♦
בשעת בוקר מוקדמת, סבא אהרון יושב על הכורסה בסלון עם טרנזיסטור שחור, לשמוע חדשות קרוב לאוזן. סבתא ישנה עדיין.
על החדשות של ארבע וחמש בבוקר ידברו במכולת שלו בדיזנגוף, והוא חייב להיות מעודכן כדי לשרת את הקונים נאמנה. השיחות על ענייני דיומא חשובות עבור הקונים לא פחות מקניית המצרכים.
סבא מניח את העיפרון ואת הפנקס על השולחן בפינת האוכל. בימים שבהם רושמים בהקפה במכולת, הרישום נעשה בעיפרון. הוא אומר שעיפרון הוא כלי כתיבה שמצריך אמון בין בני אדם.
בימים ההם מילה הייתה מילה. מספיק עיפרון ולחיצת יד.
לא פעם התלוויתי אליו בשעת בוקר מוקדמת כדי לשאוף את הריח של הלחם הכי מקרוב שאפשר. עד היום יש רק ריח אחד שאני מחפש וכבר לא מוצא: ריח של כיכר לחם קימל, טרייה, קטנה וקשיחה, עם בול שחלקו מודפס עם חותמת ועל חלקו כתוב בעיפרון.
סבא שלי, שהיה איש של אנשים, של סיפורים ושל הומור יהודי משובח, היה המורה לחיים הכי משמעותי שלי, נוף ילדותי ובגרותי כאחד.
סיפורי המכולת, חיי כילד לצידו של סבא, התובנות הרבות שזכיתי להן ממנו — כל אלה עיצבו את אישיותי יותר מכל דבר אחר.
אני שמח לחלוק איתכם את התובנות, את התחושות, ובעיקר — את האדם שהיה סבא שלי ואת תל אביב של הימים ההם.
