ברווזון מכוער במלכודת

1

 

"אתם מצפים ממני להתחתן עם וידאל מארקז?"

אלנה הסתכלה בהוריה כאילו יצאו מדעתם. זה היה הדבר האחרון שעלה בדמיונה כשביקשו ממנה לבוא הביתה. ממש הדבר האחרון. היא לא ידעה למה בדיוק ציפתה, אבל בהחלט מעולם לא עלה בדעתה שהם ינסו לשכנע אותה להתחתן עם וידאל.

עיניה החומות הענקיות ממילא, התרחבו ונמלאו הלם וספקות ולבה פעם במהירות. זה היה בלתי יאמן, חוסר שפיות ממדרגה ראשונה. איך הם יכולים לבקש אותה את זה? איך הם מסוגלים בכלל לחשוב על זה?

זו הייתה אחותה שעמדה להתחתן עם וידאל. הם היו מאורסים במשך חודשים. ועכשיו אחותה ברחה! ואיש לא ידע היכן היא נמצאת. אז מה קרה? ויותר חשוב, למה הם מציעים שהיא תמלא את מקומה? ולמה זה היה חשוב כל כך?

דבר לא נראה הגיוני.

שמש אחר הצהריים חדרה פנימה דרך החלון, והוסיפה גוונים לשערה השחור והבוהק. זה היה אירוני שביום יפהפה כל כך, כל עולמה מתפרק פתאום.

"זה מגוחך." היא עמדה זקופה וגאה, פניה היפהפיות סמוקות מכעס, עיניה הזהובות כמעט יורות גיצים. שערה שסופר ממש מתחת לאוזניה וסורק הצידה, הסתחרר באי סדר מוחלט בכל פעם שהנידה ראש. "קודם כל אני לא מתכננת להתחתן עדיין במשך תקופה ארוכה מאוד. יש לי עסק לנהל, למקרה ששכחתם. לקח לי שנים להגיע למקום שבו אני נמצאת היום ואין לי שום רצון לוותר על זה כדי להתחתן" – היא לקחה נשימה עמוקה ולא יציבה בתגובה לנוראות הבקשה של הוריה – "עם הארוס לשעבר של אחותי."

אלנה הדגישה בכוונה את המילה לשעבר. היא אהבה מאוד את הוריה, אבל לא הבינה מדוע הציעו שתיקח את מקומה של ריינה. הרבה זוגות נפרדו ומעולם לא עלה הרעיון שאחיהם ימלאו מקום.

בעצם, היה קשה להאמין שריינה עשתה את זה. אחותה הבכורה לעולם לא עשתה טעויות. אלנה עצמה הייתה הבת המרדנית, זו שגרמה להוריהן להתייאש לפעמים. כשהיא עברה לחיות בלוס אנג'לס הם דאגו לרווחתה. ובכל זאת היא ניהלה עסק מצליח של תכנון חתונות, בעוד אחותה הפנתה את גבה לחתונת השנה.

היא יכלה לדמיין עד כמה היה קשה להם לקבל את החדשות, וכך גם לגבי משפחתו של וידאל. החתונה כבר הייתה בשלבי תכנון. כל מי שהיה משהו בספרד כבר היה ברשימת האורחים.

"אני מצטערת שריינה גורמת לכם את כל זה," היא אמרה, ובינה לבינה חשבה שמוטב שאחותה הבינה עכשיו שאינה אוהבת את וידאל, מאשר לו הייתה מגלה זאת אחרי הנישואים, "אבל האם זה בגלל אי הנעימות? למה אתם בכלל חושבים על זה שאמלא את מקומה? מדוע המיזוג לא יכול להתקיים בלי חתונה בין שתי המשפחות?"

"בגלל שאנחנו חוששים שבלי החתונה, העסקה תבוטל," אביה ענה בשקט. "לא סיפרנו לך את זה קודם, אבל אלו היו נישואים מוסדרים – מסיבות עסקיות. כולנו חשבנו שריינה הייתה מרוצה מהמצב. חשבנו שהיא באמת אוהבת את וידאל, אבל – " הוא משך בכתפיו ואז הניח להן שוב ליפול, פניו התגלמות עצב וצער ופחד מהעתיד.

"מוסדרים?" אלנה התקשתה להאמין במה ששמעה. המצב כולו נעשה מוזר יותר ויותר מרגע לרגע. "אין פלא שריינה ברחה. מה עבר לכם בראש? ועכשיו אתם מצפים ממני להיכנס לנעליה. בשום אופן! לעולם לא! אני אפילו לא מחבבת את וידאל! אם אתם רוצים את דעתי, אני חושבת שהוא ממזר נפוח ויהיר – "

"אלנה!" קולו המזועזע של אביה הדהד בחדר. "אני לא מוכן לשמע שפה כזו בביתי."

"ולמרות הכול, זה מה שהוא," היא הצהירה בתקיפות. אלוהים, היא רתחה מכעס. זה היה הסיוט הנורא מכל שלה. איך הם יכלו לבקש ממנה להתחתן עם – עם...? היא לא מצאה מילים לכעסה.

היא ממילא לא הבינה מדוע הם רצו למזג את שני הבנקים. לא שהייתה לה איזו נטייה לעבוד בעסק; היא בחרה בחופש. היא אהבה מאוד את הוריה, אבל לפעמים אהבתם אליה הייתה חונקת.

"יש סיבה נוספת," אמר אביה, והניח את זרועו על כתפה של אמה, כך ששדרו חזית מאוחדת, "ואני שונא לומר לך את זה, אבל" – הוא נשם בכבדות – "הבנק בצרות. אנחנו חוששים שנהרס כלכלית לגמרי, אם וידאל לא ייקח פיקוד."

אלנה התבוננה בו, והבחינה בקמטי המתח העמוקים שעל פניו ובדאגה שבעיניו שהניחה שהייתה קשורה למעשה של אחותה, אבל עכשיו נראה היה שנגרמו בגלל משהו רציני יותר. אפילו פניה של אמה היו מלאים בפחד, עיניה החומות רדופות, ושקועות יותר מכפי שהיו אי פעם.

מיד, חיבקה אותה אלנה בזרועותיה והצמידה אותה אל גופה. אמה הייתה תמיד אישה חזקה כל כך עד שכאב לה לראות אותה כך. 

הבנק של הוריה היה בנק פרטי, בעוד שוידאל עסק בבנקאות תאגידים. הבנק שלהם לא יהיה הבנק הראשון שנקלע לצרות ושאותו קנה. הם דיברו על מיזוג, אבל אלנה ידעה היטב שאם וידאל ישים את ידיו על הבנק זה יהיה עבורם סוף הדרך. כל שיכלה לקוות לו הוא שהוא הציע להם עסקה הוגנת. אם כי לא היה לה מושג מדוע היא אמורה להיות חלק ממנה.

"אז תעשי את זה?" שאל אביה, שניות מספר מאוחר יותר. "זה לא רק בשבילנו, את יודעת, זה גם עבור העובדים שלנו. חלקם היה איתנו זמן ממושך מאוד. אנחנו חייבים להם לעשות את מירב המאמצים."

אלנה עשתה פרצוף והנידה ראש. "אני לא יכולה, אני מצטערת, אבל אתם מבקשים את הבלתי אפשרי." הם בוודאי מכירים באבסורדיות של נישואיה לאדם שהיא אינה אוהבת, גבר שלא ראתה במשך שנים, גבר שלא היה חשוב לה כלל ועיקר. 

מה שזכרה לגבי וידאל מארקז היה שהוא תמיד חשב שהוא שווה יותר מכל אדם אחר, אפילו בתור ילד. מכאן נובע שהוא יהיה בלתי נסבל בחיים משותפים. זה לא מפתיע שריינה הסתלקה מהעסקה כל עוד יכולה הייתה לעשות זאת.

לבה כבד עליה, כשראתה את אביה מחבק את אימה שכמעט התמוטטה. הם גרמו לזה להיות קשה כל כך. היא אהבה אותם עד מוות, לא רצתה לפגוע בהם, אבל להתחתן עם גבר שהיא אפילו לא חיבבה היה בקשה גדולה מדי מצידם.

כשראתה שאפילו לאביה, שהיה בדרך כלל אדם חזק כל כך, היו דמעות בעיניים, היא אמרה בשקט, "אתם בטוחים שאין כל דרך אחרת להציל את הבנק?"

אביה הניד בראשו. "שום דרך."

היא עצמה את עיניה ופלטה אנחה עמוקה. "אני באמת לא רוצה לעשות את זה," היא אמרה בשקט, "אבל – אני גם לא רוצה לראות את שניכם כל כך מודאגים. אני אחשוב על זה ברצינות. אם כי תבינו, אני לא מבטיחה כלום."

הקלה כלשהי נראתה על פניהם ושניהם חיבקו אותה.

אבל אלנה לא ראתה איך היא תוכל לעשות את מה שביקשו. המשמעות תהיה לשים בצד את כל חייה, אולי אפילו לבטל הכול. היא אהבה את מה שעשתה, וכשאמה התקשרה ואמרה שהם זקוקים לה בבית היא חשבה שתעזור לתכנן את חתונת אחותה – ולא את חתונתה היא.

בית משפחת ולרו היה מלא מתח בימים הבאים. אלנה שנאה לראות את מצוקתם של הוריה, אבל היא שנאה עוד יותר את הרעיון להתחתן עם גבר שלא אהבה. חייבת להיות דרך אחרת להציל את הבנק.

וידאל תמיד הסתכל עליה מלמעלה. היה ביניהם הפרש של שמונה שנים וכילד הוא תמיד התייחס אליה כאילו הייתה נטולת חשיבות. אחיו הצעיר של וידאל, פרנאן, היה קרוב יותר לגילה והסתובב בחברתה באופן קבוע, בעוד שריינה הייתה חברה של וידאל. בגלל עובדה זו היא לא הופתעה כשהודיעו על האירוסים. מעולם לא העלתה בדעתה שזה לא היה חיבור של אהבה.

"את באה הערב?" שאל אותה אביה בארוחת הבוקר של יום שבת.

"לאירוע הצדקה?"

הוא הנהן. "אימך ואני חושבים שזה חשוב שנשתתף. אנחנו צריכים לשמור על התדמית. אנחנו לא רוצים שמישהו יגלה שאנחנו בצרות."

"כמובן שאבוא," היא אמרה מיידית. "האם משפחת מארקז תהיה שם?"

"אני מניח שכן," אמר אביה.

לבה התהפך בחזה. זה אומר שגם וידאל יהיה שם. האם הוא היה מודע לכך שהוריה מנסים לשדך ביניהם? ואם כן, מה חשב על העניין? היא דמיינה שהוא היה מזועזע לא פחות ממנה. אלא אם כן רצונו לשים את ידיו על הבנק שלהם היה חשוב לו יותר מאשר נישואי אהבה. הוא הצליח יפה, היא שמעה. הארגון הבנקאי שלו היה עכשיו הגדול ביותר בספרד. והיא תעמוד מול האיש עצמו תוך שעות ספורות.

 

וידאל לא היה מסוגל להוריד את העיניים מהאישה הצעירה והיפהפייה שנכנסה אל החדר. הלב שלו דילג על פעימה והוא מיד רצה להכיר אותה. היא הייתה גבוהה, רזה, ומאוד-מאוד אלגנטית, בטוחה בידיעה שהיא נראית טוב.

שערה הכהה והקצר חשף צוואר ארוך ודק, שסביבו הייתה מהודקת מחרוזת אבני חן שחורות. עורה היה רך ודבשי והוא ידע שלהחזיק בה, לגעת בה, להרגיש אותה – יעניק הנאה רבה!

שתי רצועות צרות שתאמו לשרשרת החזיקו את השמלה השחורה שנצמדה לגופה בצורה כזו שכל תנועה שעשתה גילתה את החמוקיים המעוגלים של שדיה, כל תנועת מותניים הדגישה את ישבנה החצוף.

הוא הרגיש שהוא מקבל זקפה. האישה הזו הייתה ראויה לבדיקה רצינית.

היא הקיפה באיטיות את החדר, דיברה וצחקה כשפגשה אנשים שהכירה – והוצגה בפני האחרים. היא הייתה מלאת חיים ומרגשת, בטוחה בעורה, ונעה בחינניות של פנתרה. הוא תהה אם היו לה טפרים בהתאם. היה בה משהו שנראה לו מוכר בצורה מוזרה. אבל הוא לא הצליח לזכור שפגש אותה אי פעם.

"היא הפכה לפצצה אמיתית, נכון?"

וידאל הסתובב וקלט שגם אביו התבונן בה.

"מי היא?"

"אלנה, כמובן. אני מופתע שלא זיהית אותה."

אלנה! אלנה ולרו! לא יכול להיות! "חשבתי שהיא חיה באמריקה."

אביו הנהן. "זה נכון. היא הגיעה לביקור משפחתי."

עכשיו שידע מי היא הייתה הוא יכול היה לראות את הנערה הצעירה שהייתה פעם. אבל איזו טרנספורמציה. ממסורבלת לחיננית. מרגילה ליפהפייה עוצרת נשימה. מרזה כמקל לדקה עם חמוקיים בכל המקומות הנכונים.

אלוהים אדירים! לבו פעם בקצב מהיר. היא הפכה ליצור קסום, שכל הסימנים הראו שיכלה לחדור מתחת לעורו עם כל היעילות של נחש ארסי. ריינה דיברה על אחותה לעתים נדירות ביותר, כך שהוא כמעט לא חשב עליה במהלך כל השנים הללו. עכשיו היא מילאה את מחשבותיו והוא לא יכול היה לחכות שתסיים להסתובב בחדר ותגיע לצידו.

האם גם היא לא תזהה אותו? או שאולי השינוי שלו לא היה דרמטי כשלה? כמה שנים עברו מאז שראה אותה לאחרונה? שש שנים מאז שהיא עקרה לאמריקה. אבל אפילו לפני כן הוא היה עסוק מדי בחייו מכדי להבחין בה. עד כמה שזה היה תלוי בו, הוא ראה בה ילדה פראית. מפונקת לגמרי, שקועה בעצמה, לא מתעניינת בדבר מלבד בעצמה.

אבל הוא לא היה מסוגל להוריד ממנה את העיניים, ולפתע היא הסתובבה והתבוננה בו, רק מבט זריז לפני שחזרה להתרכז בשיחה שניהלה. אבל זה הספיק כדי להעצים את התשוקה שלו עוד יותר.

עיניה היו ענקיות בפניה השדוניות, אבל לא היה בהן כל ניצוץ הכרות. היא הרגישה שהוא הסתכל עליה, זה בטוח, זה היה מבט ביקורתי, אבל לא היה לה מושג מי הוא היה.

בכל מקרה, זה נראה לו נצח עד שהגיעה לצידו. נצח שבו הוא פיתה אותה אל מיטתו, הפשיט אותה באיטיות, והניח לעיניו להתענג מכל סנטימטר של גופה המדהים לפני שעשה איתה לבסוף אהבה מטורפת ונפלאה. תודה לאל שהיא לא יכלה לראות את הלב שלו פועם בשיגעון בחזהו.

"וידאל!" היא שלחה את ידה ללחיצה.

אז היא כן הכירה אותו! כל הזמן הזה היא ידעה בדיוק מי הוא היה – מה שנתן לה עמדת יתרון! והמבט הקר ששלחה לכיוונו היה ביקורתי יותר מסקרן. הוא לא היה מרוצה מדי מהמחשבה. למעשה הוא היה די מעוצבן.

"נו, נו, נו, הילדה הקטנה התבגרה."

מיד כשהמילים עזבו את שפתיו הוא ידע שזה לא היה הדבר הנכון לומר. הוא רצה לשכב איתה, לא להעליב אותה. אבל לעזאזל, הוא נתפס בהפתעה וזו לא הייתה תחושה שאליה היה מורגל.

אלנה הרימה את סנטרה ונעצה בו מבט, עיניה היפות יותר זהובות מחומות ברגע זה, ואינטנסיביות ביותר. "כמה שנים עברו מאז שראינו אחד את השני?"

"לא מעט," הוא הודה, ותהה מה תהיה התחושה אם האישה הזו תשכב מתחתיו. לכל הרוחות, הוא לא הרגיש ככה מאז שהיה בן טיפש-עשרה ומאוהב בפעם הראשונה. גופו היה חדור בלהט שאיים להכריע אותו.

"בדיוק," היא ענתה בחריפות. "אתה השתנית, אני השתניתי. האם זה כל כך יוצא דופן?"

"כמעט לא זיהיתי אותך." הוא לא התכוון לומר לה שלמעשה לא זיהה אותה. בשום אופן. לא הייתה לו כל כוונה להקטין את עצמו בעיניה. "האם מותר לי לומר שהטרנספורמציה ממש מדהימה?"

הוא לא הסיט את עיניו מעיניה. רק להקשיב לקולה גרם לכאב בבטנו. הוא היה רך ומתנגן, כמו מוזיקה מעודנת. האישה הזו טוותה חוטים של פיתוי שעברו בכל תא בגופו. הוא מעולם לא פגש מישהי שהדליקה אותו בכזו פתאומיות ויסודיות.

"תודה לך, אדון נכבד."

זו הייתה הערה מלגלגת והיא לא מצאה חן בעיניו. "שמעתי שאת בביקור משפחתי נדיר."

"נדיר?" היא הזדקפה ונראתה מעט גבוהה יותר. "רק בגלל שאתה ואני לא נתקלנו זה בזה, זה לא אומר שאני לא מגיעה הביתה לעיתים קרובות."

"אבל לא קרובות כפי שהיית צריכה." עיניים אפורות וקרות התבוננו בעיניה. "מה שאני רוצה לדעת הוא מדוע הרגשת צורך לעבור לאמריקה מלכתחילה. האם החיים כאן לא מספקים אותך? לדברי אחותך, הוריך היו שבורי לב, ואני יכול לגמרי להבין למה. אולי הם לא אמרו לך דבר. את ראית את זה כהרפתקה, אבל הם הרגישו שאת מפנה אליהם את גבך."

"איך אתה יודע מה הם הרגישו? איך אתה מעז לבקר אותי?" היא ענתה, עיניה לוהטות מתמיד. "מה שאני עושה אינו עניינך. הייתי רוצה לומר שהיה נעים לדבר איתך, וידאל, אבל אני חוששת שזה לא נכון. אם אין לך משהו נחמד לומר לי אז מוטב שלא נדבר בכלל." והיא התחילה להתרחק ממנו.

תוך שנייה הוא לכד את זרועה. "אלנה, יש לנו הרבה התעדכנויות להשלים." כל גופו בער כשהצמיד את הגוף המפתה שלה אל גופו, הרגיש את הרגליים המדהימות שלה בצמוד לרגליו החזקות, חווה את הייסורים של השדיים הזקופים שלה שנצמדו אל חזהו.

"האומנם?" היא שאלה בקרירות. "אני לא מאשימה את אחותי על כך שנטשה אותך. אתה חזיר שחצן שדוחף את האף במה שאינו עניינו." היא שיחררה את עצמה מאחיזתו, ועם מבט ביקורתי אחרון, צעדה הרחק ממנו.

אם לא רצה לעשות סצנה, לא הייתה לו ברירה אלא לאפשר לה ללכת. אבל עיניו עקבו אחריה, בחנו את נענוע מותניה, את התנועה מלאת החן של רגליה הארוכות, וציפה למחצה לראות אותה מסתכלת לאחור מעבר לכתפה. היא לא אכזבה. והוא פגש בישירות בעיניה.

כאלו עיניים יפות, בצבע חום-זהוב עמוק, ממוסגרות על ידי ריסים עבים ושחורים. היה מיזוג מסקרן של גאוותנות ועניין בצורה שבה הסתכלה בו, והוא הניח לעצמו לחייך קלות. אל תדאגי, אלנה בניטז ולרו, את לעולם לא תעזבי אותי שוב.

ולחשוב שהוא כמעט התחתן עם ריינה!

המחשבה הכתה בו כשהתכונן להיכנס למיטה מאוחר יותר באותו לילה. הוא לא דיבר שוב עם אלנה, אבל הוא התבונן בכל תנועה שלה, ראה את הנינוחות שבה דיברה כמעט עם כל הנוכחים באירוע, את הפלרטוט הנועז שלה עם הגברים הצעירים שישבו משני צידיה בשולחן הארוחה.

הוא גם הבחין בצורה שבה הקפידה לא להתבונן בו והיה משועשע ממנה. אולי זה אומר שגם היא הרגישה בניצוץ המוכן להתלהט? האם יכול להיות שמתחת לשחצנות שלה היא הייתה בחורה לוהטת? גופו התקשה למחשבה שיכיר אותה – אינטימית. מאוד אינטימית.

כשהוא הסכים להתחתן עם אחותה הבכורה זה היה רק שותפות נוחה כדי ליצור את המיזוג העסקי. ריינה הייתה מוכנה, ואיש חוץ משניהם, מאחיו ומהוריהם לא היה מודע לכך שזו לא הייתה זוגיות של אהבה.

אבל לאחרונה ריינה התחילה להרגיש ספקות. היא רצתה נישואים אמיתיים, היא אמרה, היא רצתה להתאהב ולחיות את החלום של סיפורי האגדות. אז הוא עשה את הדבר הנכון ושחרר אותה מהאירוסין שלהם. כמובן שלמען ריינה הוא היה חייב להעמיד פנים שהם הסתכסכו, והוא לא ראה סיבה מדוע לא יוכל בכל זאת לעזור להוריה.

למען האמת, הוא היה מוכן להתחיל להזיז דברים – עד הערב כשפגש באלנה!

תוך שנייה הוא שינה את דעתו באורח דרמטי. אלנה תתאים בצורה מושלמת להיות אשתו. הוא היה רק צריך לחשוב על גופה המעורר תיאבון, על השדיים הנפלאים שלה טמונים בין כפות ידיו, הרגליים הארוכות להפליא שלה כרוכות סביבו, והשפתיים הנדיבות, הטעימות האלו צמודות אל שפתיו, כדי לדעת שהוא לא יהיה מרוצה עד שתהיה במיטתו.

הוא הגיע להחלטה.

בלי אלנה, לא יהיה מיזוג.

הוא ידע עד כמה הוריה מודאגים. לא היה להם מושג עדיין שהוא חשב להמשיך במיזוג ללא קשר לביטול נישואיו עם ריינה. אולי זו הייתה הסיבה שאלנה הייתה שם. אולי הם ניסו לשכנע אותה לקחת את מקומה של אחותה!

המחשבה העלתה חיוך על שפתיו.

כל שהיה עליו לעשות עכשיו היה פשוט לשבת ולחכות.

או אולי להפעיל מעט שכנוע עדין!

אלנה לא תסכים לזה מיד, הוא היה מודע לכך. היא לא תדאג לגבי עתיד הבנק של הוריה. היא כבר הפנתה אליהם את גבה. אלוהים יודע אילו חיים בנתה באמריקה. הוא לא ידע ולא היה לו אכפת.

ובלי קשר, היא הייתה עכשיו אישה יפהפייה והוא רצה אותה לידו – בכל לילה.

וידאל הלך לישון עם חיוך על שפתיו.

 

אחרי שפגשה את וידאל, אלנה הייתה משוכנעת עוד יותר שנישואים איתו לא היו אפשריים. הוא השתנה כמעט עד ללא הכר. נעלם האיש הצעיר שזכרה. הגבר הזה השפריץ תחכום. זה זלג מהנקבוביות שלו כמו סם לא רצוי. שערו הכהה והעבה, שתמיד סירב להיות מרוסן, נצמד עכשיו בחלקלקות לראשו. וגופו החזק רמז על שעות רבות בחדר הכושר. 

עיניו לא השתנו, הן היו עדיין בצבע אפור מהמם ובעצם מושכות למדי. זו הייתה השחצנות שלו שעצבנה אותה. אומנם הוא הנשיא של אל בנקו די מארקז, אבל הנימוסים שלו והתנהגותו כלפיה בהחלט לא השתפרו.

היא ידעה שהוא מתבונן בה מצידו השני של החדר, היא הרגישה את עיניו עליה במשך הערב כולו. זה שלח צמרמורות קרות במורד גווה והעיר מחדש את הטינה שחשה כלפיו כשהייתה צעירה יותר.

אבל היא לא ציפתה לצורה שבה בירך אותה. ילדות קטנות! האם כך עדיין ראה אותה? כמובן שהוא מיתן את ההערה שלו על ידי כך שאמר שהיא התבגרה בצורה נפלאה – אבל היא ניחשה שזה נועד לשפר את התדמית שלו.

והאמירה שלו שהיא לא הייתה הוגנת כלפי הוריה באמת עצבנה אותה. היא התקשרה אליהם בכל יום, למען השם, וביקרה אותם כשיכלה.

הם מעולם לא השמיעו מילת נזיפה אחת ותמיד התעקשו שהם גאים בה על כך שהשיגה משהו בחייה. 

בגלל זה לא הבינה מדוע רצו שתוותר על הכול ותתחתן עם וידאל.

איזה סוג נישואים זה יכול להיות כשהוא עדיין מתייחס אליה כאחותה התינוקת של ריינה? הוא לעולם לא יקבל שהיא התבגרה, או שהיא הייתה אשת עסקים מצליחה בכוחות עצמה. היא לא יכלה לדמיין משהו נורא יותר מלהיות נשואה לו. אולי הוא הפך עם השנים להיות נאה יותר. והוא בהחלט נראה בהתאם לעובדת היותו אחד האנשים העשירים ביותר בספרד. אבל לגבי כל השאר...