פרק 1
האישה במערה
שקט.
דממת אלוהים נחה על הארץ. כל אנשי השבט עמדו במעגל בשקט וביראת כבוד סביב גופתה החמה עדיין.
הבשורה על לכתה עשתה לה כנפיים. עוד ועוד אנשים הלכו והתווספו אל המעגל. התחושה שהנה מסתיימת לה תקופה אפפה את האוויר זה כמה ימים, ורבים, אף משבטים אחרים מרוחקים יותר, נטשו הכול ובאו לבדוק: האומנם? האומנם הלכה המְרַפאה הקדושה לעולמה?
שקט.
דומה שגם הטבע נדם. הציפורים פסקו משירתן, הרוח פסק מנשוב, אפילו ענני הבוקר התפזרו ואפשרו לשמש להציץ מטה ולתמוה — האומנם מתה?
קדושה הייתה. מאז ומעולם הִלכו בקרבתה אנשים אחוזים במורא האלים, וכעת, כשהיא מונחת כך במרכז המעגל, תחושת הקרבה לאלים אף גדלה, ונראה כאילו גם הם עצמם הצטרפו שלא במודע לנוכחים וריחפו סביב.
קרחת היער שבפסגת הגבעה הנִישאה נשקה למערה שבה התגוררה זה שנים רבות והשקיפה למרחוק, אל צמרות העצים הירוקים ביערות שסביב, אל הנחלים והשבילים. נראה כאילו הכול התעטף בשתיקה. אנשים פסעו בשבילים בדרכם אליה כמו בתנועה איטית, כאילו משהו החריש את העולם.
דומייה שלטה בכול. היו כמה שהעזו, אנשים מתוך הקהל קרבו פנימה והתיישבו סביב גופתה בוכים בכי חרישי; הכתפיים רועדות, העיניים דומעות, אך שום צליל לא נשמע. איש לא ההין לנזוף בם או להרחיקם. הם חבו לה את גופם, את רוחם, והיא כאילו משכה אותם להתקרב, לקבל ברגע האחרון עוד מתת של טוּב, עוד צֵידָה לימים שיבואו, לימים שהיא לא תהיה שם בגופה.
גברים מגודלים עמדו מסביב. ציידים עטויי פרוות שנראו חסרי ביטחון ללא כלי זינם. הקדושה לא הרשתה לאיש להתקרב אליה או לבקש את עזרתה חמוש בכלי ציד, גם אם אלה שימשו להגנתה שלה. אפילו עכשיו, כשהיא איננה עוד, לא היה בהם האומץ להפר את הצו והם השאירו את נשקם בקצה קרחת היער.
רחש קל עבר בקהל עת הופיע בפתח המערה בן זוגה של המרפאה, זקן בא בימים, ומאחוריו כל צאצאיהם.
ראש השבט יצא מתוך קהל האנשים, עבר ליד גופת הקדושה, עצר לרגע ואז התקדם אל הזקן בחרדת קודש. הוא הגיע אליו, כרע ברך והרכין את ראשו. דומה היה שהזקן לא הבחין בו, ולפתע הזדקף והחל לדבר: "קולם של הילדים, באותו יום מר ונמהר, עדיין מהדהד באוזניי. לא היו אלה צעקות של שמחה או של משחק, אפילו לא צעקות של כעס או חשש. היו אלה קולות כבושים של פחד ואימה. פחד מאסון גדול המתרגש ובא".
בשקט דיבר, כאילו הוא מספר את הסיפור לעצמו או לילדיו, אך בשקט הגדול ששרר סביב נשמעו דבריו בעוצמה רבה — חדים, ברורים ומדויקים.
"היינו שם כמה אנשים, פרקנו דוב שצדנו. האחרים לא שמעו דבר, אך בי הכה השקט הכבוש הזה. רצתי אל פתח המערה כאילו התעורר הדוב לחיים ורדף אחריי; רצתי כאילו מותי רודף אותי ופרצתי אל המערה. לא ראיתי דבר; הייתי מסנוור מהאור שבחוץ, ורק אור המדורה הדולקת ורעש ההתגוששות סיפרו לי מה אירע. היא שכבה על הארץ, מוכה ומכווצת. נראתה כמו תולעת שנסגרת אל תוך עצמה, והוא, הרע בהתגלמותו, עמד שם, בעט בה והכה בה באלה. היא הייתה רטובה מדם, מדמה שלה, ועל פניו היה נסוך חיוך של שביעות רצון, חיוך של שמחה ותענוג.
"אינני זוכר איך בדיוק קרה הדבר, אבל פתאום הייתי מעליו, קורע אותו מעליה, חובט, צורח ומכה, עד אשר נפל, ואני המשכתי לבעוט ולתלוש ולפגוע בכל חלקה גלויה בגופו, כשלפתע שמעתי אותה אומרת בקול מרוסק מכאב: 'די. עזוב אותו'.
"הבטתי בה בתדהמה, 'לעזוב? הוא לא יוצא מהמערה הזו חי!' הזדעקתי. אבל היא אמרה לי בשקט, עיניה עצומות ומכוסות בדם: 'אנחנו לא נהיה כמוהו'. נעצתי בה מבט נדהם. היא שכבה שם מעולפת, שפתיה חשוקות מכאב, אבל קול רך ועדין בקע מפיה, לוחש —'להרפות'".
הזקן פסק לרגע מדיבורו. בעיניים דומעות התבונן בה לרגע קט והמשיך: "לא היא דיברה, האלים הם שדיברו מגרונה. ידעתי זאת ופתאום הבנתי שחיי עומדים להשתנות. הבנתי שבת זוגי היא שליחת האלים, ואני — משרתה. ואשרת אותה באהבה רבה ובכניעה.
״היא הייתה אישה צעירה ויפה. חבריי הזקנים יוכלו להעיד על כך. היא לא נראתה אז כפי שאתם הצעירים מכירים אותה כיום. פניה שנחבלו נשארו מעוותים — האף שנשבר נותר עקום, רגליה שנשברו נותרו פגועות והיא צלעה כל ימי חייה. הצלקת שביתרה את לחייה הימנית לא הגלידה מעולם, והַבּליטה שבמצחה מאותה מכת אַלָה אחרונה נותרה כזיכרון צרוב בבשר שאמנם הגוף שבור, אולם אישה חדשה נולדה, האישה שזכיתי לשרת כל ימי חיי.
"ימים רבים חלפו עליה במערה, מעולפת, מנותקת ודואבת. היו ימים שהיא קדחה בהם מחום וימים שרעדה מקור. לעיתים הצטנפה בפחד ולעיתים שכבה בשקט ובביטחון, אך לעולם לא איתנו. נשים טובות עזרו לטפל בה, לשמור עליה ועל הילדים, ואף הביאו מינקת להזין את התינוקת, אך היא כאילו הייתה בעולם אחר. לא ראתה אותנו, לא שמעה אותנו ולא הגיבה לכלום. מרפאים שהגיעו לטפל בה אמרו שאך נס הוא שעודנה בחיים ושעליי להתכונן לטקסי הקבורה. אבל היא כאילו הייתה מנותקת מכל אלה. איבדתי תקווה; לא הבנתי למה האלים לא עוזרים. מדי לילה הלכתי לישון בצידה השני של המערה כדי לא להפריע לה.
"ואז באחד הלילות, בעודי שקוע בשינה עמוקה, שמעתי אותה. היא קראה לי. לא האמנתי למשמע אוזניי, אבל היא שוב קראה לי, הדלקתי קיסם באש הבוערת וניגשתי אליה".
כמה מהזקנים בקהל זכרו את היום הזה והנידו בראשיהם בפליאה על גודל הנס שקרה אז — כאילו לא עיכלו זאת עד עצם היום הזה. אחרים ששמעו זאת לראשונה התבוננו בפניהם בהשתוממות.
"'שבתי', היא אמרה, 'שבתי ועבודה רבה לפניי'". חיוך עלה על פניו של הזקן כשנזכר באותו לילה, "'רגע', אמרתי לה בחוסר אמון מוחלט, 'רגע אחד. לפני שאת הולכת לעבוד, אולי תחלימי?' והיא הניחה את ידה על ידי ושאלה: 'כמה זמן אני כך? ואיך הילדים? ואיך אתה?' סיפרתי לה. סיפרתי לה על גדלות נפשן של הנשים הטובות, סיפרתי לה על הילדים, סיפרתי על מה שעבר עליה בכל הימים הללו, אך כשניסיתי לחזור ולספר לה על אירועי אותו יום מר ונמהר, היא מיאנה להקשיב. 'הוא היה שליח', אמרה, 'הוא בא כדי לחבר אותי אל ייעודי'. מה אומר לכם, ידידיי... לא הבנתי מילה ממה שאמרה ובטח שלא האמנתי למשמע אוזניי.
"הילדים ששמעו את קולותינו התעוררו ובאו. אחד מהם רץ והעיר את הנשים, ועד מהרה הייתה המערה מלאה באדם, וקולות צחוק עלו בחלל המערה — ולא חדלו מאז".
רחש קל עבר בקהל כשאישה זקנה פסעה קדימה ואמרה: "ברשותך, איש יקר, אמשיך בסיפור. הייתי ילדה צעירה כשכל זה קרה. פחדתי מאוד מהאישה המכוערת, המצולקת והצולעת שיצאה מהמערה שלכם. במיוחד פחדתי מהבליטה החדה שמעל עינה הימנית. חששתי שהיא עלולה לפגוע בי או באחיי, ועל כן עקבתי אחריה תמיד, לראות מבעוד מועד את הרעות שהיא עלולה להביא. כשיצאה לשדות, יצאתי גם אני, בהיחבא, כדי לשים עליה עין. כשפנתה ליער, הייתי הולכת אחריה ומסתתרת בינות לעצים. ומה רבה הייתה פליאתי כשאט־אט גיליתי אישה מיוחדת. ראיתי אותה קוטפת עלים, לא כאלה שאנו מלקטים כדי לאכול. צפיתי בה כשהיא יושבת בשבילים נסתרים, מלטפת בעלי חיים ומאכילה אותם במיני מאכלים שהוציאה מבין קפלי בגדיה. עם הזמן, החלו בעלי החיים להכיר אותה, והסתובבו סביבה ללא מורא. חיות פצועות או חולות היו מתקרבות אליה, מניחות עליה את ראשן וממתינות עת הייתה מטפלת בהן באמצעות העלים שליקטה.
"לא היה בה שמץ של רוע, ואני התביישתי בחשדותיי. שעות רבות בכל יום עמדתי והתבוננתי בה בפליאה, ובתמימותי חשבתי שהיא איננה יודעת. ואז הגיע היום ששינה את חיי. היא פגשה את אמי והחלה לדבר איתה. קצת נבהלתי, מחשבות של ילד שנתפס בקלקלתו. אך כשראו אותי הן חייכו וקראו לי להתקרב. אמי הסתכלה בי ואמרה: 'שמעתי עלייך דברים טובים משכנתנו, והיא מציעה לקחת אותך תחת חסותה וללמד אותך את כל אותם דברים שהיא עושה. אינני מבינה בדיוק במה מדובר, אך האישה קורנת ואני חשה ביטחון להפקיד אותך בידיה, אך רק אם תסכימי'. אם אסכים? אם אסכים? וואו!!! כל האלים שמחו בשמחתי, ורציתי רק לקפוץ ולצעוק בקול גדול: 'כן!' ומאז, כבר שנים שאני לא עוזבת אותה. למדתי ממנה, הייתי השוליה שלה, ראיתי כיצד בני האדם גילו את יכולותיה וכיצד שמה הלך והתפרסם. אתם יודעים כולכם כמה אנשים פקדו את קרחת היער הזו והמתינו בסבלנות שהיא תחזור ממסע הצלה כלשהו שיצאה אליו. מעולם לא אמרה לא. מעולם לא דחתה איש. ואני זכיתי להיות נוכחת באותם רגעים קסומים של אושר, כאשר עזרה לאנשים, וגם ברגעים הקשים שבהם ידעה ללטף, לחבק ולנחם.
"צר לי על לכתה. אבדה גדולה היא לנו. לשבט שלנו, לשבטי הסביבה, ועתידנו — מי ישורנו".
הזקנה התיישבה במקומה, וגבר אחר, מהוסס ומבויש, קם וסיפר על מפגשיו הקסומים עם המְרַפאה ולאחריו כמו נפרץ הסכר, גברים ונשים נעמדו והחלו להפליג בסיפורים על חוויותיהם, על הניסים שאירעו להם במחיצתה — והכול בשקט ובסדר מופתי.
וכך, כאילו לא רצו שהמפגש האחרון עם הפלאית יסתיים, נמשכו הסיפורים עד אשר נטה היום, ועל פי אות של ראש השבט נערכו כולם למסע הקבורה. הייתה זו חוויה מעצימה לבני השבט. הסיפורים האלה עתידים לעבור מאב לבן, ודורות של ילדים עוד יגדלו על סיפורי הפלאית וידברו בכבוד הרב שהיה מנת חלקה עת עברה מן העולם.
אולם איש מהנוכחים לא ידע על מלוא עוצמתו של הסיפור. וכיצד יוכלו? הרי בשר ודם הם, בני תמותה שאינם חשופים לממדיו האחרים, הנסתרים, של העולם. ואם היה מי מהם מהרהר בינו לבין עצמו לאן הלכה אותה פלאית, היה מאמין, אולי אף יודע, שהאלים לקחו אותה אליהם, והייתה בכך משום נחמה פורתא עבורו. אולם מלוא הסיפור היה נעלם מעיניו, כמו מכל האחרים. איש מהם לא ידע שכל אותו זמן הייתי אני, נשמתה של אותה זקנה, מרחפת מעליהם.
התבוננתי מטה, צופה בהם בעניין ולא מבינה מה עובר עליי ומה מתרחש. הרגשתי מבוכה גדולה בגלל משהו שקרה לי, לאישה השוכבת שם, משהו מהותי שתחושה חזקה שהמצב בלתי הפיך התלוותה אליו.
ריחפתי ממעל. התמונות נראו לי מטושטשות ומוזרות. בן זוגי היקר נראה לי צעיר מכפי גילו, ואילו אחדים מילדיי נראו מבוגרים יותר. פתח המערה נראה שונה מעט מהרגיל, והקהל, היער ובעלי החיים נדמו לי לעיתים כבתנועה ולעיתים כבתמונות קפואות. הרקע כולו היה שונה ונראה מעורפל. המקום היה מוכר לי; שהיתי פה תקופות חיים ארוכות, מכאן יצאתי למקומות רחוקים להביא מזור לאנשים ולכאן חזרתי. הכרתי כל שביל, כל שקע וכל בליטה — וכעת הוא שונה, כאילו כבר אינו שלי.
שוטטתי מעליהם שעות רבות, הלוך וחזור, והתעלומה לא נפתרה. לא שמעתי מה אמרו, רק ראיתי את שפתיהם נעות. ריחפתי מטה אל ביניהם, נכנסתי אל המערה ויצאתי ממנה, חיפשתי את אהוביי, את משפחתי.
ראיתי שם את בת בתי הקטנה — אצבעה תחובה בפיה, והיא אינה מבינה מדוע כולם עצובים ומשקיטים אותה. אמה ישבה על יצועי, רגליה משוכלות תחתיה, והיא מערסלת את הקטנה וחולצת שד להניקה. ירדתי לחבק אותן, אך הן לא חשו בי. וכאן, למראה בתי המאכילה את בתה, החלה מחלחלת בי ההבנה — חיי בגוף הזה הגיעו אל קיצם.
משהו חדש אמור לקרות לי, ואיני יודעת מהו. הרפתקה חדשה ניצבת בפניי. הרצון להישאר ולהימנע מהשינוי היה חזק מאוד, והיה ברור לי שאני רוצה להמשיך להיות כאן, עם האנשים שאני כל כך אוהבת ומכבדת, ושאני רוצה להמשיך לטפל בהם.
ואולי זה אפשרי? השתעשעתי ברעיון זמן־מה עד שראיתי אותם לוקחים את גופי לקבורה. כמעט חשתי את רגבי האדמה שכה אהבתי פוגעים בגופי ומכאיבים לי בעת שכיסו את הבור, אבל אז הבנתי שזהו. זה נגמר. עפתי למערה והמתנתי להם שם. רציתי לחוש אותם, לגעת בהם, לבכות איתם, אבל ידעתי שלא יהיה כאן חיבוק אלא פרידה; פרידה שבה אני, ורק אני, איפרד מהם, והם — לא יראו ולא ידעו.
לילה. כולם עלו על יצועיהם. ולמעט רחש האש והבהוב הלהבות על הקירות, לא חשתי בדבר. ריחפתי ביניהם — בודקת שלכולם נוח, שהם מכוסים ושלאיש לא קר, כמו שתמיד עשיתי, אך רק כשירדתי להיטיב את השמיכה על גופו של אחד מהם טפחה המציאות החדשה על פניי — אינני יכולה לעשות דבר. למזלי הסתובב הלה על מיטתו והתכסה באנחה, כאילו לא רצה שאזכור אותו מכווץ, כשקר לו.
ומה עכשיו? מה אני עושה? לאן אני הולכת? זהו? מכאן ואילך אני ברשות עצמי? ללא אף חבר? ריחפתי החוצה אל השמיים הפתוחים, נעה הלוך ושוב ללא כיוון וללא מטרה, ללא רצון להתרחק. רציתי רק להישאר בסביבה. השעות נקפו, ואני שם, מעל השבט הנם את שנתו, ושאלה מנקרת בי — מה עכשיו?
ואז לפתע פתאום, כאילו מעצמן, החלו קבלה ושמחה גדולה מפעפעות אל תוך תוכי. הרגשתי שאני נסחפת לכיוון שאינני יודעת להגדירו, בתהליך מנחם ואוהב. תחושה שאני חוזרת הביתה הלכה וגברה בי, מלווה בשמחה ובגעגוע גדול אל משהו שלא ידעתי לנקוב בשמו. מצאתי את עצמי מתקדמת אל פתחו של מסדרון אור ארוך, ללא מורא, ונתתי לאור למשוך אותי פנימה במהירות הולכת וגדלה. ידעתי שישויות רבות מחכות לי בקצהו. שמעתי את קריאות השמחה, חשתי כאילו ידיים אוהבות מושטות אליי והרגשתי אושר רב על כך שהנה אני שבה הביתה.
אני מזמין אתכם הקוראים להצטרף אליי למסע מופלא, מסע שהחל שנים רבות לפני לידתה של הפלאית, במקומות אחרים, במרחבים שונים. בואו נהיה נוסעים סמויים ונצטרף אל רוחה, הווייתה, תודעתה, נשמתה ונראה מה עלה בגורלה. ובל נחשוש שמא אנו עושים מעשה אסור. היא הרי יודעת שאנו מאחוריה, מתבוננים ומשתאים.
