כוח הקסם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כוח הקסם
הוספה למועדפים

כוח הקסם

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אינגריד לאו (נולדה ב- 01.05.1970) היא סופרת אמריקאית. לאו מתגוררת עם בתה בקולורדו, ארצות הברית.

    תקציר

    מיבס עומדת לחגוג יום הולדת 13, הגיל שבו בני משפחתה מגלים את כוח הקסם שלהם. כוח סודי ומופלא. סבא בומבה יכול להזיז הרים, אמא פשוט מושלמת, ואחיה יוצרים סופות הוריקן ומפיקים ניצוצות חשמליים.

    מה יהיה כוח הקסם המיוחד של מיבס?

    זמן קצר לפני שהיא מתוודעת אל הכוח שלה מגיעות חדשות איומות: אביה נפצע קשה בתאונת דרכים. מיבס מגלה שהיא זקוקה לא רק לקסם כדי להציל אותו, אלא גם לחברים החדשים שלה. יחד הם יוצאים למסע ארוך באוטובוס ורוד, שבו נחשפים סודות ואהבות.

    לו יכלה אינגריד לאו לבחור לעצמה כוח קסם, היתה רוצה לעוף או לנשום מתחת למים. כך, היא אומרת, היתה יכולה לראות דברים יפים מנקודת מבט שונה, וגם מצליחה להתרחק לעתים מהמולת העולם שלנו.

    לאו מתגוררת עם בתה בקולורדו, ארצות הברית.

    פרק ראשון

    פרק 1

     

     

    כשמלאו לאחִי דָג שלוש־עשרה עברנו לגור בחלק הפנימי ביותר של הארץ, בגלל ההוריקן וכמובן מפני שהוא זה שגרם לו. אני דווקא אהבתי לגור בדרום, בקצה הארץ, ליד הגלים הגועשים, אהבתי את המקום בכל לבי. לכן המעבר היה קשה - קשה כמו המדרכה בפעם הראשונה שנפלתי מהאופניים הוורודים שלי וכפות ידַי בערו כמו אש. אבל היה ברור שדג אינו יכול לגור ליד מאגרי מים גדולים. לַמים היתה נטייה לפתות את אחי לגרום למזג אוויר רגיל ויומיומי להשתנות באופן חמור ומפחיד.

    בניגוד לכל הוריקן רגיל, סופת יום ההולדת של דג התחילה בלי אזהרה מוקדמת. רגע אחד קרע אחי עטיפות של מתנות בחצר האחורית שלנו ליד החוף; רגע אחר כך קיבלו דג ורקיע אחר הצהריים גוון אפרורי מוזר ומפחיד. אחי אחז בקצה שולחן הפיקניק כשהרוח הסתחררה סביבו, התעצמה ותלשה את ניירות העטיפה מידיו, העיפה אותם גבוה לשמים עם כל הבלונים והדגלונים שהסתבכו זה בזה והתפוררו כמו מסיבת יום הולדת בתוך מערבל מזון. עצים נאנקו והתפצחו, נרעדו והתכופפו ונפלו אפיים ארצה בקלות, ממש כמו מקלות בחול רטוב. גשם רגם אותנו כמו חצץ שנזרק בידי בריון במגרש משחקים, חלונות התנפצו ורעפים נתלשו מהגג. כשהסערה התחזקה וגלי הים געשו ושפכו מים נזעמים והריסות אל החוף, אמא ואבא לפתו את דג חזק ואנחנו רצנו לתפוס מחסה. אמא ואבא ידעו מה קורה. הם ציפו למשהו כזה וידעו שעליהם להרגיע את אחי ולעזור לו להשקיט את הסערה שלו.

    ההוריקן ההוא היה ההוריקן הכי קצר בהיסטוריה, אבל כדי להגן על ערי החוף מפני דג שלנו ארזה משפחתנו את מיטלטליה ועברה לגור בפנים הארץ. צללנו אל לב לבה של הארץ ועצרנו קרוב ככל האפשר למרכז. שם, ללא מאגרי מים גדולים שיזינו סערות גדולות, יכול היה דג להוריד גשם ולחולל סופה בלי לגרום לכאבי לב ולהרס רב.

    התמקמנו בדיוק בין נֶבּרַסקָה לְקֶנזַס, בְּמקום קטן שהיה כולו שלנו, סמוך לכביש המהיר 81, הרבה מעֵבר למרחק צעקה מהשכן הכי קרוב - המיקום הטוב ביותר למשפחה כמו שלנו. העיירה הכי קרובה היתה בקושי כתם מטושטש מעבר לכביש המהיר, ולא היתה גדולה דיה שיהיו בה בית ספר או חנות, תחנת דלק או ראש עיר.

    בימי שני עד רביעי קראנו לפיסת האדמה הצרה שלנו קֶנזַסקָה. בימי חמישי עד שבת קראנו לה נֶבּרַנזַס. בימי ראשון, יומו של אלוהים, לא קראנו לה בכלל, מתוך כבוד לעובדה שהוא ברא את העולם בלי גבולות שיחרצו את פני האדמה כמו קמטים על פניו של סבי.

    אילולא סבא בּוֹמבָּה הזקן, קנזסקה־נברנזס שלנו לא היתה בכלל קיימת. כשסבא לא היה סבא אלא סתם פרחח מתבגר חסר ניסיון שכּיבה שלושה־עשר נרות נוטפים על עוגה עקומה, כוח הקסם שלו הכה בו חזק ובפתאומיות - בדיוק כפי שקרה לדג ביום ההוא עם ההוריקן במסיבת יום ההולדת בחצר האחורית - וכך נוצרה כל מדינת איידהו. ככה לפחות סבא בומבה מסַפר.

    "לפני שמלאו לי שלוש־עשרה," נהג לומר, "מוֹנטָנה התנגשה בוושינגטון, וגם וַיוֹמינג ואוֹרֶגוֹן חָלקו גבול שקט." מעשיית יום הולדתו השלושה־עשר של סבא תפחה עם השנים בדיוק כמו שטח האדמה שהוא הצליח להזיז ולמתוח, ואמא פשוט נדה בראשה וחייכה בכל פעם שהוא התחיל להתרברב. אבל למען האמת, הנער ההוא שהתבגר והזדקן כמו יין טוב ואדמה, יָצר מקומות חדשים היכן ומתי שרצה. זה היה כוח הקסם של סבא.

    כוח הקסם שלי עדיין לא הופיע. אבל הייתי במרחק יומיים בלבד משלושה־עשר הנרות הנוטפים שלי - אם כי העוגות של אמא שלי אף פעם לא היו עקומות. העוגות של אמא תמיד מושלמות, בדיוק כמו אמא, כי זה כוח הקסם שלה. אמא מושלמת. כל מה שיצרה היה מושלם. כל מה שעשתה היה מושלם. אפילו כשהסתבכה, זה היה באופן מושלם.

    לעתים קרובות דמיינתי איך זה יהיה אצלי. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מכבה את הנרות על העוגה שלי והאש דועכת בארובות ברחבי ארבע מדינות. ודמיינתי גם שאני ממלאה את הלחיים שלי באוויר ומביעה משאלת יום הולדת סודית, ואחר כך מתעופפת לי לתקרה כמו בלון יום הולדת שמח.

    "כוח הקסם שלי יהיה ממש טוב," אמרתי לאחי טִיל. "אני יודעת."

    "בנות לא מקבלות את הכוחות הכי חזקים," אמר טיל והעביר את ידו בסבך שׂערו השחור שהשמיע רחש של חשמל סטטי. "בנות מקבלות כוחות קסם שקטים ומנומסים, כוחות קסם מתוקים ומשעממים. בנים מקבלים כוחות קסם שגורמים לרעידות אדמה."

    הזעפתי פנים והוצאתי לו לשון. גם טיל וגם אני ידענו שבשושלת המשפחתית שלנו היו הרבה בנות בעלות כוחות קסם חזקים ותקיפים, כמו ג'וּלס, הדודה של אמא, שחזרה עשרים דקות בַּזמן בכל פעם שהתעטשה; או אוֹליב, בתו של בן־דוד שלנו, שהמיסה קרח במבט לוהט אחד.

    טיל היה בן שבע־עשרה ומלא בשטויות שלי אסור היה לומר לפני שאתבגר. אבל הוא היה חשמלי לגמרי, וזה תמיד עלה לו לראש. הוא היה מעמיד את השיער שלי כאילו שפשף אותו בבלון רק בשביל הכיף, או מחטיף לדג מכת חשמל מרושעת מקצה החדר. אבל לטיל היה הכוח להדליק אורות בזמן הפסקת חשמל, וזה מצא חן בעיני המשפחה שלי, ובמיוחד בעיני הצעירים שבמשפחת בּוֹמוֹנט.

    טיל היה הכי גדול, ודג ואני נולדנו אחריו. דג ואני נולדנו בהפרש של שנה אחת בלבד, והיינו כמעט באותו גובה. נראינו דומים מאוד - שנינו בעלי שיער בצבע חול וקש, כמו של אמא. אבל לי יש עיני שקד כמו של אבא ולדג עיניים כחולות כים כמו של אמא. זה נראה כאילו לקחנו קצת מאמא וקצת מאבא והשאר משלנו.

    לא הייתי הצעירה ביותר ולא הקטנה ביותר במשפחה. שמשון הקודר והשקט היה בן שבע, וג'יפּסי בעלת פני הבובה היתה בת שלוש. ג'יפסי היא זו שהתחילה לקרוא לי מיבְּס, כי שמי המלא, מיסיסיפּי, היה קשה מדי לשפת הפעוטות שלה. אבל זו היתה הקלה. השם הזה תמיד עקב אחרי כמו אחד מענני הסערה הכבדים של דג.

     

    ההתרגשות והציפייה לקראת יום ההולדת היו כל מה שהרגשתי ביום חמישי שלפני יום שישי שלפני השבת שבה מלאו לי שלוש־עשרה. ישבתי לאכול ארוחת ערב ליד כיסאו הריק וצלחתו הממתינה של אבא, אבל בקושי אכלתי. ג'יפסי קשקשה מולי בלי הרף וספרה את היצורים שדמיינה שהיא רואה בחדר והתחננה שאעזור לה לתת להם שמות.

    הזזתי אנה ואנה את האוכל בצלחת שלי, התעלמתי מאחותי וחלמתי בהקיץ איך יהיה לקבל את כוח הקסם, כשבאמצע העוף בגריל, הפירה והשעועית הירוקה הבלתי אהודה בעליל, צלצל הטלפון. אנחנו - הילדים וגם סבא בומבה - ניצלנו את ההזדמנות שאמא קמה לענות והפנתה לנו את הגב, כדי לכסות את השעועית שלנו בפירה. שמשון הכניס חלק מהשעועית לכיסיו כדי לתת אותה לצב המת שלו, אף על פי שאמא אומרת תמיד שלא ייתן לו את האוכל הטוב שלנו כי הוא מת והאוכל סתם נרקב. אבל שמשון היה בטוח לגמרי שהצב שלו בסך הכול ישן שנת חורף, ולאמא לא היה לב לזרוק אותו מהבית.

    כולנו חייכנו זה לזה סביב שולחן המטבח לאור התחכום שהפגַנו בטיפול בשעועית, אבל פתאום אמא שמטה מתייפחת את הטלפון ונראתה שבורה לגמרי. היא צנחה ארצה ונראתה כאילו היא מנסה להסתכל דרך הרצפה המצופה משבצות לינוליאום חום וכחול בלבה הלוהטת שבמרכז כדור הארץ.

    "זה אבא," אמרה בקול חנוק, ותווי פניה המושלמים התעוותו.

    משב רוח פרץ מדג והעיף לכולם את השיער והטיס את המפיות לרצפה. האוויר בחדר נעשה חם ולח כאילו הבית עצמו מתחיל להזיע בבהלה, והצנצנות המאובקות והריקות למראה מעל ארונות המטבח קרקשו וצלצלו כמו מאה הרמות כוסית. בחוץ כבר ירד גשם־דג - תוך שניות ספורות התגבר הטפטוף ונהפך לממטרים, ודג, כראוי לשמו, התבונן בעיניים ופה פעורים בניסיון לבלום את הפחד שלו, אבל בלי כל יכולת לרכך את כוח הקסם שלו.

    "אמא?" שאל טיל. האוויר סביבו התיז חשמל וחולצת הטי שלו נצמדה אליו כמו שגרביים נדבקים למגבות כשהם יוצאים ממייבש הכביסה. האור בבית הבהב וניצוצות כחולים ניצתו בקצות אצבעותיו המתוחות.

    אמא הסתכלה על כיסאו הריק של אבא ועל צלחתו הממתינה, ואז פנתה אלינו בסנטר רועד וסיפרה לנו על התאונה בכביש המהיר. היא סיפרה שמכוניתו של אבא התרסקה לגמרי, כמו פחית תחת מגף של בוקר קשוח, ושאבא ישב בתוכה כשזה קרה וכך הגיע לבית החולים "סָלינה הוֹפּ", שם הוא שוכב כעת שָבור וישֵן ואינו מסוגל להתעורר.

    "אל תפחדי, ילדה," ניחם סבא את אמא כאילו היתה עדיין ילדה קטנה שיושבת על ברכיו ובוכה בגלל בובה שבורה. "הרופאים האלה יודעים מה לעשות. הם יסדרו אותו מהר מאוד. הם יתקנו הכול." קולו של סבא בומבה היה רך ומרגיע, אבל כשהבזקים מניצוצות המתח של טיל האירו את פניו, ראיתי את הדאגה עמוק בתוך קמטיו.

    לשבריר שנייה שנאתי את אבא. שנאתי אותו על זה שהוא עובד רחוק כל כך מהבית ונוסע מדי יום בכביש המהיר. שנאתי אותו בגלל התאונה ומפני שהרס את העוף בגריל שלנו. הבנתי שלא יאפו לי עוגה מושלמת עם ציפוי ורוד וצהוב, ושנאתי את אבא שהרס לי את יום ההולדת החשוב ביותר שלי עוד לפני שהחל. ואז הרגשתי בושה צורבת שבכלל חשבתי כך על אבי הטוב והמתוק, ושקעתי עמוק בכיסא שלי. וכדי לכפר על רגשותי האנוכיים התיישבתי בשקט ואכלתי עד הסוף את השעועית הירוקה הבלתי רצויה שהסתתרה מתחת לפירה. כל אותו זמן הכה הגשם של דג בחלונות, וטיל גרם לכל נורה בבית להתפוצץ ולהתנפץ במָטר של רסיסים שנפלו ארצה והטילו חשכה בבית.

    אינגריד לאו (נולדה ב- 01.05.1970) היא סופרת אמריקאית. לאו מתגוררת עם בתה בקולורדו, ארצות הברית.

    עוד על הספר

    כוח הקסם אינגריד לאו

    פרק 1

     

     

    כשמלאו לאחִי דָג שלוש־עשרה עברנו לגור בחלק הפנימי ביותר של הארץ, בגלל ההוריקן וכמובן מפני שהוא זה שגרם לו. אני דווקא אהבתי לגור בדרום, בקצה הארץ, ליד הגלים הגועשים, אהבתי את המקום בכל לבי. לכן המעבר היה קשה - קשה כמו המדרכה בפעם הראשונה שנפלתי מהאופניים הוורודים שלי וכפות ידַי בערו כמו אש. אבל היה ברור שדג אינו יכול לגור ליד מאגרי מים גדולים. לַמים היתה נטייה לפתות את אחי לגרום למזג אוויר רגיל ויומיומי להשתנות באופן חמור ומפחיד.

    בניגוד לכל הוריקן רגיל, סופת יום ההולדת של דג התחילה בלי אזהרה מוקדמת. רגע אחד קרע אחי עטיפות של מתנות בחצר האחורית שלנו ליד החוף; רגע אחר כך קיבלו דג ורקיע אחר הצהריים גוון אפרורי מוזר ומפחיד. אחי אחז בקצה שולחן הפיקניק כשהרוח הסתחררה סביבו, התעצמה ותלשה את ניירות העטיפה מידיו, העיפה אותם גבוה לשמים עם כל הבלונים והדגלונים שהסתבכו זה בזה והתפוררו כמו מסיבת יום הולדת בתוך מערבל מזון. עצים נאנקו והתפצחו, נרעדו והתכופפו ונפלו אפיים ארצה בקלות, ממש כמו מקלות בחול רטוב. גשם רגם אותנו כמו חצץ שנזרק בידי בריון במגרש משחקים, חלונות התנפצו ורעפים נתלשו מהגג. כשהסערה התחזקה וגלי הים געשו ושפכו מים נזעמים והריסות אל החוף, אמא ואבא לפתו את דג חזק ואנחנו רצנו לתפוס מחסה. אמא ואבא ידעו מה קורה. הם ציפו למשהו כזה וידעו שעליהם להרגיע את אחי ולעזור לו להשקיט את הסערה שלו.

    ההוריקן ההוא היה ההוריקן הכי קצר בהיסטוריה, אבל כדי להגן על ערי החוף מפני דג שלנו ארזה משפחתנו את מיטלטליה ועברה לגור בפנים הארץ. צללנו אל לב לבה של הארץ ועצרנו קרוב ככל האפשר למרכז. שם, ללא מאגרי מים גדולים שיזינו סערות גדולות, יכול היה דג להוריד גשם ולחולל סופה בלי לגרום לכאבי לב ולהרס רב.

    התמקמנו בדיוק בין נֶבּרַסקָה לְקֶנזַס, בְּמקום קטן שהיה כולו שלנו, סמוך לכביש המהיר 81, הרבה מעֵבר למרחק צעקה מהשכן הכי קרוב - המיקום הטוב ביותר למשפחה כמו שלנו. העיירה הכי קרובה היתה בקושי כתם מטושטש מעבר לכביש המהיר, ולא היתה גדולה דיה שיהיו בה בית ספר או חנות, תחנת דלק או ראש עיר.

    בימי שני עד רביעי קראנו לפיסת האדמה הצרה שלנו קֶנזַסקָה. בימי חמישי עד שבת קראנו לה נֶבּרַנזַס. בימי ראשון, יומו של אלוהים, לא קראנו לה בכלל, מתוך כבוד לעובדה שהוא ברא את העולם בלי גבולות שיחרצו את פני האדמה כמו קמטים על פניו של סבי.

    אילולא סבא בּוֹמבָּה הזקן, קנזסקה־נברנזס שלנו לא היתה בכלל קיימת. כשסבא לא היה סבא אלא סתם פרחח מתבגר חסר ניסיון שכּיבה שלושה־עשר נרות נוטפים על עוגה עקומה, כוח הקסם שלו הכה בו חזק ובפתאומיות - בדיוק כפי שקרה לדג ביום ההוא עם ההוריקן במסיבת יום ההולדת בחצר האחורית - וכך נוצרה כל מדינת איידהו. ככה לפחות סבא בומבה מסַפר.

    "לפני שמלאו לי שלוש־עשרה," נהג לומר, "מוֹנטָנה התנגשה בוושינגטון, וגם וַיוֹמינג ואוֹרֶגוֹן חָלקו גבול שקט." מעשיית יום הולדתו השלושה־עשר של סבא תפחה עם השנים בדיוק כמו שטח האדמה שהוא הצליח להזיז ולמתוח, ואמא פשוט נדה בראשה וחייכה בכל פעם שהוא התחיל להתרברב. אבל למען האמת, הנער ההוא שהתבגר והזדקן כמו יין טוב ואדמה, יָצר מקומות חדשים היכן ומתי שרצה. זה היה כוח הקסם של סבא.

    כוח הקסם שלי עדיין לא הופיע. אבל הייתי במרחק יומיים בלבד משלושה־עשר הנרות הנוטפים שלי - אם כי העוגות של אמא שלי אף פעם לא היו עקומות. העוגות של אמא תמיד מושלמות, בדיוק כמו אמא, כי זה כוח הקסם שלה. אמא מושלמת. כל מה שיצרה היה מושלם. כל מה שעשתה היה מושלם. אפילו כשהסתבכה, זה היה באופן מושלם.

    לעתים קרובות דמיינתי איך זה יהיה אצלי. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מכבה את הנרות על העוגה שלי והאש דועכת בארובות ברחבי ארבע מדינות. ודמיינתי גם שאני ממלאה את הלחיים שלי באוויר ומביעה משאלת יום הולדת סודית, ואחר כך מתעופפת לי לתקרה כמו בלון יום הולדת שמח.

    "כוח הקסם שלי יהיה ממש טוב," אמרתי לאחי טִיל. "אני יודעת."

    "בנות לא מקבלות את הכוחות הכי חזקים," אמר טיל והעביר את ידו בסבך שׂערו השחור שהשמיע רחש של חשמל סטטי. "בנות מקבלות כוחות קסם שקטים ומנומסים, כוחות קסם מתוקים ומשעממים. בנים מקבלים כוחות קסם שגורמים לרעידות אדמה."

    הזעפתי פנים והוצאתי לו לשון. גם טיל וגם אני ידענו שבשושלת המשפחתית שלנו היו הרבה בנות בעלות כוחות קסם חזקים ותקיפים, כמו ג'וּלס, הדודה של אמא, שחזרה עשרים דקות בַּזמן בכל פעם שהתעטשה; או אוֹליב, בתו של בן־דוד שלנו, שהמיסה קרח במבט לוהט אחד.

    טיל היה בן שבע־עשרה ומלא בשטויות שלי אסור היה לומר לפני שאתבגר. אבל הוא היה חשמלי לגמרי, וזה תמיד עלה לו לראש. הוא היה מעמיד את השיער שלי כאילו שפשף אותו בבלון רק בשביל הכיף, או מחטיף לדג מכת חשמל מרושעת מקצה החדר. אבל לטיל היה הכוח להדליק אורות בזמן הפסקת חשמל, וזה מצא חן בעיני המשפחה שלי, ובמיוחד בעיני הצעירים שבמשפחת בּוֹמוֹנט.

    טיל היה הכי גדול, ודג ואני נולדנו אחריו. דג ואני נולדנו בהפרש של שנה אחת בלבד, והיינו כמעט באותו גובה. נראינו דומים מאוד - שנינו בעלי שיער בצבע חול וקש, כמו של אמא. אבל לי יש עיני שקד כמו של אבא ולדג עיניים כחולות כים כמו של אמא. זה נראה כאילו לקחנו קצת מאמא וקצת מאבא והשאר משלנו.

    לא הייתי הצעירה ביותר ולא הקטנה ביותר במשפחה. שמשון הקודר והשקט היה בן שבע, וג'יפּסי בעלת פני הבובה היתה בת שלוש. ג'יפסי היא זו שהתחילה לקרוא לי מיבְּס, כי שמי המלא, מיסיסיפּי, היה קשה מדי לשפת הפעוטות שלה. אבל זו היתה הקלה. השם הזה תמיד עקב אחרי כמו אחד מענני הסערה הכבדים של דג.

     

    ההתרגשות והציפייה לקראת יום ההולדת היו כל מה שהרגשתי ביום חמישי שלפני יום שישי שלפני השבת שבה מלאו לי שלוש־עשרה. ישבתי לאכול ארוחת ערב ליד כיסאו הריק וצלחתו הממתינה של אבא, אבל בקושי אכלתי. ג'יפסי קשקשה מולי בלי הרף וספרה את היצורים שדמיינה שהיא רואה בחדר והתחננה שאעזור לה לתת להם שמות.

    הזזתי אנה ואנה את האוכל בצלחת שלי, התעלמתי מאחותי וחלמתי בהקיץ איך יהיה לקבל את כוח הקסם, כשבאמצע העוף בגריל, הפירה והשעועית הירוקה הבלתי אהודה בעליל, צלצל הטלפון. אנחנו - הילדים וגם סבא בומבה - ניצלנו את ההזדמנות שאמא קמה לענות והפנתה לנו את הגב, כדי לכסות את השעועית שלנו בפירה. שמשון הכניס חלק מהשעועית לכיסיו כדי לתת אותה לצב המת שלו, אף על פי שאמא אומרת תמיד שלא ייתן לו את האוכל הטוב שלנו כי הוא מת והאוכל סתם נרקב. אבל שמשון היה בטוח לגמרי שהצב שלו בסך הכול ישן שנת חורף, ולאמא לא היה לב לזרוק אותו מהבית.

    כולנו חייכנו זה לזה סביב שולחן המטבח לאור התחכום שהפגַנו בטיפול בשעועית, אבל פתאום אמא שמטה מתייפחת את הטלפון ונראתה שבורה לגמרי. היא צנחה ארצה ונראתה כאילו היא מנסה להסתכל דרך הרצפה המצופה משבצות לינוליאום חום וכחול בלבה הלוהטת שבמרכז כדור הארץ.

    "זה אבא," אמרה בקול חנוק, ותווי פניה המושלמים התעוותו.

    משב רוח פרץ מדג והעיף לכולם את השיער והטיס את המפיות לרצפה. האוויר בחדר נעשה חם ולח כאילו הבית עצמו מתחיל להזיע בבהלה, והצנצנות המאובקות והריקות למראה מעל ארונות המטבח קרקשו וצלצלו כמו מאה הרמות כוסית. בחוץ כבר ירד גשם־דג - תוך שניות ספורות התגבר הטפטוף ונהפך לממטרים, ודג, כראוי לשמו, התבונן בעיניים ופה פעורים בניסיון לבלום את הפחד שלו, אבל בלי כל יכולת לרכך את כוח הקסם שלו.

    "אמא?" שאל טיל. האוויר סביבו התיז חשמל וחולצת הטי שלו נצמדה אליו כמו שגרביים נדבקים למגבות כשהם יוצאים ממייבש הכביסה. האור בבית הבהב וניצוצות כחולים ניצתו בקצות אצבעותיו המתוחות.

    אמא הסתכלה על כיסאו הריק של אבא ועל צלחתו הממתינה, ואז פנתה אלינו בסנטר רועד וסיפרה לנו על התאונה בכביש המהיר. היא סיפרה שמכוניתו של אבא התרסקה לגמרי, כמו פחית תחת מגף של בוקר קשוח, ושאבא ישב בתוכה כשזה קרה וכך הגיע לבית החולים "סָלינה הוֹפּ", שם הוא שוכב כעת שָבור וישֵן ואינו מסוגל להתעורר.

    "אל תפחדי, ילדה," ניחם סבא את אמא כאילו היתה עדיין ילדה קטנה שיושבת על ברכיו ובוכה בגלל בובה שבורה. "הרופאים האלה יודעים מה לעשות. הם יסדרו אותו מהר מאוד. הם יתקנו הכול." קולו של סבא בומבה היה רך ומרגיע, אבל כשהבזקים מניצוצות המתח של טיל האירו את פניו, ראיתי את הדאגה עמוק בתוך קמטיו.

    לשבריר שנייה שנאתי את אבא. שנאתי אותו על זה שהוא עובד רחוק כל כך מהבית ונוסע מדי יום בכביש המהיר. שנאתי אותו בגלל התאונה ומפני שהרס את העוף בגריל שלנו. הבנתי שלא יאפו לי עוגה מושלמת עם ציפוי ורוד וצהוב, ושנאתי את אבא שהרס לי את יום ההולדת החשוב ביותר שלי עוד לפני שהחל. ואז הרגשתי בושה צורבת שבכלל חשבתי כך על אבי הטוב והמתוק, ושקעתי עמוק בכיסא שלי. וכדי לכפר על רגשותי האנוכיים התיישבתי בשקט ואכלתי עד הסוף את השעועית הירוקה הבלתי רצויה שהסתתרה מתחת לפירה. כל אותו זמן הכה הגשם של דג בחלונות, וטיל גרם לכל נורה בבית להתפוצץ ולהתנפץ במָטר של רסיסים שנפלו ארצה והטילו חשכה בבית.