זיכרונות מחיים שלא חייתי

פרולוג
ההתחלה — זמן שלא יהיה עוד

"העצבות נטולת המילים של תקופה אבודה." (מדליין טיין)¹

המסע בעקבות הזיכרונות שרציתי להפוך לשלי התחיל ללא תכנון מוקדם. יום אחד, תוך כדי כתיבת הדוקטורט שלי על מחנות העקורים בגרמניה אחרי המלחמה, אמא שלי הושיטה לי פנקס קטן, כהה ודהוי מיוֹשן. "אבא ואני עשינו כל מאמץ להרחיק אותך מהשואה," אמרה בשפתה היפה, "אך לא הצלחנו. אני חושבת שלו היה בחיים, אבא היה רוצה שיהיה בידיך היומן הזה, שאותו כתב בשנות השבי." הייתה זו שעת צהריים רגילה. מזג האוויר היה נעים, הילדים היו בבית הספר, ובביתנו במושב נשמעו רק צלילים מרוחקים. טרטור של טרקטור, חריקה של עגלת חציר. שום דבר שיעיד על הסערה המתרגשת עליי. אף רמז לפלישת העבר אל תוך ההווה שלי, לסוּפה שפוררה לאבק את האשליה שהצלחתי לדחוק את הזיכרון למעמקי התודעה. השקט המדומה נכבש על ידי קולות שחזרו ודחקו בי לנבור, לחטט, לסרוק כל מקור אפשרי — לדעת.

בשבועות הראשונים שלאחר מותו של אבא שלי חיפשתי בקדחתנות משהו אישי שכתב, משהו שאוכל ללמוד ממנו עליו ועליי. חיטטתי בארונות, דפדפתי במאות דפים שאוחסנו במגרות מתפקעות, פתחתי כל פתק שנשכח בין מסמכים ישנים, אך לשווא. לא מצאתי דבר. רק מכתבון אחד קצרצר, בכתב ידו, שצורף לחבילה שאמא שלחה לי ימים רבים קודם לכן, ושעליו שמרתי מכל משמר. "ילדתי החיילת. אמא אומרת שצריך לכתוב לך מכתבים כדי לעודד אותך בצבא..." מילים קצרות וביישניות, שקראתי בהן עשרות אם לא מאות פעמים, ובכל פעם הציתו מחדש את בערת היעדרו. ולפתע — יומן שלם, ועוד מימי המלחמה, שאותה סגר ואטם מפניי.

לא שלא שאלתי. שאלתי, שוב ושוב ושוב. הייתי ילדה שרצתה לדעת, אבל אבא שלי שתק.

הייתי ילדה של אבא. קשורה אליו בכל נימי נפשי, קשובה לרגשותיו ולכאביו, לשמחותיו ולצערו, גאה בו, ותמיד מרגישה מוגנת על ידו. אולי לכן שאלתי כל כך הרבה, הרבה יותר מילדים אחרים בסביבתי. לא יכולתי אז לדעת את מה שאני יודעת היום על קוצר ידה של השפה האנושית להעביר את מהותו של הרוע המוחלט, לא הבנתי שניצולים שבחרו בשתיקה, כמו אבא שלי, עשו זאת כי חשו שאי אפשר לשכוח את הזוועות, אך גם לא לדבר עליהן; שתיאור מה שחוו, גם אם יהיה מדויק ומפורט ביותר, לעולם לא יוכל לספר את מה שהיה שם.

בימי השבעה למותו של אבא שלי התמלא ביתנו בזרם עצום של מבקרים. רבים באו להתנחם יותר מאשר לנחם. הם סיפרו על מפגשיהם איתו, שהיו בעלי איכות אנושית נדירה, ושאותם נצרו בלבם. כעת ביקשו לחלוק אותם איתנו. הרגשתי שבאו כנושאי תפקיד, משיבים אוצר יקר שהופקד בידיהם למשמרת. סיפוריהם נותרו בזיכרוני כסוג של נחמה, כמו אישרו את אהבתי הרבה אליו. הם ציירו את דמותו כפי שזכרתי אותה, איש קורן, שחיוכו כובש, ושעיניו פקוחות אל הזולת בטבעיות, ומתוך אחריות ורוחב יד ולב. סיפוריהם העלו ממעמקי התודעה שלי את ההשתאות שהייתה חבויה שם מאז שאני זוכרת את עצמי. אבא שלי ניצל בעור שיניו, וכל משפחתו עלתה בעשן המשרפות. איך נותר לבו כה נקי ופתוח לבני האדם? איך שרד את מכת הגרזן של היתמות שנחתה על חייו עם שחרורו בנובמבר 1944? איך התגבר על עינויי הבדידות, הזיכרון, הגעגועים? הוריו כבר לא היו. גם אחיותיו ואֶחיו, כולם, עד האחרון שבהם, נעלמו מעל פני האדמה — הם, בני זוגם, ילדיהם. הוא נותר לבדו, ללא אדם אחד שאותו אהב, או לפחות שהרגיש קרבה אליו בחייו שלפני המלחמה, וכמעט ללא אף אחד שפשוט הכיר לפניה. איך הצליח להיות מי שהיה — מאיר פנים, מלא שמחת חיים, אבא חם ואוהב — ולנצור מפנינו בלבו את הזוועות שעבר?

אני חושבת על המילה "זוועות", כמה מעט היא אומרת. אבא שלי היה אסיר במחנות כפייה גרמניים במשך שלוש שנים וחצי, ברור שחווה זוועות. רציתי לדעת יותר: רציתי לדעת את הפרטים. לא רק את הפרטים הכרונולוגיים, ולאו דווקא את אלה שיש בהם סוג של מציצנות — כמה ומה בדיוק סבל ואיך. רציתי להכיר במיוחד את הפרטים הנסתרים מהעין — מה הרגיש, מה חשב, מה חיזק אותו, מה החליש.

עם הזמן התערבבו געגועיי אליו והצורך לדעת מה עבר עליו במלחמה עם שאלות מכרסמות על מהות הרוע האנושי ועל כוח ההתפשטות שלו, שאותו דימיתי לעדת חפרפרות שחוצבות מחילות מתחת לפני הקרקע. הקריסה לעולם איננה קורית בהדרגה. זמן רב מדי סימני האזהרה נראים קטנים, ספורדיים, אינם מתחברים לתמונה אחת שאִיּוּמָהּ גדול מנשוא. עד שברגע אחד מתמוטט כל מה שהכרנו. לא במקרה, כנראה, בחרתי ללמוד היסטוריה. ההתמודדות האקדמית קלה יותר מההתמודדות עם הפחד, ואולי קיוויתי למלא את חוסר הידיעה, את ההיעדר שהתעצם בתוכי לחלל שחור, כשאבא שלי שתק. עכשיו, משהתגלה לי היומן, תחושת ההכרח שלי לדעת מה קרה לו ולמשפחתו במלחמה נעשתה דוחקת הרבה יותר, והתרחבה לרצון עז להכיר גם את מי שהיה לפני שנולדתי, את האדם שהיה טרם ירד החושך על העולם.וכך, באוגוסט 2010, יצאתי למסע ארוך, שהתפרש על פני שבע שנים, חמש מדינות ולמעלה מעשר ערים, בחיפוש אחר מרגוע ללבי הרותח מגעגועים לאבא שלי, ואחר תשובה לשאלות שעינו אותי ללא הרף. רציתי לגלות פרטים על האנשים שאהב ושאהבו אותו. הרצון הזה הלך והתעצם תוך כדי המסע. כל תגלית הובילה לרצון לדעת יותר, להתחבר אל מי שהייתה המשפחה של אבא שלי, המשפחה שלי, שלא הכרתי. השתוקקתי להכיר את מי שהיו חבריו, את מי שנתנו טעם לחייו, ולהרגיש — ברגליי, בעיניי ובלבי — את המקומות שבהם חי, למד, שיחק, אהב, חלם, התאכזב, קיווה, התאבל.

חיפשתי עקבות זיכרון, כל דבר שייתן לי רמז, קצה קָצֶהָ של תשובה לשאלותיי. קיוויתי שאם אצליח להוציא את הדברים מחשכת השתיקה, אוכל להשיב פיסות של זמן שלא יהיה עוד, זמן שנכחד ונלקח ממני.

היומן

היומן כתוב בשפה הסרבו־קרואטית. הבטתי במילים, שלא היו מובנות לי, אך לא חשתי זרות כלפיהן. זה היה כתב ידו של אבא שלי. שוב ושוב עברתי על התאריכים, ליטפתי את המילים הבודדות שנכתבו בו בעברית, ונאבקתי עם המילים הספורות שאת אותיותיהן הזרות יכולתי לזהות. לא מיד אזרתי כוח לתרגם את היומן ולצאת למסע החיפוש הפיזי, אך נפשי כבר הייתה עמוק בתוכו. חייו הלא מסופרים לא נתנו לי מנוח. כמהתי לקרבה — לחפצים שאולי נגע בהם, לאנשים שאולי הכירו אותו, למקומות שהתהלך בהם, לנופים שהביט בהם. מרגע שיצאתי לדרך, לא יכולתי להפסיק. בעזרת הידיעות המועטות שסיפק לי יומנו הפכתי כל אבן אפשרית במסע בעקבות חייו וגורלו של אבא שלי, החייל הסרבי־יהודי השבוי יעקב־ז'אק קלדרון. בשילוב של מחקר ועבודת בילוש נסעתי ברחבי אירופה, לרוב עם בן זוגי, ולעתים רק אני. למסע הראשון הצטרף בני הצעיר, ולאחרון הצטרפה גם בתי הבכורה. ככל שגיליתי ולמדתי יותר על קורותיו של אבא שלי בשלוש השנים וחצי שבהן היה שבוי בידי הגרמנים, כך התעצמה התפעלותי ממי שהיה אחריה.

היומן כתוב בשפה מאופקת מאוד, מצונזרת, קצרה ומינורית. הוא מכיל תאריכים, ולצדם ציון המקום שבו היה באותו זמן, כתובות של בני משפחה וחברים שזכר בעל פה ורצה להבטיח שלא ישכח, העתקים של מכתבים ששלח לאהוביו, ורשימה של מכתבים ומעט חבילות שקיבל מהבית, מארגונים סרביים ומארגון הצלב האדום. היה צריך לקרוא הרבה דברים בין השורות, וחלקים חשובים הבנתי רק כאשר אספתי מידע ממקורות נוספים, שהיומן סלל את דרכי אליהם.

*

כשהחלטתי להפוך את הממצאים לספר, התלבטתי מהי הדרך הנכונה לעשות זאת. בסופו של דבר בחרתי בסוגה של ממואר, כדי שאוכל לשלב בסיפור חייו של אבא שלי את זיכרונותיי ממנו. הציר המרכזי של הסיפור הוא מסע החיפושים שערכתי בעקבות סימני הדרך שהעניק לי היומן, ורמזים נוספים שגיליתי בהמשך. במקומות שבהם הרגשתי שהרקע ההיסטורי הכללי חיוני להבנת הסיפור, הוספתי אותו בקטעים שקראתי להם "בסוגריים". קטעים אלה מסומנים גם בגופן אחר, ולעיתים הם פרק בפני עצמו. כך אפשר להחליט אם לקרוא אותם או לדלג ולהמשיך בסיפור השוטף בלעדיהם.

האם המסע הזה ירגיע את השרפה בלבי? מוקדם לדעת. אולם ברגע שיצאתי אליו ידעתי שזהו מסע הכרחי בשבילי. לא רק משום הצורך הרגשי, אלא גם בשל חובתי האתית כבִתו של אבא שלי. זוהי דרכי להסתכל באומץ אל פניו העירומות⁰¹ כפי שהיו שם, בתוך הפורענות, ובכך אולי לרפא את ייסורי השתיקה שלו, שממנה לא יכול היה להימלט, כי אי אפשר לתת מילים לבלתי ניתן להיאמר.⁰²

01 "פנים עירומות" הוא מושג מרכזי בפילוסופיה של עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי צרפתי, שהאחריות לזולת ניצבת במרכז הגותו. כוונתו במושג הזה היא לאחריות האתית לאדם שמולנו, הנובעת מראייתו במלוא מהותו ופגיעותו. לוינס היה בערך בן גילו של אבא שלי, וגם הוא היה שבוי מלחמה בידי הגרמנים. לאורך כל הספר, הערות כוכבית בתחתית העמוד מסבירות דבר מה לגבי הטקסט. הערות שעיקרן ציון מקורות ומראי מקום, מסומנות במספר בתוך הטקסט ומרוכזות בסוף הספר.

02 לכך מכוון המושג "דיפרנד" שתבע הפילוסוף ז'אן ליוטאר. זיכרון השואה לפי זה הוא ניסיון בלתי אפשרי של העדים לייצג מה שחוו, מכיוון שהשפה האנושית איננה מסוגלת להכיל ולהטמיע בתוכה את אושוויץ (כמושג שמייצג את השואה כולה). ראו מיכל בן־נפתלי (1996), "ליוטאר והיהודים", תיאוריה וביקורת, 8, עמודים 170-159.

במהלך המסע היו רגעים רבים שבהם הרגשתי שיד נעלמה מכוונת אותי — באה לעזרתי כשאני נתקלת במבוי סתום, או מעודדת אותי ברגעים של ייאוש. אולי זו רק משאלת לב, אבל אני מאמינה שאף על פי ששתק היה המסע לרוחו של אבא שלי, ושהספר הזה מקיים צוואה שאמנם לא ביטא בחייו, אך נאמרת במילים ברורות בפתיחת יומנו:⁰³

03 תרגמה אנה שומלו. את התרגום העברי ערכתי אני (ע"ק).

זיכרון

בארץ זרה, רחוק מיקיריי,

לֵאֶה ורצוץ אני מבלה את ימיי הצעירים.

יגוני כבד,

ואחריתי — מִי יְשׁוּרֶנָּה.

מתי יפציעו ימי החירות?

מתי אתהלך מחוץ לַתַּיִל?

כל דפי הספר הזה,

למען ייוודע כתובים,

למען ייזכר —

איפה הייתי ומה עשיתי

את מי פגשתי ואת מי הכרתי

מץ, 21.9.42

קלדרון ז'אק, 58390