סיפורו של הסיפור הזה
ב-28 בפברואר 1955 נודע כי במהלך סערה בים הקריבי נפלו לים ונעלמו שמונה אנשי צוות של הקַלדָס, משחתת בחיל הים של קולומביה. באותה עת הייתה האונייה בדרכה ממוֹבִּיל שבארצות הברית, ששם עברה שיפוצים, אל נמל קַרְטָחֵנָה בקולומביה, והגיעה אליו במועד המתוכנן, שעתיים אחרי האסון. החיפושים אחר ניצולים החלו מיד, בסיוע הכוחות הצפון־אמריקניים בתעלת פנמה, שאחראים גם לשליטה הצבאית ולמעשי חסד אחרים בדרום הים הקריבי. בתום ארבעה ימים חדלו החיפושים, והימאים האבודים הוכרזו רשמית מתים. ואולם שבוע לאחר מכן אחד מהם נמצא גוסס על חוף שומם בצפון קולומביה, לאחר שבילה עשרה ימים על גבי רפסודה בלב ים, בלי מזון ובלי מים. שמו היה לוּאיס אָלֵחָנְדְרוֹ וֵלַסְקוֹ. ספר זה הוא שחזור עיתונאי של מה שהוא סיפר לי, בדיוק כשם שפורסם חודש לאחר האסון בעיתון אֶל אֶסְפֶּקְטָדוֹר בבּוגוטָה.
דבר אחד לא ידענו הניצול ואני, כשניסינו לשחזר דקה אחר דקה את ההרפתקה שלו: הבירור המתיש הזה היה עתיד להוביל אותנו אל הרפתקה חדשה שחוללה שערורייה לא מבוטלת בארצנו, שעלתה לו במחיר התהילה והעתיד המקצועי שלו, ושאני כמעט שילמתי עליה בעורי. בקולומביה שלטה בימים ההם הדיקטטורה הצבאית הססגונית של הגנרל גוּסְטָבוֹ רוֹחָס פּינילְיָה, ששני מעלליו הבולטים ביותר היו טבח סטודנטים במרכז הבירה, כשהצבא פיזר ביריות הפגנה שקטה, והרצח שביצעה המשטרה החשאית במספר לא נודע של אוהדים במלחמת פרים, שקראו קריאות בוז אל עבר בתו של הרודן. העיתונות באותם הימים הייתה מצונזרת, והבעיה הקבועה של עיתוני האופוזיציה הייתה למצוא נושאים שאין בהם כל רמז לפוליטיקה כדי לבדר בהם את הקוראים. בעיתון אל אספקטדור האחראים למלאכת הבישול המכובדת הזו היינו גִייֶרְמוֹ קאנוֹ, מנכ"ל, חוֹסה סַלְגָר, עורך ראשי, ואני, כתב מן השורה. כולנו היינו בני פחות משלושים.
כאשר הגיע אלינו לואיס אלחנדרו ולסקו ביוזמתו ושאל אותנו כמה נשלם לו על הסיפור שלו, ראינו בו ידיעה לעוסה — ובצדק. כוחות הביטחון החזיקו אותו בבידוד במשך כמה שבועות בבית חולים של חיל הים, והוא זכה לדבר רק עם עיתונאים מטעם המשטר ועם אחד מהאופוזיציה, שהתחפש לרופא. הסיפור כבר נגרס לפרטי פרטיו, כבר לשו ועיוותו אותו, ונראה שהקוראים מאסו בגיבור שהשכיר את שירותיו לפרסום שעונים (כי שלו תפקד לעילא תחת כיפת השמיים), שהופיע בפרסומות לנעליים (כי נעליו היו חזקות עד כדי כך שלא הצליח ללעוס אותן), ועוד כהנה וכהנה זוועות של עולם הפרסום. הוא זכה בעיטור, נשא נאומים פטריוטיים ברדיו, הוא הוצג בטלוויזיה כמופת לדורות הבאים, והובל על פני חצי מדינה מלווה שירים ופרחים כדי שיחלק חתימות וינשקו אותו מלכות יופי. הוא צבר הון קטן. אם בא אלינו עכשיו בלי שהוזמן, לאחר שניסינו כל כך להשיג אותו, היה צפוי שכבר לא יהיה לו הרבה מה לספר, שיהיה מסוגל להמציא כל שטות בשביל הכסף, ושהשלטון הגדיר לו היטב את גבולות חופש הביטוי שלו. שילחנו אותו לדרכו. פתאום, בגלל איזו נבואת לב, גיירמו קאנו עצר אותו במדרגות היציאה, סגר את העסקה והפקיד אותו בידי. כאילו נתן לי פצצת זמן.
ההפתעה הראשונה שחיכתה לי הייתה שאותו בחור חסון בן עשרים, שנראה כמו חצוצרן יותר מאשר גיבור לאומי, ניחן בחוש יוצא דופן לאמנות הסיפור, ביכולת תמצות וזיכרון מדהימים, ובמספיק כבוד עצמי טבעי כדי להתייחס בחיוך גם לגבורתו שלו. בעשרים מפגשים יומיים בני שש שעות, שבהם רשמתי את דבריו ושתלתי שאלות מכשילות כדי לגלות בהם סתירות, הצלחנו לשחזר את הסיפור המזוקק והמדויק של עשרת הימים שהעביר בים. הסיפור היה מפורט ומסעיר כל כך שרק אתגר ספרותי אחד נותר לי: לגרום לכך שהקורא יאמין בו. מסיבה זו, אבל גם משום שזה נראה לנו צודק, הסכמנו שהסיפור ייכתב בגוף ראשון ויתפרסם בחתימתו. למעשה זאת הפעם הראשונה ששמי מקושר לטקסט הזה.
ההפתעה השנייה, והמשמחת יותר, התגלתה לי ביום העבודה הרביעי שלנו, כשביקשתי מלואיס אלחנדרו ולסקו שיתאר לי את הסערה שהובילה לאסון. במודעות מלאה לכך שערכה של ההצהרה לא יסולא בפז, השיב לי: "העניין הוא שלא הייתה סערה." וזה היה נכון: השירות המטאורולוגי אישר לנו שחודש פברואר ההוא היה שקט ובהיר, כרגיל בעונה ההיא בים הקריבי. האמת, שכלל לא פורסמה עד אז, הייתה ששמונת הימאים נפלו לים כשהרוח הטתה בפתאומיות את האונייה והמטען על הסיפון, שלא קובע כראוי, השתחרר. תגלית זו חשפה שלושה מחדלים עצומים: ראשית, אסור להעביר מטען במשחתת; שנית, המטען העודף היה הסיבה לכך שהספינה לא הצליחה לתמרן ולחזור להציל את הימאים; ושלישית, המטען היה למעשה סחורה מוברחת: מקררים, טלוויזיות ומכונות כביסה. היה ברור שבדיוק כמו המשחתת, הסיפור נושא איתו מטען עודף פוליטי ומוסרי לא צפוי.
סיפור המעשה התפרסם בפרקים במשך ארבעה עשר ימים רצופים. תחילה חגג גם השלטון את הצלחתו הספרותית של הגיבור שלו. בהמשך, כשהתפרסמה האמת, כל ניסיון להפסיק את פרסום הסדרה היה בבחינת טמטום פוליטי: תפוצת העיתון כבר כמעט הוכפלה, ומול בניין המערכת התגודדו קוראים שבאו לקנות גיליונות קודמים כדי להשלים את האוסף. בהתאם לְמסורת שאופיינית מאוד לממשלות קולומביה, הדיקטטורה הסתפקה בהטלאת האמת באמצעות רטוריקה, והכחישה בהודעה חגיגית שהמשחתת הובילה סחורה מוברחת. בניסיון לבסס את הטענות שלנו ביקשנו מלואיס אלחנדרו ולסקו את רשימת חבריו לצוות שהיו בעלי מצלמות. אף על פי שרבים העבירו את חופשת הקיץ במקומות שונים ברחבי המדינה, הצלחנו למצוא אותם ולקנות את הצילומים שלהם מההפלגה. שבוע לאחר שפורסם בהמשכים, הופיע הסיפור המלא במוסף מיוחד, בצירוף התמונות שקנינו מהימאים. מאחורי קבוצות החברים שהצטלמו בלב ים אפשר היה לראות ללא צל של ספק את ארגזי הסחורה המוברחת, לרבות השמות המסחריים של המכשירים. הדיקטטורה הגיבה בסדרה של פעולות תגמול דרסטיות, ששיאן סגירת העיתון כמה חודשים לאחר מכן.
למרות הלחצים, האיומים והצעות השוחד המפתות, לואיס אלחנדרו ולסקו לא חזר בו משום מילה מהסיפור. הוא נאלץ לעזוב את חיל הים ואת המקצוע היחיד שהיה לו, ושקע בחיי שגרה אלמוניים. לא עברו שנתיים והדיקטטורה נפלה. קולומביה הייתה נתונה לחסדיהם של משטרים אחרים, שאמנם לבשו מחלצות נאות יותר, אך לא היו צודקים הרבה יותר; ואילו אני התחלתי בפריז את גלותי הנודדת, הנוסטלגית מעט, המזכירה כל כך רפסודה שנסחפת בזרם. איש לא שמע עוד על הניצול היחיד, עד לפני כמה חודשים, כשעיתונאי שטעה בדרכו מצא אותו מאחורי שולחן בחברת אוטובוסים. ראיתי את התמונה: נוספו לו קילוגרמים ושנים ורואים שהחיים ערבלו אותו כהוגן, אבל הם הותירו לו את ההילה השלווה של גיבור שהיה אמיץ מספיק לנתץ במו ידיו את האנדרטה שהקימו לו.
אני לא קראתי שוב את הסיפור בחמש עשרה השנים האלה. הוא נראה לי ראוי בהחלט לפרסום, אבל לא לגמרי ברור לי מה הטעם בכך. מדכא אותי שהמו"לים אינם מתעניינים כל כך באיכותו של הטקסט אלא בשם שחתום עליו, שלצערי הרב זהה לשמו של סופר מצליח. אם הוא מתפרסם עכשיו כספר זה משום שאמרתי כן בלי לחשוב הרבה, ואני אדם שאצלו מילה זאת מילה.
גג"מ
ברצלונה, פברואר 1970
1
על החברים שלי שמתו בים
ב-22 בפברואר הודיעו לנו שחוזרים לקולומביה. כבר שמונה חודשים היינו במובּיל, אלבמה, ארצות הברית, שם אח"י קלדס עברה שיפוצים במערכת החשמל והחימוש שלה. בזמן שעבדו על האונייה, אנחנו, חברי הצוות, עברנו הכשרה מיוחדת. בימי החופשה עשינו מה שעושים כל הימאים על היבשה: הלכנו לקולנוע עם החבֵרה ואחר כך נפגשנו בג'ו פָּלוּקָה, מסבאה בנמל, ושם שתינו ויסקי ומפעם לפעם הלכנו מכות.
לחברה שלי קראו מארי אַדְרֶס, הכרתי אותה חודשיים אחרי שהגעתי למובּיל, דרך החברה של ימאי אחר. למרות שהיא למדה ספרדית בהרבה כישרון, אני חושב שמארי אדרס אף פעם לא הבינה למה החברים שלי קוראים לה מארי דירֶקְסְיוֹן.1 כל פעם שהיה לי חופש הייתי מזמין אותה לקולנוע, אפילו שהיא העדיפה שאזמין אותה לאכול גלידה. הסתדרנו איכשהו עם החצי אנגלית שלי והחצי ספרדית שלה, אבל הסתדרנו תמיד, גם בקולנוע וגם כשאכלנו גלידה.
רק פעם אחת הלכתי לקולנוע בלי מארי אדרס: בערב שבו ראינו את "המרד על הקֵיין". כמה חברים שלי שמעו שזה סרט טוב על החיים בשולַת מוקשים. בגלל זה הלכנו לראות אותו. אבל הקטע הכי טוב בסרט לא היה שולת המוקשים אלא הסערה. כולנו הסכמנו שבסערה כזאת מה שצריך לעשות זה לשנות את הכיוון של האונייה, כמו שעשו המורדים. אבל אני וכל החברים שלי לא היינו אף פעם בסערה כזאת, אז שום דבר בסרט הזה לא הרשים אותנו כמו הסערה. כשהלכנו לישון ימאי דייגו וֵלַסְקֶס, שמאוד הושפע מהסרט וחשב על זה שעוד מעט שוב נהיה בים, שאל אותנו: "מה אם יקרה לנו משהו כזה?"
אני מודה שגם עליי הסרט השפיע. אחרי שמונה חודשים כבר לא הייתי רגיל לים. לא פחדתי, כי המדריך לימד אותנו איך לשרוד בלב ים. ובכל זאת, הייתי חסר שקט במיוחד בלילה אחרי שראינו את "המרד על הקיין".
אני לא רוצה להגיד שמאותו רגע התחלתי לצפות את האסון, אבל האמת היא שאף פעם לא פחדתי כל כך לפני הפלגה. בבוגוטה, כשהייתי ילד וראיתי את האיורים בספרים, לא חשבתי אף פעם על זה שמישהו עלול למצוא את מותו בים. להפך, חשבתי על הים בהרבה ביטחון. ומרגע שהתגייסתי לחיל הים, לפני שנתיים כמעט, לא חוויתי שום בעיה מיוחדת בזמן הפלגה.
אבל אני לא מתבייש להודות שהרגשתי משהו דומה מאוד לפחד אחרי שראיתי את "המרד על הקיין". שכבתי על הגב בדרגש שלי, העליון במיטת קומתיים, וחשבתי על המשפחה שלי ועל המסע שמחכה לנו עד שנגיע לקרטחֵנה. לא הצלחתי להירדם. שכבתי שם עם הראש על הידיים ושמעתי את הגלים השקטים על המזח ואת הנשימה הרגועה של ארבעים הימאים שישנו יחד איתי. מתחתיי, ימאי ראשון לואיס רֶנְחיפוֹ נחר כמו טרומבון. אני לא יודע מה הוא חלם, אבל הוא בטח לא היה ישן בשקט כל כך אם היה יודע ששמונה ימים אחר כך הוא ימות בטביעה.
חוסר השקט שלי נמשך כל השבוע. יום ההפלגה התקרב במהירות מבהילה ואני ניסיתי להחדיר לעצמי ביטחון בשיחות עם החברים. אח"י קלדס הייתה מוכנה להפלגה. בימים האלה דיברנו יותר על המשפחות שלנו, על קולומביה ועל התוכניות שלנו לחזרה. לאט־לאט האונייה התמלאה במתנות שהבאנו הביתה: בעיקר מכשירי רדיו, מקררים, מכונות כביסה ותנורים. אני הבאתי רדיו.
יום ההפלגה התקרב אבל לא הצלחתי להשתחרר מהדאגות שלי, והחלטתי שברגע שאגיע לקרטחנה אעזוב את חיל הים. לא אמשיך להסתכן בהפלגות. בלילה לפני שעזבנו הלכתי להיפרד ממארי, חשבתי לספר לה על החששות שלי וההחלטה שלי. אבל לא עשיתי את זה, כי הבטחתי לה לחזור ואם הייתי אומר לה שאני נחוש לא להפליג יותר לעולם, היא לא הייתה מאמינה לי. היחידי ששיתפתי בהחלטה שלי היה החבר הקרוב שלי, ימאי שני רמון אֵרֵרָה, והוא הודה שהחליט גם כן לעזוב את חיל הים ברגע שיגיע לקרטחנה. אחרי ששיתפנו אחד את השני בחששות שלנו, הלכנו רמון אררה ואני יחד עם ימאי דייגו ולסקס לשתות ויסקי אחרון אצל ג'ו פלוקה.
התכוונו לשתות כוסית, אבל שתינו חמישה בקבוקים. החברות שליוו אותנו כמעט כל ערב ידעו שאנחנו עומדים להפליג והן החליטו לבוא להיפרד, להשתכר ולבכות לאות תודה. המנצח של התזמורת, איש רציני עם משקפיים שגרמו לו להיראות כמו כל דבר חוץ ממוזיקאי, ניגן לכבודנו תוכנית שלמה של ממבּוֹ וטנגו, במחשבה שזאת מוזיקה קולומביאנית. החברות שלנו בכו ושתו ויסקי בדולר וחצי לבקבוק.
בשבוע האחרון במובּיל קיבלנו שלושה תשלומים, אז החלטנו לשחרר את כל המעצורים. אני כי הייתי מודאג ורציתי להשתכר; רמון אררה כי היה שמח, כמו תמיד, וכי הוא מאַרְחוֹנָה ומנגן בתוף ויודע לחקות בצורה בלתי רגילה את הזמרים שבאופנה.
קצת לפני שפרשנו ניגש לשולחן ימאי צפון־אמריקני וביקש מרמון אררה רשות לרקוד עם הבת זוג שלו, בלונדינית ענקית ששתתה הכי מעט ובכתה הכי הרבה, ובכנות! ההוא שאל באנגלית ורמון אררה דחף אותו ואמר בספרדית: "אני לא מבין כלום!"
זאת הייתה אחת הקטטות הכי מוצלחות במובּיל, כולל כיסאות שנשברו על ראשים וניידות ושוטרים. רמון אררה, שהצליח להכניס לצפון־אמריקני שתי רַאסיות רציניות, חזר לאונייה באחת בלילה. גם הוא, כמו דניאל סַנְטוֹס, אמר שזאת הפעם האחרונה שהוא מפליג. ובאמת זאת הייתה הפעם האחרונה.
בשלוש לפנות בוקר ב-24 בפברואר אח"י קלדס הרימה עוגן ויצאה לדרך מנמל מובּיל לקרטחנה. כולנו שמחנו לחזור הביתה. כולנו הבאנו איתנו מתנות. רב"ט מיגֵל אוֹרְטֵגָה נראה הכי שמח מכולם. אני חושב שבחיים לא פגשתי ימאי עם יותר שיקול דעת מרב"ט מיגל אורטגה. בשמונה חודשים במובּיל הוא לא בזבז דולר. את כל הכסף שקיבל השקיע במתנות לאשתו, שחיכתה לו בקרטחנה. בבוקר ההוא, כשיצאנו לדרך, רב"ט מיגל אורטגה עמד על הגשר ודיבר על האישה והילדים שלו, וזה לא היה במקרה, כי הוא לא דיבר אף פעם על שום דבר אחר. הוא הביא איתו מקרר, מכונת כביסה אוטומטית וגם רדיו ותנור חימום. שתים עשרה שעות אחר כך מיגל אורטגה היה זרוק במיטה, גמור מבחילות. ושבעים ושתיים שעות אחר כך שכב מת על קרקעית הים.
המוזמנים למוות
כשאונייה מרימה עוגן נותנים את הפקודה: "כוח לוחם לעמדות." כל אחד נשאר בעמדה שלו עד שהספינה יוצאת מהנמל. עמדתי בשקט בעמדה שלי מול צינורות השיגור של הטורפדו, ראיתי את אורות מובּיל נעלמים בערפל אבל לא חשבתי על מארי. חשבתי על הים. ידעתי שלמחרת נפליג במפרץ מקסיקו ושבעונה הזאת המסלול מסוכן. עד הזריחה לא ראיתי את סגן חַיימֶה מַרְטינֶס דְיָאגו, סגן הקמב"ץ, והקצין היחידי שמת באסון. הוא היה איש גבוה, שרירי ושתקן, שראיתי רק לעיתים רחוקות. ידעתי שהוא מטוֹלימָה, ושהוא אדם מצוין.
לעומת זאת, ראיתי בבוקר ההוא את רס"ר חוּלְיוֹ אָמָדוֹר קָרַבַּלְיוֹ, קצין התחזוקה הגבוה והמרשים, שעבר לידי, הסתכל רגע על האורות האחרונים של מובּיל וניגש לעמדה שלו. אני חושב שזאת הפעם האחרונה שראיתי אותו על האונייה.
לא היה בצוות של הקלדס מישהו ששמח על החזרה ביותר רעש וצלצולים מרב־סמל אֵלִיאס סַבּוֹגָל, קצין המכונות הראשי. הוא היה זאב ים אמיתי, קטן וחזק, עם עור צרוב שמש, ודברן גדול. הוא היה בן ארבעים בערך ואני חושב שאת רוב החיים שלו הוא העביר בדיבורים.
לרס"ל סבוגל הייתה סיבה טובה להיות הכי מבסוט מכולם. בקרטחנה חיכו לו אשתו וששת הילדים שלו. אבל הוא הכיר רק חמישה: הבן הכי צעיר נולד כשהיינו במובּיל.
עד הזריחה הכול היה שקט לגמרי. תוך שעה התרגלתי שוב להפלגה. האורות של מובּיל נבלעו בהדרגה במרחק בתוך ערפל של יום שקט, וממזרח אפשר היה לראות את השמש שהתחילה לעלות. כבר לא הייתי מודאג, אלא תשוש. כל הלילה לא ישנתי. הייתי צמא. והוויסקי השאיר את אותותיו.
בשש בבוקר יצאנו מהנמל. אז ניתנה הפקודה: "כוח לוחם, משוחררים. תצפיתנים לעמדות." ברגע ששמעתי את הפקודה הלכתי לישון. על הדרגש מתחתיי ישב לואיס רנחיפו ושפשף את העיניים כדי להתעורר עד הסוף.
"איפה אנחנו?" שאל אותי לואיס רנחיפו. אמרתי לו שבדיוק יצאנו מהנמל. אחר כך עליתי לדרגש שלי וניסיתי לישון.
לואיס רנחיפו היה מלח אמיתי. הוא נולד בצ'וֹקוֹ, רחוק מהים, אבל הים היה אצלו בדם. כשהקלדס עגנה לשיפוצים במובּיל, לואיס רנחיפו לא היה חלק מהצוות. הוא היה בוושינגטון, בקורס חימוש. הוא היה רציני, למדן, ודיבר אנגלית לא פחות טוב מספרדית.
ב-15 במארס הוא גמר לימודי הנדסה אזרחית בוושינגטון. הוא התחתן שם ב-1952 עם אישה דומיניקנית. כשגמרו לשפץ את הקלדס לואיס רנחיפו בא מוושינגטון וסופח לצוות המשחתת. כמה ימים לפני שיצאנו ממובּיל הוא אמר לי שברגע שהוא יגיע לקולומביה, הוא יתחיל מיד לטפל בסידורים הנחוצים כדי להביא את אשתו לקרטחנה.
כל כך הרבה זמן עבר מאז שלואיס רנחיפו הפליג, שהייתי בטוח שהוא יסבול ממחלת ים. בבוקר ההוא, הבוקר הראשון של ההפלגה, בזמן שהתלבש, הוא שאל אותי: "עוד לא חטפת בחילה?"
עניתי לו שלא.
רנחיפו אמר אז: "עוד שעתיים־שלוש אני אראה אותך עם הלשון בחוץ."
"אם כבר, אני אראה אותך," אמרתי לו. והוא ענה: "ביום שאני אחטוף — הים יחטוף."
אני שכבתי בדרגש שלי וניסיתי להירדם, ונזכרתי שוב בסערה. שוב התעוררו החששות שלי מהלילה הקודם. שוב הייתי מודאג. הסתובבתי אל לואיס רנחיפו, שבדיוק גמר להתלבש, ואמרתי לו: "תיזהר. אל תפתח פה לשטן."
