התליינים מהאדס 1 - זה לא אני, בייב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התליינים מהאדס 1 - זה לא אני, בייב
מכר
אלפי
עותקים
התליינים מהאדס 1 - זה לא אני, בייב
מכר
אלפי
עותקים

התליינים מהאדס 1 - זה לא אני, בייב

4.2 כוכבים (172 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2237מקורי
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת היגינס־דוידי
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 412 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 52 דק'

טילי קול

טילי קול נולדה בעיירה קטנה בצפון־מזרח אנגליה. היא גדלה בחווה עם אימה האנגליה, אביה הסקוטי, אחותה הגדולה והמון בעלי חיים שהמשפחה אספה לביתה. ברגע שיכלה לעשות זאת, טילי עזבה את שורשיה הכפריים לטובת האורות הנוצצים של העיר הגדולה.
אחרי סיום לימודיה באוניברסיטת ניוקאסל נדדה טילי עם בעלה, שחקן רוגבי מקצועי, ברחבי העולם במשך עשור. טילי עבדה כמורה בתיכון במשך שבע שנים.
טילי מתגוררת כיום בקלגרי, קנדה, שם היא יכולה סוף־סוף לשבת ולכתוב (בלי האיום שבעלה יועבר למקום אחר), ולהשליך את עצמה אל תוך עולמות פנטזיה ואל תוך המוחות המופלאים של דמויותיה.
טילי כותבת רומנטיקה עכשווית, רומנטיקה אפלה וספרים לנוער בוגר ולמבוגרים צעירים, וחולקת בשמחה עם קוראותיה את אהבתה לזכרי אלפא מובילים (בעיקר עם שרירים וקעקועים) ולדמויות נשיות חזקות.
כשהיא לא כותבת, הדבר שטילי הכי נהנית ממנו הוא לטופף עטורה בנוצצים על רחבת הריקודים (בעיקר לצלילי ליידי גאגא), לצפות בסרטים (בעיקר כל דבר עם טום הארדי או וויל פרל – מסיבות שונות מאוד!), להקשיב למוזיקה או לבלות זמן עם חברים ומשפחה.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

החטא מעולם לא היה נעים כל-כך...
מפגש מקרי. פגישה שלא הייתה אמורה להתרחש.
לפני שנים רבות נוצר קשר בין שני ילדים משני עולמות שונים לחלוטין והפך לחיבור גורלי, לברית בלתי ניתנת להתרה שתשנה את חייהם לתמיד...
סלומה מכירה רק דרך חיים אחת – תחת שלטונו של הנביא דיוויד. חייה בקומונה הדתית הנוּקשה שבה נולדה לא לימדו אותה דבר על החיים שמעבר לגדר – הגדר שכולאת אותה במעגל בלתי נגמר של סבל. היא מאמינה שאלה החיים שנועדו לה ושכך תחיה לעד, עד שאירוע קשה משחרר אותה לחופשי.
במנוסתה מהבית היחיד שהכירה בחייה, סלומה נזרקת לעולם החיצון – עולם מפחיד, מלא באי-ודאות ובחטאים, ולזרועותיו של אדם שלא האמינה שתראה שוב.
ריבר "סטיקס" נאש ידע בוודאות דבר אחד כל חייו – הוא נולד לחיים במועדון האופנועים. סטיקס גדל בעולם סוער ואלים של סקס, אופנועים וסמים, ונאלץ במפתיע לעמוד בראש מועדון "התליינים מהאדס" בגיל עשרים ושש – לשמחתם הרבה של יריביו.
סטיקס, שלקות דיבור קשה ממררת את חייו, לומד במהרה להתמודד עם שונאיו. בעולם המפוקפק של מועדוני האופנועים המתפרנסים מפעילות לא חוקית, אגרופים חזקים, לסת מברזל ומיומנות בסכין הקנו לו שם שאנשים יראים מפניו, של אדם שעדיף לא להתעסק איתו. שם שהצליח להרחיק מעליו את רוב האנשים.
כל חייו האמין סטיקס בכלל אחד ויחיד – לעולם אל תיתן לאף אחד להתקרב יותר מדי. הוא דבק בכלל הזה במשך שנים, עד שמצא בשטח המועדון שלו אישה צעירה ופצועה... אישה שנראית מוכרת, אישה שאינה שייכת לעולם שלו, אבל הוא מרגיש שלא יוכל להיפרד ממנה...

אזהרה: ספר זה מכיל תיאורים גרפיים אפלים ותכנים קשים אחרים, ואינו מומלץ לקוראים מתחת לגיל 18.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
"תישאר כאן, ריבר. ברור?"
 
הגברתי את המזגן בטנדר, הנהנתי לו וסימנתי בידי, ברור.
 
אבא שלי טרק את הדלת בצד הנהג והלך עם המועמד לכיוון היער. הם סחבו איתם שק גופות ובו אחד מתוך ארבעת המקסיקנים המתים.
 
ברגע שהם נעלמו מהעין יצאתי. העשב היבש רשרש מתחת לרגליי.
 
הרמתי את ראשי ונשמתי עמוק. אהבתי כל-כך להיות בטבע. אהבתי להיות מאחורי גבו של אבא על האופנוע, אהבתי להיות בכל מקום שלא היו בו אנשים שציפו ממני לדבר.
 
בדרך לארגז של הטנדר שברתי ענף גמיש מעץ ארז סמוך והתחלתי להכות בקנים, סתם כי לא היה לי מה לעשות. העברת הגופות למעבורת יכולה לקחת שעות – צריך לחפור, לפזר סיד, לכסות – אז הלכתי לכיוון העצים לחפש נחשים בעשב הגבוה.
 
אני לא יודע כמה הלכתי, אבל כשהרמתי את העיניים ראיתי שאני עמוק בתוך היער. האוויר סביבי עמד ולא היה לי שמץ של מושג איפה אני.
 
שיט. ההוראות של אבא היו הכי ברורות שאפשר. תישאר כאן, ריבר. ברור? אם הוא יצטרך לבוא לחפש אותי, הוא יהרוג אותי. כללי פינוי הגופות היו פשוטים. חופרים, זורקים, מכסים, נעלמים.
 
הסתכלתי מסביב וראיתי גבעה, אז הלכתי לכיוונה. רציתי להספיק למצוא את דרכי לטנדר לפני שאבא שלי יחזור ויתעצבן עליי.
 
נעזרתי בגזעי העצים בטיפוס על הגבעה התלולה וכשהגעתי למעלה התחלתי לנקות את הבוץ היבש וקליפות העצים הדביקות מהג'ינס. כשהמכנסיים היו סוג של נקיים הזדקפתי לראות איפה אני. בערך מאתיים מטר מולי הייתה גדר בגודל הזוי. הסתכלתי בפה פעור, כולי בהלם מהגודל שלה. היא הייתה גבוהה ורחבה יותר מכל דבר שראיתי עד אז. היא נראתה כמו חומה של בית סוהר, עם סלילי תיל למעלה. סרקתי את השטח אבל לא ראיתי שום סימן חיים, ומעבר לחומה לא ראיתי כלום חוץ מעוד יער. תהיתי מה זה יכול להיות. זה היה מקום מבודד מאוד, קילומטרים רבים מפאתי אוסטין, קילומטרים רבים מכל מקום, בעצם. אנשים בדרך כלל לא מרחיקים מהעיר עד כאן... והם יודעים למה. אבא שלי אמר שרק דברים רעים קורים במקומות כאלה: מוות, היעלמויות, אלימות ודברים אחרים שאין להם הסבר. כך היה במשך שנים, ולכן אבא שלי בחר במקום הזה.
 
דעתי הוסחה לגמרי מהטנדר שאיבדתי והתחלתי לפלס את דרכי בצמחייה לעבר קצה הגדר. כמעט רעדתי מהתרגשות וסקרנות. כל-כך אהבתי לגלות ולחקור מקומות. אבל פתאום קפצתי בבהלה כשמשהו מאחורי הגדר לכד את מבטי.
 
היה שם מישהו.
 
קפאתי. מיקדתי את עיניי בקווי המתאר של אדם זעיר ורזה, גזרה דקה של ילדה שלבשה שמלה אפורה ארוכה. שערה היה אסוף בתסרוקת מוזרה מאחורי ראשה.
 
היא נראתה בערך בת גילי, אולי שנתיים פחות.
 
בלב הולם התגנבתי לכיוונה. גופה הזעיר והשברירי טבע בבד הכהה של שמלתה כשהשתחלה בין שורשיו של עץ גדול. כתפיה רטטו בבכי. גופה רעד כולו בהתייפחות שקטה. היא לא השמיעה קול.
 
ירדתי על ברכיי, השחלתי את אצבעותיי בחוליות הגדר והסתכלתי. רציתי להגיד משהו, אבל לא אמרתי – לא יכולתי – לדבר עם אף אחד חוץ מאשר עם קיילר ואבא שלי. וגם זה לא קרה הרבה.
 
עצמתי עיניים והתרכזתי בגרון שלי. ניסיתי לשחרר אותו, לשחרר את המילים שאף פעם לא רצו לבוא. זה היה קרב מוּכר, שהרביתי להילחם בו אבל רק לעיתים רחוקות בהצלחה.
 
שחררתי את שרירי הלסת והפנים, ופתאום הילדה קפאה במקומה ועיניה ננעלו עליי. התרחקתי מייד מהגדר. היו לה עיניים כחולות ענקיות, אדומות מבכי. ידה הקטנה עלתה אל פניה לנגב את לחייה הרטובות. שפתה התחתונה רטטה והחזה שלה עלה וירד בהתנשפויות.
 
מנקודת התצפית החדשה שלי ראיתי שהשיער שלה שחור כפחם ועורה בהיר מאוד. אף פעם לא ראיתי מישהי כמוה. מצד שני, לא הכרתי הרבה ילדים בגילי. ככה זה בחיים במועדון. הכרתי את קיילר, ברור, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי, אחי למועדון.
 
הילדה נבהלה פתאום. היא החווירה וקפצה על הרגליים, והפנתה את הראש אחורה לכיוון היער. חזרתי מהר לגדר, והמתכת חרקה בתגובה למגע הפתאומי. הנערה קפאה והשיבה את מבטה אליי, כשבידה האחת היא מחזיקה ענף.
 
מי את? סימנתי לה מהר.
 
היא הטתה את ראשה ובחנה אותי בהיסוס. כעבור רגע החלה להתקדם בזהירות, עקב בצד אגודל, סקרנות ברורה על פניה הזעירות. היא הסתכלה על כפות הידיים שלי, שנעו בשפת הסימנים, וגבותיה הכהות ירדו ממש נמוך.
 
ככל שהתקרבה, הנשימה שלי נעשתה מהירה יותר וחום התפשט לי בכל הגוף. שערה השחור היה אסוף בפקעת הדוקה ומכוסה בבד לבן מוזר. אף פעם לא ראיתי מישהו לבוש ככה. היא הייתה כל-כך מוזרה.
 
כשהיא עצרה בערך שני מטר ממני, נשמתי עמוק והידקתי את שרירי הבטן, וסימנתי לה שוב. מי את?
 
היא לא דיברה, רק נעצה בי מבט ריק. אוף! היא לא הבינה את שפת הסימנים, כמו הרבה אנשים אחרים. הייתה לי שמיעה מצוינת, אבל לא דיברתי. קאי ואבא שלי היו היחידים שיכלו לתרגם אותי לאחרים, ובאותו רגע הייתי לבד.
 
שוב נשמתי עמוק, בלעתי את הרוק והשתדלתי בכל הכוח לשחרר את החסימה בגרון. עצמתי את עיניי, חשבתי על מה שאני רוצה לשאול ובנשיפה איטית ומדודה השקעתי את כל מה שיש לי בניסיון לדבר.
 
"מ-מ-מי א-את?"
 
התרחקתי מעט לאחור בהלם, בעיניים פעורות. עד אז, אף פעם לא הצלחתי לדבר עם אדם זר. כפות הידיים שלי קפצו בהתרגשות. אני יכול לדבר איתה! אני יכול לדבר... עם האדם השלישי בחיי.
 
הסקרנות דחפה אותה עוד קצת קדימה. כשהייתה בערך מטר ממני היא כרעה על הברכיים, בראש מוטה הצידה, והסתכלה עליי בהבעה מוזרה על פניה.
 
עיניה הכחולות הגדולות לא עזבו אותי לרגע. היא סרקה אותי במבטה מכף רגל ועד ראש ובחזרה. דמיינתי לעצמי מה היא רואה. שיער כהה פרוע, חולצת טריקו שחורה ומגפיים שחורים כבדים, ועל מפרקי הידיים צמידי עור עם סמל התליינים.
 
עיניה פגשו שוב בעיניי, ושפתיה התעקלו מעט מעלה בסוג של חיוך קטן. סימנתי לה באצבע להתקרב.
 
היא הסתובבה והסתכלה מסביב. כשראתה שאנחנו לבד היא קמה – לאט, כמו קודם – והתקרבה אליי בצעדים קטנים. שובל שמלתה הארוכה התלכלך מהאדמה הבוצית.
 
כשהיא עמדה מולי שמתי לב שוב שהיא קטנטונת. אני הייתי גבוה, אז היא נאלצה להטות את ראשה כלפי מעלה כדי להסתכל עליי. נצמדתי אל הגדר והבטן שלי התהפכה. היא נראתה עייפה כל-כך ועיניה הכחולות הצטמצמו עם כל צעד איטי שעשתה לעברי, כאילו כואב לה משהו.
 
ראיתי שלא נוח לה אז הצבעתי על האדמה, לסמן שנשב. היא הנהנה והשפילה את מבטה ואז ירדה על ברכיה לאט, בעווית כאב.
 
היא לא השמיעה הגה. בתקווה לנס נוסף שאפתי אוויר ונשפתי לאט. "מ-מה ז-זה המ-מ-מקום הז-זה? את... ג-ג-ר-ר-רה פ-פה?" גמגמתי, כי עצרתי תוך כדי דיבור לחשוב על המילים ולהתאמץ להוציא אותן. גל של התרגשות טלטל אותי... דיברתי... שוב!
 
עיניה התמקדו בפה שלי, אבל היא עדיין לא דיברה. גבותיה השחורות היו מכווצות ושפתיה הוורודות מהודקות בריכוז. ידעתי שהיא לא מבינה למה אני מדבר מוזר. זה היה ככה עם כולם. היא תהתה למה אני מגמגם. לא ידעתי את התשובה. תמיד הייתי ככה וזהו. הפסקתי לנסות לתקן את זה כבר לפני שנים, ופשוט עברתי לדבר עם הידיים. לא אהבתי שצחקו על הגמגום שלי... אבל היא לא צחקה עליי. בכלל לא. היא נראתה... מבולבלת.
 
השפלתי את מבטי במבוכה ואז ראיתי שהידיים שלה ממש קרובות לגדר בצד שלה, סנטימטרים ממני. בלי לחשוב השחלתי את האצבעות וליטפתי את פרקי האצבעות שלה. רק רציתי לגעת בה, לוודא שהיא אמיתית. העור שלה נראה רך כל-כך.
 
בשאיפה מבוהלת היא משכה את ידה כאילו נגעה באש, והצמידה אותה לחזה שלה.
 
"א-אני ל-לא אעש-שה ל-לך ש-שום דבר-ר." פלטתי בכל המהירות שהצלחתי. נבהלתי מהאימה על פניה... פנים בצורת לב. לא רציתי שהיא תפחד ממני. אבא שלי אמר לי שאנשים צריכים לפחד ממני, לא לבטוח בי, למען ביטחוני האישי. רוב האנשים בעולם שלי, ידעתי, יראו בשפת הסימנים שלי חולשה, אז אבא שלי אמר לי שאני חייב להתקשח ולהשתמש באגרופים במקום במילים. עכשיו אנשים פשוט חשבו על פי רוב שאני מסוכן. כמו שקאי אמר, נולדתי להפחיד. התליין האילם.
 
אבל ברגע הזה הייתי מוכן לתת הכול כדי לדבר נורמלי. לא רציתי שהיא תפחד ממני. הנערה עם העיניים הכחולות בצבע של עיני זאב.
 
נשאבתי כמו בטראנס לעיני הזאב שלה. היא נראתה כמו רוח רפאים – לא, כמו אֵלָה – כמו הציורים על הקירות במתחם. כמו האלה פרספונה, אשתו של האדס, אל השאול שהתנוסס על הסמלים שענדו התליינים.
 
הנערה קירבה את ידה הרועדת לגדר בתנועה מהירה. הנקודות הכחלחלות והלבנות על הקשתיות של עיניה לא ניתקו מגע מעיניי אפילו לרגע אחד.
 
לא זזתי מילימטר. היא הייתה כמו ארנבת מבוהלת ולא רציתי להבריח אותה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. הרגשתי לחלוחית זיעה בכפות ידיי ואת הלב שלי דופק חזק.
 
היא נגעה באצבע מהוססת בכף ידי, וסומק ורוד פשט בלחייה. התאמצתי לנשום, והקצב הרצחני של פעימות ליבי הוציא אותי מריכוז.
 
כופפתי בעדינות את האצבע שלי מסביב לאצבע שלה והצמדתי את המצח שלי לרשת הברזל.
 
הילדה הידקה את שפתיה הוורודות והפשוקות מעט וקצה אפה עשה ריקוד קטן. היא עצרה לי את הנשימה... היא הייתה יפהפייה.
 
"ת-ת-תק-ק-רב-בי," לחשתי לה, ושמעתי נימה של ייאוש בקולי.
 
אפה רטט שוב וחייכתי. "את כ-כל כ-כך יפ-פה," פלטתי ומייד תפסתי את עצמי. ידיי נסגרו לאגרופים מרוב תסכול על הגמגום העיקש.
 
היא כיווצה את גבותיה והנידה את ראשה, ואז קלטתי שהיא כן מבינה אותי. רציתי כל-כך שהיא תדבר איתי גם.
 
"ל-למה א-את כ-כאן ל-לבד?" היא התחילה לרעוד, והלבן בעיניה איים לגרש את הכחול.
 
היא נראתה כה אבודה, ולא ידעתי למה. רציתי לשפר את ההרגשה שלה, רציתי שההבעה על הפנים היפות האלה תהפוך מעצב לשמחה. לא ידעתי מה לעשות.
 
פתאום חשבתי על האחים במועדון, שתמיד משמחים את הכוסיות שבאות אלינו. לפני שהספקתי להבין מה אני עושה, קירבתי את ראשי לגדר והצמדתי את שפתיי לשפתיה דרך לולאה קטנה ברשת.
 
שפתיה היו רכות כל-כך.
 
לא הזזתי את הפה, כי לא ידעתי מה עושים, אז פשוט השארתי את שפתיי נעולות על שלה. פקחתי את עיניי כדי סדק צר וראיתי שהעיניים שלה עצומות חזק. מייד עצמתי שוב, וקיוויתי שהרגע הזה יימשך עוד קצת.
 
הרמתי את ידי ונגעתי בעדינות בפניה, אבל היא נסוגה פתאום בבת אחת, ומיהרה לנגב את פיה. דמעות זרמו על לחייה.
 
הפחד השתלט עליי וגמגמתי, "א-א-ני מ-מ-מ..." הכיתי את הגדר וקיללתי את אלוהים על חוסר היכולת שלי לדבר כמו שצריך. נשמתי עמוק ועצמתי עיניים לקראת ניסיון נוסף. "א-אני מ-מצטער... מ-מצטער, ל-לא התכ-כוונתי ל-להפחיד אותך," הצלחתי לומר במאמץ רב.
 
היא נצמדה שוב לעץ כמו קודם. שמלתה האפורה הייתה רפויה על גופה הזעיר וידיה אחזו זו בזו בחוזקה בזמן שפיה מלמל בשקט משהו שנשמע כמו תפילה. הקשבתי למילים שיצאו מפיה של הילדה שהתנועעה קדימה ואחורה, ופניה שטופות דמעות. "סלח לי, אלי, כי חטאתי. עשה בי כרצונך. סלח לי, אלי, כי חטאתי. הייתי חלשה ועליי לכפר."
 
"ד-דברי איתי, א-את ב-בסדר?" שאלתי בקול שהתחזק בהדרגה וניערתי את הגדר כדי שתשתמע אותי. לא הבנתי את זה, אבל מסיבה כלשהי הרגשתי צורך לחבק אותה. ידעתי שאני צריך לתקן את המצב. היא הייתה כל-כך עצובה... ומבוהלת... לא יכולתי לסבול את זה.
 
היא הפסיקה לזוז והשתתקה, ושוב הסתכלה עליי.
 
"ריבר? איפה אתה?! פאק!" קולו העמוק של אבא שלי נשמע מתוך היער ושלף אותי מהטראנס.
 
שמטתי את ראשי לתוך כפות ידיי בייאוש.
 
לא עכשיו, לא עכשיו!
 
מתחתי את צווארי לכיוון הילדה ואמרתי במהירות, "א-איך ק-קוראים ל-לך?" הסתכלתי אחורנית בשיא הלחץ וראיתי את אבא שלי מחפש אותי בפאתי היער.
 
"ב... ב... ב-בקשה... ש-שם... מ-משהו..."
 
היא התחילה להתנועע שוב, מהר, ושפתיה החיוורות נעו בתפילה.
 
"ריבר! יש לך פאקינג חמש שניות להגיע לכאן לפני שאני מזיין לך את הצורה!"
 
"ש-שם! א-אני מ-מתחנן!"
 
היא קפאה כמו פסל והסתכלה עליי – הסתכלה דרכי – בעיניה הכחולות, הענקיות והמוזרות, ולחשה, "אני החטא. כולנו חוטאות."
 
המילים נמלטו מגרונה ביבבה מבועתת וחנוקה כששמעה את אבא שלי צועק ממרגלות הגבעה. היא מיהרה על שש לתוך הסבך, בקריאת כאב פתאומית.
 
"לא! אל תלכי!" צעקתי במילים ברורות לעבר דמותה המתרחקת, אבל זה היה מאוחר מדי. התרחקתי מהגדר כששובל השמלה הארוכה נעלם בעלטת היער. כמעט קרסתי תחת הריקנות הכבדה שהכבידה עליי פתאום, אבל אז עיניי התרחבו בתדהמה ואצבעותיי נגעו בשפתיי ההמומות. הגמגום... בפעם הראשונה בחיי דיברתי ברור ובלי לגמגם... לא, אל תלכי...
 
"ריבר!!!"
 
הסתובבתי והתחלתי לרוץ במורד הגבעה אל אבא שלי.
 
"ריבר!!!"
 
הרמתי את ברכיי גבוה וחזק יותר בעשב הגבוה. רצתי בחזרה אל חיי – בחזרה לאבא שלי ולמועדון האופנועים. וכל הזמן תהיתי אם אזכה לראות שוב את הילדה שקראה לעצמה חוטאת...
 
... הנערה עם עיני הזאב.

טילי קול

טילי קול נולדה בעיירה קטנה בצפון־מזרח אנגליה. היא גדלה בחווה עם אימה האנגליה, אביה הסקוטי, אחותה הגדולה והמון בעלי חיים שהמשפחה אספה לביתה. ברגע שיכלה לעשות זאת, טילי עזבה את שורשיה הכפריים לטובת האורות הנוצצים של העיר הגדולה.
אחרי סיום לימודיה באוניברסיטת ניוקאסל נדדה טילי עם בעלה, שחקן רוגבי מקצועי, ברחבי העולם במשך עשור. טילי עבדה כמורה בתיכון במשך שבע שנים.
טילי מתגוררת כיום בקלגרי, קנדה, שם היא יכולה סוף־סוף לשבת ולכתוב (בלי האיום שבעלה יועבר למקום אחר), ולהשליך את עצמה אל תוך עולמות פנטזיה ואל תוך המוחות המופלאים של דמויותיה.
טילי כותבת רומנטיקה עכשווית, רומנטיקה אפלה וספרים לנוער בוגר ולמבוגרים צעירים, וחולקת בשמחה עם קוראותיה את אהבתה לזכרי אלפא מובילים (בעיקר עם שרירים וקעקועים) ולדמויות נשיות חזקות.
כשהיא לא כותבת, הדבר שטילי הכי נהנית ממנו הוא לטופף עטורה בנוצצים על רחבת הריקודים (בעיקר לצלילי ליידי גאגא), לצפות בסרטים (בעיקר כל דבר עם טום הארדי או וויל פרל – מסיבות שונות מאוד!), להקשיב למוזיקה או לבלות זמן עם חברים ומשפחה.

עוד על הספר

  • תרגום: כנרת היגינס־דוידי
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 412 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 52 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
172 דירוגים
103 דירוגים
36 דירוגים
12 דירוגים
9 דירוגים
12 דירוגים
17/3/2023

ספר מרגש ברמות עם עלילה שונה, הרבה זמן דחיתי אותו בגלל הכריכה שלא הייתה הכי מזמינה ובסוף מסתבר שהוא היה שווה כל רגע! קראתי אותו ביום🤞🏼

3
2/7/2025

יפה. איזו כת הזויה . אלה שמתו בסוף קיבלו מוות קל מידי לדעתי . הסיפור עצמו ממש מעניין.

27/5/2025

מזל שלא קניתי את כל הסדרה כי לא הצלחתי להגיע אפילו לחצי בספר 😣 יש שמה סיפור אבל הדמויות קצת חלשות

7/3/2025

חמש כוכבים! אהבתי! סוחף! עפה לספר השני!!! ומחכה כבר לסיפור על פליים!!!!!!!

23/11/2024

טוב מאיפה להתחיל ? הדמויות מעניינות העלילה סוחפת סיימתי את הספר תוך יום וישר רצתי לספר השני סטיקס ומיי פשוט מהממים

26/8/2024

וואו, מדהים. היו דברים שהיו לי קשים לקריאה, אבל סוחף ומדהים! מומלץ.

11/5/2024

מעולה,כתיבה זורמת,מסקרן ומרגש

15/2/2024

מעניין , סוחף, מותח, מרגש, אהבתי ממש, ממשיכה לקרוא הלאה

9/7/2023

מצויין, חזק, קשוח ומותח אהבתי ממש

21/6/2023

אהבתי את הספר. יש תיאורים קצת קשוחים (פדופיליה ואונס). אהבתי את הדמויות ואת העלילה.. עוברת לקרוא את הספר השני ❤️

1/5/2023

מלא באקשן, דינמי וקצב. מסוג הספרים שגורמים לך בשלב מסויים ל-😱😱😱😱

12/4/2023

ספר יפה, מותח, מרתק ומעניין. ממש בלעתי אותו

12/3/2023

ספר באמת מדהים!!! לא היה רגע אחד משעמם, מחכה כבר לקרוא את ההמשכים ובמיוחד את השלישי

12/3/2023

אחרי הרבה ספרים על אותו סגנון, של סיפור אהבה רגיל עם משבר באמצע הוא לגמרי שבר את הרצף. ספר סופר מעניין, ממשיכה לקרוא את השני. 🫶

2/3/2023

מהמם !!! לא ללב חלש אבל פשוט ספר וואו 😲 אי אפשר להפסיק לקרוא !!

14/2/2023

מעולה מרענן אחר אהבתי מאוד

13/2/2023

וואווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

25/1/2023

איזה ספר עמוק. ישר בלט לי העובדה שזה מדבר על כת, אז החלטתי לנסות והתאהבתי. וואו, איזה מרגש. סיפור אמיתי שחוצה עולמות על אהבה חזקה ללא תנאים. רוצו להתאהב בסטיקס, ולא פחות - במיי!

19/12/2022

אחד הספרים היותר טובים שקראתי מומלץ בהחלט!!!

23/9/2022

וואו, פשוט וואו. זה ספר כל כך טוב, הוא אחד מהספרים הכי טובים קראתי. אני אוהבת הכל בו הכל, הדמויות, הכיתה פשוט הכל. הספרים של טילי קול אחד אחד פשוט מדהימים. אבל הספר באמת קשה לקריאה, קשה אבל שווה את זה.

19/8/2022

וואי ספר טוב שווה קריאה הולכת לחלק הבא

22/6/2022

זה אחד הספרים הכי טובים שקראתי, וקראתי הרבה. הוא מרגש, מדהים, הפכפך.... זה ממש לא ספר צפוי. מומלץ מאוד

1/6/2022

מדהים ברמות!! בין הספרים של הסופרת שאני הכי אוהבת חשוב לציין שהוא קצת קשה

30/5/2022

מדהים! סיימתי בתוך יום כל כך קשה להוריד מהיידים!! העלילה מדהימה טילי את מדהימה

18/5/2022

גס מלוכלך ופשוט טוב פאקקק😅😅

28/2/2022

ספר ממש יפה! מקורי . סיפור מעניין. אהבתי

1/2/2022

רכשתי את הספר מזמן. וכל פעם בחרתי ספר אחר מחשש שלא אהב ויהיה מעניין. טעיתי בענק. סוחף, מותח, קורע לב, מזעזע ומעל הכל שווה קריאה

17/11/2021

מושלם, סוחף, שונה ממה שקראתי עד היום. לא הפסקתי לקרוא.

9/11/2021

ספר מעולה מותח ואי אפשר להפסיק לקרוא

8/11/2021

ואיייי הספר מקסים! בהתחלה חששתי בגלל הניקוד שקיבל אבל הוא מדהים. הספר לא פשוט... אבל פשוט מהמם.

19/10/2021

לא יכולתי לעזוב אותו לרגע, בכל הזדמנות שהייתה לי קראתי בחיים לא נהנתי ככה מספר ובטח שלא קראתי בכזאת מהירות. ממליצה מאוד!!

10/6/2021

מדהיםםם, ספר מושלםםם ומרגש ויפה מומלץ ביותררר

8/6/2021

ספר מעולה! מותח סוחף ומרגש

31/5/2021

מושלם!!!!!

23/5/2021

ספר סוחף ומרתק. היה כיף לקרוא

22/5/2021

מרתק, זורם, מעולה!

19/4/2021

מ ע ו ל ה

28/3/2021

רומן ארוטי מתוק והזוי על נערה שבחרה מכת סודית ונוער שמנהיגי מועדון אופנוענים. הזארה: בספר יש תאור(לא יותר מידי מפרט) של אונס להתעללות בנשים

7/3/2021

סוף סוף ספר אירוטי עם עלילה שמתפתחת. אבל הסופרת שרוטה במוח, אני מבינה את הרקע שהיא בנתה לדמויות הנשיות אבל היא הייתה צריכה למתוח גבול ולא היה שום צורך בתיאורים מפורטים של פדופיליה ואונס ילדות. קראתי הרבה ספרות אירוטית אפלה אבל הפעם זה היה מוגזם ולא מוצדק.

21/2/2021

ספר מעולה!

17/2/2021

ספר טוב. אהבתי!

6/2/2021

עלילה מותחת וכתובה היטב. אהבתי שסוף סוף מוצג גיבור עם קושי (לקות בדיבור) וזה לא גרע כלל מהצגתו כגבר אלפא. נקווה שגם נקרא בעתיד הקרוב על גיבורות לא מושלמות...

17/1/2021

ספר מעולה

16/1/2021

ספר מרתק לא הפסקתי לקרוא .

14/1/2021

כתוב טוב סוחף מותח וים של אהבה ללא תנאי. מחכה לספר של קיין ועל מדי ודליילה

8/1/2021

ספר מיוחד במינו..זורם..ממשיכה לבא...

6/1/2021

Wow אחד הספרים הטובים שקראתי!!! חובת קריאה סוף סוף ספר טוב באמת

1/1/2021

מושלם, שונה לגמרי ממה שרגילים

18/12/2020

ספר טוב, אפל ומעניין מחכה להמשך❤️

10/12/2020

צריך לקרוא בשביל להבין. פאקינג מושלם!

7/12/2020

ספר מדהים סיימתי לקרוא אותו ביומיים פשוט לא הצלחתי להפסיק

5/12/2020

ספר מושלם

1/12/2020

מהמם מחכה כבר לחלק השני של הסיפור

26/11/2020

ספר מעולה מחכה בכליון עיניים לתרגום של שאר הספרים בסדרה המעולה הזו.

7/11/2020

מהמם!!! נהנתי מכל רגע, כתיבה סוחפת ומושכת.בהחלט שווה קריאה! מקווה שיהיה המשך שמספר על קאי...

1/11/2020

יאא ספר פשוט ויפה...ממש ממש התחברתי לדמות של ריידר, אולי אני פשוט מאמינה שהוא אדם טוב:)

31/10/2020

וואוו....אחד הספרים היפים שקראתי.לא הצלחתי לעצור כך שסיימתי לקרוא תוך יום. ממליצה בחום!!!!

30/10/2020

ספר מקסים.מחכה להמשך.

29/10/2020

פאקינג ספר פצצה!! מחכה להמשך

29/10/2020

אוו ספר פשוט נפלא אהבתי כל רגע של קריאה. אבל האמת לא מתאים לכולם, מי שלא אוהב אליומות בספרים אט ספרי מאפיה כמו הסדרה נולדנו לדם לא ממליצה. לא יאהב את זה בטוח, יש הרבה אלימות ותאורים שלא כולם יאהבו, אבל אני ממש אוהבת ספאעם כאלה של רומנטיקה אפלה. אז מי שאוהב סוג כזה של ספרים חייב לקרוא אותו. מחכה בקוצר רוח לספרי ההמשך של הסדרה! 😉

29/10/2020

ספר מעניין ,אחר ובהחלט שווה קריאה

28/10/2020

וואו..וואו..וואו. מושלם ומומלץ

27/10/2020

ספר מעולה. לקח קצת זמן להתניע אבל...שווה. אהבתי

27/10/2020

ספר מווןןשלם!!! חא הצלחתי לעצום עין בלילה בלעתי אותו ביומיים

27/10/2020

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לא הצלחתי להוריד ממנו את העניים . פשוט וואוווו

26/10/2020

ספר מדהים!! לא יכולתי להפסיק לקרוא!

26/10/2020

פשוט נפלא

25/10/2020

ספר מלא באקשן. מאוהבת בריבר! אבל גם מחכה לקאי 😆

25/10/2020

פשוט ספר מדהים! הרבה זמן לא התרגשתי ונהנתי מקריאה כמו מהספר הזה. פשוט תענוג! הסוף סגור אבל עדיין אני ממש מחכה כבר לספרים הבאים

24/10/2020

אוהבת את כול הספרים של הסופרת

24/10/2020

אש אש אש כך אני אוהבת את הספרים

24/10/2020

אהבתי❤️

24/10/2020

ספר מעלף יפה ומושלם שונה מכל מה דקראתי עד היום אני אוהבת את הכתיבה של טילי קול. מחכה לספר הבא בסדרה💜💜💜💜💜💜💜💜💜

24/10/2020

ספר מעניין. אהבתי

24/10/2020

ספר מדהים ברמות! קראתי אל כולו בפחות מ24 שעות כי לא הצלחתי להספיק! באמת ממש מומלץ

24/10/2020

ספר 📗 מעולה , כתיבה קולחת וזורמת של סופרת מדהימה. נהנתי מכל רגע, ממליצה בחום

23/10/2020

הרבה זמן שלא קראתי ספר כזה מותח מרגש ופשוט כובש מההתחלה ועד הסוף אני כל כך מחכה לספרים הבאים ❤️❤️

23/10/2020

מהמממםםםםםםם!

23/10/2020

ספר מדהים !!!

22/10/2020

מדהים, ספר מעולה, סוחף, מהנה ומותח מחכה לספרי ההמשך שאין ספק שיגיעו

24/8/2024

מתח וכיף לקריאה, ממשיכה להבא

14/4/2024

וואו ספר מאוד קשה לקריאה אבל סוחף מאוד

27/7/2023

ספר מושלם

5/3/2023

כתוב טוב. העלילה סוחפת

26/2/2023

שווה קריאה,

30/1/2023

וואו ממש נהנתי ממנו הוא כתוב טוב הטוויסט שלו ממש מיוחד הספר עמוק יותר ממה שציפיתי והוא חיכה לי כמה שנים במדף אני שמחה שסוף סוף הגעתי אליו😍

22/10/2022

קראתי כבר כמה וכמה ספרים על חבורות אופנוענים - אופי החבורות האלה והתנהגותם באופן כללי ובעיקע כלפי הנשים, אף פעם לא עשה לי את זה...התנהגות מעוררת גועל...אבל, איכשהו אני משיכה לקרוא עוד מהספרים האלה וזה בעיקר בגלל הסיפורים עצמו... לגבי הספר הזה, היה לי קשה מאוד לחוות את דמותו של סטיקס כגבר אלפא...ניסיתי וזה פשוט לא הצליח לי...🤔 מעבר לזה, הסיפור הקשה הזה גרם לי להמשיך לקרוא עד הסוף ואין ספק שאמשיך לקרוא גם את הבאים אחריו...

1/3/2021

ספר מותח שתופס אותך מהרגע הראשון. התיאורים של הכת מרתקים ומזעזעים אבל לעתים היו חלקים לא הגיוניים אפילו בספר🙂

23/12/2020

וואו איזה שוני מוחלט מסדרת הספרים "אין כמו בבית" מבחינת איכות הסיפורת והמקצועניות (רואים שעשתה עבודת מחקר למופת בנושא) - טולי שיחקה אותה בהחלט. מצוין לאוהבי הג'אנר

18/11/2020

סוחף פרוע וסקסי

14/11/2020

הסיפור יפה אולם אופן הכיתה בוטה וזול מידיי

4/11/2020

אין על אופנוענים!!! בהחלט ספר מסוג אחר.

28/10/2020

נחמד, עלילה טובה. השפה קצת ילדותית וזה הפריע לי אבל בכל זאת זרם והיה מעניין.

25/10/2020

מחכה כבר לספרים הבאים😻

23/10/2020

מעולה

10/3/2025

כן. קראתי אותו ושרדתי כדי לבקר. קטעי הסקס קיימים בהחלט. למי שמחפשת התרוממות מעוררת השתאות/ תחושות וכו' פירפוריי, ריטוטיי וריטוביי סטייל קורה ריילי ואחרות שיודעות לכתוב את זה באופן מפורט יותר אז פה זה ממש פחות. למי שזה גרם לה לרכוש בכל זאת שיהיה בכיף. ושלא תתלונן על הכסף שביזבזה. וכעת לפרסומות ששופכות מים קרים על ההתלהבות מהזוועתון הזה. הדמות הגברית היא כמובן מתת הפנטזיה הנשית: גבוה, חתיך אש לכובש, שריריו משורגים וכל כולו עוצמה עם עמוד תאורה בין רגליו. הוא אוהב נשים ומאוהב מגיל 11 (מה????) בעיני זאב של ילדה שראה מעבר לגדר. האובססיה אליה היתה אמורה לגרום לו למצוא אותה קודם... צריך בטן חזקה ולזרוק את תאי המוח המתפקדים כדי לעכל את השפה הכל כך פאקינג (מילה שגורה ביותר בספר הזה) נמוכה, אלימה, מקטינת נשים של הספר הזה. עם כוס מים לידכן וחומרי עזר, אולי ניתן להחליק את הסיפור ההזוי הזה שנוגע בנושאים קשים מאוד - כת קיצונית המקדשת אינוס ומעשי סדום בקטינות. אלו נושאים מורכבים שמן הראוי היה צריך להקדיש להם יותר זעזוע ויצר נקמה בקרב אופנוענים תליינים חמומי מוח. אבל כשזה נוגע לכסף וטריטוריה או אז כדאי להילחם.... הדמות הנשית (מיי). לא ברור איך אחרי התעללות בלתי נתפסת של שנים (!) יותר ממה שנפש אדם יכולה להכיל בכלל, היא מצליחה לחיות או לרצות לחיות. לתפקד ולקיים יחסים עם גבר. גם זמן השיקום שלה הוא בגדר נס מופרך. מועדון האופנועים, שמתפקד על תקן סדום ועמורה 24/7 גס ודוחה שקשה להתחבר לקיומו בכלל. הכותבת נכנסה ברבאק על סטייל נמוך עם המון אלימות, חורים בעלילה והתנהגות מוחצנת על הצד הפחות טוב שלה.

29/6/2023

בסדר. אני יכולה להבין למה אנשים עפו על הספר. אבל משהו לא אמין בין הרקע של הדמויות למה שעברו בעבר לבין ההתנהגות שלהם בהווה. משהו שם לא אמין

17/2/2023

ספר בינוני מינוס לא הייתי מתאמצת לקרוא

1/1/2023

ספר נחמד.. האחרים היו טובים יותר לדעתי

23/5/2022

אם אתם מחפשים סצנות סקס כתובות טוב - זה אחלה ספר. אבל שום דבר שם לא אמין. סיפור הרקע מעניין - אבל ההתנהלות של הדמויות לא אמינות לפיו. נראה כי הסופרת לא באמת מכירה את נפש האדם כי האופי משתנה בהתאם לחוויות שאנשים עוברים. כך שהדמויות מתנהגות יותר כמו סתם אנשים מאשר אנשים שחוו כביכול את סיפורי הרקע

4/6/2021

מזה התרגום ההזוי הזה. זה הרס לי חצי ספר אם המתורגמן לא מבין סלנג שלא יתרגם .

12/12/2020

לא עפתי

24/4/2024

אוי באמת. תקציר מבטיח. בפועל -רע מאוד כל כך ילדותי ולא אמין שזה מביך. השפה שהמועדון משתמש בה דוחה. הגיבור אידיוט לא ממשיכה

27/11/2022

לא יודעת פשוט לא יודעת מצד אחד טוב מצד שני גרוע עלילה שעל פניה הייתה אמורה להיות הכי מרתקת שיש, לפעמים פשוט משעממת משהו לא מסתדר בקו העלילה, לא ברצף האירועים ולא באופי הדמויות בקיצור, מה לעזעזל קראתי עכשיו?!

22/7/2022

עלילה חלשה, אלימות מיותרת, קללות בלי סוף

12/11/2021

מזל שלא קניתי את כל הסדרה בבת אחת.

22/12/2020

ספר חסר תוכן בזבוז זמן ומשעמם

12/12/2020

על הפנים, כוכב אחד על שנכתב, כוכב שני על זה שהצלחתי לקרוא עד הסוף לראות על מה היו כל ההמלצות על הספר הזה. בזבוז של זמן

14/11/2020

מאכזב מאוד, ספר רדוד מלא בקללות. פשוט לא מענייןןן

6/11/2020

אחד הספרים עם העלילות הכי דוחות ומעוותות שיצא לי לקרוא. הסיבה היחידה שנתתי 2 כוכבים ולא אחד זה בגלל שאיכשהו הסיפור אהבה היה נחמד למרות כל הזוועות הנוראיות מסביב. היה אפשר לוותר על כל כך הרבה תיאורים גרפיים דוחים. יותר מידיי סקס. דוחה בעיניי התיאור של שימוש בנשים כאביזר לסיפוק הגבר. לא הייתי רוכשת אילו הייתי יודעת שזה סיפור רומנטי עם עלילה כזאת. מאוכזבת ממש.

2/11/2020

ממש לא אהבתי. לא זורם, גס מדי,לא אמין ודי צפוי

13/3/2021

אחד הספרים גרועים שקראתי. רמה מאוד נמוכה של כתיבה ועלילה הזויה. הפסקתי באמצע .....ספר ממש לא מוצלח.

18/12/2020

חבל על הזמן. קשקוש טורדני

28/11/2020

גרוע,שפה עלובה

26/11/2020

ספר מגעיל, השפה ממש בושה. אני מרגיש שגנבו לי את הכסף. איך לא מתביישים לקרוא לזבל הזה ספר

14/11/2020

לא אהבתי. שפה נמוכה מאוד

8/11/2020

אוי לא.. איזו אכזבה. ממש מצטערת ששילמתי על זה כסף. וחבל כי יש פוטנציאל. כל כך לא אמין... אפילו מביך. ניסיתי למשוך עד החצי אבל החלטתי לוותר.

8/11/2020

רדוד ביותר מבטיח עניין ומתחיל טוב אבל למעשה מאוד מאוד רדוד.

6/11/2020

כחובבת רומנים אני חייבת לומר שהספר הזה נוראי. הגיבור הוא פושע אלכוהוליסט. אני לא יכולה להתאהב בו אפילו טיפה. קראתי מאה עמודים בכוח ועזבתי את הספר. בכל המאה עמודים לא הייתה טיפת הומור. רק סבל וקללות בלי סוף. רצוי לא לקרוא.

29/10/2020

ספר איום. התעללות בקוראים. סאדיזם ואלימות בלי שום צידוק.

התליינים מהאדס 1 - זה לא אני, בייב טילי קול
פרולוג
 
 
"תישאר כאן, ריבר. ברור?"
 
הגברתי את המזגן בטנדר, הנהנתי לו וסימנתי בידי, ברור.
 
אבא שלי טרק את הדלת בצד הנהג והלך עם המועמד לכיוון היער. הם סחבו איתם שק גופות ובו אחד מתוך ארבעת המקסיקנים המתים.
 
ברגע שהם נעלמו מהעין יצאתי. העשב היבש רשרש מתחת לרגליי.
 
הרמתי את ראשי ונשמתי עמוק. אהבתי כל-כך להיות בטבע. אהבתי להיות מאחורי גבו של אבא על האופנוע, אהבתי להיות בכל מקום שלא היו בו אנשים שציפו ממני לדבר.
 
בדרך לארגז של הטנדר שברתי ענף גמיש מעץ ארז סמוך והתחלתי להכות בקנים, סתם כי לא היה לי מה לעשות. העברת הגופות למעבורת יכולה לקחת שעות – צריך לחפור, לפזר סיד, לכסות – אז הלכתי לכיוון העצים לחפש נחשים בעשב הגבוה.
 
אני לא יודע כמה הלכתי, אבל כשהרמתי את העיניים ראיתי שאני עמוק בתוך היער. האוויר סביבי עמד ולא היה לי שמץ של מושג איפה אני.
 
שיט. ההוראות של אבא היו הכי ברורות שאפשר. תישאר כאן, ריבר. ברור? אם הוא יצטרך לבוא לחפש אותי, הוא יהרוג אותי. כללי פינוי הגופות היו פשוטים. חופרים, זורקים, מכסים, נעלמים.
 
הסתכלתי מסביב וראיתי גבעה, אז הלכתי לכיוונה. רציתי להספיק למצוא את דרכי לטנדר לפני שאבא שלי יחזור ויתעצבן עליי.
 
נעזרתי בגזעי העצים בטיפוס על הגבעה התלולה וכשהגעתי למעלה התחלתי לנקות את הבוץ היבש וקליפות העצים הדביקות מהג'ינס. כשהמכנסיים היו סוג של נקיים הזדקפתי לראות איפה אני. בערך מאתיים מטר מולי הייתה גדר בגודל הזוי. הסתכלתי בפה פעור, כולי בהלם מהגודל שלה. היא הייתה גבוהה ורחבה יותר מכל דבר שראיתי עד אז. היא נראתה כמו חומה של בית סוהר, עם סלילי תיל למעלה. סרקתי את השטח אבל לא ראיתי שום סימן חיים, ומעבר לחומה לא ראיתי כלום חוץ מעוד יער. תהיתי מה זה יכול להיות. זה היה מקום מבודד מאוד, קילומטרים רבים מפאתי אוסטין, קילומטרים רבים מכל מקום, בעצם. אנשים בדרך כלל לא מרחיקים מהעיר עד כאן... והם יודעים למה. אבא שלי אמר שרק דברים רעים קורים במקומות כאלה: מוות, היעלמויות, אלימות ודברים אחרים שאין להם הסבר. כך היה במשך שנים, ולכן אבא שלי בחר במקום הזה.
 
דעתי הוסחה לגמרי מהטנדר שאיבדתי והתחלתי לפלס את דרכי בצמחייה לעבר קצה הגדר. כמעט רעדתי מהתרגשות וסקרנות. כל-כך אהבתי לגלות ולחקור מקומות. אבל פתאום קפצתי בבהלה כשמשהו מאחורי הגדר לכד את מבטי.
 
היה שם מישהו.
 
קפאתי. מיקדתי את עיניי בקווי המתאר של אדם זעיר ורזה, גזרה דקה של ילדה שלבשה שמלה אפורה ארוכה. שערה היה אסוף בתסרוקת מוזרה מאחורי ראשה.
 
היא נראתה בערך בת גילי, אולי שנתיים פחות.
 
בלב הולם התגנבתי לכיוונה. גופה הזעיר והשברירי טבע בבד הכהה של שמלתה כשהשתחלה בין שורשיו של עץ גדול. כתפיה רטטו בבכי. גופה רעד כולו בהתייפחות שקטה. היא לא השמיעה קול.
 
ירדתי על ברכיי, השחלתי את אצבעותיי בחוליות הגדר והסתכלתי. רציתי להגיד משהו, אבל לא אמרתי – לא יכולתי – לדבר עם אף אחד חוץ מאשר עם קיילר ואבא שלי. וגם זה לא קרה הרבה.
 
עצמתי עיניים והתרכזתי בגרון שלי. ניסיתי לשחרר אותו, לשחרר את המילים שאף פעם לא רצו לבוא. זה היה קרב מוּכר, שהרביתי להילחם בו אבל רק לעיתים רחוקות בהצלחה.
 
שחררתי את שרירי הלסת והפנים, ופתאום הילדה קפאה במקומה ועיניה ננעלו עליי. התרחקתי מייד מהגדר. היו לה עיניים כחולות ענקיות, אדומות מבכי. ידה הקטנה עלתה אל פניה לנגב את לחייה הרטובות. שפתה התחתונה רטטה והחזה שלה עלה וירד בהתנשפויות.
 
מנקודת התצפית החדשה שלי ראיתי שהשיער שלה שחור כפחם ועורה בהיר מאוד. אף פעם לא ראיתי מישהי כמוה. מצד שני, לא הכרתי הרבה ילדים בגילי. ככה זה בחיים במועדון. הכרתי את קיילר, ברור, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי, אחי למועדון.
 
הילדה נבהלה פתאום. היא החווירה וקפצה על הרגליים, והפנתה את הראש אחורה לכיוון היער. חזרתי מהר לגדר, והמתכת חרקה בתגובה למגע הפתאומי. הנערה קפאה והשיבה את מבטה אליי, כשבידה האחת היא מחזיקה ענף.
 
מי את? סימנתי לה מהר.
 
היא הטתה את ראשה ובחנה אותי בהיסוס. כעבור רגע החלה להתקדם בזהירות, עקב בצד אגודל, סקרנות ברורה על פניה הזעירות. היא הסתכלה על כפות הידיים שלי, שנעו בשפת הסימנים, וגבותיה הכהות ירדו ממש נמוך.
 
ככל שהתקרבה, הנשימה שלי נעשתה מהירה יותר וחום התפשט לי בכל הגוף. שערה השחור היה אסוף בפקעת הדוקה ומכוסה בבד לבן מוזר. אף פעם לא ראיתי מישהו לבוש ככה. היא הייתה כל-כך מוזרה.
 
כשהיא עצרה בערך שני מטר ממני, נשמתי עמוק והידקתי את שרירי הבטן, וסימנתי לה שוב. מי את?
 
היא לא דיברה, רק נעצה בי מבט ריק. אוף! היא לא הבינה את שפת הסימנים, כמו הרבה אנשים אחרים. הייתה לי שמיעה מצוינת, אבל לא דיברתי. קאי ואבא שלי היו היחידים שיכלו לתרגם אותי לאחרים, ובאותו רגע הייתי לבד.
 
שוב נשמתי עמוק, בלעתי את הרוק והשתדלתי בכל הכוח לשחרר את החסימה בגרון. עצמתי את עיניי, חשבתי על מה שאני רוצה לשאול ובנשיפה איטית ומדודה השקעתי את כל מה שיש לי בניסיון לדבר.
 
"מ-מ-מי א-את?"
 
התרחקתי מעט לאחור בהלם, בעיניים פעורות. עד אז, אף פעם לא הצלחתי לדבר עם אדם זר. כפות הידיים שלי קפצו בהתרגשות. אני יכול לדבר איתה! אני יכול לדבר... עם האדם השלישי בחיי.
 
הסקרנות דחפה אותה עוד קצת קדימה. כשהייתה בערך מטר ממני היא כרעה על הברכיים, בראש מוטה הצידה, והסתכלה עליי בהבעה מוזרה על פניה.
 
עיניה הכחולות הגדולות לא עזבו אותי לרגע. היא סרקה אותי במבטה מכף רגל ועד ראש ובחזרה. דמיינתי לעצמי מה היא רואה. שיער כהה פרוע, חולצת טריקו שחורה ומגפיים שחורים כבדים, ועל מפרקי הידיים צמידי עור עם סמל התליינים.
 
עיניה פגשו שוב בעיניי, ושפתיה התעקלו מעט מעלה בסוג של חיוך קטן. סימנתי לה באצבע להתקרב.
 
היא הסתובבה והסתכלה מסביב. כשראתה שאנחנו לבד היא קמה – לאט, כמו קודם – והתקרבה אליי בצעדים קטנים. שובל שמלתה הארוכה התלכלך מהאדמה הבוצית.
 
כשהיא עמדה מולי שמתי לב שוב שהיא קטנטונת. אני הייתי גבוה, אז היא נאלצה להטות את ראשה כלפי מעלה כדי להסתכל עליי. נצמדתי אל הגדר והבטן שלי התהפכה. היא נראתה עייפה כל-כך ועיניה הכחולות הצטמצמו עם כל צעד איטי שעשתה לעברי, כאילו כואב לה משהו.
 
ראיתי שלא נוח לה אז הצבעתי על האדמה, לסמן שנשב. היא הנהנה והשפילה את מבטה ואז ירדה על ברכיה לאט, בעווית כאב.
 
היא לא השמיעה הגה. בתקווה לנס נוסף שאפתי אוויר ונשפתי לאט. "מ-מה ז-זה המ-מ-מקום הז-זה? את... ג-ג-ר-ר-רה פ-פה?" גמגמתי, כי עצרתי תוך כדי דיבור לחשוב על המילים ולהתאמץ להוציא אותן. גל של התרגשות טלטל אותי... דיברתי... שוב!
 
עיניה התמקדו בפה שלי, אבל היא עדיין לא דיברה. גבותיה השחורות היו מכווצות ושפתיה הוורודות מהודקות בריכוז. ידעתי שהיא לא מבינה למה אני מדבר מוזר. זה היה ככה עם כולם. היא תהתה למה אני מגמגם. לא ידעתי את התשובה. תמיד הייתי ככה וזהו. הפסקתי לנסות לתקן את זה כבר לפני שנים, ופשוט עברתי לדבר עם הידיים. לא אהבתי שצחקו על הגמגום שלי... אבל היא לא צחקה עליי. בכלל לא. היא נראתה... מבולבלת.
 
השפלתי את מבטי במבוכה ואז ראיתי שהידיים שלה ממש קרובות לגדר בצד שלה, סנטימטרים ממני. בלי לחשוב השחלתי את האצבעות וליטפתי את פרקי האצבעות שלה. רק רציתי לגעת בה, לוודא שהיא אמיתית. העור שלה נראה רך כל-כך.
 
בשאיפה מבוהלת היא משכה את ידה כאילו נגעה באש, והצמידה אותה לחזה שלה.
 
"א-אני ל-לא אעש-שה ל-לך ש-שום דבר-ר." פלטתי בכל המהירות שהצלחתי. נבהלתי מהאימה על פניה... פנים בצורת לב. לא רציתי שהיא תפחד ממני. אבא שלי אמר לי שאנשים צריכים לפחד ממני, לא לבטוח בי, למען ביטחוני האישי. רוב האנשים בעולם שלי, ידעתי, יראו בשפת הסימנים שלי חולשה, אז אבא שלי אמר לי שאני חייב להתקשח ולהשתמש באגרופים במקום במילים. עכשיו אנשים פשוט חשבו על פי רוב שאני מסוכן. כמו שקאי אמר, נולדתי להפחיד. התליין האילם.
 
אבל ברגע הזה הייתי מוכן לתת הכול כדי לדבר נורמלי. לא רציתי שהיא תפחד ממני. הנערה עם העיניים הכחולות בצבע של עיני זאב.
 
נשאבתי כמו בטראנס לעיני הזאב שלה. היא נראתה כמו רוח רפאים – לא, כמו אֵלָה – כמו הציורים על הקירות במתחם. כמו האלה פרספונה, אשתו של האדס, אל השאול שהתנוסס על הסמלים שענדו התליינים.
 
הנערה קירבה את ידה הרועדת לגדר בתנועה מהירה. הנקודות הכחלחלות והלבנות על הקשתיות של עיניה לא ניתקו מגע מעיניי אפילו לרגע אחד.
 
לא זזתי מילימטר. היא הייתה כמו ארנבת מבוהלת ולא רציתי להבריח אותה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. הרגשתי לחלוחית זיעה בכפות ידיי ואת הלב שלי דופק חזק.
 
היא נגעה באצבע מהוססת בכף ידי, וסומק ורוד פשט בלחייה. התאמצתי לנשום, והקצב הרצחני של פעימות ליבי הוציא אותי מריכוז.
 
כופפתי בעדינות את האצבע שלי מסביב לאצבע שלה והצמדתי את המצח שלי לרשת הברזל.
 
הילדה הידקה את שפתיה הוורודות והפשוקות מעט וקצה אפה עשה ריקוד קטן. היא עצרה לי את הנשימה... היא הייתה יפהפייה.
 
"ת-ת-תק-ק-רב-בי," לחשתי לה, ושמעתי נימה של ייאוש בקולי.
 
אפה רטט שוב וחייכתי. "את כ-כל כ-כך יפ-פה," פלטתי ומייד תפסתי את עצמי. ידיי נסגרו לאגרופים מרוב תסכול על הגמגום העיקש.
 
היא כיווצה את גבותיה והנידה את ראשה, ואז קלטתי שהיא כן מבינה אותי. רציתי כל-כך שהיא תדבר איתי גם.
 
"ל-למה א-את כ-כאן ל-לבד?" היא התחילה לרעוד, והלבן בעיניה איים לגרש את הכחול.
 
היא נראתה כה אבודה, ולא ידעתי למה. רציתי לשפר את ההרגשה שלה, רציתי שההבעה על הפנים היפות האלה תהפוך מעצב לשמחה. לא ידעתי מה לעשות.
 
פתאום חשבתי על האחים במועדון, שתמיד משמחים את הכוסיות שבאות אלינו. לפני שהספקתי להבין מה אני עושה, קירבתי את ראשי לגדר והצמדתי את שפתיי לשפתיה דרך לולאה קטנה ברשת.
 
שפתיה היו רכות כל-כך.
 
לא הזזתי את הפה, כי לא ידעתי מה עושים, אז פשוט השארתי את שפתיי נעולות על שלה. פקחתי את עיניי כדי סדק צר וראיתי שהעיניים שלה עצומות חזק. מייד עצמתי שוב, וקיוויתי שהרגע הזה יימשך עוד קצת.
 
הרמתי את ידי ונגעתי בעדינות בפניה, אבל היא נסוגה פתאום בבת אחת, ומיהרה לנגב את פיה. דמעות זרמו על לחייה.
 
הפחד השתלט עליי וגמגמתי, "א-א-ני מ-מ-מ..." הכיתי את הגדר וקיללתי את אלוהים על חוסר היכולת שלי לדבר כמו שצריך. נשמתי עמוק ועצמתי עיניים לקראת ניסיון נוסף. "א-אני מ-מצטער... מ-מצטער, ל-לא התכ-כוונתי ל-להפחיד אותך," הצלחתי לומר במאמץ רב.
 
היא נצמדה שוב לעץ כמו קודם. שמלתה האפורה הייתה רפויה על גופה הזעיר וידיה אחזו זו בזו בחוזקה בזמן שפיה מלמל בשקט משהו שנשמע כמו תפילה. הקשבתי למילים שיצאו מפיה של הילדה שהתנועעה קדימה ואחורה, ופניה שטופות דמעות. "סלח לי, אלי, כי חטאתי. עשה בי כרצונך. סלח לי, אלי, כי חטאתי. הייתי חלשה ועליי לכפר."
 
"ד-דברי איתי, א-את ב-בסדר?" שאלתי בקול שהתחזק בהדרגה וניערתי את הגדר כדי שתשתמע אותי. לא הבנתי את זה, אבל מסיבה כלשהי הרגשתי צורך לחבק אותה. ידעתי שאני צריך לתקן את המצב. היא הייתה כל-כך עצובה... ומבוהלת... לא יכולתי לסבול את זה.
 
היא הפסיקה לזוז והשתתקה, ושוב הסתכלה עליי.
 
"ריבר? איפה אתה?! פאק!" קולו העמוק של אבא שלי נשמע מתוך היער ושלף אותי מהטראנס.
 
שמטתי את ראשי לתוך כפות ידיי בייאוש.
 
לא עכשיו, לא עכשיו!
 
מתחתי את צווארי לכיוון הילדה ואמרתי במהירות, "א-איך ק-קוראים ל-לך?" הסתכלתי אחורנית בשיא הלחץ וראיתי את אבא שלי מחפש אותי בפאתי היער.
 
"ב... ב... ב-בקשה... ש-שם... מ-משהו..."
 
היא התחילה להתנועע שוב, מהר, ושפתיה החיוורות נעו בתפילה.
 
"ריבר! יש לך פאקינג חמש שניות להגיע לכאן לפני שאני מזיין לך את הצורה!"
 
"ש-שם! א-אני מ-מתחנן!"
 
היא קפאה כמו פסל והסתכלה עליי – הסתכלה דרכי – בעיניה הכחולות, הענקיות והמוזרות, ולחשה, "אני החטא. כולנו חוטאות."
 
המילים נמלטו מגרונה ביבבה מבועתת וחנוקה כששמעה את אבא שלי צועק ממרגלות הגבעה. היא מיהרה על שש לתוך הסבך, בקריאת כאב פתאומית.
 
"לא! אל תלכי!" צעקתי במילים ברורות לעבר דמותה המתרחקת, אבל זה היה מאוחר מדי. התרחקתי מהגדר כששובל השמלה הארוכה נעלם בעלטת היער. כמעט קרסתי תחת הריקנות הכבדה שהכבידה עליי פתאום, אבל אז עיניי התרחבו בתדהמה ואצבעותיי נגעו בשפתיי ההמומות. הגמגום... בפעם הראשונה בחיי דיברתי ברור ובלי לגמגם... לא, אל תלכי...
 
"ריבר!!!"
 
הסתובבתי והתחלתי לרוץ במורד הגבעה אל אבא שלי.
 
"ריבר!!!"
 
הרמתי את ברכיי גבוה וחזק יותר בעשב הגבוה. רצתי בחזרה אל חיי – בחזרה לאבא שלי ולמועדון האופנועים. וכל הזמן תהיתי אם אזכה לראות שוב את הילדה שקראה לעצמה חוטאת...
 
... הנערה עם עיני הזאב.

המלצות נוספות

עוד ספרים של טילי קול