פרק א׳: הכחשה
"תגיד, עידן, השתגעת? הרי ברור לך שבעוד שלושה חודשים כל האנשים בעולם יהיו בריאים, חולים או מתים, נכון?"
תמים שכמותי. כמה טעיתי.
מוצאי שבת, 28 במרץ 2020. שעת לילה מאוחרת. שיחת וידיאו על קו פריז-תל אביב.
לעידן, בן דודי, עובד משרד החוץ באבטחת טיסות ישראליות שמתגורר בפריז, התפנה זמן רב לנדוד עם המחשבות. הטיסות היחידות שיצאו בתקופה זו לישראל היו טיסות לחילוץ ישראלים, ובאותו לילה הוא צלצל אליי בשיחת וידיאו.
"תקשיב, יניב! היה לי חלום אתמול בלילה... אנחנו הולכים להציל את המשק הישראלי!"
בחודש החולף, לאור גל הפיטורין והחל"ת הידועה לשמצה, השקעתי את רוב זמני הפנוי בשיחות מוטיבציה לחבריי ולחברותיי, שינצלו את המצב להקים מיזמים ולהתנסות במשהו חדש. העיקר היה לא להישאב לנטפליקס עד שייגמר להם המוח. באותו שבוע הם העלו בפניי שבעה רעיונות למיזמים, אבל כשעידן צלצל עם ההצהרה הזאת, פשוט לא החזקתי מעמד וצחקתי לו בפנים.
"אני שמח שאני מצחיק אותך, אבל בוא תתרכז רגע ותשמע את הרעיון: בניגוד אליכם בהייטק, המון עובדים לא יכולים לעבוד מהבית מהמחשב. הם פוטרו או הוצאו לחל"ת מפני שיש חשש להדבקה המונית והממשלה הודיעה על סגר, ורק עובדים חיוניים ממשיכים לעבוד כרגיל במסגרת המגבלות. אני חושב שיהיה אפשר להחזיר עובדים למקומות העבודה אם הם כבר הבריאו. כרגע יש כמה אלפי חולים מאובחנים, אבל ככל שהזמן יעבור יהיו יותר אנשים שיידבקו ויבריאו, עד שיהיה חיסון בעוד שנה, במקרה הטוב.
"במקביל, תעשיות שלמות מסתמכות על ידיים עובדות, כמו פועלים בפסי ייצור ואריזה. יותר מזה, יש תעשיות שכיום זקוקות לעובדים בדחיפות, כמו חקלאות ומשלוחים. המעסיקים מוגבלים במספר העובדים שהם יכולים להביא למקום העבודה לאור האי-ודאות והסיכון שבהתפרצות בהדבקה.
"מה שאני מציע הוא שנקים אתר שבאמצעותו נשדך בין עובדים מחוסנים לנגיף לבין בעלי עסקים הזקוקים לידיים עובדות. כולם מרוויחים!"
"אוקיי, עידן, זה נשמע כמו התחלה של סטארטאפ... אבל נגיד שנעשה את הפרויקט הזה, ונצליח לחבר בין עובדים מחוסנים לנגיף לבעלי עסקים, מה הטעם? יש את משרד הבריאות, הם יחליטו מה יקרה. מה אנחנו כבר מבינים?"
"אולי אנחנו לא מומחים בבריאות, אבל אתה רואה שהכלכלה קורסת. אנחנו חייבים להציל את המשק!" חזר עידן והדגיש, "חייבים לעשות משהו!"
עמוק בפנים, ידעתי שהוא צודק.
חטפתי חום ודלקת גרון מיד אחרי סוף השבוע של פורים, שהיה בתחילת מרץ 2020. בדיעבד גיליתי שנחשפתי לחולה 171, ידיעה שהגיעה אליי אחרי החקירה האפידמיולוגית שפורסמה רק שבוע לאחר החשיפה. נכנסתי לבידוד של שבוע מיד אחרי שהחלמתי. אף על פי שחלפו התסמינים, התקשרתי למד"א שיבואו לבדוק אותי, הרי מה הסיכוי ש-48 שעות לאחר חשיפה לחולה בנגיף פתאום אסבול מחום ומדלקת גרון?
שלושה ימים מהרגע שבו נודע לי שנחשפתי לחולה 171, הגיעה לביתי בחורה יפת תואר, עד כמה שניתן היה להבחין מבעד לחליפת ההגנה הביולוגית, שאמרה לי להפנות את הראש לצד, מטוש בגרון, אחד באף, ומיד התעופפה.
מהמרפסת שאלתי אותה, "מתי יהיו תוצאות?" והיא ענתה, "גג שלושה ימים, ואם אתה חולה אז כנראה עוד קודם!"
מרגיע, ללא ספק.
יום חמישי בערב, שלושה ימים לאחר נטילת הדגימה, ואין תשובה. חשבתי לעצמי שהם חייבים לתת לי תשובה בהקדם, אני יוצא מבידוד כבר ביום ראשון הקרוב. אם אאובחן כחולה, אבל לא יודיעו לי על כך וזמן הבידוד שאני מחויב בו יחלוף, הרי מדובר במחדל. ואם אני לא קיבלתי תשובות בזמן, מה קורה עם אלפי נבדקים אחרים שגם הם אינם יודעים אם הם מסוכנים לציבור?
לאחר בירורים קדחתניים התגלה שנעשתה טעות. הקלידו לא נכון את מספר תעודת הזהות שלי.
"לשמחתנו אתה לא חולה בנגיף!" הודיעה המדענית שמצאה את הדגימה שלי, אותה דגימה שהתגלגלה בין מד"א, משרד הבריאות וקופת החולים.
"אני כל כך שמח לשמוע!" שיקרתי במצח נחושה בטלפון. באותו הרגע חשכו עיניי, כי נחשפתי למציאות בעייתית הרבה יותר. יהיו עוד הרבה טעויות אנוש בדרך, וזה מובן; העומס על רשויות הבריאות הגיע לממדים שלא זכורים לאף אחד מבני דורי.
בשלב הזה כבר איבדתי אמון במערכת. הבנתי שכדי לשנות את המציאות, צריכים להיות פיראטים - ולפעול.
עידן הביט בי באופן שאינו השתמע לשתי פנים בשיחת הווידיאו.
השעה הייתה כבר שתיים לפנות בוקר. נשמתי נשימה עמוקה והשבתי: "מצאת את השותף והאנג׳ל שלך. בוא נציל את המשק."
