1. יציאה למסע
באמצע הלילה גורי התעורר. לא היה לו מושג מה השעה, שהרי הלילה עוצם את עיניהן של כל השעות שברשותו ואי אפשר להבדיל ביניהן. לרגע לא הבין איפה הוא ולמה הוא שוכב עם בגדיו על מיטה צרה בחדר לא שלו. מהר מאוד נזכר, והכעס, שנרדם יחד איתו, התעורר גם הוא.
הכול בגלל אמא ואבא. הם עכשיו בחוץ־לארץ. שוב מילאו מזוודות וטסו לארץ אחרת, שם הם נהנים ומבלים. כשיחזרו שוב יסבירו שנסעו לענייני עבודה, והרי כולם יודעים שעם עבודה של אמא ואבא אי אפשר להתווכח. בינתיים הוא תקוע אצל סבתא, שחופשה בשבילה זו הזדמנות ללמד אותו כמה שיותר, סבתא שמנסה להיות מורה יותר מאשר סבתא שכיף להיות אצלה.
הוא הלך לישון אחרי שרב איתה ועם יופי־סופי, חברתו לכיתה ושכֵנה בבניין של סבתא. סבתא ויופי־סופי נהיו חברות טובות, מה שהפך את הבניין הזה לשיעמום אחד גדול. בארוחת הערב גורי אכל מעט וכמעט שלא דיבר. יופי־סופי סיפרה עד כמה היא אוהבת לפתוח אטלס כל פעם בְּיבשת אחרת ולגלות ארצות חדשות. סבתא כמובן חשבה שזה רעיון נהדר והציעה לגורי לעשות זאת יחד איתה. גורי המשיך לשתוק, אבל הארץ החדשה שמיד עלתה בדעתו הייתה "ארץ אחרת, לא משנה לי איזו. העיקר שתהיה רחוקה מפה".
לאחר הארוחה התיישבו שלושתם בסלון לראות תוכנית תעודה בטלוויזיה, שסבתא הקליטה מבעוד מועד לקראת הביקור של גורי. הסרט עסק בפייטרו פלסטלינה, משורר איטלקי נודע, שארג את השירים שכתב לתוך שטיחים בטענה שעל מילים צריך לדרוך, להבין אותן דרך הרגליים.
לאחר שהתוכנית נגמרה כיבתה סבתא את הטלוויזיה ופנתה לשני הילדים:
"נו? מה אתם אומרים על זה?"
"מטומטם לגמרי," סינן גורי, הפעם לא מצליח להתאפק.
"זה מקסים בעיני," ענתה יופי־סופי ברצינות.
ברור. ברור כמו שברור שאצל סבתא תמיד מחכות לו תוכניות תעודה. "בטח שזה מה שתגידי. מה בדיוק מקסים בזה?" ירה לעברה. סבתא הביטה בו. לא כועסת, לא מתערבת, מקשיבה.
"זה מקסים בעינַי," ענתה סופי לאיטה ובנחת, "כי זה הופך לבסדר לעשות דברים אחרת. כשאני רואה את זה, אני חושבת שאולי זה גם בסדר גמור להקשיב למוזיקה כשאני עומדת על הראש ולצייר בחושך. זה אומר שיש הרבה דרכים לעשות משהו, לא רק דרך אחת."
סופי השתתקה מרוצה. סבתא נראתה מרוצה לא פחות.
"איזה שטויות," התרגז גורי. הפקק הדקיק, שמנע מהכעס שלו להתפרץ ולהתפזר בחדר השתחרר ונעלם כלא היה.
"את באמת חושבת שאפשר לעשות כל דבר בדרכים שונות? אני, למשל, רוצה לנסוע עכשיו הכי רחוק שאפשר. רחוק־רחוק, לחוץ־לארץ. להיות במקום שאף פעם לא הייתי בו. אבל בשביל זה אני צריך שההורים שלי יסכימו לקחת אותי, ושלא יגידו לי עוד פעם שזאת נסיעת עבודה. ואז, כשיסכימו, נעלה על מטוס לחוץ־לארץ. אני יכול לעשות את זה בדרך אחרת? מפה, מהדירה שלך, סבתא? בלי לזוז? אני יכול למשל לטוס מהשטיח הזה? לכתוב עליו איזה שיר על יבשת אחרת ואז לדרוך עליו? או אם אני עכשיו אעמוד על הראש, זה יגרום לי להיות במקום אחר? באמת?"
סבתא הביטה בגורי והעיניים שלה חיבקו אותו.
"אני חושבת שמכל מקום אפשר לנסוע רחוק ואחרת," ענתה בזהירות.
"גם אני. באמת," הוסיפה יופי־סופי וחייכה.
גורי נעץ בסופי מבט מְמַסְמֵר, ויופי־סופי הפסיקה לחייך.
היא חשבה רגע, רוצה לשנות את נושא השיחה, להקל ולשמח את כולם. "אולי נראה תוכנית תעודה אחרת? משהו שגם אתה תאהב, גורי?" היא רק רצתה לעזור. באמת.
אבל לגורי זה הספיק. בלי לענות, בלי להסביר, הוא קם, הלך לחדר השינה הקטנטן של סבתא שם ישן כשהתארח אצלה, וסגר מאחוריו בטריקה את הדלת. הוא נשכב על המיטה בבגדים, מקווה להירדם מהר ולהתעורר בעוד שבוע, בתום החופשה, בבית שלו. או בחוץ־לארץ, כמו דניאל ותומי, חבריו, שמבלים עם המשפחות שלהם בארצות אחרות.
"מה אני כבר רוצה?" הטיח לעבר החושך סביבו, "משעמם לי פה. הכול אותו דבר כל הזמן. גם אני רוצה לראות מקומות חדשים, לא מוכּרים, כמו דניאל, תומי, אמא ואבא... מה כבר ביקשתי? קצת חדש לפעמים. זה הכול."
החושך לא ענה. גורי נרדם.
באמצע הלילה הוא התעורר וראה שהוא עדיין אצל סבתא. מתישהו בבוקר יצטרך לצאת מהחדר ולהמשיך את ה"חופשה" הזאת.
מבעד לתריסים נראה היה שהירח מהסס לשלוח קרניים עדינות לתוך חדר כועס שכזה. גורי הביט סביבו. הוא הבחין במשהו שלא היה שם קודם, לפני שנרדם. הוא התיישב על המיטה, ער לחלוטין. מולו, על השטיח הדק, באמצע החדר, עמדה לה מזוודה קטנה, חבוטה, לא מוכּרת.
הלב שלו צנח. סבתא הכניסה את המזוודה לחדרו בשעה שישן. היא רוצה שיֵלך. היא רוצה שיארוז את חפציו ויסתלק משם. גם לה נמאס. גם היא לא רוצה שהוא יהיה פה. נכון שהוא לא רוצה להיות אצלה, זה הגיוני. אבל שסבתא לא תרצה אותו? הוא הרגיש איך דמעות מתחילות להתאסף ולנוע לעבר עיניו.
בסדר. אם ככה היא רוצה, זה מה שאעשה. גורי קם לפתוח את המזוודה הלא מוכרת. עוד פריט מאוסף העתיקות של סבתא.
"רגע," נשמע קול חורק, שברירי. "אתה לא חושב לארוז בי משהו, נכון?"
גורי עצר, לא יודע מה לעשות. מה לענות. לא בטוח במה ששמע. היא דיברה? המזוודה?
"דיברת? את מדברת?" שאל ליתר ביטחון. רק ליתר ביטחון. ברור שלא.
"כמה שפחות," ענתה המזוודה הישָנה. "במצבי מספיק שאני אומרת שני משפטים, והגלגל השמאלי האחורי שלי מתחיל להתנפח ולכאוב. ככה זה בגילי."
"סבתא שמה אותך פה?"
המזוודה הנידה את הידית לשלילה, חורקת באי־נוחות.
"לא. אני פה כי אתה טוען שמשעמם לך. ביקשת לך מקומות חדשים."
"נכון! משעמם לי פה נורא."
"כך הבנתי. לכן באתי ללווֹת אותך במסע מאוד לא משעמם."
עכשיו גורי התרגש ממש.
"באמת? אני נוסע? לאן? ואיך ידעת שזה מה שאני רוצה? לא משנה. חכי, רק אקח את כל הדברים שלי." והוא פנה לארון כדי להוציא את בגדיו.
"לא," עצרה אותו המזוודה, "אני לא כזאת מזוודה, ילד. אני מזוודוֹדה. מזוודה ריקה."
"אני לא מבין. לקחת איתי מזוודה ריקה? בשביל מה?"
"חשוב רגע. אם תיקח איתך מזוודה מלאה, איך יהיה לך מקום לחדש?"
גורי חשב רגע.
"את צודקת. אני רוצה חדש."
"מצוין. אחרת כל זה יהיה בזבוז זמן מוחלט עבור שנינו," פסקה המזוודודה, מנסה לא לפהק.
כבר מזמן לא הייתה ערה בשעה כזאת. העייפות כבר הכבידה עליה וגרמה לה להיות נרגזת יתר על המידה. והמסע עוד לא התחיל... זה כבר לא בשבילה, הנסיעות האלה. ברשת המזוודודות הבינלאומית הבטיחו לה שזו הפעם האחרונה. הפעם האחרונה בהחלט. קדימה. אין טעם להתעכב.
"מה אמרת שאת? מזוודודה?"
"נכון. מזוודודה. שנצא לדרך?"
"לא ידעתי שיש בכלל משהו כמוך."
"הנה לך. עוד לא זזנו וכבר משהו חדש. קדימה. המקומות החדשים מחכים לנו," האיצה המזוודודה בגורי בקולה החורק.
"איך נגיע?" גורי לא הבין.
"בקלות. זה לא מסובך. רק אחוז בידית שלי ונצא."
"ככה? זה הכול?" שאל גורי ואחז בידית של המזוודה, לא ממש מבין, לא באמת יודע, רק רוצה לצאת לדרך. לדרך כלשהי.
"כן. זה הכול." המזוודודה לא הספיקה לענות, ובן רגע מצאו את עצמם גורי והמזוודה החבוטה בגינת השעשועים הרגילה והמוכּרת כל־כך, הגינה שלו, של תומי ושל דניאל.
