אל המגדלור

החלון

1

"כן, בוודאי, אם יהיה יפה מחר," אמרה גברת ראמזי. "אבל תצטרך לקום עם הציפורים," הוסיפה.

לבנה הסבו המילים אושר בלתי רגיל, כאילו הוחלט שהטיול אכן יצא לפועל, והפלא שייחל לו, במשך שנים על שנים כביכול, יהיה, כעבור חשכת לילה אחד ושיט בן יום, בהישג יד. מכיוון שנמנה, כבר בגיל שש, עם אותו שבט גדול שאינו מסוגל להפריד רגש מרגש ונגזר עליו להתיר לאפשרויות העתיד, על האושר והצער שבהן, להעיב על מה שממתין בפתח ממש, מכיוון שאצל אנשים כאלה, גם בשחר הילדות, כל סיבוב של גלגל התחושה יכול לגבש ולקבע את הרגע שעליו הוא מאיר או מאפיל, האציל ג'יימס ראמזי, שישב על הרצפה כשאמו דיברה וגזר תמונות מתוך קטלוג מאויר של 'חנויות הצי והצבא', אושר שמימי על תמונה של מקרר. שוליו היו מעוטרים בשמחה. המריצה, מכסחת הדשא, רחש עצי הצפצפה, העלים המלבינים בטרם גשם, עורבים מצווחים, מטאטאים נוקשים, שמלות מרשרשות, לכל אלה היו במחשבתו צבעים מובחנים כל כך עד שכבר פיתח צופן פרטי משלו, שפה חשאית משלו - גם אם נראה כמו סמל החומרה הבוטה והנוקשה במצחו הגבוה ועיניו הכחולות העזות, הכנות והטהורות ללא דופי, שהזדעפו במקצת למראה חולשה אנושית, מה שגרם לאמו, שהביטה בו כשהוליך בדייקנות את מספריו סביב המקרר, לראות אותו בדמיונה לבוש כולו חולד וארגמן על דוכן השופטים או עומד בראש מפעל הרה גורל בשעת משבר ציבורי.

"אבל," אמר אביו שהתייצב מול חלון הטרקלין, "לא יהיה יפה."

אילו היה בהישג יד גרזן, שיפוד או כל כלי נשק אחר שיוכל לפלח חור בחזהו של אביו ולהמית אותו בו-במקום, ג'יימס היה אוחז בו. עד כדי כך קיצוניים היו הרגשות שמר ראמזי עורר בלבם של ילדיו בעצם נוכחותו, כשעמד כמו עכשיו, רזה כסכין, דק כלהב, מחייך בלגלוג לא רק בגלל ההנאה שהפיק מכך שאכזב את בנו והעמיד באור מגוחך את אשתו, שטובה ממנו פי עשרת אלפים בכל מובן (חשב ג'יימס), אלא גם מתוך איזו גאווה נסתרת על הפסיקה המדויקת שלו. מה שאמר היה נכון. תמיד נכון. הוא לא היה מסוגל לומר משהו שאיננו נכון; מעולם לא שיבש עובדה; מעולם לא שינה מילה לא נעימה כדי לרצות או לענג מישהו עלי אדמות, ובוודאי לא את ילדיו שלו, שכיוצאי חלציו מצווה עליהם להיות מודעים כבר משחר ילדותם לכך שהחיים קשים; העובדות קשיחות; ומסענו אל אותה ארץ מהוללה שבה כבות תקוותינו העזות ביותר וספינותינו הרעועות אובדות בחושך (כאן נהג מר ראמזי לזקוף את גוו ולצמצם את עיניו הכחולות, הקטנות מול האופק) הוא מסע הדורש, יותר מכול, אומץ, אמת וכוח עמידה.

"אבל יכול להיות שיהיה יפה - אני מתארת לי שיהיה יפה," אמרה גברת ראמזי ופיתלה בקוצר רוח קל את הגרב החום-אדמדם שסרגה. אם תגמור אותם הערב, אם בכל זאת יֵצאו בסופו של דבר אל המגדלור, הם יתנו את הגרביים לשומר המגדלור בשביל הילד הקטן שלו, שהירך שלו נגועה ככל הנראה בשחפת; וגם ערימה של כתבי עת ישנים וקצת טבק, בעצם כל מה שתמצא בסביבה שלא ממש נחוץ ורק מעמיס על החדר, שאפשר לתת למסכנים האלה שבטח משתעממים עד מוות - שיושבים שם כל היום ואין להם שום דבר לעשות חוץ מלצחצח את הפנס ולקצץ את הפתיל ולנבור בפיסת הגינה שלהם - משהו שישעשע אותם. כי איך אתם הייתם מרגישים, נהגה לשאול, אם הייתם סגורים חודש שלם, ובמזג אוויר סוער אולי גם יותר, על סלע בגודל מגרש טניס; ובלי מכתבים ועיתונים, בלי לראות אף אחד; אם אתה נשוי - בלי לראות את אשתך, בלי לדעת מה שלום הילדים שלך, אם הם חולים, אם נפלו ושברו יד או רגל; לראות את אותם גלים משעממים מתנפצים שבוע אחרי שבוע ואחר כך סערה נוראה מתקרבת והחלונות מתכסים קצף והציפורים מתרסקות על הפנס והכול מתנדנד ואי-אפשר להוציא את האף מרוב פחד שמא תיסחף לים - איך הייתם מרגישים, נהגה לשאול, ופנתה בייחוד לבנותיה. ולכן, היתה מוסיפה, בנימה שונה למדי, צריך להביא להם כל פינוק אפשרי.

"מזרחית," אמר טנסלי האתיאיסט ופרש את אצבעותיו הגרומות כדי שהרוח תישוב בעדן, כי הוא היה שותף לצעדת הערב של מר ראמזי - הלוך ושוב, הלוך ושוב על המרפסת. כלומר, הרוח נושבת מכיווּן שאין פחות מתאים ממנו לעגינה במגדלור. כן, הוא באמת אומר דברים לא נעימים, הודתה בלבה גברת ראמזי; ממש מאוס מצדו להמשיך ולדבר על זה ככה ולאכזב את ג'יימס עוד יותר; אבל היא לא תרשה להם לצחוק עליו. "האתיאיסט" הם קוראים לו; "האתיאיסט הקטן". רוז לועגת לו; פְּרוּ לועגת לו; אנדרו, ג'אספר ורוג'ר לועגים לו; אפילו באדג'ר הזקן שלא נותרה לו אפילו שן אחת בפיו כבר נשך אותו, ורק מפני שהוא (כך אמרה ננסי) הצעיר המאה-ועשרה שרודף אחריהם כל הדרך לאיים ההיברידיים, כשהרבה יותר נחמד להיות לבד.

"שטויות," אמרה אז גברת ראמזי בחומרה רבה. בלי קשר לנטייה להפרזה שירשו ממנה ולרמיזה (המוצדקת) שהיא מזמינה יותר מדי אנשים להתארח ואף נאלצת לשכן את חלקם בעיירה, היא לא יכלה לשאת חוסר נימוס כלפי אורחיה, בייחוד כלפי הצעירים, שהיו עניים כמו עכברי כנסייה, "מוכשרים במידה בלתי רגילה," אמר בעלה, מעריציו המושבעים שבאו לשם לחופשה. למעשה פרשה את חסותה על בני כל המין האחר; מסיבות שלא יכלה להסביר, בגלל אבירותם ואומץ לבם, משום שהם מנסחים הסכמים, מושלים בהודו, שולטים בהון; ובסופו של דבר בגלל משהו ביחסם כלפיה, משהו ששום אשה אינה מסוגלת להתעלם או לסלוד ממנו, משהו בוטח, ילדותי, מלא הערצה; משהו שאשה זקנה יכולה לקבל מגבר צעיר בלי שום פגיעה בכבודה, ומר יהיה גורלה של אותה נערה - מי ייתן ולא תהיה אחת מבנותיה! - שאינה חשה בערכו ובכל המשתמע ממנו עד לשד עצמותיה.

בנימה חמורה הוכיחה את ננסי. הוא לא רדף אחריהם, אמרה. הוא הוזמן.

עליהם למצוא מוצא מכל זה. אולי יש דרך פשוטה יותר, דרך שכרוכה בפחות מאמץ, חשבה באנחה. כשהביטה במראה וראתה את שערה שהאפיר, את לחיה השקועה בגיל חמישים, חשבה שאולי היתה יכולה לנהל הכול בצורה טובה יותר - בעלה; כסף; הספרים שלו. אבל היא מצדה מעולם, אף לא לרגע אחד, לא התחרטה על החלטתה, לא השתמטה מקשיים או הקלה ראש בחובות. המראה שלה היה עכשיו רב-רושם, ורק בסתר לבן, כשהרימו מבט מצלחותיהן לאחר שדיברה בחומרה שכזו על צ'ארלס טנסלי, יכלו בנותיה - פּרוּ, ננסי, רוז - להשתעשע בהרהורי הכפירה שרקחו להן על חיים שונים משלה; בפריז, אולי; חיים פרועים יותר; בלי לטפל תמיד בגבר זה או אחר; כי אצל כולן קינן ספק אילם בכל הנוגע לכניעות ולאבירות, לבנק של אנגליה ולאימפריה ההודית, לאצבעות עדויות טבעות ולתחרה, אף על פי שבעיני כולן היה בזה איזה יופי מהותי, שעורר את הגבריות בלבבות הנערה שלהן וגרם להן, כשישבו אל השולחן תחת עינה הפקוחה של אִמן, לכבד את החומרה המשונה שלה, את גינוני הנימוס הקיצוניים שלה, כגינוניה של מלכה המושה מן הבוץ את רגלו של קבצן מלוכלך ורוחצת אותה, כאשר נזפה בהן בחומרה שכזו בגלל האתיאיסט הנתעב ההוא שרדף אחריהם - או ליתר דיוק, הוזמן להתארח אצלם - באי סקיי.

"אי-אפשר יהיה לעגון מחר במגדלור," אמר צ'ארלס טנסלי, שעמד ליד החלון עם בעלה וספק את כפותיו. הוא כבר אמר מספיק, לא? היא רצתה ששניהם יעזבו אותה ואת ג'יימס לבדם וימשיכו לשוחח. היא הביטה בו. הוא כזה טיפוס עלוב, אמרו הילדים, כולו גבנונים ושקעים. הוא לא יודע לשחק קריקט; הוא מתערב; הוא משתרך. הוא נטפל ומלגלג, אמר אנדרו. והם ידעו מה הוא אוהב יותר מכול - לצעוד עד בלי די הלוך ושוב, הלוך ושוב עם מר ראמזי, ולהגיד מי זכה בזה, ומי זכה בזה, מי "מומחה גדול" בשירה לטינית, מי "מבריק אך לדעתי שטחי ביסודו", מי בלי ספק "הבחור הכי מוכשר בבָּליול", מי קבור זמנית בבריסטול או בבֵּדפורד אבל בוודאי עוד ישמעו ממנו בהמשך כשההקדמות שלו לאיזה ענף במתמטיקה או בפילוסופיה, שההגהות של העמודים הראשונים שלהן נמצאות אצל מר טנסלי אם מר ראמזי מעוניין לעיין בהן, יראו אור. זה מה שדיברו עליו.

לפעמים התקשתה לא לצחוק בעצמה. לפני כמה ימים אמרה משהו על "גלים גבוהים כמו הרים". כן, אמר צ'ארלס טנסלי, הים קצת סוער. "אתה לא רטוב עד העצם?" שאלה. "לח, לא ממש רטוב," אמר מר טנסלי שנגע בשרוולו ומישש את גרביו.

אבל לא זה מה שמפריע להם, אמרו הילדים. לא הפנים שלו; לא הנימוסים שלו. זה הוא עצמו - נקודת ההשקפה שלו. כשדיברו על משהו מעניין, אנשים, מוזיקה, היסטוריה, מה שלא יהיה, או אפילו אם אמרו שהערב נאה וכדאי לשבת בחוץ, צ'רלס טנסלי הרגיז אותם אז משום שלא נחה דעתו עד שהפך את כל העסק על פיו וגרם לו להעיד איכשהו עליו ולבטל אותם, הקניט איכשהו את כולם בדרכו החומצית הפושטת מעל כל דבר את הבשר ואת הדם. והוא הולך לגלריות, הם אמרו, ושואל אותך אם את אוהבת את העניבה שלו. ואלוהים יודע, אמרה רוז, שלא.

שמונת הבנים והבנות של מר וגברת ראמזי חמקו מהשולחן כמו איילים מיד עם תום הארוחה ופנו לחדרי השינה שלהם, מעוזיהם בבית שלא היה בו שום מקום פרטי אחר לדון בו במשהו, בכול; בעניבה של טנסלי, בחוק הרפורמה, בעופות-ים ובפרפרים, באנשים, בעוד השמש נוהרת אל תוך החדרים בעליית הגג שרק לוח עץ הפריד ביניהם - עד שאפשר היה לשמוע היטב כל צעד וצעד ואת הבחורה השוויצרית מתייפחת בגלל אביה הגוסס מסרטן בעמק במחוז גריזוֹן - ומאירה מחבטים, מכנסי פלנל, כובעי קש, קסתות דיו, צנצנות צבע, חיפושיות וגולגולות של ציפורים קטנות, מעלה ניחוח מלח ועשבים מרצועות האצה הארוכות המסולסלות שהוצמדו לקיר, ריח שעמד גם במגבות, המחוספסות מרוב חול לאחר הרחצה.

מדון, מחלוקת, הבדלי השקפה, העדפות המלופפות בעצם רקמת ההוויה, אוי, כמה חבל שכל אלה צצים מוקדם כל כך, קוננה גברת ראמזי. הם כל כך ביקורתיים, הילדים שלה. הם אומרים כאלה שטויות. היא יצאה מחדר האוכל וידו של ג'יימס, שלא היה מוכן ללכת עם האחרים, בידה. זה נראה לה טיפשי כל כך, להמציא מחלוקות, והרי אלוהים יודע שבני האדם חלוקים מספיק גם ככה. החלוקות האמיתיות, חשבה כשעמדה ליד חלון הטרקלין, מספיקות, מספיקות בהחלט. על דעתה עלו באותו רגע עשיר ועני, רם ושפל; הנכבדים מלידה זכו אצלה, קצת בעל כורחה, לכבוד מסוים, שהרי זרם בעורקיה דמה של אותה משפחה איטלקית אצילה ביותר, אם גם בדיונית במקצת, שבנותיה, אשר התפזרו בטרקלינים אנגליים במאה התשע-עשרה, דיברו בשֹפתות מקסים שכזה והשתוללו בפראות שכזו, וכל השנינות והארשת והמזג שלה מהן באו לה, ולא מהאנגלים הנרפים או מהסקוטים הקרים; אך בעיקר התעמקה בבעיה האחרת, בעיית העשיר והעני, ובדברים שראתה במו עיניה מדי שבוע, מדי יום, כאן או בלונדון, כשביקרה פעם אלמנה ופעם עקרת בית דחוקה, עם תיק על זרועה ומחברת ועיפרון שבו רשמה בטורים, אשר סומנו לשם כך בקפידה בסרגל, שכר והוצאות, תעסוקה ואבטלה, בתקווה שכך תחדל להיות אשה פרטית שמעשי הצדקה שלה חלקם מזור לתרעומת שלה חלקם פורקן לסקרנותה, ותהפוך למה שהעריצה עד מאוד במחשבתה הלא-מלומדת - חוקרת הזורעת אור על הבעיה החברתית.

שאלות לא פתירות, חשבה כשעמדה שם וידו של ג'יימס בידה. הוא הלך אחריה לטרקלין, הצעיר ההוא שצחקו עליו; הוא עמד ליד השולחן, התעסק במשהו במבוכה, הרגיש שהוא מחוץ לעניינים, כפי שידעה בלי להביט בו. כולם הלכו - הילדים; מינְטָה דוֹיל ופּוֹל ריילי; אוגוסטוס קָרְמייקל; בעלה - כולם הלכו. ולכן הסתובבה באנחה ואמרה, "ישעמם אותך לבוא אתי, מר טנסלי?"

יש לה איזה עניין מייגע לסדר בעיר; היא צריכה לכתוב מכתב או שניים; היא תתעכב עוד עשר דקות בערך; היא תחבוש את הכובע שלה. וכעבור עשר דקות, כשסלה ושמשייתה בידה, שוב עמדה שם והקרינה תחושה שהיא מוכנה, שהיא ערוכה לטיול, שאותו נאלצה עם זאת לקטוע לרגע כשעברו ליד מגרש הטניס, כדי לשאול את מר קרמייקל - שרבץ בשמש ועיני החתול הצהובות שלו פקוחות כדי חריץ, וכמו עיני חתול נדמה שהן משקפות את הענפים המתנועעים או את העננים החולפים, אך אינן מסגירות שום צל מחשבה או רגש פנימי - האם הוא רוצה משהו.

כי הם יוצאים למסע הגדול, אמרה וצחקה. הם הולכים העירה. "בולים, נייר מכתבים, טבק?" הציעה כשעצרה לידו. אבל לא, הוא לא רצה כלום. ידיו היו שלובות מעל כרסו רבת המידות, עיניו מצמצו כאילו הוא מבקש להשיב בנועם לחיבובים האלה (הארשת שלה היתה מפתה אך מתוחה מעט) אך אינו מסוגל, כי הוא שקוע בלאות אפורה-ירקרקה העוטפת אותם כולם - את כל הבית, את כל העולם, את כל האנשים בו, בלי צורך במילים - בישנוניות כבירה ומיטיבה, מאחר שהגניב לכוסו בארוחת הצהריים כמה טיפות של משהו, מה שהסביר, לדעתם של הילדים, את הפס שצבעו בצבע צהוב-כנרית עז על שפמו וזקנו, שמלבד זה היו לבנים כחלב. לא, שום דבר, מלמל.

הוא אמור היה להיות פילוסוף גדול, אמרה גברת ראמזי כשהלכו במורד הדרך אל כפר הדייגים, אבל הוא לא בחר בתבונה את אשתו. היא החזיקה את שמשייתה השחורה זקורה מאוד והתהלכה במין דריכות קשה לתיאור, כאילו ציפתה לפגוש מישהו מעבר לפינה, בעודה מספרת את הסיפור; פרשייה עם איזו נערה באוקספורד; נישואים בגיל צעיר; עוני; מסע להודו; תרגום מעט שירה "יפה מאוד, אני חושבת", נכונות ללמד את הבנים פרסית או הינדית, אבל לשם מה, בעצם? - ועכשיו השכיבה, במצב שבו ראו אותו, על הדשא.

זה החמיא לו; לאחר שנדחה כפי שנדחה, ניחם אותו שגברת ראמזי מספרת לו דברים כאלה. צ'ארלס טנסלי התאושש. ובכך שגם רמזה, כשם שרמזה, על גדולת האינטלקט של הגברים, גם במפלתם, ועל כפיפותן של הרעיות כולן - לא שהיא מאשימה את הבחורה, והנישואים היו מאושרים למדי, נדמה לה - לעבודתם של בעליהן, גרמה לו להרגיש יותר מרוצה מעצמו מכפי שהרגיש עד כה, ואילו עצרו כרכרה, למשל, היה רוצה לשלם על הנסיעה. הנה, התיק הקטן שלה, שמא יוכל לשאת אותו? לא, לא, אמרה, היא תמיד נושאת הכול בכוחות עצמה. וזה היה נכון. כן, הוא הבחין בכך. הוא הבחין בדברים רבים, במשהו מסוים שריגש אותו והטריד אותו מסיבות שלא יכול היה לנקוב בשמן. הוא היה רוצה שתראה אותו בגלימה ובכובע, צועד בתהלוכה. מינוי, פרופסורה, הוא חש שהוא מסוגל לכול וראה את עצמו... אבל במה היא מביטה עכשיו? בגבר שמדביק כרזה. היריעה הענקית והמתנפנפת השתטחה וכל תנועה של המברשת הוסיפה וחשפה רגליים, חישוקים, סוסים, גוונים בוהקים, חלקים להפליא, של אדום וכחול, עד שמחצית הקיר כוסתה במודעה של קרקס; מאה פרשים, עשרים כלבי-ים מאולפים, אריות, נמרים... היא רכנה לפנים, כי היתה קצרת רואי, וקראה בקול שהקרקס... "יבקר בעירנו." זאת עבודה מסוכנת להחריד לגידם, הכריזה, לעמוד ככה בראש סולם; לפני שנתיים כרתה מקצרה את זרועו השמאלית.

"בוא נלך כולנו!" הכריזה והמשיכה הלאה, כאילו מילאו אותה כל הפרשים והסוסים עליצות ילדותית, והשכיחו ממנה את החמלה.

"נלך כולנו," חזר אחריה, אך נקש את ההברות אחת-אחת, במודעות עצמית שגרמה לה להתכווץ. "בואי נלך לקרקס." לא. הוא לא מסוגל לומר את זה כמו שצריך. הוא לא מסוגל להרגיש את זה כמו שצריך. אבל למה לא? תהתה. מה הבעיה שלו? באותו רגע חשה כלפיו חיבה חמימה. לא לקחו אותם, שאלה, לקרקסים בילדותם? מעולם לא, השיב, כאילו הציגה בדיוק את השאלה שעליה ביקש להשיב; כאילו זה מה שהשתוקק לומר כל הזמן, שהם לא הלכו לקרקס. המשפחה היתה גדולה, תשעה אחים ואחיות, ואביו אדם פשוט. "אבא שלי רוקח, גברת ראמזי. הוא בעל עסק." הוא עצמו עבד למחייתו מאז מלאו לו שלוש-עשרה. לעתים קרובות הסתובב בחורף בלי מעיל. מעולם לא היתה לו אפשרות "לגמול על הכנסת אורחים" (אלה היו המלים המיובשות, הנוקשות שלו) בימיו במכללה. אצלו כל דבר היה צריך להחזיק מעמד פי שניים מאשר אצל אחרים; הוא עישן את הטבק הזול ביותר - טבק גס, כמו זה שמעשנים הזקנים ברציפים; הוא עבד קשה - שבע שעות ביום; כעת הוא עוסק בהשפעה של משהו על מישהו - הם הוסיפו ללכת וגברת ראמזי לא ממש תפסה את המשמעות, רק מילים, פה ושם... תזה... מינוי... קידום. היא לא הצליחה לעקוב אחרי העגה האקדמית הכעורה שהתפטפטה לה בקלילות כזו, אבל אמרה לעצמה שכעת היא מבינה למה הליכה לקרקס ערערה אותו, את האיש הקטן והמסכן הזה; ולמה קפץ, תכף ומיד, עם כל הסיפור הזה על אביו ואמו ואחיו ואחיותיו; היא תדאג שלא יצחקו עליו יותר; היא תספר את זה לפְּרוּ. מה שהוא היה רוצה, תיארה לעצמה, זה לספר איך הלך לאיבסן עם הראמזים. הוא סנוב נורא - כן, בהחלט, טרחן בלתי נסבל. כי אף על פי שהגיעו בינתיים לעיר והתהלכו ברחוב הראשי, בין העגלות שחרקו על אבני המרצפת, בכל זאת המשיך לדבר - על מענקים, על הוראה, על אנשים פשוטים ועל עזרה למעמד שלנו, ועל הרצאות, עד שנראה לה שהשיב לעצמו באופן מלא את ביטחונו העצמי, שהתאושש מהקרקס, והוא עומד (ועכשיו שוב חיבבה אותו מאוד) לספר לה... אך כעת החלו להיעלם הבתים משני צדי הדרך והם הגיעו למזח, המפרץ כולו נפרש מולם וגברת ראמזי לא יכלה שלא להכריז, "אוי, כמה יפה!" כי מים כחולים מלוא הצלחת השתרעו לפניה; המגדלור הישן, מרוחק וקודר, עמד במרכז; ומימין, עד לאן שהעין מגעת, דהו ונסוגו בקפלים רכים ונמוכים הדיונות הירוקות המכוסות שפעת עשבי בר, הנראות תמיד כאילו הן חומקות אל ארץ ירח לא נושבת.

זה הנוף, עמדה ואמרה, ועיניה היו עכשיו אפורות יותר, שבעלה אוהב.

היא השתהתה לרגע. אבל עכשיו, אמרה, הגיעו לכאן ציירים. ואכן, שם, במרחק כמה צעדים בלבד, עמד אחד, בכובע פנמה ובמגפיים צהובים, רציני, רך, שקוע כליל בעבודתו אף על פי שעשרה ילדים קטנים הביטו בו, עמד כשהבעה של סיפוק עמוק על פניו העגולות האדומות והתבונן, ולאחר שהתבונן טבל, הספיג את קצה המכחול שלו באיזו תלולית רכה של ירוק או ורוד. מאז ביקורו של מר פּוֹנְסְפוֹרְט, לפני שלוש שנים, כל הציורים נראים ככה, אמרה; ירוקים ואפורים, עם מפרשיות בצבע לימון ונשים ורודות על החוף.

אבל ידידיה של סבתא שלה, אמרה והעיפה בדרכה מבט מהיר בציור, עמלו בפרך; קודם כול ערבבו בעצמם את הצבעים שלהם, ואז כתשו אותם, ואז כיסו אותם בבדים לחים כדי שלא יתייבשו.

מר טנסלי הניח על כן שהיא מצפה ממנו לומר שהציור של האיש דל - זה מה שנהוג לומר? לצבעים אין גוף? זה מה שנהוג לומר? תחת השפעתו של הרגש הבלתי-רגיל שהלך והתעצם בשעה שעשו את דרכם, שצץ בגן כשרצה לקחת את התיק שלה וגבר בעיירה כשרצה לספר לה הכול על אודות עצמו, החל לראות את עצמו, ואת כל מה שידע מימיו, בזווית מעוקמת קמעה. זה היה משונה מאוד.

הוא עמד שם בטרקלין הבית הקטן והדחוק שאליו לקחה אותו, חיכה לה כשעלתה לרגע במדרגות לבקר מישהי. הוא שמע את הצעד המהיר שלה למעלה; שמע את קולה, עליז, אחר כך שקט; הביט במרבדים, בכיסויי הקנקנים, באהילי הזכוכית; חיכה בקוצר רוח כלשהו; ציפה בכיליון עיניים להליכה הביתה; החליט לשאת את התיק שלה; אחר כך שמע אותה יוצאת; סוגרת דלת; אומרת שעליהם לפתוח את החלונות ולסגור את הדלתות, ולבקש אצלה בבית כל מה שנחוץ להם (היא בטח מדברת אל ילד), כשלפתע נכנסה, עמדה רגע בשקט (כאילו העמידה פנים שם למעלה, ועכשיו היא נחה רגע), עמדה רגע דוממת לגמרי ומאחוריה תמונה של המלכה ויקטוריה העונדת את הסרט הכחול של מסדר אבירי הבירית; ואז הבין פתאום שזה העניין, זה העניין: היא האדם היפה ביותר שראה מימיו.

כוכבים בעיניה וצעיפים בשערה, רקפות וסיגליות בר - מה השטויות האלה? היא בת חמישים לפחות; יש לה שמונה ילדים. צועדת בשדות פרחים ובחיקה ניצנים קטומים וטלאים כושלים; כוכבים בעיניה ורוח בשיערה... הוא לקח את התיק שלה.

"שלום, אֵלסי," אמרה והם הלכו לאורך הרחוב כשהיא מגביהה את שמשייתה וצועדת כאילו ציפתה לפגוש מישהו מעבר לפינה, וצ'ארלס טנסלי חש, לראשונה בחייו, גאווה בלתי רגילה; פועל שחפר בתעלת ניקוז הפסיק לחפור והביט בה, שמט את זרועו והביט בה; צ'ארלס טנסלי חש גאווה בלתי רגילה; חש ברוח, וברקפות ובסיגליות, כי לראשונה בחייו צעד לצד אשה יפה. הוא אחז בתיק שלה.