קראו לי יהודית לזכר אחות אבי. היא הייתה יפה, חיננית, שמחה, ואהבה את החיים. רק בת שש־עשרה הייתה כשנורתה בגבה בידי מוטציות הונגריות.
לכל אדם יש שם שנתנו לו אביו ואימו ויש לו תפקיד משפחתי של גל־עד. אני דור שני לשואה, ושמות בני הדור הזה הם אנדרטה חיה ופועמת. אני מגדלת ילדים במדינת היהודים, ויש לי נכדים. כשהיו ילדיי קטנים ובלונדינים בעלי עיניים כחולות, נהגה אימי לומר שזו הנקמה הכי גדולה שלה. "בהם," אמרה ולא פירטה.
הוריי השתייכו לחבורה שזייפה תעודות מעבר ליהודי הקהילה. סבי הוא ניצול מחנה השמדה שחזר הביתה על קביים שנשאו שלושים וחמישה קילוגרם. סבתי היא ניצולת תאי גזים שחובלו בכוונה תחילה בידי המפעילה הגרמנייה. היא חזרה הביתה מוכתמת מפצעי פשפשים וממכות מגפי המוטציות. לָצי, אבי השני, בעלה השני של אימי, שהה במחנה עבודה.
את האור מצאו כולם בחמסינים של הארץ החדשה, בישיבה על שפת הים, בטיולים בוואדיות מצפון עד דרום, בפירות עסיסיים מוזרים כמו הסברס, ובעובדה שהאל אִפשר לנו להמשיך ללדת, לאהוב, לסגור את המורסה המדממת וללכת הלאה, ככתוב "ובחרתם בחיים".
כשגרנו בארצות הברית היו הוריי באים אלינו לחצי שנה בכל שנה. הם היו אורזים מזוודות ובהן מתנות לכולם, וגם נרתיק מסמכים לצד הדרכון הכחול־לבן ובו תעודת הזהות האישית האמיתית של לָצי: בתוך ממחטת גברים מכותנה נחו טלאי צהוב, סרט זיהוי עם המספר הארוך שנרשם על כותונתו, ויומן חיים קטן עטוף בשק ובו אותיות קטנות כתובות בעיפרון המספרות סיפורים גדולים.
אימי מעולם לא סיפרה לי. תמיד דממה. הסיפורים החלו אחרי מותו, והיא הפכה לשליחתו. הרבה הייתה צריכה לעבור כדי להיות מסוגלת לספר. היו לה לילות ללא שינה עם גב מזיע ודופק מואץ. אבל פעם פרטיזנית תמיד פרטיזנית — היא המשיכה, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. ולפי מסורת "והגדת לבנך" חזרה ואמרה כי אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת.
היום אימי מספרת לתלמידיה של בתי בבית הספר את סיפורה האישי בדחילו ורחימו. היא נושאת את המורשת צרורה בצרור קטן, מראה לתלמידים את תכולתו, והם מצלמים ופוגשים היסטוריה נושמת, מדברת, מרגשת, שאינה ארוזה במשפטים שבספרי ההיסטוריה. כמו במרוץ שליחים אימי ממשיכה בהעברת המקל, וסיפורה נרקם לסיפור החיים שלנו.
עבר־הווה־עתיד
לקליניקה נכנס זוג מהסרטים. הוא גבר צעיר כסוף צדעיים, היא בחורה צעירה, נראית כתלמידה באמצע בחינות הבגרות. מפגש של גבר בשל ונערה. היא מצטמצמת על הספה הזוגית הלבנה ומניחה כרית רכה על ברכיה. הוא מפנק אותה בכרית לגבה, ורק אז מתיישב.
כמה סמלי, אני חושבת. ואני מחייכת.
טוב, הוא לוקח את הפיקוד ומספר.
הסיפור ארוך. כשהייתי בן ארבע־עשרה גרה בשכנות להוריי אישה צעירה יפת מראה, כזאת שבנים בגיל ההתבגרות חולמים עליה. גבוהה, רזה, תמיד בג'ינס צמודים וחולצות טריקו זעירות מקושטות ברקמות צבעוניות. היא רכבה על אופנועים בזמן שרכיבה הייתה ממלכה של גברים בלבד. הייתה לה כתובת קעקע נשית של ורד. רק ימאים, אסירים והזמרת שֵר ידעו אז מה זה. היא הקדימה את זמנה. והיא סחררה אותי.
מאחר שהייתי מעריץ שלה, למדתי את לוח הזמנים של חייה, והייתי עומד בזמן מאחורי חרכי התריסים כדי לזכות לראות את דמותה העוברת ביעף בדרך לים או מטיילת עם כלביה. הרגשתי כאילו היה לנו דייט וחייתי מדייט לדייט. הייתי בהמתנה לראותה, תמיד התרגשתי ממנה. היא קישטה את ימיי וקישטה את לילותיי בימים שבהם היו חיי אפורים, חסרי ביטחון ומלאי פצעי בגרות על הפנים וגם בפְנים.
יום אחד היא נעלמה. היא התחתנה ונסעה לאמריקה, אמרו השכנות במדרגות.
אני הייתי בהלם ובאבל, מרוסק כמו שרק בן טיפש־עשרה יכול להיות. הוריי היו מודאגים. הפסקתי לאכול, הסתגרתי בחדרי, הפכתי לזיכרון של עצמי.
השנים חלפו. המשכתי לגור בשכונת ילדותי, מעל המכולת השכונתית, בדירת הוריי שנפטרו. התחתנתי. התגרשתי. אך את השכונה לא עזבתי. היא שימשה לי חיבור מוכר לשפיות נדירה.
יום אחד, שבוע לפני פסח, כשריח האביב היתל בי בבוקר, פתאום נפתחו חלונות ביתה שלה, לאחר שעמדו שנים בשיממונם וציפורים ויונים מצאו שם מקלט. פועלים צעקנים סחבו דליים רבים פנימה, שברו קירות גירדו את עייפות השנים מהכתלים, והבית נצבע בצבעי פסטל מרעננים וציורי עננים על התקרה. וילונות לבנים ושקופים התנופפו ברוח האביב המתקרב. עציצים עמדו בשורה על אדן החלון. הבית התמלא מוזיקה צעירה, ריחות תבשילי בית בימי חול וריחות עוגת לייקח בימי שישי, וגם בנביחות כלבים ויללות חתולים.
מעניין, ציינתי לעצמי, בעודי ממהר למכוניתי באחד הבקרים.
ולפתע ראיתי אותה.
קפאתי במקומי.
חזרתי במנהרת הזמן לאותו נער בן ארבע־עשרה שהיה מאוהב עד כלות.
והיא? היא הביטה בי במבט פליאה והמשיכה הלאה בדילוגים עם כלביה.
זו התחושה ברגע שבני אדם מרגישים את השיגעון זוחל למוחם, חשבתי, ועדיין הייתי תקוע במקומי.
המציאות חזרה אליי רק אחרי זמן שנחווה כנצח.
מטומטם, אמרתי לעצמי, זאת לא היא. עברו שלושים שנה. היום היא בטח כבר אישה, רגע לפני התואר 'מבוגרת'.
לא הלכתי לעבודה באותו היום. רצתי לים. שם תמיד אני מצליח לאסוף את עצמי.
בימים הבאים המשכתי לראות אותה בשכונה מטיילת עם כלביה, סוחבת תיקי בד גדולים צבעוניים מלאים ירקות אורגניים, וגם רוכבת על אופנוע הארלי גדול מידות צבוע בוורוד. מטורפת. כמו אימא שלה, נפל לי האסימון.
התחלנו לשבת בזולה השכונתית בערבי הקיץ. מעשנים, שותים, צוחקים. התאהבנו. אני הבטתי בשמיים דרך ענפי העץ היבשים וקרצתי לבורא עולם. הודיתי לו על מועד ב' שהביא אל שכונת ילדותי, על בגרותי ועל אוני.
אני ידעתי. היא לא. עד שגיליתי לה.
היא סיפרה שרצתה לחזור לדירת אימה שנפטרה באמריקה ולחיות במקום שבו נטועים שורשיה של אימה.
היו רגעים שחשבתי שאני משתגע, רגעים שבהם היא הביטה בי בעיני אימה, ואני הייתי מבלבל זמנים, מחליף אז ושם בכאן ועכשיו. עבר והווה השתכשכו זה בזה. את המבטים שאימה לא העיפה לעברי בנעוריי זכיתי לקבל כעת מבתה, אהובתי, במינונים שמפייסים כל עבר פגום ומגשרים על פערי הדורות ועל החלומות.
הפסיק לרגע, הביט בה, והיא אמרה: מנהל הקרקס הגדול של העולם נתן לי צ'ופר בדמותן של תאומות בלונדיות יפות מראה, ארוכות רגליים, שיער וצוואר. הן ממלאות את הבית בצחקוקי בנות, גדלות במהירות, וכבר לא יכולות לחכות עד שיהיה להן אופנוע הארלי ורוד. אני בוהה בהן, צאצאיות אהובות שלי, וחושבת לעצמי כי לעיתים הפיצוי הגדול מורה על גודל הכאב שבעטיו ניתן.
בשקט שנוצר הביט בי ואמר: את שואלת אז למה אנחנו פה? דברי, מאמי, פנה אליה.
והיא פתחה ואמרה:
הוא דייק את סיפורו, סיפורה, סיפורנו, אבל לא את שלי.
אני מרגישה שחזרתי לארץ למרות שלא נולדתי כאן, אך שורשיי נטועים כאן עמוק. יש לי חזון. אני רוצה להקים בגליל כפר לילדים חולי סוכרת. אימא נפטרה מזה.
אני רוצה לעשות משהו עם חיי, חיי הבנות — חיינו.
אבל הוא תקוע. תקוע בזיכרונות העבר. תקוע בשכונת ילדותו. תקוע בדירת הוריו.
אין לו כנפיים. ואני מרגישה שהוא קוטם את שלי. מוטת הכנפיים שלי היא אדירה. אני רוצה להמריא כמו נשר. אני רוצה אותו כאוויר תחת כנפיי.
רכיבה על אופנוע זה רק הפרומו. ההמראה היא השלב הבא של כאן ועכשיו.
אני לא מוכנה להיות עוד נטועה בעברי. אני רוצה הלאה.
והוא? את מבינה אותי? תסבירי לו שאני כבר לא מצליחה.
טוב, אמרתי.
אנחנו מדברים על שורשים וכנפיים, נעורים ובגרות, בשלות, חלום ומציאות, תנועה ותקיעות, גמישות ונוקשות. אנחנו מדברים על קוטביות. ואיך מגשרים על פניהם בשם האהבה המשפחה והחלומות. את השורשים לא אנחנו בוחרים. אנחנו נולדים למשפחה ולמציאות קיימת, והמסיבה מתחילה עוד לפני לידתנו. עלינו להסתגל. לעומת זאת, את הכנפיים אנחנו בוחרים, מגדלים, מטפחים, כדי שייקחו אותנו אל מעבר לקשת בענן. אני אוהבת את עמנואל לווינס שאומר: אנשים הם לא עצים. הם לא צריכים שורשים. האנושות איננה יער, והיחידים הם לא עצים. האוניברסליות היא תוצר של היות האנשים בלתי נטועים. מזל שקולומבוס לא היה נטוע והיה בעל מוטת כנפיים גדולה. עם זה בבואנו להמריא צריך לזכור את איקרוס, שהמריא גבוה מדי ושילם בחייו. כי תמיד הכול אפשרי, הרשות נתונה, ורצוי להיות ריאליים ולדרוש לעצמנו את הבלתי אפשרי, כמו שאמר צ'ה גאוורה.
*
בימים אלו הם מכרו את שתי הדירות בשכונת ילדותו, רכשו פיסת קרקע בגליל, במקום המשקיף על ההרים, אל הים ואל האין־סוף. במקום שבו חלומות מתגשמים ודפוסי חיים תקועים מזהים את סוד האפשרויות הבלתי מתכלות. מכונות גדולות נוהמות והופכות את האדמה הגלילית למצע שעליו נחות כנפיה שלה שהפכו גם לשלו.
