אז, בדיוק כשהקופאית שלבשה ז'קט בצבע בורדו ושעל התג המוזהב שלה היה כתוב "אִינָה" ומתחת לשם: "מחלקת הלבשה תחתונה/נשים", תקתקה את מספר הברקוד ואני חיפשתי את כרטיס האשראי שלי בארנק, אז קלטתי את דגלון בריטניה בצד האחורי של אריזת התחתונים ונפלה בי החלטה שאסע אלייך, ג'וד, ללונדון. בביטחון מלא ידעתי שדווקא אצלך בבית, בקמדן טאון, ליד רחוב צ'וק פארם, בבית שהיה בית הורייך, שגדר ירוקת עלים הקיפה אותו ועמודי העץ הצבוע בתכלת תמכו בגג רעפים אנגלי שבצדו ארובה מעשנת, שאצלך, שם, אצלך, אוכל לסדר את המחשבות שהלכו ואיבדו אצלי כיוון. לבית שלך רצנו יחד מדי אחר צהריים כשירדנו מההסעה של בית הספר ונאחזנו בגדר העץ שבסמטה, כדי לא להחליק על שכבת הקרח הדקה שציפתה את האספלט שעל השביל, ונחתנו ממש על מצע המחצלת שבכניסה, ליד תיבת הדואר האדומה שהדלת הקטנה שלה הייתה תמיד פתוחה, כי המנעול נשבר עוד כשהיית תינוקת. אבא שלך לא רצה לתקן אותו. הוא אמר שזה נראה אותנטי. כך נראות תיבות דואר של סופרים מימי הביניים, הוא הדגיש. ואבא שלך הרי היה סופר. שם אוכל להניח ראש על הכרית ומדי פעם בפעם לשבת ולכתוב לך, ובעקיפין, לי ולרוּבֵן, כי כשאחזור אתן לו לקרוא את הכול.
מאז שמלאו לי שתים־עשרה ועד יום הולדתי השמונה־עשר גרנו רחוב ליד רחוב, וכשהיינו בנות שש־עשרה חברותנו פרחה במלוא עוצמתה. בגיל שמונה־עשרה, כשנפשותינו נקשרו זו בזו, אחרי ברית הדמים שכרתנו בפינת החדר שלך, חזרתי ארצה וידענו שהפרידה זמנית ושחברותנו לא תיפסק לעולם.
אמא שלך תמיד הגישה מרק חם כשהיינו מגיעות יחד, מרק שעועית אדום ומהביל, ולפעמים מרק ברוקולי עתיר גבינות שנמסו מלמעלה ויצרו קרום בצבע שמנת צהבהבה עשירה, כמו שצריך בימים הקפואים שבהם האף זולג והעיניים בורקות והשפתיים אדומות מהרוח המצליפה עם הגשם. לשם רציתי להגיע עכשיו, לברוח מהתסבוכת שלי, לבחור את הבחירות שלי, ג'וד, לנשום אוויר קריר, ואולי, רק אולי, להגיע לתובנה הנכונה.
אני תמיד מתלהבת מהחלטות מהירות, מיידיות, גם כשהן אמורות להיות החלטות חורצות גורל, לכן כמעט חטפתי את השקית עם הלוגו מהקופאית, כי רציתי להגיע כבר הביתה ולהגיד לרובן שאני נוסעת לעשות חושבים על מה שדיברנו אתמול ולנקות את הראש ולכתוב לך, ג'וד. לכתוב את מה שאני מרגישה ולאן אני לוקחת את עצמי ואת רובן מכאן. ומובן שהייתי צריכה לבדוק איתך שזה בסדר שאגיע, ולספר לילדים איזה סיפור על כתבה עיתונאית או על שליחות של העיתון ללונדון לחודשיים־שלושה כדי לא להדאיג אותם שאני נעלמת להם לתקופה ארוכה כל־כך.
***
המוזיקה הזאת, אני כבר לא יכול לשמוע את הצ'לו הזה, כבר שבועיים אני מתאפק והיא כל כך סובלת וגונחת בחדר השני. חמש פעמים ביקשה ממני שאדפוק להם על הדלת ואבקש שיפסיקו לנגן שם, אבל לא נעים לי. לא נעים לי. מצד שני זה מקצר לה את החיים, שגם ככה אין סיכוי שיהיו ארוכים בשלב הזה של המחלה. אני מסתכל מהחלון של המטבח, מנסה לאתר מהיכן הצלילים בוקעים, מהקומה השנייה? השלישית? מה שבטוח, זה מגיע מהבית ממול. כבר שבוע אני מקשיב מאחורי כל דלת בבניין שלנו, בדיוק בזמן שהמוזיקה מתחילה, כדי לשמוע אם זה מגיע מאחת הדירות אצלנו, אבל לא. שללתי את האפשרות הזאת. סופית. מי השכנים האלה שמנגנים שם? זה נשמע כמו נער שמתחיל ללמוד נגינה על צ'לו. זאת לא נגינה של מבוגר או של מישהו עם ניסיון מוזיקלי רב שנים, וזה מה שבעצם מעצבן כל־כך. החזרה על התווים והצלילים. הכול נשמע כמו רעש אחד גדול ומעייף.
***
עברנו לגור ברחוב נצח ישראל 22 בדיוק לפני שש־עשרה שנה. עץ פטל שחור - או אולי היה זה שיח גבוה - פרח בחצר בבוקר שבו פגשנו את המתווך ואמרתי לרוּבֵן, פה נגור. הוא צחק. נעמי, נעמי, את והפנטזיות הספרותיות שלך. ראית עץ פטל שחור וקנית את הבית? ואני חייכתי. העץ היה עמוס פרי והיחידי שהיה נטוע בחצרות הבתים שראינו בסביבת אותו בניין, בלוויית אֶחָיו, עצי שסק ומנגו. למרות המגורים באמצע תל אביב, הרגשתי שלווה, כזו שמרגישים כשחוזרים הביתה מיום עמוס וכשמרימים ראש רואים ציפורים בציוץ אחרון לפני התכנפות לילית בקן, או עלי שלכת נרמסים בקול מתפצפץ תחת הנעליים, ומאחת המרפסות הרחוקות עולה מוזיקה של חליל צד או של כינור בחמש אחר הצהריים. פינה שקטה, למרות העיר ההומה והסואנת.
וקנינו את הדירה.
לא רק בגלל הפטל, המנגו והשסק, למרות שהטיעון נשמע רומנטי, אלא משום שהבית היה קריר ונעים וחלונותיו גדולים ופרושים אל השמים מן הקומה השלישית והאחרונה, וחדר העבודה השקיף לעבר שדרות ח"ן ובמרפסת הרחבה, בימי קיץ חמים, היה אפשר לשתות לימונדה קרה עם המון קרח כמו שאני אוהבת ולגדל נענע באדניות, ורוח הייתה מלטפת והחום כמעט שלא הורגש.
השעה הייתה תשע ורבע ורובן כבר סיים עם מבט לחדשות - או לפחות את החלק החשוב של כותרות המהדורה - ספון בחדר העבודה שלו, רוכן מעל שרטוט כלשהו. נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי אותה בידיים מקומחות ואבינועם עמד שם. אז עוד לא ידעתי את שמו. הוא אמר שהוא השכן ממול, זה שאשתו חולה. אני חושבת שהוא הניח שאנחנו יודעים זאת מהשכנים, כשלמעשה איש מהם מעולם לא עדכן אותנו בפיסת המידע הזאת. רק מאוחר יותר התברר לי ולרובן שהסיבה שלא נתקלנו בו או באשתו מעולם היא כי רק חודשיים קודם לכן עברו ורדה ואבינועם לבניין שמולנו, כי ורדה הייתה חולה מאוד והם הזדקקו לדירה בבניין עם מעלית ולחדר סטרילי שאליו היא תוכל להיכנס לאחר שובה מטיפולים כימותרפיים ומורכבים אף יותר, חדר שיכול לדמות חדר בידוד בבית חולים, רק בתוך דירה פרטית.
העמדתי פנים שאני יודעת ואפילו נדתי בראשי לאות צער. הוא סיפר שנגינת הצ'לו - של אוּרי שלנו, כמובן - בשעות הערב המוקדמות, נשמעת חזק מאוד בחדר השינה של אשתו ורדה - כך ידעתי שקוראים לה ורדה - ובקשתו הצנועה היא, האם אפשר להנמיך מעט את עוצמת הנגינה. הוא יודע שמדובר באמנות, וחלילה לו מלפגוע בביטוי האמנותי של מי שמנגן כאן בבית, אבל בבקשה, אם אפשר להתחשב, כי כל צליל גבוה מדי מזעזע את העצבים החשופים ממילא של ורדה, בגלל המחלה המתקדמת והטיפולים שהיא עוברת.
עמדתי מעט נבוכה וגם קצת נסערת על מפתן הדלת, עם ידיים מלוכלכות מלישת בצק, וחשתי חמלה גדולה כלפי הגבר שמולי, הדואג לאשתו. ביקשתי שייכנס לרגע, ורובן הגיע מהחדר הסמוך כשאני מציגה בפניו את השכן ואת בקשתו, ולאחר מכן הצעתי לו תה חם או קפה, אך הוא אמר שהוא חייב לחזור כי המטפלת הפיליפינית פורשת לשנת לילה. הלילה זו התורנות שלו, הדגיש, וחשוב לו לחזור בזמן. רובן הציע לו לעלות אלינו מתי שיידרש, ומובן שהבטחנו לטפל בצ'לו של אוּרי.
כשהוא יצא הבטנו זה בזו. הלכנו שנינו לכיוון החלון הגדול שבסלון כדי לראות היכן ממוקם חדר השינה של ורדה ולאן כדאי להזיז את הצ'לו של אורי. חושך עמד בדירה והסקנו שוורדה ישנה ושהחלק השני, המואר יותר, נמצא בחלק האחר של הדירה שלא ניתן לראותו מהמקום שבו עמדנו. עצבות שקטה עמדה בסלון שלנו אחרי הביקור, ולרובן כבר לא התחשק לחזור לחדר העבודה. הלכתי להרתיח מים בקומקום ורובן הדליק שוב את הטלוויזיה והתיישב במקומו הקבוע. כשהגעתי עם כוסות התה, אחרי שקטפתי נענע מהאדנית, אמרתי, אז מה? תוכל להחליף את החדר עם אורי? לא יהיה קטן לך מדי? אבל רובן אמר, שטויות, אני דווקא אוהב את הצד ההוא. שקט שם יותר וגם אין שם שמש אחר הצהריים.
מיד למחרת בבוקר אמרנו לאורי, המתבגר שלנו בן הארבע־עשרה, שאנחנו מחליפים בין החדר שלו לחדר העבודה של אבא. הוא חייך מאוזן לאוזן ושמח לשמוע על החילופין, כי חדר העבודה של רובן היה באמת רחב־ידיים, ובעבר תמיד התלונן שדחפנו אותו לחדר קטן מדי. הוא התלהב מהרעיון ורצה להתחיל עם המעבר ממש באותו הרגע. רובן ניסה לצנן אותו מעט ולהסביר שהמהלך נועד להקל ולהתחשב בשכנה ממול, וייתכן שמתישהו הסדר המקורי ישוב לקדמותו.
כשכולם יצאו בבוקר ואני עוד נשארתי עומדת באמצע הסלון, לפני איסוף בלגנים אחרונים ויציאה לעבודה, העפתי שוב מבט קצר למרפסת שממול, חושבת על האיש השביר, הגבוה, שעמד בדלת ביתנו בליל אמש והותיר אותי מסוקרנת מאוד. השתוקקתי לדעת מה קרה, מתי אשתו חלתה, במה הוא עוסק, האם יש להם ילדים. זכרתי תעתוע של קמט עמוק של צער שנקווה בין שתי עיניו הבהירות - באור הערב המבלבל היה לי קשה להבחין בצבען - ושפתיו שדיברו בשקט מתנצל. הוא היה לבוש באפודה כחולה כהה ומצאתי את העובדה הזו מכמירת־לב, כי למרות צבעה הסולידי והעובדה שהייתה תלויה ברישול על גופו הגבעולי והארוך, ניכר שלא אישה בחרה עבורו הבוקר את בגדיו והיטיבה את מנח האפודה על כתפיו ונשקה לו לשלום להמשך היום. אם לא הייתי יודעת שאשתו חולה, קרוב לוודאי שהייתי מניחה כי הוא חי בגפו.
***
בחלון הגבוה שבחדרי אשר בקומה השנייה של ביתךְ כבר אביב לונדוני, וענפי העץ בחזית הבית טופחים על אדן הברזל. עד שלא חוזרים אחורה, לא יודעים כמה געגוע יכול להכאיב ממש בעומק הגוף, בין העצמות והגידים, בסחוסים ובוורידים. כאן, בחדר ילדותך, שהשטיחים שבו אפילו נשארו באותו מקום מאז שהיינו בנות שש־עשרה, אני יושבת על המיטה הזוגית, הרי עכשיו זהו חדר האירוח שלך, החדר שבו מלינים אורח מזדמן. אני לא יכולה שלא לחזור במנהרת הזמן אחורה, לימים שבהם האזנו פה ל־Capitol Radio, הלוך ושוב, הלוך ושוב, מריצות את השירים של קייט בוש וסוזן וגה, את סינדי לאופר ואת עכברושי בומטאון. על הקיר הזה נח פעם הפוסטר הנפלא של סטינג שהיווה השראה לחלומותינו. הנה הסוגר העתיק של החלון. הנה החור הראשון והשני, ולבסוף סלסול מפורזל כמו כתב־יד של תלמידת תיכון המנסה לאמץ לעצמה חתימה בוגרת.
את במטבח, למטה, מבשלת כרוביות לפשטידה של ג'פרי, ועוד מעט הריח המעורר, עם נגיעות רוזמרין וגבינה, ישלח אדים חלביים מוקרמים לקומה העליונה ויפתח את התיאבון. שנים אחרי שחזרתי ארצה, בת שמונה־עשרה, עם מעיל אנגלי מצמר עד הברכיים, מגפיים שחורים בעלי עקבים גבוהים, מושא הערצה לנערי השכבה שזנחתי בגיל שתים־עשרה, ומושא לקנאה בקרב חברותיי שבמשך שנים שלחו לי מכתבים עם פרחים קטנטנים ונצנוצי כוכבים מכסף, כמו בגלויות "שנות טובות" ישנות, ופתאום גילו אישה צעירה בעלת מראה בריטי חיוור ומסתורי. שנים אחר כך עוד הרגשתי אחרת. אף אחד לא הבין איזו אאוטסיידרית הייתי, ורק המכתבים שלך, אלה שהבטחנו לכתוב זו לזו, החזיקו וחיזקו אותי בתקופת השיבה הביתה.
בינתיים הזמן חלף. על המכתבים שלך, שטמונים אצלי בשישה ארגזי קרטון בעליית הגג ועוברים אתי מדירה לדירה, אני שומרת מכל משמר. התקשורת בינינו כבר מזמן הוחלפה בדואר אלקטרוני ובסקייפ. רק לפני כמה חודשים נדהמתי כשסיפרת לי שחזרת לגור בבית הורייך לאחר פטירתם. אני לא יודעת אם לי היה אומץ לחזור ולגור בחדרים שבהם ביליתי את רוב חיי התמימים, המוגנים. הכמיהה לאבא ולאמא הייתה שוברת לי את הלב בכל פיסת קרקע, לשמע אוושה של חלון נפתח וחריקה של גרם המדרגות. הגעגוע הוא דבר אחד, ג'ודי, לעומת המציאות, שאפשר לגעת בה בשתי הידיים ולהרגיש. האם לא קשה לך לעמוד במטבח של אמך, ליד אותו משטח שיש, לחתוך סלט, להכין פשטידה, להתקין עוף ותפוחי אדמה לתנור? האם הגב לא מצטמרר לך כשהמדרגות חורקות בדיוק כמו שחרקו כשהיית ילדה ופחדת מגנבים בלילה? הרי למעט צבע שחוּדש וכמה שיפוצים קטנים שנעשו מחמת השנים שחלפו והותירו חותם - רצפת העץ, הווילונות הכבדים - התפאורה נשארה כשהייתה.
בחדר שלך מצאתי את חלקת הקיר הקטנה שבה חרטנו אַת ואני את שמותינו בלילה שבו נשבענו לחברות נצח. כמה טוב שמישהו התרשל בעבודתו במהלך השנים ודילג, במקרה או שלא במקרה, על קטע הקיר ההוא בעבודת הסיוד. כך נשארה לי הפינה הזו, וכשהתקרבתי אל הקיר, במקום שבו פעם עמדה המיטה שלך, כמעט יכולתי להריח את ריח חמאת הבוטנים עם ריבת המרמולייט ששתינו היינו מכורות לה פעם, וכשהייתי באה לישון אצלך אחרי בית הספר, נשנשנו כריכים עגולים מרוחים בשכבות נדיבות ובאוזניי התנגנה "מנדי" של בארי מאנילו, והתכרבלתי ליד הפינה הזו בלילה הראשון שנָחַתִּי פה וישנתי שנת ישרים...
.jpg)
