לוחמות המוסד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לוחמות המוסד
מכר
אלפי
עותקים
לוחמות המוסד
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים
4.3 כוכבים (27 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    פרופ' מיכאל בר-זהר היה חבר כנסת ויושב ראש ועדת החינוך והתרבות, דובר משרד הביטחון, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת אמורי שבארצות-הברית. הוא כתב כ-35 ספרים, בהם הביוגרפיה של דוד בן-גוריון וספרי תעודה רבים: "החודש הארוך ביותר", "הממונה", "ביום נקם", "מול המראה האכזרית", "הרכבות יצאו ריקות", "המוסד" ו"הלוחמים פשטו עם שחר" (עם נסים משעל), "צפנת פענח" ועוד. בר-זהר גם ערך את "ספר הצנחנים", "ספר המופת והגבורה" ו"ארץ מולדת". כן כתב כמה רומנים ובהם "אניגמה", "בגידה", "אחים" ו"מרגל בחורף". ספריו תורגמו ל-25 שפות, ואחד מהם אף עובד לקולנוע בארצות הברית. במהלך השנים קיבל בר-זהר את פרס סוקולוב, פרס האקדמיה הצרפתית, פרס בן-גוריון, פרס ראש הממשלה ותואר אביר לגיון הכבוד הצרפתי.

    תקציר

    "את בעצמך תבצעי את החיסול של סלאמה", אמר מייק הררי והוסיף: "איך את מרגישה לגבי זה?"

    "אני לא יודעת", אמרה אריקה. "אף פעם לא הרגתי מישהו". בלבה החליטה שכדי לבצע את המשימה כראוי עליה לעשות מעצמה "כלי של צדק". כעבור כמה חודשים עמדה ליד חלון ביתה בביירות ובידיה שלט עם כפתור אדום. "אני צריכה להרוג בן אדם". אמרה לעצמה. "פעולתי צריכה להיות נטולת כל רגש אישי. לא שנאה ולא כלום". בעד החלון ראתה את מכונית השברולט קרבה. וברגע שהיא חלפה על פני הפולקסווגן הממולכדת, לחצה אריקה על הכפתור האדום. 

     

    בפעם הראשונה עולה המסך על דמויותיהן של לוחמות המוסד, נשים עוצמתיות, נועזות, שמבצעיהן העלומים מוכיחים שהן שוות לגברים ולא אחת גם עולות עליהם. פרקי הספר עוצרי הנשימה חושפים את אופיין ומעשיהן של הלוחמות, מיולנדה בחצרו של המלך פארוק במצרים ועד דינה על סף הארכיון הגרעיני באיראן, משולה כהן שנידונה למוות בתלייה ועד סיגל שגייסה את מיטב הסוכנים, ממרסל, שניסתה לקפוץ אל מותה כדי לשים קץ לעינויים, ועד ליעל ואיזבל ודניאלה שלא היססו לחדור ללוע הארי. יש ששמעו על סילביה רפאל בלילהאמר, על סינדי בלונדון ויהודית בארגנטינה ויולה בסודאן ועליזה ששברה את תקרת הזכוכית. אך בראשונה נחשף כאן סיפורן האמיתי וגם סיפוריהן של לירון, רינה, ולינדה ששרדה מן השואה; של שלישיית ה"טריו" שהצילה את ישראל מסכנה איומה; ועוד לוחמות אמיצות, שמבצעיהן המדהימים הותרו היום לפרסום.

     

    פרופ' מיכאל בר־זהר, ח"כ לשעבר, הוא מגדולי מומחי הריגול בישראל. חיבר כ־40 ספרים בנושאי ביטחון והיסטוריה פוליטית, בהם הביוגרפיות של דוד בן-גוריון ושמעון פרס, הממונה — על איסר הראל ושירותי הביטחון, נקמת מינכן (עם איתן הבר), קיצור תולדות ישראל, ואת הרומנים מרגל בחורף, אחים, בגידה ועוד. ספרו אניגמה הוסרט בהוליווד וזכה להצלחה רבה.

     

     

    ניסים משעל, חתן פרס סוקולוב לתקשורת, היה מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית וראש מִנהלת ההקמה של ערוץ 2. בטלוויזיה מילא תפקידים עיתונאיים בכירים, כמו כן ערך והנחה תוכניות אקטואליה ובהן: "מוקד", "פופוליטיקה", "שיחת ועידה" ו"משעל חם". ספריו הקודמים: ואלה שנות — 50 למדינת ישראל, ואלה תולדות — 2000 שנות יהדות, ישראל 60 , ישראל 70 — להיות ישראלי, והותר לפרסום.

     

    בר־זהר ומשעל כתבו את רבי־המכר העולמיים המוסד, הלוחמים פשטו עם שחר וחיסול ממוקד.

    פרק ראשון

    לוחמת מדברת
    "ליאת" (שם בדוי)
     
     
     
    אני לוחמת מוסד.
     
    נולדתי בעמק הירדן. אני כבר 20 שנה במוסד. אני שלמה ומתלהבת ממה שאני עושה. חשוב שבכל אחד ואחת מאיתנו תהיה הזיקה העמוקה לביטחון המדינה - אך שגם יהיה זיק בעיניים.
     
    הציבור אינו יודע מה אנחנו עושות. השתתפתי במשימות חשאיות בכל רחבי העולם. אני יודעת להחליף זהות והופעה כל הזמן, אני יכולה לשנות את הופעתי הרבה פעמים, תוך דקות. בחו"ל אני לא נראית כך אלא אם אני רוצה למשוך תשומת לב (היא אישה יפה מאוד, כחולת עיניים, שיער מקורזל ומתולתל - מבז ונמ). "השמחה" מתחילה כשאני שומעת בכריזה את הקריאה לחוליה שלי לבוא לחדר התדריכים. אני יודעת שמשהו עומד לקרות. בכל מבצע אני במקום אחר. אני יודעת שאשתה קפה בבוקר בתל אביב, אך אינני יודעת באיזו עיר על פני כדור הארץ אוכל ארוחת ערב.
     
    נשים עושות את כל התפקידים, הכול, בדיוק כמו גברים. לפעמים יש מבצעים שבהם משתתפות יותר נשים מגברים. גברים באים מהצבא. הם יודעים: נשק - מודיעין - אמצעים. אני לא. אני פועלת בשטח אפור אי־שם באמצע, ובזכות היותי אישה אני גם עוברת תחת הרדאר.
     
    כשאנו הלוחמות קוראות בעיתונים על נשות המוסד הן תמיד מתוארות כיפהפיות עוצרות נשימה. אלה שטויות. אנחנו לא אוהבות את זה. מה שבאמת חשוב זה שאנחנו ממש שוות לגברים. דרך אגב, במכתב ששלחתם לי כתבתם על זה שיש בינינו טכנאיות - תכתבו סייבריסטיות, מהנדסות, מומחות מחשבים - ולא טכנאיות.
     
    אתם שלחתם לי הוראות איך להגיע לבית הקפה לפגישה שלנו. נו, באמת. אתם צריכים לתת לי שם מקום ושעה ואני אהיה שם, תנו לי שם בבנגקוק ואני אהיה שם, לא צריכה יותר הנחיות.
     
    אני צריכה לדעת לחשוב, ללכת על פי תוכנית; אך אם יש שינוי, בתוך שנייה לקבל החלטות שונות, וגם לנצל הזדמנויות. זה לא קל ללמוד ולבצע. כמובן שיש חוקים שעלי לכבד ופעולות שעלי לבצע כשאני במשימה, או לא. למשל, לעולם לא אשב בקפה עם הגב לדלת; תמיד אשלם את החשבון בבית הקפה בשעת ההזמנה, כדי שאוכל לקום וללכת בכל רגע; כשאני בחו"ל ומישהו מזהה אותי וקורא בשמי האמיתי, לעולם לא אסתובב אליו.
     
    בשובי ממשימה הביתה, עלי להיות מסוגלת לאמץ מיד את זהותי האמיתית, בהתאם לחיי בארץ. השמחה הגדולה ביותר בשבילי היא לשמוע את מכת החותמת, כאשר בביקורת הגבולות מחתים השוטר את הדרכון שלי. כבר במונית אני חוזרת לזהותי בארץ. אני יכולה ביום מסוים להחזיק בידי את אחד המכשירים הכי מתוחכמים שישראל פיתחה - ולמחרת היום למצוא את עצמי בארץ, גונחת ואובדת עצות מול מכונת כביסה שהתקלקלה.
     
    אני גרושה, אם לשתי בנות ובן, שאינם יודעים במה אני עוסקת. בתי דיברה איתי על מרגלות ואני אמרתי, "אולי אני?" והילדה בת השלוש אמרה "לא". "למה?" שאלתי.
     
    "כי את לא יכולה לעשות פליק פלאק".
     
    פעם יצאתי עם בחור עשיר מאוד שרצה להרשים אותי והוא אמר לי שחלומו הוא להיות לוחם מוסד. אלה יודעים להחליף תפקיד וזהות ככה, אמר לי, ויכולים לעמוד לי מתחת לאף ואני לא אזהה אותם. אני הבטתי בו, הוא היה גבוה, ואני הייתי תחת האף שלו.
     
     
     
     

     

    "טריו"
    שלוש הלוחמות והכור הגרעיני הסורי 
     
     
    תרחיש אפשרי המיוחס למוסד המבוסס על פרסומים זרים
     
    7 במרס 2007. אברהים עות'מאן יצא מהמעלית בקומה הרביעית של המלון ופסע אל חדרו. לעיניו נגלה מחזה מוזר. בחורה צעירה ישבה על הרצפה ליד החדר הסמוך לחדרו, ומיררה בבכי. לידה היתה מונחת מזוודה גדולה, כסופה, מחומר קשיח. היא הכתה באגרופה על המזוודה, אחזה בשני לחצניה וניסתה שוב ושוב לפתוח אותה, אך לשווא.
     
    עות'מאן היסס רגע, אחר כך ניגש אליה. "מה קרה?" שאל באנגלית, "אפשר לעזור לך?"
     
    היא הרימה אליו פנים שטופי דמעות. "המזוודה ננעלה, ואיבדתי את המפתח שלי", אמרה בבכי, "אני לא יודעת איך. אני לא יודעת מה לעשות".
     
    "אולי למטה במלון יודעים..." אמר עות'מאן. דווקא בחורה נאה, חשב.
     
    "הם לא יודעים כלום! אני שמתי בפנים את הארנק שלי עם כל התעודות והמפתח של החדר. אני לא יכולה להיכנס לחדר ו... המסמכים, והכסף..."
     
    "אולי אני יכול לעזור", אמר שוב, נבוך.
     
    "לא, אתה לא יכול..."
     
    הוא כרע לידה וניסה לשחרר את הלחצנים. דבר לא אירע.
     
    "אולי נצלצל למטה?" שאל שוב.
     
    "זה לא יעזור". היא היססה, "רגע, מישהו פעם אמר לי... אולי יש לך מפתח אחר, אולי מברג, או אולר שאיתו אוכל לפתוח את המזוודה?"
     
    הוא משך בכתפיו, "לא, מצטער". פתאום הבזיק במוחו של אברהים עות'מאן רעיון: "אולי המפתח לחדר שלי יעזור?" הוא נתן לה את מפתח חדרו והיא רכנה מעל המזוודה כך שהוא לא ראה את ידיה. היא ניצלה את ההזדמנות והטביעה את המפתח בחומר דמוי פלסטלינה שהסתירה בכף ידה, אחר כך תקעה כביכול את המפתח בחריץ שמעל לחצני המזוודה והפעילה אותם שוב. נשמעה נקישה מתכתית והמכסה נפתח.
     
    "אלוהים!" היא הביטה במזוודה כלא מאמינה. "זה עבד!"
     
    "זה עבד", חזר אחריה. היא הרימה ראשה והביטה אליו בחיוך מאושר.
     
    "תודה", אמרה, "תודה רבה רבה. הצלת אותי. ממש!"
     
    היא הושיטה לו את המפתח והחלה לנבור במזוודה. הוא ראה בקצה העין איך היא שולפת משם ארנק גדול, חום, ומתחילה לחטט בו. "הו, הנה המפתח שלי".
     
    הוא נפנה אל חדרו.
     
    "שוב תודה, אדוני", קראה אחריו.
     
    הוא נכנס לחדרו, מבלי לדעת שהצעירה מסוגלת עכשיו לשכפל את המפתח לחדרו. ואכן, בתוך שעה קלה הצליחה הצעירה, נינה, יחד עם חבריה מהמוסד, לשחזר את המפתח ובכך אפשרו לחוליה מבצעית לחדור אל חדרו של אברהים עות'מאן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ממשלת סוריה.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    זה מכבר עקב המוסד, ללא הצלחה, אחרי עות'מאן. פיסות מידע שהגיעו מכיוונים שונים - ובעיקר דוח של רב־סרן יעקובי (השם בדוי), חוקר בזירה הטכנולוגית באגף המודיעין של צה"ל - הולידו את החשד שאולי גם סוריה, בעקבות עיראק, איראן ולוב, מנסה לפתח נשק גרעיני. רוב מומחי המוסד דחו את ההנחה הזאת וביטלו את הגרסה של יעקובי בנימוקים שונים. אחד הנימוקים העיקריים היה ש"זה לא מתאים לבאשיר (אסד)". מתאים או לא, הוויכוח נמשך; אולם בסופו של דבר החליט הרמס"ד (ראש המוסד), מאיר דגן, לבדוק את ההנחה של יעקובי. בישיבה עם ראשי האגפים במוסד ביטל בעקשנות את כל ההתנגדויות והספקות, והורה לנקוט בכל דרך אפשרית כדי לבדוק אם סוריה בונה מתקן גרעיני. אחת הדרכים שיוחסה למוסד, לטובת בדיקה האם סוריה בונה מתקן גרעיני, היתה להפעיל את אגף קשת שהתמחה במבצעים מתוחכמים להשגת מידע בכל רחבי העולם.
     
    קשת היה האגף הפעיל ביותר במוסד; לוחמיו ולוחמותיו ביצעו מאות מבצעים בשנה. לקשת התנקזו רבים ממיטב הלוחמים של המוסד, שהגו וביצעו מבצעים יצירתיים ומקוריים כדי להשיג מידע, מסמכים, מכשירים, וגישה מוסווית לגורמים שפעלו מחוץ לארצות היעד. לפעמים היו אלה יחידים או משלחות שהגיעו לאירופה, לאסיה או לאפריקה מארצות אויב ושימשו יעד לחדירה ולבדיקה; לפעמים היו אלה בעלי בריתם או ספקיהם או אף צבאות זרים ששיתפו פעולה עם אויבי ישראל. נושא הגרעין היה הנושא החשוב ביותר בו עסקו אנשי המוסד. איראן היתה המטרה העיקרית של לוחמי המוסד, אולם הרמס"ד דגן סבר שאם איראן עוסקת בנושא הגרעין, ואם עיראק עסקה בו, חייבים לוודא ששום מדינת אויב נוספת לא עוסקת בבניית נשק אטומי במחשכים. על כן התעקש לבדוק מה בדיוק עושה אברהים עות'מאן, "מר אטום" של הממשלה הסורית.
     
    על פי המתואר בעולם, רם בן־ברק פתח במעקב אחר עות'מאן, שהִרבה לנסוע בעולם. "דגן הטיל עלינו משימה לבדוק אם לסוריה יש או אין פרויקט גרעיני", אמר לימים לעיתון "הארץ", "אתה עושה סדרת פעולות חובקות עולם במשך כמה חודשים עד שמתמזל מזלך. מישהו עושה טעות במקום אחד - ואז מישהו מרוויח במקום אחר. למאיר (דגן) היתה נחישות עצומה. הרבה אנשים אמרו לו: לא יכול להיות שיש כור, חבל על המשאבים והזמן. אבל אנחנו, בהוראתו, לא הרפינו מזה הרבה זמן".
     
    הדעת נותנת שהמבצעים השונים לא העלו דבר וחצי דבר. שיגורן של חוליות מעקב אחרי עות'מאן עלה הון רב והתוצאות היו אפסיות, אולם לאחרונה התברר שעות'מאן נוסע לווינה, לכנס הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. הפעם החליט להתאכסן במלון, ושם פגש את לוחמת המוסד הבוכייה.
     
    השגת המפתח לחדרו של עות'מאן היתה השלב הראשון מתוך "טריו" -שלושה שלבים שכל אחד מהם היה מבצע כשלעצמו - ובכולם כיכבו לוחמות צעירות.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    שלב שני: למחרת בבוקר ירד עות'מאן לארוחת הבוקר במלון ונכנס למסעדה. הוא הביט סביבו וגילה שהאולם מלא עד אפס מקום, וכל השולחנות תפוסים. הוא לא ידע כמובן שרוב הסועדים היו אנשי מוסד שתפסו את השולחנות והזמינו ארוחת בוקר. הם הותירו לו רק מקום אחד פנוי בכל המסעדה: כיסא ריק ליד שולחן שלידו ישבה בחורה צעירה ויפה ושוחחה בטלפון נייד תוך כדי שתיית הקפה.
     
    "אפשר לשבת כאן?" שאל.
     
    "בבקשה", השיבה וחזרה לשוחח בטלפון באנגלית רהוטה בכעס גובר והולך. פעמים אחדות הרימה את קולה, ואחר כך הביטה סביבה באי־נוחות. לבסוף סיימה את השיחה וטרקה את הנייד על השולחן. "מנוול", הפליטה, "לעשות לי דבר כזה?" הרימה עיניה והביטה בשכנהּ החדש. "סליחה, אני סתם נרגשת אבל הוא 'מבריז' לי שוב. באמת מנוול".
     
    עות'מאן נד בראשו, והנערה הנרגזת המשיכה לדבר. היא סיפרה לו על החבר שלה, שאי־אפשר לסמוך עליו. הוא כבר ביטל פגישות ברגע האחרון, אך הפעם? דווקא הפעם? הם עמדו לחגוג את יום השנה לחברותם ובחרו את וינה כמקום רומנטי שם יבלו את סוף השבוע. היא הגיעה אמש והוא עמד להגיע היום - והנה הוא שוב מבטל! דווקא היום!
     
    עות'מאן נד בתחילה בראשו בהסכמה, ולבסוף העז. "כנראה שהוא לא יודע מה הוא מפסיד", אמר.
     
    היא הביטה בו בעניין. "ומי אתה?"
     
    הוא הציג את עצמו בשמו, אך לא גילה את תפקידו בוועדה לאנרגיה אטומית.
     
    "שמי מרילין", אמרה. היא שאלה כמה שאלות סתמיות ונוכחה לדעת שהוא מכיר את וינה היטב, ונסע הרבה בעולם. בהדרגה התפתחה ביניהם שיחה שזרמה בנעימים; עות'מאן נהנה מאוד לשוחח עם בחורה צעירה ויפה שכזאת.
     
    היא חזרה על עניין הפגישה המבוטלת עם החבר שלה. "כמה שטרחתי לארגן לנו ערב נהדר", אמרה. "הזמנתי מראש שולחן ב'סילביו ניקול'. צריך להזמין שם שולחן חודש מראש. זו המסעדה הכי טובה בווינה".
     
    הוא הנהן בראשו. "כן, שמעתי".
     
    פתאום הרימה ראש וקימטה את מצחה. "תגיד, מה אתה עושה הערב?"
     
    הוא הופתע. "למה את שואלת?"
     
    "חבל לבזבז את ההזמנה", אמרה. "אולי... אולי תבוא איתי ונאכל שם יחד?"
     
    "שנינו? ביחד? ואם החבר שלך יגיע..."
     
    "הוא לא יגיע ולא מגיע לו". פסקה, "אז מה אתה אומר?"
     
    הוא שתק רגע. לא בכל יום הוזמן לארוחת ערב על ידי יפהפייה כזו... ומה היה לו להפסיד? "למה לא?" שמע את עצמו אומר. "רעיון גדול. באיזו שעה?"
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    בשעה שמונה בערב נפגשו השניים במבואת המלון ויצאו במונית למסעדה. אחרי שהם יצאו התפרשׂה חוליה של קשת באולם הקבלה של המלון. שני לוחמים לקחו על עצמם את האבטחה; שתי לוחמות ולוחם ישבו על כורסאות ליד המעליות, כדי לעכב בדרך כלשהי את עות'מאן אם ישנה את דעתו במפתיע וישוב מוקדם מדי; מפקד החוליה, איתן, ישב במכונית שחנתה בחוץ, לא הרחק מהמלון. כעבור כמה דקות הוא שמע את קולו של אחד מאנשיו באוזניית הקשר. הבחור השתמש במילת קוד כדי לדווח שהזוג הגיע, והם כבר יושבים במסעדה. עות'מאן לא ידע, כמובן, שליד השולחנות הסמוכים ישבו אנשי מוסד נוספים; תפקידם היה להשגיח שהארוחה תתנהל כסדרה, וגם להגן על "מרילין" באם עות'מאן ישגה בהתנהלות לא הולמת.
     
    אפשר היה להתחיל בשלב השלישי. איתן שלח את החוליה המבצעית למשימתה. שניים, אייל וקירה, עלו לקומה הרביעית. בידם היה המפתח לחדרו של עות'מאן והם נכנסו פנימה ללא קושי. על שולחן הכתיבה שבחדר היו מונחים כמה חפצים אישיים וטלפון נייד. נראה שעות'מאן לא רצה שיפריעו לו בשיחות טלפון במהלך הבילוי עם מרילין, לכן השאיר את המכשיר בחדרו.
     
    הטלפון היה מוגן בסיסמה. קירה רכנה מעליו ותוך דקות ספורות הצליחה לפרוץ אותו ולחדור פנימה. השניים עברו על תוכנו של הנייד, שהיה מלא בהודעות מייל ומסמכים, ולפתע...
     
    לפתע נחשף בפניהם קובץ גדול של צילומים, ובזה אחר זה הופיעו מול עיניהם הקרועות לרווחה צילומים של בניין גדול ובתוכו כור אטומי בבנייה מתקדמת, חלקים גדולים של ליבת הכור, ואנשים בעלי חזות אסיאתית - סינים או קוריאנים. בצילומים אחרים נראתה הסביבה המדברית המקיפה את בניין הכור. היו שם כ-35 תמונות. הם התקשו להאמין שגילו אוצר: עות'מאן צילם את הכור, מבפנים ומבחוץ, בטלפון הנייד שלו!
     
    לאחר שהתגברו על ההתרגשות שאחזה בהם, השלימו השניים את משימתם. אייל עבר במהירות על המסמכים הפזורים על השולחן, אך לא היה בהם שום דבר חדש; קירה העתיקה את הצילומים מהנייד למכשירים שהביאה עמה. השניים החזירו את כל החפצים בחדר למקומם והסתלקו.
     
    בתום ארוחת המלכים שסעדו ב"סילביו ניקול" חזרו עות'מאן ומרילין למלון ונפרדו בידידות. מרילין הודתה לאברהים במילים חמות.
     
    והיה לה על מה.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    כך, כפי שסופר, נחל ה"טריו", שלישיית הלוחמות של המוסד, את אחת ההצלחות הגדולות ביותר של המוסד. החומר שהושג בעזרת נינה, מרילין וקירה, הועבר לראש המוסד, לרמטכ"ל ולראש הממשלה, ועורר תדהמה. הרמס"ד מאיר דגן הטיל על שולחנו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מעטפה חומה ובה 35 הצילומים שהביאה קשת מווינה. אולמרט נדהם. "זה כור גרעיני פלוטוגני (מפיק פלוטוניום)", אמר דגן לאולמרט. קשה להעלות על הדעת גילוי מדהים יותר, שחשף, למעשה, סכנה קיומית למדינת ישראל. "סימני השאלה נגמרו", אמר אחד מעוזרי דגן לאהוד אולמרט, "עכשיו יש רק סימני קריאה!" דגן שאל את אולמרט: "אדוני ראש הממשלה, מה עושים?" אולמרט ענה: "נהרוס אותו!"
     
    הגילוי אכן היה מדהים. אך אליה וקוץ בה - הגילוי גם חשף כישלון חמור של זרועות המודיעין הישראליות. במשך כמה שנים - עד ההצלחה בווינה המיוחסת למוסד - נבנה כור אטומי ממש בקרבת ישראל, ואיש לא גילה זאת. לולא יהירותו וחוסר זהירותו של אברהים עות'מאן, שצילם את המתקן הסודי ביותר בסוריה במצלמה שבטלפון הנייד שלו, אפשר רק לשער מה היה צפוי לישראל.
     
    הצילומים שהשיגה החוליה של קשת הועברו למעבדות המחקר של המוסד ואמ"ן. במהרה גילו החוקרים את המיקום המדויק של הכור: אל־קיבאר, אתר מבודד במדבר, במחוז דיר א־זור במזרח סוריה. המקום היה בקרבת נהר פרת והגבול העיראקי. הכור היה בנוי כקובייה בגובה 20 מטרים ששטחה כ-1,600 מטרים רבועים.
     
    בהדרגה התבררו הפרטים על הכור. הגברים האסיאתים שהופיעו בצילומים שהתגלו בווינה היו צפון קוריאנים. שיתוף הפעולה בין סוריה לצפון קוריאה החל בשנת 1990 כאשר נשיא צפון קוריאה, קים איל סונג, ביקר בדמשק. קים איל סונג ונשיא סוריה, חאפז אל־אסד, חתמו על הסכמים שונים, אך הללו עסקו בעיקר באספקת טילי סקאד מצפון קוריאה לסוריה; המשלוח הראשון הגיע במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בפברואר 1991. הנושא הגרעיני עלה רק בשנת 2000, כאשר משלחת צפון קוריאנית באה לדמשק להשתתף בהלווייתו של חאפז אל־אסאד. בנו ויורשו, בשאר, ביקש את עזרת הקוריאנים בבניית כור אטומי בסוריה. לשיחות הצטרפו נציגי איראן, ולבסוף סוכם שצפון קוריאה תבנה במדבר הסורי כור אטומי שיהיה העתק של הכור האטומי שלה ביונגביון (Yongbyon). העלות, שהוערכה בשני מיליארד דולר, תכוסה במלואה על ידי איראן.
     
    הבנייה החלה אולם זרועות הביטחון של ארצות הברית וישראל לא גילו על כך דבר. גם כשנודע להם על ביקור מומחי גרעין איראנים בדמשק בסוף 2006 לא העריכו האמריקאים והישראלים נכונה את משמעות הביקור.
     
    אולם עכשיו הבהיר המידע החדש לישראלים שזמן ההיערכות עבר ושהגיעה עת ההכרעות. המידע הועבר לסוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית; ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מסר את הדיווחים והצילומים לנשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, ב-18 ביוני, וגם הציע לו שארצות הברית תשמיד את הכור, המהווה סכנה חמורה לכל ארצות המזרח התיכון. אחדים מראשי הממשל האמריקאי, ובהם סגן הנשיא דיק צ'ייני, תמכו בנחישות בפעולה צבאית נמרצת; אולם בוש היסס. בעצת שרת החוץ, קונדוליסה רייס, ועוד כמה מיועציו הוא התחמק מפעולה בטענה שהפצצת הכור תהווה פגיעה בריבונותה של סוריה. ב-13 ביולי, בשיחת טלפון עם אולמרט, הודיע לו בוש שלא יפציץ את הכור והוא מתכוון לנקוט בצעדים דיפלומטיים כלפי סוריה. על כך השיב לו אולמרט: "האסטרטגיה שלך מטרידה, אולם בדעתי לפעול להגנת ישראל". על כך אמר הנשיא האמריקאי מאוחר יותר: "לבחור הזה יש ביצים, לכן אני מחבב אותו".
     
    השיחות הללו נערכו בפגישות אישיות ובטלפון מאובטח ומעורבל. אף מילה לא דלפה לציבור או לתקשורת, וגם הממשל הסורי לא העלה על דעתו שישראל וארצות הברית יודעות מה קורה בדיר א־זור.
     
    בינתיים גבר הפיקוח ממרומים על הכור: לווייני הריגול של ישראל וארצות הברית שידרו ללא הרף תמונות מעודכנות של הכור והנעשה סביבו. התברר שכדי למנוע תשומת לב, העדיף המשטר הסורי שלא להציב סוללות הגנה אווירית סביב הכור ולא להפקיד עליו שומרים רבים; הסורים גם פיזרו אשפה סביב הבניין כדי ליצור רושם שהמבנה מוזנח ולא פעיל. ההערכה בירושלים ובוושינגטון היתה שהכור יופעל לקראת סוף חודש ספטמבר וכל פגיעה בו לאחר מכן תוביל לתוצאות איומות מבחינה סביבתית, גם בסוריה וגם מחוצה לה. הקרינה הנפלטת מכור "חם" שנהרס עלולה לגרום לפגיעה חמורה בסביבה אך גרוע מזה - למומים נוראים לתינוקות שייוולדו אפילו במרחק עשרות קילומטרים מהכור ההרוס.
     
    בישראל היו גורמים ביטחוניים רמי מעלה שהיססו לנקוט במהלך צבאי. הם חששו שהפצצת הכור תאלץ את הנשיא בשאר אל־אסד לצאת למלחמה נגד ישראל, והרי מלחמת לבנון השנייה הסתיימה לא מכבר בתוצאות עגומות. המהססים חששו שאם תפרוץ מלחמה עם סוריה יפעיל חיזבאללה את סוללות הטילים שלו ויבצע פגיעה כואבת בעורף האזרחי. מי שלא היסס, מתוך הבנת הסכנה שבכור הסורי, היה אולמרט שדרש להפציץ את המבנה האימתני בדיר א־זור במועד הקרוב ביותר. וכך הוחלט.
     
    המבצע הוכתר בשם הולם: "מחוץ לקופסה".
     
    לקראת המבצע היה צורך לתצפת על הכור מקרוב. לפי גרסה של ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני, כבר ב-4 ביולי 2007, כוחות מיוחדים של סיירת שלדג (או לפי דיווחים מאוחרים יותר, של יחידה מיוחדת שהורכבה מחיילי סיירת מטכ"ל), הוחדרו לסוריה באמצעות מסוקים כדי "לצבוע" את קירותיו החיצוניים של המבנה בקרני לייזר שיסמנו את המטרה למטוסי חיל האוויר.
     
    המטוסים אכן הגיעו בלילה שבין ה-5 וה-6 בספטמבר: ארבעה מטוסי אף-15 המריאו מבסיס חצרים וארבעה מטוסי אף-16 יצאו מבסיס רמון. במאמץ למנוע מלחמה עם סוריה ננקטו כל האמצעים להסתרת חלקה של ישראל בהפצצה הצפויה. המטוסים הגיעו למטרתם, בטיסה בגובה נמוך ביותר, מכיווּן הגבול הטורקי לאחר שעקפו את לבנון ומרבית החוף הסורי. כך הם הגיעו לצפון סוריה במסלול דמוי קשת רחבה מעל הים התיכון, ופנו מצפון דרומה, לעבר דיר א־זור; יחידות הלוחמה האלקטרונית של צה"ל, שפעלו מהקרקע ומהאוויר, שיבשו את פעילות תחנות המכ"ם הסוריות והמטוסים לא התגלו. הם הגיעו לדיר א־זור, וגילו את הכור על פי קירותיו הבוהקים שנצבעו בקרני לייזר. המטוסים הטילו את פצצותיהם והשמידו את המבנה המלבני כליל.
     
    בימים שלאחר מכן תשקיע ישראל מאמצים חשאיים בשכנוע הטורקים (שהיו עדיין ידידים של ישראל) שהפגיעה בריבונותם היתה מקרית ולא מכוונת. ההתנצלות הועילה. חלקית.
     
    כותרות והצהרות שטפו את התקשורת העולמית, שייחסה את התקיפה לישראל, כדבר מובן מאליו. פרשנים הזהירו מפני פריצת מלחמה בין סוריה לישראל. אולם הנשיא אסד העדיף שלא להסתבך במלחמה. ישראל שמרה על דממה מוחלטת ולא חשפה את אחריותה למבצע; אסד והמטכ"ל הסורי הבינו כמובן שישראל היא שהפציצה את הכור, אך שתיקת ישראל הקלה עליהם שלא לנקוט בפעולת תגמול, מה גם שסוריה לא היתה מעוניינת להודות בהקמת הכור, ועוד בעזרתה של צפון קוריאה! לאחר שעות רבות של שקט ומבוכה, פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של ממשלת סוריה ידיעה מעורפלת: מטוסים ישראליים חדרו לסוריה - נאמר בהודעה - "הטילו תחמושת במדבר ולא גרמו כל נזק", והוברחו על ידי הכוחות הסוריים.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    למבצע היה פרק אחרון, דרמטי לא פחות. בראש המיזם להקמת הכור הגרעיני הסורי עמד הגנרל מוחמד סולימאן, ראש "צבא הצללים" הסורי - יחידה סודית, קטנה, מורכבת מטובי הקצינים והמומחים הצבאיים בסוריה. סולימאן היה גם יועצו החשאי של אסד, שפעל מאחורי הקלעים ולא נחשף ברבים. לאחר השמדת הכור בדיר א־זור החל סולימאן לתכנן את בנייתו מחדש, אך תחילה הרשה לעצמו סוף שבוע בביתו שברימל אל־זהביה, צפונית לעיר טרטוס שבצפון סוריה. הבית ניצב על חוף הים התיכון. סולימאן הזמין לשם קבוצת חברים, שישבה על המרפסת מול הים הרוגע וסעדה את לבה באווירה עליזה. על פי הפרסומים, הם לא הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מבין הגלים - צלפים אשר הגיעו בצלילה, כיוונו את נשקם אל סולימאן וירו בו באחת. סולימאן קרס על השולחן, בעוד שני הצלפים נבלעו בחשיכה והגיעו לספינה שציפתה להם בים הפתוח.
     
    הממשלה הסורית פרסמה מודעת אבל על מותו של סולימאן שנפטר, על פי הנאמר, "מהתקף לב".
     
    כך הסתיים המבצע שהחל בשליחותן של שלוש לוחמות צעירות לווינה הרומנטית.
     
     
     
    הערה: כל השמות בפרק זה בדויים, חוץ משמותיהם של מאיר דגן, אברהים עות'מאן, הגנרל סולימאן, רם בן־ברק והאנשים הפוליטיים שהיו מעורבים בפרשה - אולמרט, בוש, ואחרים.
     
     
     
     
     
    מבוא
    מוות על הכרמל
     
     
     
    ב-5 באוקטובר 1917 הדהדה יריית אקדח בודדה במושבה הקטנה זכרון יעקב, במורדות הירוקים של הכרמל. הקצינים הטורקים שפרצו לחדר האמבטיה באחד הבתים מצאו אישה צעירה, שרה אהרונסון, מתבוססת בדמה על המרצפות הצבעוניות. היא ירתה בעצמה בפיה באקדח קטן, אלא שהכדור החמיץ את עמוד השדרה; היא לא מתה.
     
    שרה היתה אסירה של הטורקים. ארץ ישראל היתה חלק מהקיסרות העות'מאנית הטורקית. במלחמת העולם הראשונה העות'מאנים נלחמו לצדן של גרמניה ואוסטריה, נגד צרפת, בריטניה ובעלות בריתן. שרה ומשפחתה, בהנהגת אחיה, מדען בעל שם עולמי בשם אהרן אהרונסון, השתייכו לקהילה היהודית הקטנה בארץ. אהרונסון התפרסם בעולם בזכות גילוי "אם החיטה", אותו צמח פרא עתיק שממנו התפתחו הזנים המבויתים של החיטה המודרנית. מוסדות אירופאיים ואמריקאיים השתתפו במימון מעבדתו של אהרונסון בעתלית. אהרן אהרונסון היה גם הבעלים הגאה של המכונית הראשונה והאופניים הראשונים בארץ ישראל.
     
    עם זאת, התנגדו בני אהרונסון בתקיפות לשלטון הטורקי בארץ. הם סברו שהדרך היחידה להגשים, ביום מן הימים, עצמאות יהודית בארץ, היתה בעזרת בריטניה הגדולה. על כן החליטו לסייע בכל דרך לניצחון הבריטים במלחמה. הם הקימו רשת ריגול סודית, "נילי", שסיפקה לבריטים מודיעין חשוב ביותר על הצבא הטורקי. בשיא פעילותה מנתה הרשת, שבראשה עמדו אהרן ושרה בת ה-27, כ-40 מרגלים ומודיעים.
     
    אבל בסוף חודש ספטמבר באותה שנה, לכדו הטורקים יונת דואר שהוליכה את הדוח האחרון של שרה לבריטים. הם הקיפו את זכרון יעקב ושבו את בני משפחת אהרונסון. הם הכו ועינו את שרה באכזריות רבה. אחרי ארבעה ימים של עינויים נוראים, החליטו הטורקים לקחת את שרה לנצרת, ומשם לדמשק, שם תוצא להורג בתלייה. שרה התחננה שיאפשרו לה להיכנס לחדריה כדי להחליף את בגדיה המגואלים בדם. משהיתה לבדה בחדר האמבטיה, שלפה ממחבוא סתרים את אקדחה הקטן וירתה בעצמה.
     
    גסיסתה נמשכה ארבעה ימים וארבעה לילות. היא מתה ב-9 באוקטובר, הלוחמת היהודייה הראשונה בת זמננו. קורבנה היה למען המטרה הנכונה: הבריטים ובעלי בריתם ניצחו במלחמה, בריטניה הפכה לשליטהּ על ארץ ישראל, ומרצון או שלא מרצון סללה את הדרך להקמת מדינת ישראל. ו-30 שנה אחרי שרה, כשקמה ישראל, הקדישו נשים מדהימות אחרות את חייהן להגנת המדינה, כלוחמות סתרים של המוסד.
     
    מתוך ההיסטוריה הסוערת של ישראל מגיחה שורה של נשים אמיצות, יצירתיות ובוטחות. חלקן גויסו על ידי המוסד או המודיעין הצבאי, אחרות התנדבו ואף יזמו לבדן משימות נועזות, בלי לשאול איש להנחיות או הדרכה. רובן הן לוחמות מוסד, אחרות - קצינות מוסד בתפקידים אחרים, הראויות להיחשב כחלק מאותה קהילה ייחודית. רבות שילמו מחיר כבד על העזתן - עינויים איומים ומאסר אם נלכדו על ידי האויב; או בדידות מכאיבה, גם בעת משימות מסוכנות וגם בחייהן הפרטיים, לאחר שהקריבו את החלום על משפחה וילדים כדי לשרת את ישראל.
     
    התמונה המצטיירת בדרך כלל מערימות הספרים על המוסד, היא של צבא גברים נועזים, חזקים ופיקחים, הדומים לג'יימס בונד וסוכנים כל־יכולים אחרים המאכלסים את סרטי הקולנוע, סדרות הטלוויזיה והספרות הזולה. הגיע הזמן להחליף תמונה דמיונית זו בתמונה האמיתית. שם, לצד הגברים ולעתים קרובות גם מעליהם, מופיעות לוחמות המוסד.
     
    בספר זה לא נוכל לתאר את אלפי הנשים ששירתו ומשרתות בצבא הצללים החשאי שלנו. ישנן גיבורות־על שאפילו את שמן (הבדוי) לא ניתן לפרסם. אנחנו לא יכולים להזכירן או לתאר את סיפורן במלואו, מאחר שמה שהן עשו ועודן עושות יישאר מסווג לשנים רבות. עם זאת, הלוחמות שבחרנו מייצגות היטב את אותה עדה אלמונית, השווה לגברים, שזמן רב נשארה בצל או שסבלה מהתעלמות לא ראויה.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    בהתחלה הן היו מזכירות ו"בנות לוויה".
     
    "בת לוויה" היתה קצינת מוסד שהתלוותה ללוחם מוסד, בתור חברתו או אשתו כביכול. זו היתה תוספת רצויה ללוחם שיצא למשימה, שהרי זוג מעורר פחות חשדות מגבר בודד, ונוכחות של אישה בכל זוג או קבוצה מפחיתה את החשדות. גם זוג היושב ומתחבק במכונית לא מעורר חשד, ומעטים חושדים שאותו זוג מאוהב למעשה עוקב, או אף מפקד, על ביצוע משימה בקרבת מקום.
     
    לוחמי המוסד היו בדרך כלל גברים קשוחים ואמיצים, ותיקי ה"הגנה" והפלמ"ח, או מבכירי מחתרות האצ"ל והלח"י. מי שנחשבו כטובים שבהם שירתו ביחידה המבצעית של השב"כ, שגם שימשה את המוסד בשנותיו הראשונות. מאוחר יותר הוקמה היחידה המבצעית של המוסד שנודעה בשם קיסריה, וגם היא היתה תחילה יחידה של גברים. בשלב מאוחר יותר גילו ראשי המוסד שנשים היוצאות לבד לארצות יעד עוברות ביתר קלות את הגבולות וגם יכולות לפעול ולבצע משימות בלי לעורר חשד. כפי שאמרה לנו לוחמת מוסד ותיקה: "כשרואים גבר עומד בלילה בפינת רחוב - חושדים בו. כשרואים אישה בודדה - רוצים לעזור לה". כך, טיפין טיפין, הצטרפו לוחמות לקהילת הלוחמים. תחילה אומנו הנשים בחדרים או דירות בהן היו לבדן, והמדריכים באו להכשירן שם. אחר כך החלו להשתתף בקורסים לצד הגברים, ולא אחת היו בקורס 15 או 20 גברים - ואישה בודדה אחת. צריך היה לעבור זמן רב עד שהגברים הקשוחים והבטוחים בעצמם יקלטו את העובדה שהנשים לצדם אינן רק פקידות וטלפוניסטיות ומגישות קפה - אלא לוחמות במלוא מובן המילה, שוות להם גם בגיוס, גם באימון, וגם בתפקידן במבצעים.
     
    בתקשורת העולמית לא פעם תוארו לוחמות ישראליות כ"נערות פיתוי", אולם זה לא היה המצב. במוסד נקבע ברורות שנשים לא יקבלו הוראות להשתמש בגופן לצורכי משימותיהן. אם לוחמת כלשהי יזמה מרצונה מגע מיני עם אדם שהיה יעד במבצע שהוטל עליה, זו היתה זכותה; אך היא לא נצטוותה ולא התבקשה ולא זכתה לרמז או עצה בכיוון זה. מקרה נדיר שבו אכן קיבלה לוחמת הוראה ליצור מגע חלקי עם אדם שהיה יעדו של מבצע - היה בפרשת סינדי־ואנונו (ראו פרק 17).
     
    אם היה צורך במגע מיני של ממש, במקרים נדירים ביותר, נשכרו לשם כך פרוצות. בעלת מסעדה מפורסמת בצרפת, שעסקה בעברה בזנות, התנדבה לעזור למוסד וגם לא היססה להשתמש במחמדיה לצורך מילוי המשימה; אך היא לא היתה לוחמת מוסד ועשתה הכול ביוזמתה. אם נוצר קשר בין לוחמת לבין אדם שרצתה לגייס, והקשר היה עלול להתגלגל למצב בלתי־נעים - הוחלפה הלוחמת בגבר שהמשיך במשימה.
     
    יוסקה יריב, מי שהיה מפקד קיסריה, סיפר על גיוס סוכנת: "אישה מכובדת, כבת 40, ידועה כליברלית בתחום המיני... גייסנו אותה כדי שתתיידד עם ה'אובייקטים' (יעדים) שהיו חשובים לנו במדינות מסוימות. העסקנו אותה כשנתיים, והתוצאות היו מקסימליות. האובייקטים לא הסתירו ממנה עם מי הם נפגשים, היכן ולשם מה. היא גם הצליחה לוודא מי האובייקטים האלה באמת, מה מקצועם ומה טיב שליחותם ובאיזה כיסוי הם פועלים. בשבילנו זה היה חיוני. אבל לעבודת מודיעין וריגול מובהקת לא הייתי מביא אישה כזו".
     
    "השתמשתי לא פעם בעובדת היותי אישה", אמרה הלוחמת "יעל" בריאיון עיתונאי, "אבל מעולם לא השתמשתי בגופי כדי להתקבל ולעורר אמון במקומות שבהם פעלתי. הרגשתי ששמירת הגבולות היא דווקא היתרון של הנשיות, וזה היה המסר שקיבלתי מהממונים עלי. אף פעם לא ציפו ממני להיכנס למיטה במסגרת התפקיד, המסר היה הפוך. יותר מכך, זו היתה המדיניות".
     
    אחד ממקרי הפיתוי הראשונים - במסגרות המותרות - היה ב-1955 בעת שלוחמי המוסד רדפו באירופה אחרי בוגד, אלכסנדר ישראל (ששינה שמו לאבנר). הוא היה קצין צה"ל שהסתבך בענייני כספים וברח מהארץ. הוא מכר מפות ומסמכים סודיים של צה"ל לדיפלומטים מצרים באיטליה. עקבותיו נעלמו לזמן־מה אך הוא התגלה בווינה, כשחברת נעורים שלו, שהכירה אותו עוד בבולגריה, נתקלה בו ברחוב בבירה האוסטרית ודיווחה עליו לשליחים מישראל. בסופו של דבר הגיעה הידיעה למוסד ואנשיו פתחו במעקב אחרי אבנר.
     
    הוא עלה למטוס בווינה בדרכו לפריז, ואז התיישבה לידו כבדרך מקרה "צרפתייה" נאה ומושכת. היא פתחה עמו בשיחה, השניים התחבבו זה על זה וקבעו לצאת יחד לבילוי בפריז. כשנחת המטוס, שכנעה הבחורה החמודה את אבנר להצטרף אליה לנסיעה משדה התעופה לפריז, ב"מכונית של חברים" שבאו לקבל את פניה. אבנר, שנכרך אחרי נשים יפות, הסכים, ועלה עמה לרכב של "החברים" החביבים שקיבלו את פניהם בשדה התעופה. בדרך נעצרה המכונית לפתע ואנשי המוסד חטפו את אבנר. היפהפייה נעלמה. (אבנר מת במטוס תובלה בדרך לארץ, כשהוזרקה לו כנראה מנה יתֵרה של סם הרדמה, ולפי הוראתו של ראש המוסד, איסר הראל, הוטלה גופתו לים והאמת על מותו הוסתרה ממשפחתו.)
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    היה זה מקרה די נדיר של השתתפות אישה במבצע של המוסד. יעברו עוד כמה שנים עד אשר לוחמות ישתלבו במבצעים כשוות לגברים, אולם כבר אז, ואפילו טרם הקמת המדינה, קמו נשים אמיצות שלא חיכו שהמוסד יגייס אותן ו"גייסו את עצמן" לשירות המדינה. זו היתה תקופה שבה טרם נתקבעו הדפוסים והמסגרות של שירותי הביטחון, ובעוד זרועות המודיעין הצבאיות והאזרחיות מתייסרות בחבלי לידה, הופיעו נשים צעירות שהתנדבו או גויסו באופן מקרי ולא מוסדר, ויצאו ללא שום הכשרה לאותו שדה מוקשים - עולם הצללים.

    פרופ' מיכאל בר-זהר היה חבר כנסת ויושב ראש ועדת החינוך והתרבות, דובר משרד הביטחון, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטת אמורי שבארצות-הברית. הוא כתב כ-35 ספרים, בהם הביוגרפיה של דוד בן-גוריון וספרי תעודה רבים: "החודש הארוך ביותר", "הממונה", "ביום נקם", "מול המראה האכזרית", "הרכבות יצאו ריקות", "המוסד" ו"הלוחמים פשטו עם שחר" (עם נסים משעל), "צפנת פענח" ועוד. בר-זהר גם ערך את "ספר הצנחנים", "ספר המופת והגבורה" ו"ארץ מולדת". כן כתב כמה רומנים ובהם "אניגמה", "בגידה", "אחים" ו"מרגל בחורף". ספריו תורגמו ל-25 שפות, ואחד מהם אף עובד לקולנוע בארצות הברית. במהלך השנים קיבל בר-זהר את פרס סוקולוב, פרס האקדמיה הצרפתית, פרס בן-גוריון, פרס ראש הממשלה ותואר אביר לגיון הכבוד הצרפתי.

    עוד על הספר

    לוחמות המוסד מיכאל בר-זוהר, ניסים משעל
    לוחמת מדברת
    "ליאת" (שם בדוי)
     
     
     
    אני לוחמת מוסד.
     
    נולדתי בעמק הירדן. אני כבר 20 שנה במוסד. אני שלמה ומתלהבת ממה שאני עושה. חשוב שבכל אחד ואחת מאיתנו תהיה הזיקה העמוקה לביטחון המדינה - אך שגם יהיה זיק בעיניים.
     
    הציבור אינו יודע מה אנחנו עושות. השתתפתי במשימות חשאיות בכל רחבי העולם. אני יודעת להחליף זהות והופעה כל הזמן, אני יכולה לשנות את הופעתי הרבה פעמים, תוך דקות. בחו"ל אני לא נראית כך אלא אם אני רוצה למשוך תשומת לב (היא אישה יפה מאוד, כחולת עיניים, שיער מקורזל ומתולתל - מבז ונמ). "השמחה" מתחילה כשאני שומעת בכריזה את הקריאה לחוליה שלי לבוא לחדר התדריכים. אני יודעת שמשהו עומד לקרות. בכל מבצע אני במקום אחר. אני יודעת שאשתה קפה בבוקר בתל אביב, אך אינני יודעת באיזו עיר על פני כדור הארץ אוכל ארוחת ערב.
     
    נשים עושות את כל התפקידים, הכול, בדיוק כמו גברים. לפעמים יש מבצעים שבהם משתתפות יותר נשים מגברים. גברים באים מהצבא. הם יודעים: נשק - מודיעין - אמצעים. אני לא. אני פועלת בשטח אפור אי־שם באמצע, ובזכות היותי אישה אני גם עוברת תחת הרדאר.
     
    כשאנו הלוחמות קוראות בעיתונים על נשות המוסד הן תמיד מתוארות כיפהפיות עוצרות נשימה. אלה שטויות. אנחנו לא אוהבות את זה. מה שבאמת חשוב זה שאנחנו ממש שוות לגברים. דרך אגב, במכתב ששלחתם לי כתבתם על זה שיש בינינו טכנאיות - תכתבו סייבריסטיות, מהנדסות, מומחות מחשבים - ולא טכנאיות.
     
    אתם שלחתם לי הוראות איך להגיע לבית הקפה לפגישה שלנו. נו, באמת. אתם צריכים לתת לי שם מקום ושעה ואני אהיה שם, תנו לי שם בבנגקוק ואני אהיה שם, לא צריכה יותר הנחיות.
     
    אני צריכה לדעת לחשוב, ללכת על פי תוכנית; אך אם יש שינוי, בתוך שנייה לקבל החלטות שונות, וגם לנצל הזדמנויות. זה לא קל ללמוד ולבצע. כמובן שיש חוקים שעלי לכבד ופעולות שעלי לבצע כשאני במשימה, או לא. למשל, לעולם לא אשב בקפה עם הגב לדלת; תמיד אשלם את החשבון בבית הקפה בשעת ההזמנה, כדי שאוכל לקום וללכת בכל רגע; כשאני בחו"ל ומישהו מזהה אותי וקורא בשמי האמיתי, לעולם לא אסתובב אליו.
     
    בשובי ממשימה הביתה, עלי להיות מסוגלת לאמץ מיד את זהותי האמיתית, בהתאם לחיי בארץ. השמחה הגדולה ביותר בשבילי היא לשמוע את מכת החותמת, כאשר בביקורת הגבולות מחתים השוטר את הדרכון שלי. כבר במונית אני חוזרת לזהותי בארץ. אני יכולה ביום מסוים להחזיק בידי את אחד המכשירים הכי מתוחכמים שישראל פיתחה - ולמחרת היום למצוא את עצמי בארץ, גונחת ואובדת עצות מול מכונת כביסה שהתקלקלה.
     
    אני גרושה, אם לשתי בנות ובן, שאינם יודעים במה אני עוסקת. בתי דיברה איתי על מרגלות ואני אמרתי, "אולי אני?" והילדה בת השלוש אמרה "לא". "למה?" שאלתי.
     
    "כי את לא יכולה לעשות פליק פלאק".
     
    פעם יצאתי עם בחור עשיר מאוד שרצה להרשים אותי והוא אמר לי שחלומו הוא להיות לוחם מוסד. אלה יודעים להחליף תפקיד וזהות ככה, אמר לי, ויכולים לעמוד לי מתחת לאף ואני לא אזהה אותם. אני הבטתי בו, הוא היה גבוה, ואני הייתי תחת האף שלו.
     
     
     
     

     

    "טריו"
    שלוש הלוחמות והכור הגרעיני הסורי 
     
     
    תרחיש אפשרי המיוחס למוסד המבוסס על פרסומים זרים
     
    7 במרס 2007. אברהים עות'מאן יצא מהמעלית בקומה הרביעית של המלון ופסע אל חדרו. לעיניו נגלה מחזה מוזר. בחורה צעירה ישבה על הרצפה ליד החדר הסמוך לחדרו, ומיררה בבכי. לידה היתה מונחת מזוודה גדולה, כסופה, מחומר קשיח. היא הכתה באגרופה על המזוודה, אחזה בשני לחצניה וניסתה שוב ושוב לפתוח אותה, אך לשווא.
     
    עות'מאן היסס רגע, אחר כך ניגש אליה. "מה קרה?" שאל באנגלית, "אפשר לעזור לך?"
     
    היא הרימה אליו פנים שטופי דמעות. "המזוודה ננעלה, ואיבדתי את המפתח שלי", אמרה בבכי, "אני לא יודעת איך. אני לא יודעת מה לעשות".
     
    "אולי למטה במלון יודעים..." אמר עות'מאן. דווקא בחורה נאה, חשב.
     
    "הם לא יודעים כלום! אני שמתי בפנים את הארנק שלי עם כל התעודות והמפתח של החדר. אני לא יכולה להיכנס לחדר ו... המסמכים, והכסף..."
     
    "אולי אני יכול לעזור", אמר שוב, נבוך.
     
    "לא, אתה לא יכול..."
     
    הוא כרע לידה וניסה לשחרר את הלחצנים. דבר לא אירע.
     
    "אולי נצלצל למטה?" שאל שוב.
     
    "זה לא יעזור". היא היססה, "רגע, מישהו פעם אמר לי... אולי יש לך מפתח אחר, אולי מברג, או אולר שאיתו אוכל לפתוח את המזוודה?"
     
    הוא משך בכתפיו, "לא, מצטער". פתאום הבזיק במוחו של אברהים עות'מאן רעיון: "אולי המפתח לחדר שלי יעזור?" הוא נתן לה את מפתח חדרו והיא רכנה מעל המזוודה כך שהוא לא ראה את ידיה. היא ניצלה את ההזדמנות והטביעה את המפתח בחומר דמוי פלסטלינה שהסתירה בכף ידה, אחר כך תקעה כביכול את המפתח בחריץ שמעל לחצני המזוודה והפעילה אותם שוב. נשמעה נקישה מתכתית והמכסה נפתח.
     
    "אלוהים!" היא הביטה במזוודה כלא מאמינה. "זה עבד!"
     
    "זה עבד", חזר אחריה. היא הרימה ראשה והביטה אליו בחיוך מאושר.
     
    "תודה", אמרה, "תודה רבה רבה. הצלת אותי. ממש!"
     
    היא הושיטה לו את המפתח והחלה לנבור במזוודה. הוא ראה בקצה העין איך היא שולפת משם ארנק גדול, חום, ומתחילה לחטט בו. "הו, הנה המפתח שלי".
     
    הוא נפנה אל חדרו.
     
    "שוב תודה, אדוני", קראה אחריו.
     
    הוא נכנס לחדרו, מבלי לדעת שהצעירה מסוגלת עכשיו לשכפל את המפתח לחדרו. ואכן, בתוך שעה קלה הצליחה הצעירה, נינה, יחד עם חבריה מהמוסד, לשחזר את המפתח ובכך אפשרו לחוליה מבצעית לחדור אל חדרו של אברהים עות'מאן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ממשלת סוריה.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    זה מכבר עקב המוסד, ללא הצלחה, אחרי עות'מאן. פיסות מידע שהגיעו מכיוונים שונים - ובעיקר דוח של רב־סרן יעקובי (השם בדוי), חוקר בזירה הטכנולוגית באגף המודיעין של צה"ל - הולידו את החשד שאולי גם סוריה, בעקבות עיראק, איראן ולוב, מנסה לפתח נשק גרעיני. רוב מומחי המוסד דחו את ההנחה הזאת וביטלו את הגרסה של יעקובי בנימוקים שונים. אחד הנימוקים העיקריים היה ש"זה לא מתאים לבאשיר (אסד)". מתאים או לא, הוויכוח נמשך; אולם בסופו של דבר החליט הרמס"ד (ראש המוסד), מאיר דגן, לבדוק את ההנחה של יעקובי. בישיבה עם ראשי האגפים במוסד ביטל בעקשנות את כל ההתנגדויות והספקות, והורה לנקוט בכל דרך אפשרית כדי לבדוק אם סוריה בונה מתקן גרעיני. אחת הדרכים שיוחסה למוסד, לטובת בדיקה האם סוריה בונה מתקן גרעיני, היתה להפעיל את אגף קשת שהתמחה במבצעים מתוחכמים להשגת מידע בכל רחבי העולם.
     
    קשת היה האגף הפעיל ביותר במוסד; לוחמיו ולוחמותיו ביצעו מאות מבצעים בשנה. לקשת התנקזו רבים ממיטב הלוחמים של המוסד, שהגו וביצעו מבצעים יצירתיים ומקוריים כדי להשיג מידע, מסמכים, מכשירים, וגישה מוסווית לגורמים שפעלו מחוץ לארצות היעד. לפעמים היו אלה יחידים או משלחות שהגיעו לאירופה, לאסיה או לאפריקה מארצות אויב ושימשו יעד לחדירה ולבדיקה; לפעמים היו אלה בעלי בריתם או ספקיהם או אף צבאות זרים ששיתפו פעולה עם אויבי ישראל. נושא הגרעין היה הנושא החשוב ביותר בו עסקו אנשי המוסד. איראן היתה המטרה העיקרית של לוחמי המוסד, אולם הרמס"ד דגן סבר שאם איראן עוסקת בנושא הגרעין, ואם עיראק עסקה בו, חייבים לוודא ששום מדינת אויב נוספת לא עוסקת בבניית נשק אטומי במחשכים. על כן התעקש לבדוק מה בדיוק עושה אברהים עות'מאן, "מר אטום" של הממשלה הסורית.
     
    על פי המתואר בעולם, רם בן־ברק פתח במעקב אחר עות'מאן, שהִרבה לנסוע בעולם. "דגן הטיל עלינו משימה לבדוק אם לסוריה יש או אין פרויקט גרעיני", אמר לימים לעיתון "הארץ", "אתה עושה סדרת פעולות חובקות עולם במשך כמה חודשים עד שמתמזל מזלך. מישהו עושה טעות במקום אחד - ואז מישהו מרוויח במקום אחר. למאיר (דגן) היתה נחישות עצומה. הרבה אנשים אמרו לו: לא יכול להיות שיש כור, חבל על המשאבים והזמן. אבל אנחנו, בהוראתו, לא הרפינו מזה הרבה זמן".
     
    הדעת נותנת שהמבצעים השונים לא העלו דבר וחצי דבר. שיגורן של חוליות מעקב אחרי עות'מאן עלה הון רב והתוצאות היו אפסיות, אולם לאחרונה התברר שעות'מאן נוסע לווינה, לכנס הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. הפעם החליט להתאכסן במלון, ושם פגש את לוחמת המוסד הבוכייה.
     
    השגת המפתח לחדרו של עות'מאן היתה השלב הראשון מתוך "טריו" -שלושה שלבים שכל אחד מהם היה מבצע כשלעצמו - ובכולם כיכבו לוחמות צעירות.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    שלב שני: למחרת בבוקר ירד עות'מאן לארוחת הבוקר במלון ונכנס למסעדה. הוא הביט סביבו וגילה שהאולם מלא עד אפס מקום, וכל השולחנות תפוסים. הוא לא ידע כמובן שרוב הסועדים היו אנשי מוסד שתפסו את השולחנות והזמינו ארוחת בוקר. הם הותירו לו רק מקום אחד פנוי בכל המסעדה: כיסא ריק ליד שולחן שלידו ישבה בחורה צעירה ויפה ושוחחה בטלפון נייד תוך כדי שתיית הקפה.
     
    "אפשר לשבת כאן?" שאל.
     
    "בבקשה", השיבה וחזרה לשוחח בטלפון באנגלית רהוטה בכעס גובר והולך. פעמים אחדות הרימה את קולה, ואחר כך הביטה סביבה באי־נוחות. לבסוף סיימה את השיחה וטרקה את הנייד על השולחן. "מנוול", הפליטה, "לעשות לי דבר כזה?" הרימה עיניה והביטה בשכנהּ החדש. "סליחה, אני סתם נרגשת אבל הוא 'מבריז' לי שוב. באמת מנוול".
     
    עות'מאן נד בראשו, והנערה הנרגזת המשיכה לדבר. היא סיפרה לו על החבר שלה, שאי־אפשר לסמוך עליו. הוא כבר ביטל פגישות ברגע האחרון, אך הפעם? דווקא הפעם? הם עמדו לחגוג את יום השנה לחברותם ובחרו את וינה כמקום רומנטי שם יבלו את סוף השבוע. היא הגיעה אמש והוא עמד להגיע היום - והנה הוא שוב מבטל! דווקא היום!
     
    עות'מאן נד בתחילה בראשו בהסכמה, ולבסוף העז. "כנראה שהוא לא יודע מה הוא מפסיד", אמר.
     
    היא הביטה בו בעניין. "ומי אתה?"
     
    הוא הציג את עצמו בשמו, אך לא גילה את תפקידו בוועדה לאנרגיה אטומית.
     
    "שמי מרילין", אמרה. היא שאלה כמה שאלות סתמיות ונוכחה לדעת שהוא מכיר את וינה היטב, ונסע הרבה בעולם. בהדרגה התפתחה ביניהם שיחה שזרמה בנעימים; עות'מאן נהנה מאוד לשוחח עם בחורה צעירה ויפה שכזאת.
     
    היא חזרה על עניין הפגישה המבוטלת עם החבר שלה. "כמה שטרחתי לארגן לנו ערב נהדר", אמרה. "הזמנתי מראש שולחן ב'סילביו ניקול'. צריך להזמין שם שולחן חודש מראש. זו המסעדה הכי טובה בווינה".
     
    הוא הנהן בראשו. "כן, שמעתי".
     
    פתאום הרימה ראש וקימטה את מצחה. "תגיד, מה אתה עושה הערב?"
     
    הוא הופתע. "למה את שואלת?"
     
    "חבל לבזבז את ההזמנה", אמרה. "אולי... אולי תבוא איתי ונאכל שם יחד?"
     
    "שנינו? ביחד? ואם החבר שלך יגיע..."
     
    "הוא לא יגיע ולא מגיע לו". פסקה, "אז מה אתה אומר?"
     
    הוא שתק רגע. לא בכל יום הוזמן לארוחת ערב על ידי יפהפייה כזו... ומה היה לו להפסיד? "למה לא?" שמע את עצמו אומר. "רעיון גדול. באיזו שעה?"
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    בשעה שמונה בערב נפגשו השניים במבואת המלון ויצאו במונית למסעדה. אחרי שהם יצאו התפרשׂה חוליה של קשת באולם הקבלה של המלון. שני לוחמים לקחו על עצמם את האבטחה; שתי לוחמות ולוחם ישבו על כורסאות ליד המעליות, כדי לעכב בדרך כלשהי את עות'מאן אם ישנה את דעתו במפתיע וישוב מוקדם מדי; מפקד החוליה, איתן, ישב במכונית שחנתה בחוץ, לא הרחק מהמלון. כעבור כמה דקות הוא שמע את קולו של אחד מאנשיו באוזניית הקשר. הבחור השתמש במילת קוד כדי לדווח שהזוג הגיע, והם כבר יושבים במסעדה. עות'מאן לא ידע, כמובן, שליד השולחנות הסמוכים ישבו אנשי מוסד נוספים; תפקידם היה להשגיח שהארוחה תתנהל כסדרה, וגם להגן על "מרילין" באם עות'מאן ישגה בהתנהלות לא הולמת.
     
    אפשר היה להתחיל בשלב השלישי. איתן שלח את החוליה המבצעית למשימתה. שניים, אייל וקירה, עלו לקומה הרביעית. בידם היה המפתח לחדרו של עות'מאן והם נכנסו פנימה ללא קושי. על שולחן הכתיבה שבחדר היו מונחים כמה חפצים אישיים וטלפון נייד. נראה שעות'מאן לא רצה שיפריעו לו בשיחות טלפון במהלך הבילוי עם מרילין, לכן השאיר את המכשיר בחדרו.
     
    הטלפון היה מוגן בסיסמה. קירה רכנה מעליו ותוך דקות ספורות הצליחה לפרוץ אותו ולחדור פנימה. השניים עברו על תוכנו של הנייד, שהיה מלא בהודעות מייל ומסמכים, ולפתע...
     
    לפתע נחשף בפניהם קובץ גדול של צילומים, ובזה אחר זה הופיעו מול עיניהם הקרועות לרווחה צילומים של בניין גדול ובתוכו כור אטומי בבנייה מתקדמת, חלקים גדולים של ליבת הכור, ואנשים בעלי חזות אסיאתית - סינים או קוריאנים. בצילומים אחרים נראתה הסביבה המדברית המקיפה את בניין הכור. היו שם כ-35 תמונות. הם התקשו להאמין שגילו אוצר: עות'מאן צילם את הכור, מבפנים ומבחוץ, בטלפון הנייד שלו!
     
    לאחר שהתגברו על ההתרגשות שאחזה בהם, השלימו השניים את משימתם. אייל עבר במהירות על המסמכים הפזורים על השולחן, אך לא היה בהם שום דבר חדש; קירה העתיקה את הצילומים מהנייד למכשירים שהביאה עמה. השניים החזירו את כל החפצים בחדר למקומם והסתלקו.
     
    בתום ארוחת המלכים שסעדו ב"סילביו ניקול" חזרו עות'מאן ומרילין למלון ונפרדו בידידות. מרילין הודתה לאברהים במילים חמות.
     
    והיה לה על מה.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    כך, כפי שסופר, נחל ה"טריו", שלישיית הלוחמות של המוסד, את אחת ההצלחות הגדולות ביותר של המוסד. החומר שהושג בעזרת נינה, מרילין וקירה, הועבר לראש המוסד, לרמטכ"ל ולראש הממשלה, ועורר תדהמה. הרמס"ד מאיר דגן הטיל על שולחנו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מעטפה חומה ובה 35 הצילומים שהביאה קשת מווינה. אולמרט נדהם. "זה כור גרעיני פלוטוגני (מפיק פלוטוניום)", אמר דגן לאולמרט. קשה להעלות על הדעת גילוי מדהים יותר, שחשף, למעשה, סכנה קיומית למדינת ישראל. "סימני השאלה נגמרו", אמר אחד מעוזרי דגן לאהוד אולמרט, "עכשיו יש רק סימני קריאה!" דגן שאל את אולמרט: "אדוני ראש הממשלה, מה עושים?" אולמרט ענה: "נהרוס אותו!"
     
    הגילוי אכן היה מדהים. אך אליה וקוץ בה - הגילוי גם חשף כישלון חמור של זרועות המודיעין הישראליות. במשך כמה שנים - עד ההצלחה בווינה המיוחסת למוסד - נבנה כור אטומי ממש בקרבת ישראל, ואיש לא גילה זאת. לולא יהירותו וחוסר זהירותו של אברהים עות'מאן, שצילם את המתקן הסודי ביותר בסוריה במצלמה שבטלפון הנייד שלו, אפשר רק לשער מה היה צפוי לישראל.
     
    הצילומים שהשיגה החוליה של קשת הועברו למעבדות המחקר של המוסד ואמ"ן. במהרה גילו החוקרים את המיקום המדויק של הכור: אל־קיבאר, אתר מבודד במדבר, במחוז דיר א־זור במזרח סוריה. המקום היה בקרבת נהר פרת והגבול העיראקי. הכור היה בנוי כקובייה בגובה 20 מטרים ששטחה כ-1,600 מטרים רבועים.
     
    בהדרגה התבררו הפרטים על הכור. הגברים האסיאתים שהופיעו בצילומים שהתגלו בווינה היו צפון קוריאנים. שיתוף הפעולה בין סוריה לצפון קוריאה החל בשנת 1990 כאשר נשיא צפון קוריאה, קים איל סונג, ביקר בדמשק. קים איל סונג ונשיא סוריה, חאפז אל־אסד, חתמו על הסכמים שונים, אך הללו עסקו בעיקר באספקת טילי סקאד מצפון קוריאה לסוריה; המשלוח הראשון הגיע במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בפברואר 1991. הנושא הגרעיני עלה רק בשנת 2000, כאשר משלחת צפון קוריאנית באה לדמשק להשתתף בהלווייתו של חאפז אל־אסאד. בנו ויורשו, בשאר, ביקש את עזרת הקוריאנים בבניית כור אטומי בסוריה. לשיחות הצטרפו נציגי איראן, ולבסוף סוכם שצפון קוריאה תבנה במדבר הסורי כור אטומי שיהיה העתק של הכור האטומי שלה ביונגביון (Yongbyon). העלות, שהוערכה בשני מיליארד דולר, תכוסה במלואה על ידי איראן.
     
    הבנייה החלה אולם זרועות הביטחון של ארצות הברית וישראל לא גילו על כך דבר. גם כשנודע להם על ביקור מומחי גרעין איראנים בדמשק בסוף 2006 לא העריכו האמריקאים והישראלים נכונה את משמעות הביקור.
     
    אולם עכשיו הבהיר המידע החדש לישראלים שזמן ההיערכות עבר ושהגיעה עת ההכרעות. המידע הועבר לסוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית; ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מסר את הדיווחים והצילומים לנשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, ב-18 ביוני, וגם הציע לו שארצות הברית תשמיד את הכור, המהווה סכנה חמורה לכל ארצות המזרח התיכון. אחדים מראשי הממשל האמריקאי, ובהם סגן הנשיא דיק צ'ייני, תמכו בנחישות בפעולה צבאית נמרצת; אולם בוש היסס. בעצת שרת החוץ, קונדוליסה רייס, ועוד כמה מיועציו הוא התחמק מפעולה בטענה שהפצצת הכור תהווה פגיעה בריבונותה של סוריה. ב-13 ביולי, בשיחת טלפון עם אולמרט, הודיע לו בוש שלא יפציץ את הכור והוא מתכוון לנקוט בצעדים דיפלומטיים כלפי סוריה. על כך השיב לו אולמרט: "האסטרטגיה שלך מטרידה, אולם בדעתי לפעול להגנת ישראל". על כך אמר הנשיא האמריקאי מאוחר יותר: "לבחור הזה יש ביצים, לכן אני מחבב אותו".
     
    השיחות הללו נערכו בפגישות אישיות ובטלפון מאובטח ומעורבל. אף מילה לא דלפה לציבור או לתקשורת, וגם הממשל הסורי לא העלה על דעתו שישראל וארצות הברית יודעות מה קורה בדיר א־זור.
     
    בינתיים גבר הפיקוח ממרומים על הכור: לווייני הריגול של ישראל וארצות הברית שידרו ללא הרף תמונות מעודכנות של הכור והנעשה סביבו. התברר שכדי למנוע תשומת לב, העדיף המשטר הסורי שלא להציב סוללות הגנה אווירית סביב הכור ולא להפקיד עליו שומרים רבים; הסורים גם פיזרו אשפה סביב הבניין כדי ליצור רושם שהמבנה מוזנח ולא פעיל. ההערכה בירושלים ובוושינגטון היתה שהכור יופעל לקראת סוף חודש ספטמבר וכל פגיעה בו לאחר מכן תוביל לתוצאות איומות מבחינה סביבתית, גם בסוריה וגם מחוצה לה. הקרינה הנפלטת מכור "חם" שנהרס עלולה לגרום לפגיעה חמורה בסביבה אך גרוע מזה - למומים נוראים לתינוקות שייוולדו אפילו במרחק עשרות קילומטרים מהכור ההרוס.
     
    בישראל היו גורמים ביטחוניים רמי מעלה שהיססו לנקוט במהלך צבאי. הם חששו שהפצצת הכור תאלץ את הנשיא בשאר אל־אסד לצאת למלחמה נגד ישראל, והרי מלחמת לבנון השנייה הסתיימה לא מכבר בתוצאות עגומות. המהססים חששו שאם תפרוץ מלחמה עם סוריה יפעיל חיזבאללה את סוללות הטילים שלו ויבצע פגיעה כואבת בעורף האזרחי. מי שלא היסס, מתוך הבנת הסכנה שבכור הסורי, היה אולמרט שדרש להפציץ את המבנה האימתני בדיר א־זור במועד הקרוב ביותר. וכך הוחלט.
     
    המבצע הוכתר בשם הולם: "מחוץ לקופסה".
     
    לקראת המבצע היה צורך לתצפת על הכור מקרוב. לפי גרסה של ה"סאנדיי טיימס" הלונדוני, כבר ב-4 ביולי 2007, כוחות מיוחדים של סיירת שלדג (או לפי דיווחים מאוחרים יותר, של יחידה מיוחדת שהורכבה מחיילי סיירת מטכ"ל), הוחדרו לסוריה באמצעות מסוקים כדי "לצבוע" את קירותיו החיצוניים של המבנה בקרני לייזר שיסמנו את המטרה למטוסי חיל האוויר.
     
    המטוסים אכן הגיעו בלילה שבין ה-5 וה-6 בספטמבר: ארבעה מטוסי אף-15 המריאו מבסיס חצרים וארבעה מטוסי אף-16 יצאו מבסיס רמון. במאמץ למנוע מלחמה עם סוריה ננקטו כל האמצעים להסתרת חלקה של ישראל בהפצצה הצפויה. המטוסים הגיעו למטרתם, בטיסה בגובה נמוך ביותר, מכיווּן הגבול הטורקי לאחר שעקפו את לבנון ומרבית החוף הסורי. כך הם הגיעו לצפון סוריה במסלול דמוי קשת רחבה מעל הים התיכון, ופנו מצפון דרומה, לעבר דיר א־זור; יחידות הלוחמה האלקטרונית של צה"ל, שפעלו מהקרקע ומהאוויר, שיבשו את פעילות תחנות המכ"ם הסוריות והמטוסים לא התגלו. הם הגיעו לדיר א־זור, וגילו את הכור על פי קירותיו הבוהקים שנצבעו בקרני לייזר. המטוסים הטילו את פצצותיהם והשמידו את המבנה המלבני כליל.
     
    בימים שלאחר מכן תשקיע ישראל מאמצים חשאיים בשכנוע הטורקים (שהיו עדיין ידידים של ישראל) שהפגיעה בריבונותם היתה מקרית ולא מכוונת. ההתנצלות הועילה. חלקית.
     
    כותרות והצהרות שטפו את התקשורת העולמית, שייחסה את התקיפה לישראל, כדבר מובן מאליו. פרשנים הזהירו מפני פריצת מלחמה בין סוריה לישראל. אולם הנשיא אסד העדיף שלא להסתבך במלחמה. ישראל שמרה על דממה מוחלטת ולא חשפה את אחריותה למבצע; אסד והמטכ"ל הסורי הבינו כמובן שישראל היא שהפציצה את הכור, אך שתיקת ישראל הקלה עליהם שלא לנקוט בפעולת תגמול, מה גם שסוריה לא היתה מעוניינת להודות בהקמת הכור, ועוד בעזרתה של צפון קוריאה! לאחר שעות רבות של שקט ומבוכה, פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של ממשלת סוריה ידיעה מעורפלת: מטוסים ישראליים חדרו לסוריה - נאמר בהודעה - "הטילו תחמושת במדבר ולא גרמו כל נזק", והוברחו על ידי הכוחות הסוריים.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    למבצע היה פרק אחרון, דרמטי לא פחות. בראש המיזם להקמת הכור הגרעיני הסורי עמד הגנרל מוחמד סולימאן, ראש "צבא הצללים" הסורי - יחידה סודית, קטנה, מורכבת מטובי הקצינים והמומחים הצבאיים בסוריה. סולימאן היה גם יועצו החשאי של אסד, שפעל מאחורי הקלעים ולא נחשף ברבים. לאחר השמדת הכור בדיר א־זור החל סולימאן לתכנן את בנייתו מחדש, אך תחילה הרשה לעצמו סוף שבוע בביתו שברימל אל־זהביה, צפונית לעיר טרטוס שבצפון סוריה. הבית ניצב על חוף הים התיכון. סולימאן הזמין לשם קבוצת חברים, שישבה על המרפסת מול הים הרוגע וסעדה את לבה באווירה עליזה. על פי הפרסומים, הם לא הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מבין הגלים - צלפים אשר הגיעו בצלילה, כיוונו את נשקם אל סולימאן וירו בו באחת. סולימאן קרס על השולחן, בעוד שני הצלפים נבלעו בחשיכה והגיעו לספינה שציפתה להם בים הפתוח.
     
    הממשלה הסורית פרסמה מודעת אבל על מותו של סולימאן שנפטר, על פי הנאמר, "מהתקף לב".
     
    כך הסתיים המבצע שהחל בשליחותן של שלוש לוחמות צעירות לווינה הרומנטית.
     
     
     
    הערה: כל השמות בפרק זה בדויים, חוץ משמותיהם של מאיר דגן, אברהים עות'מאן, הגנרל סולימאן, רם בן־ברק והאנשים הפוליטיים שהיו מעורבים בפרשה - אולמרט, בוש, ואחרים.
     
     
     
     
     
    מבוא
    מוות על הכרמל
     
     
     
    ב-5 באוקטובר 1917 הדהדה יריית אקדח בודדה במושבה הקטנה זכרון יעקב, במורדות הירוקים של הכרמל. הקצינים הטורקים שפרצו לחדר האמבטיה באחד הבתים מצאו אישה צעירה, שרה אהרונסון, מתבוססת בדמה על המרצפות הצבעוניות. היא ירתה בעצמה בפיה באקדח קטן, אלא שהכדור החמיץ את עמוד השדרה; היא לא מתה.
     
    שרה היתה אסירה של הטורקים. ארץ ישראל היתה חלק מהקיסרות העות'מאנית הטורקית. במלחמת העולם הראשונה העות'מאנים נלחמו לצדן של גרמניה ואוסטריה, נגד צרפת, בריטניה ובעלות בריתן. שרה ומשפחתה, בהנהגת אחיה, מדען בעל שם עולמי בשם אהרן אהרונסון, השתייכו לקהילה היהודית הקטנה בארץ. אהרונסון התפרסם בעולם בזכות גילוי "אם החיטה", אותו צמח פרא עתיק שממנו התפתחו הזנים המבויתים של החיטה המודרנית. מוסדות אירופאיים ואמריקאיים השתתפו במימון מעבדתו של אהרונסון בעתלית. אהרן אהרונסון היה גם הבעלים הגאה של המכונית הראשונה והאופניים הראשונים בארץ ישראל.
     
    עם זאת, התנגדו בני אהרונסון בתקיפות לשלטון הטורקי בארץ. הם סברו שהדרך היחידה להגשים, ביום מן הימים, עצמאות יהודית בארץ, היתה בעזרת בריטניה הגדולה. על כן החליטו לסייע בכל דרך לניצחון הבריטים במלחמה. הם הקימו רשת ריגול סודית, "נילי", שסיפקה לבריטים מודיעין חשוב ביותר על הצבא הטורקי. בשיא פעילותה מנתה הרשת, שבראשה עמדו אהרן ושרה בת ה-27, כ-40 מרגלים ומודיעים.
     
    אבל בסוף חודש ספטמבר באותה שנה, לכדו הטורקים יונת דואר שהוליכה את הדוח האחרון של שרה לבריטים. הם הקיפו את זכרון יעקב ושבו את בני משפחת אהרונסון. הם הכו ועינו את שרה באכזריות רבה. אחרי ארבעה ימים של עינויים נוראים, החליטו הטורקים לקחת את שרה לנצרת, ומשם לדמשק, שם תוצא להורג בתלייה. שרה התחננה שיאפשרו לה להיכנס לחדריה כדי להחליף את בגדיה המגואלים בדם. משהיתה לבדה בחדר האמבטיה, שלפה ממחבוא סתרים את אקדחה הקטן וירתה בעצמה.
     
    גסיסתה נמשכה ארבעה ימים וארבעה לילות. היא מתה ב-9 באוקטובר, הלוחמת היהודייה הראשונה בת זמננו. קורבנה היה למען המטרה הנכונה: הבריטים ובעלי בריתם ניצחו במלחמה, בריטניה הפכה לשליטהּ על ארץ ישראל, ומרצון או שלא מרצון סללה את הדרך להקמת מדינת ישראל. ו-30 שנה אחרי שרה, כשקמה ישראל, הקדישו נשים מדהימות אחרות את חייהן להגנת המדינה, כלוחמות סתרים של המוסד.
     
    מתוך ההיסטוריה הסוערת של ישראל מגיחה שורה של נשים אמיצות, יצירתיות ובוטחות. חלקן גויסו על ידי המוסד או המודיעין הצבאי, אחרות התנדבו ואף יזמו לבדן משימות נועזות, בלי לשאול איש להנחיות או הדרכה. רובן הן לוחמות מוסד, אחרות - קצינות מוסד בתפקידים אחרים, הראויות להיחשב כחלק מאותה קהילה ייחודית. רבות שילמו מחיר כבד על העזתן - עינויים איומים ומאסר אם נלכדו על ידי האויב; או בדידות מכאיבה, גם בעת משימות מסוכנות וגם בחייהן הפרטיים, לאחר שהקריבו את החלום על משפחה וילדים כדי לשרת את ישראל.
     
    התמונה המצטיירת בדרך כלל מערימות הספרים על המוסד, היא של צבא גברים נועזים, חזקים ופיקחים, הדומים לג'יימס בונד וסוכנים כל־יכולים אחרים המאכלסים את סרטי הקולנוע, סדרות הטלוויזיה והספרות הזולה. הגיע הזמן להחליף תמונה דמיונית זו בתמונה האמיתית. שם, לצד הגברים ולעתים קרובות גם מעליהם, מופיעות לוחמות המוסד.
     
    בספר זה לא נוכל לתאר את אלפי הנשים ששירתו ומשרתות בצבא הצללים החשאי שלנו. ישנן גיבורות־על שאפילו את שמן (הבדוי) לא ניתן לפרסם. אנחנו לא יכולים להזכירן או לתאר את סיפורן במלואו, מאחר שמה שהן עשו ועודן עושות יישאר מסווג לשנים רבות. עם זאת, הלוחמות שבחרנו מייצגות היטב את אותה עדה אלמונית, השווה לגברים, שזמן רב נשארה בצל או שסבלה מהתעלמות לא ראויה.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    בהתחלה הן היו מזכירות ו"בנות לוויה".
     
    "בת לוויה" היתה קצינת מוסד שהתלוותה ללוחם מוסד, בתור חברתו או אשתו כביכול. זו היתה תוספת רצויה ללוחם שיצא למשימה, שהרי זוג מעורר פחות חשדות מגבר בודד, ונוכחות של אישה בכל זוג או קבוצה מפחיתה את החשדות. גם זוג היושב ומתחבק במכונית לא מעורר חשד, ומעטים חושדים שאותו זוג מאוהב למעשה עוקב, או אף מפקד, על ביצוע משימה בקרבת מקום.
     
    לוחמי המוסד היו בדרך כלל גברים קשוחים ואמיצים, ותיקי ה"הגנה" והפלמ"ח, או מבכירי מחתרות האצ"ל והלח"י. מי שנחשבו כטובים שבהם שירתו ביחידה המבצעית של השב"כ, שגם שימשה את המוסד בשנותיו הראשונות. מאוחר יותר הוקמה היחידה המבצעית של המוסד שנודעה בשם קיסריה, וגם היא היתה תחילה יחידה של גברים. בשלב מאוחר יותר גילו ראשי המוסד שנשים היוצאות לבד לארצות יעד עוברות ביתר קלות את הגבולות וגם יכולות לפעול ולבצע משימות בלי לעורר חשד. כפי שאמרה לנו לוחמת מוסד ותיקה: "כשרואים גבר עומד בלילה בפינת רחוב - חושדים בו. כשרואים אישה בודדה - רוצים לעזור לה". כך, טיפין טיפין, הצטרפו לוחמות לקהילת הלוחמים. תחילה אומנו הנשים בחדרים או דירות בהן היו לבדן, והמדריכים באו להכשירן שם. אחר כך החלו להשתתף בקורסים לצד הגברים, ולא אחת היו בקורס 15 או 20 גברים - ואישה בודדה אחת. צריך היה לעבור זמן רב עד שהגברים הקשוחים והבטוחים בעצמם יקלטו את העובדה שהנשים לצדם אינן רק פקידות וטלפוניסטיות ומגישות קפה - אלא לוחמות במלוא מובן המילה, שוות להם גם בגיוס, גם באימון, וגם בתפקידן במבצעים.
     
    בתקשורת העולמית לא פעם תוארו לוחמות ישראליות כ"נערות פיתוי", אולם זה לא היה המצב. במוסד נקבע ברורות שנשים לא יקבלו הוראות להשתמש בגופן לצורכי משימותיהן. אם לוחמת כלשהי יזמה מרצונה מגע מיני עם אדם שהיה יעד במבצע שהוטל עליה, זו היתה זכותה; אך היא לא נצטוותה ולא התבקשה ולא זכתה לרמז או עצה בכיוון זה. מקרה נדיר שבו אכן קיבלה לוחמת הוראה ליצור מגע חלקי עם אדם שהיה יעדו של מבצע - היה בפרשת סינדי־ואנונו (ראו פרק 17).
     
    אם היה צורך במגע מיני של ממש, במקרים נדירים ביותר, נשכרו לשם כך פרוצות. בעלת מסעדה מפורסמת בצרפת, שעסקה בעברה בזנות, התנדבה לעזור למוסד וגם לא היססה להשתמש במחמדיה לצורך מילוי המשימה; אך היא לא היתה לוחמת מוסד ועשתה הכול ביוזמתה. אם נוצר קשר בין לוחמת לבין אדם שרצתה לגייס, והקשר היה עלול להתגלגל למצב בלתי־נעים - הוחלפה הלוחמת בגבר שהמשיך במשימה.
     
    יוסקה יריב, מי שהיה מפקד קיסריה, סיפר על גיוס סוכנת: "אישה מכובדת, כבת 40, ידועה כליברלית בתחום המיני... גייסנו אותה כדי שתתיידד עם ה'אובייקטים' (יעדים) שהיו חשובים לנו במדינות מסוימות. העסקנו אותה כשנתיים, והתוצאות היו מקסימליות. האובייקטים לא הסתירו ממנה עם מי הם נפגשים, היכן ולשם מה. היא גם הצליחה לוודא מי האובייקטים האלה באמת, מה מקצועם ומה טיב שליחותם ובאיזה כיסוי הם פועלים. בשבילנו זה היה חיוני. אבל לעבודת מודיעין וריגול מובהקת לא הייתי מביא אישה כזו".
     
    "השתמשתי לא פעם בעובדת היותי אישה", אמרה הלוחמת "יעל" בריאיון עיתונאי, "אבל מעולם לא השתמשתי בגופי כדי להתקבל ולעורר אמון במקומות שבהם פעלתי. הרגשתי ששמירת הגבולות היא דווקא היתרון של הנשיות, וזה היה המסר שקיבלתי מהממונים עלי. אף פעם לא ציפו ממני להיכנס למיטה במסגרת התפקיד, המסר היה הפוך. יותר מכך, זו היתה המדיניות".
     
    אחד ממקרי הפיתוי הראשונים - במסגרות המותרות - היה ב-1955 בעת שלוחמי המוסד רדפו באירופה אחרי בוגד, אלכסנדר ישראל (ששינה שמו לאבנר). הוא היה קצין צה"ל שהסתבך בענייני כספים וברח מהארץ. הוא מכר מפות ומסמכים סודיים של צה"ל לדיפלומטים מצרים באיטליה. עקבותיו נעלמו לזמן־מה אך הוא התגלה בווינה, כשחברת נעורים שלו, שהכירה אותו עוד בבולגריה, נתקלה בו ברחוב בבירה האוסטרית ודיווחה עליו לשליחים מישראל. בסופו של דבר הגיעה הידיעה למוסד ואנשיו פתחו במעקב אחרי אבנר.
     
    הוא עלה למטוס בווינה בדרכו לפריז, ואז התיישבה לידו כבדרך מקרה "צרפתייה" נאה ומושכת. היא פתחה עמו בשיחה, השניים התחבבו זה על זה וקבעו לצאת יחד לבילוי בפריז. כשנחת המטוס, שכנעה הבחורה החמודה את אבנר להצטרף אליה לנסיעה משדה התעופה לפריז, ב"מכונית של חברים" שבאו לקבל את פניה. אבנר, שנכרך אחרי נשים יפות, הסכים, ועלה עמה לרכב של "החברים" החביבים שקיבלו את פניהם בשדה התעופה. בדרך נעצרה המכונית לפתע ואנשי המוסד חטפו את אבנר. היפהפייה נעלמה. (אבנר מת במטוס תובלה בדרך לארץ, כשהוזרקה לו כנראה מנה יתֵרה של סם הרדמה, ולפי הוראתו של ראש המוסד, איסר הראל, הוטלה גופתו לים והאמת על מותו הוסתרה ממשפחתו.)
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    היה זה מקרה די נדיר של השתתפות אישה במבצע של המוסד. יעברו עוד כמה שנים עד אשר לוחמות ישתלבו במבצעים כשוות לגברים, אולם כבר אז, ואפילו טרם הקמת המדינה, קמו נשים אמיצות שלא חיכו שהמוסד יגייס אותן ו"גייסו את עצמן" לשירות המדינה. זו היתה תקופה שבה טרם נתקבעו הדפוסים והמסגרות של שירותי הביטחון, ובעוד זרועות המודיעין הצבאיות והאזרחיות מתייסרות בחבלי לידה, הופיעו נשים צעירות שהתנדבו או גויסו באופן מקרי ולא מוסדר, ויצאו ללא שום הכשרה לאותו שדה מוקשים - עולם הצללים.