד' ועוד. אבל הוא לא נכנע להם. להיפך, הוא התעקש להראות להם כי למרות ששמו רבינוביץ', הוא אינו פחות חזק, נועז או פטריוט מגרסיה או מרודריגז. בדרך כלל הוא היה בין המצטיינים בשיעורים ובאימונים, דבר שחידד והגביר עוד יותר את העוינות כלפיו. אדוארדו היה חייל למופת על אפם ועל חמתם של הסובבים אותו, אבל הוא לא חזר לבסיס מאותו תרגיל ניווט למרות בקיאותו והתמצאותו בשטח. הוא פשוט לא חזר. החיפושים אחריו החלו עוד באותו לילה, אבל רק למחרת נמצאה גופתו בעומק התהום שאליה נפל מגובה רב. 'נפל,' אמרתי, כי איני יכול להוכיח דבר אחר, וכי כך דיווחו הקצינים: 'חייל נהרג בנפלו מגובה רב אל התהום.' אני כל כך מצטער, אני כל כך מצטער.' רגע ממושך של שקט השתרר, וכאשר סובבנו את ראשינו כדי לראות את הבחור ולשאול אותו כמה שאלות, נוכחנו לדעת שהוא כבר לא שם. באותה זריזות שבה הגיע אלינו, כך הוא נעלם. נותרנו במקום זמן רב, ראשינו רכונים, עינינו לחות. 'הם הרגו אותו, הם הרגו אותו,' מלמלה סילביה בזעם וקפצה את אגרופה הימני, כאילו נדרה נדר נקמה. וכי יכולנו לדרוש חקירה פלילית? לא בארגנטינה של אותם ימים.
סרחיו, שבסתר ליבו תמיד אהב את סילביה, הרגיש מחויב כלפיה ונחלץ לעזרתה. השניים נישאו ועברו לגור רחוק מכאן, בשמורת הטבע לוס אלרסס, (LOS ALERCES), המקום שבו אדוארדו חלם להשתקע כל חייו. הוא תמיד אמר כי יעבור לשם אחרי שהחונטה תעבור מן העולם. אתה בטח זוכר את המקום, מקום קסום ופראי על רקע הרי האנדים המושלגים, עם האגמים והעצים העתיקים בעולם - עצי האלרסס. רק כמה עשרות תושבים גרים שם. מצד אחד רצו סרחיו וסילביה להתרחק משאון העיר, ומאידך הם בנו בתי אירוח לתיירים המזדמנים למקום, ומזה הם התפרנסו. בנם היחיד הוא כיום בשנות החמישים. שמו אדוארדו. הוא היגר עם משפחתו לברזיל לפני שנים ועובד במקצועו כמהנדס מכונות בתחנת הכוח של פורטו אלגרה."
ניכר היה שהדברים זעזעו את אדם. פניו הרצינו והוא נשך את שפתיו. אדם ורוברטו התקרבו קמעא זה לזה, כאילו רצו להיטיב לשמוע איש את דברי רעהו. הם כמו ניסו לפרש את נימת הדברים, לגשר על הפערים שנפערו ביניהם, או אולי להצדיק את עצמם ולתרץ את סיפור חייהם. כך עלו וצצו שוב אותם אירועים מטרידים שהעסיקו אותם בנעוריהם. חזרו אותן שיחות על משמעות החיים ועל המסקנה שאליה תמיד הגיעו, כי חשוב יותר לחיות חיים משמעותיים גם אם אלה כרוכים בסכנות ובאי ודאות.
אדם דיבר על עצמו ברצף, ללא הפסקה, כאילו איבד את תחושת הזמן ומבלי שחש שסבלנותו של חברו פוקעת. "למה לא כתבת? למה, לכל הרוחות, לא כתבת אפילו מילה אחת בכל השנים האלו?" התפרץ רוברטו לדבריו של אדם. "פתאום עכשיו בא לך לספר לי הכול על הכול וכמובן, לשאול שאלות, כאילו אפשר לכמת ולשחזר חיים שלמים בכמה מילים!"
אדם השפיל את עיניו והשתתק. השקט הפך מביך ומעיק עד שאדם התעשת ופצה את פיו: "פחדתי. פחדתי להיכשל," אמר בקול רפה ומהוסס, "חששתי שמא אכשל ואיאלץ לחזור כלעומת שבאתי עם הזנב בין הרגליים. האכזבה מן המציאות שאותה פגשתי הייתה כה קשה, עד כי לא יכולתי לשאת זאת. החלומות התנפצו לי בפרצוף. היו רגעים שלא רציתי להישאר שם, לא רציתי להסתגל לחיים שלהם ייחלתי כל חיי. ביקשתי פשוט לברוח ולחזור לכאן, אולי כדי לחלום מחדש. ידעתי שאם אוותר, חיי יתרוקנו מתוכן ולא יהיה לי במה למלא אותם. המחשבה שלא אוכל לעמוד בפניכם הפחידה אותי נורא, ולכן לא כתבתי לכם מילה."
רוברטו לא ציפה לשמוע וידוי כה ישיר וכואב מפיו של אדם. הוא לא העז לשאול לסיבת האכזבה. אחר כך, בנימת התנצלות הגיב:
"נו, טוב, זה היה מזמן, ומי אני בכלל שאבוא אליך בטענות?"
"אתה היית חברי הטוב ביותר, ולרגע חשבתי שאנחנו שוב קרובים, כמו בשנים ההן, כאשר לא היו סודות בינינו," השיב אדם.
"טוב, טוב, עזוב עכשיו. בוא, נעשה סיבוב ברכב. אראה לך את העיר שקצת השתנתה עם השנים. אגב, ידעת שבאיה בלנקה ואשדוד הן ערים תאומות?"
שני הגברים המגודלים שהתקשו בהליכתם, יצאו ממבואת המלון וניגשו לרכב השטח שחנה מעברו השני של הרחוב.
