דקלן
"ניקח שתי עסקיות בוקר ביאטריס, ואני מבקש שיכינו את זה בחום ובאהבה בבקשה." קרץ ליאם וחייך לגברת המבוגרת, שמילאה את כוסות הקפה שלנו מחדש.
הוא נשען על השולחן שלנו במסעדת איסטסייד. הגשם דפק על החלונות מעלינו, מהם ניתן לראות את שמי שיקגו המכוסים בעננים שחורים וכבדים. ביאטריס הנידה את ראשה מצד לצד וחייכה בעודה זורקת לעברו קללה עסיסית בשפה האירית, בצחוק כמובן, ובמקביל, סיימה לקחת ממנו את ההזמנה.
"לא ישנת אתמול בלילה." אמר ליאם. מייד הבנתי שהוא מנסה להוציא ממני תגובה כלשהי.
"אני בסדר-"
"צרחת לעזרה מתוך שינה, זה לא נשמע לי בסדר." הוא הביט בי במבט מודאג. "אבא עמד מחוץ לדלת…"
הבטתי בו בחזרה במבט תוהה. "אני אבקש ממנו להפסיק לעשות את זה, באמת. אין צורך. אני בסדר. הסיוטים לא גרועים כמו שהיו פעם. אי אפשר פשוט לתת לי לישון בשקט בלי שזה יהפוך למופע אימים?"
"אם אתה צריך משהו-"
"אני לא צריך כלום. אני בסדר. שחרר, עזוב את זה, ליאם."
הוא לא הוסיף דבר, והמשיך לשתות את הקפה שלו בשקט.
מצאתי את עצמי בוהה בגשם מעבר לחלון. הקיץ של שיקגו היה משופע בימים גשומים, והעיר הזכירה לי את סיאטל מבחינת כמויות הגשם לאחרונה. אבל מזג האוויר כאן היה גרוע יותר, בגלל רוחות הפרצים.
עמדתי להסיט את מבטי חזרה לשולחן כשלפתע ראיתי אישה נלחמת במטרייה שבורה. בגלל הרוח, תיק היד שלה התעופף מהכתף שלה, וכל תכולתו התפזרה על הרצפה. משום מה קמתי ממקום מושבי ונעמדתי. התכוונתי לצאת לעזור לה, אבל היא הספיקה לאסוף הכול מהר, ולרוץ אל תוך המסעדה. הפעמון צלצל, והיא נכנסה בסערה למקום, כאילו סימן את הגעתה לחוף מבטחים יבש.
"אבא אמר שאנחנו יוצאים למועדון הלילה." ליאם שינה את הנושא אבל לא הצלחתי להוריד ממנה את המבט כשהיא ניערה את עצמה מהגשם. היא ניסתה להתייבש אבל זה היה אבוד, היא הייתה ספוגה במי גשם. החולצה הירוקה שלבשה, והג'ינס הצמוד שעל גופה, הדגישו כל קימור בגופה. השיער הכהה שלה נדבק לפניה השחומות כשהטיפות נזלו על שפתיה החושניות. היא נלחמה במטרייה הצהובה שלה, ועיניה החומות בערו מתסכול.
איזו יפהפייה.
"אני לא מאמינה שזה קורה לי," היא סיננה והסתכלה על השעון שלה.
היא מאחרת לאן שהוא?
"על מה אתה מסתכל?" שאל ליאם.
"מה?" עניתי לליאם והבנתי שבכלל לא הקשבתי לו בדקה האחרונה.
הוא הביט בי והסתובב אחורה לראות על מי אני מסתכל. היא מלמלה לעצמה משהו בתסכול, ואני חייכתי לעצמי כשראיתי אותה מצחקקת לעצמה בעצבים.
"למה אתה מחייך לאישה הזאת?"
"מה?"
"זה ה"מה" השני שאני שומע ממך תוך דקה וחצי, מה היא עשתה? גנבה לך את השכל?"
"סתום את הפה," עניתי לו והוספתי סוכר לכוס הקפה שלי.
היא עדיין עמדה שם, מנערת את המטרייה שלה ונראית כאילו היא עומדת לחנוק אותה מרוב כעס,
לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים.
"בבקשה תיפתחי. בבקשה." היא התחננה בפני המטרייה.
היא לא שמה לב שכולנו רואים אותה?
"אתה לא חושב שבהית בה מספיק?"
"מה?" עניתי לליאם.
הוא צחק, וסימן עם ראשו מטה לעבר השולחן. הצצתי מטה ושמתי לב שנוצר תל של סוכר על השולחן, אופס. לא הפסקתי לשפוך סוכר תוך כדי בהייה בבחורה הזו, שהייתה בכלל בעולם משלה.
ברצינות, מה פאקינג לא בסדר איתי?
"יש מטרייה מאחוריך," ליאם אמר, עדיין מחייך. הוא שלח את ידו לתפוס אותה.
"היי!" צעק הילד המנומש שלקחתי ממנו את המטרייה. בהיתי בו במבט חודר והוא שחרר מהאחיזה שלו. "סליחה אדוני, לא ראיתי שזה אתה."
"אין בעיה." מלמלתי, נעמדתי ויישרתי את הז'קט שלי, תוך כדי שאני מתעלם מהצחקוקים של ליאם, וצועד לעברה.
למה לעזאזל אני כל כך לחוץ?
ככל שהתקרבתי אליה, היא נראתה יפה יותר. היא נשכה את שפתיה המלאות בנחישות.
"את צריכה אולי-"
"יש!" היא צעקה בקריאת ניצחון, כשהצליחה לפתוח את המטרייה שלה סוף סוף. על פניה נמתח חיוך כל כך רחב ומדבק שמצאתי את עצמי מחייך גם כן. הנחתי את המטרייה מאחורי גבי וניסיתי לדבר איתה, אך היא יצאה מהמקום בחטף, מבלי להעיף לעברי מבט. היא ברחה לרחוב במהירות שיא ונעלמה בקהל. לקחתי צעד קדימה, התכוונתי לרדוף אחריה.
זה יהיה מטורף מצידי לעשות את זה.
"תחתור למגע מהר יותר בפעם הבאה, אחי." ליאם חיבק את כתפי. "חבל, היא הייתה ממש לוהטת."
משכתי בכתפיי, כעסתי על עצמי יותר מאשר עליו משום שהוא צדק בדבריו - לא הייתי מספיק מהיר.
"אני אהיה מהיר יותר בפעם הבאה." מלמלתי לעצמי, עדיין מביט בהמון - בתוכו נעלמה.
היה לי ברור שאני אראה אותה שוב.
