אהבה היא מלחמה 2 - לשבור אותה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה היא מלחמה 2 - לשבור אותה
מכר
אלפי
עותקים
אהבה היא מלחמה 2 - לשבור אותה
מכר
אלפי
עותקים

אהבה היא מלחמה 2 - לשבור אותה

4.4 כוכבים (145 דירוגים)
ספר דיגיטלי
37
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

תקציר

הרס. בגידה. חורבן.
אהבת אמת.
לשבור אותה
ספר שני בדואט אהבה היא מלחמה.
זהו החלק השני בסיפורם של סקארלט ודנטה.
 
סקארלט
הוא עשה זאת שוב. הרס אותי. שרף אותי. שבר אותי.
נתן לי אוויר, ואז השאיר אותי נחנקת, מתפתלת.
אבל אז משהו השתנה. משהו שהפחיד וריגש אותי בו-זמנית.
משהו שהרס אותי לחלוטין.
משהו שהפך אותי להיות שלמה שוב.
 
דנטה
האהבה שלנו הייתה מקוללת מלכתחילה. היא לא ידעה את זה, אבל אני כן.
היא ידעה רק ששיקרתי לה, שבגדתי בה. עשיתי דברים בלתי נסלחים. דברים בלתי נמנעים. כן, הפרתי הבטחות ובוודאות שברתי את ליבה. אבל כמו שבכל מלחמה יש קורבנות, ולכל שקר יש השלכות – לכל מניאק יש את הסיבות שלו.

פרק ראשון

פרק 1
 
"הלב נועד להישבר."
~ אוסקר וויילד
 
 
סקארלט
הווה
 
 
אנטון היה בדירה שלנו וניסה לעודד אותי שוב. הוא הביא איתו בקבוק ענק של טקילה.
 
זה היה מאמץ ראוי.
 
בתמורה לטקילה, הכנתי לו בראוניז עם שבע שכבות. אומנם שני הדברים לא השתלבו יחד, אבל לא היה אכפת לי. אני רק שתיתי.
 
אוליביה, אחייניתה של דמי, ישנה אצלנו. זה קרה בכל פעם שהיינו בבית במשך כמה ימים. דמי הייתה דודה מסורה והיא הרגישה בנוח עם ילדים. אני הייתי בדיוק ההפך. ילדים גרמו לי להרגיש אי נוחות. גם כשהייתי בעצמי ילדה, לא הסתדרתי עם ילדים אחרים. ההתבגרות לא ממש שיפרה את המצב.
 
אוליביה הייתה ילדה קטנה ומקסימה, עם שיער שחור ועיניים כחולות כמו של דמי. היא הייתה מטופחת מאוד. מישהו, ככל הנראה כל אחד בחייה, טיפל בה כמו שצריך. לרגע תהיתי איזו תחושה זו עבור ילד.
 
הבנות תכננו לקחת את אוליביה הקטנה לגן החיות. הן כמובן הזמינו אותי, ואפילו את אנטון, אבל לא היה לי מצב רוח להיות ליד ילדים, על אחת כמה וכמה לבלות יום שלם עם ילד. חוץ מזה, היו לי תוכניות מאוד חשובות - להישאר בבית ולשתות אלכוהול כל היום.
 
עד כה, הצלחתי בגדול. השעה הייתה קצת אחרי שעת הצהריים ואנטון ואני כבר עשינו שוטים.
 
היינו במטבח. אנטון עמד מולי, מהצד השני של האי.
 
"בגלל טקילה", הרמנו כוסית ושתינו שוט נוסף.
 
סיימתי ראשונה את השוט שלי והנחתי בניצחון את הכוס מולו, בזמן שהוא עדיין שתה את המשקה שלו.
 
זה היה הרגע שבו אוליביה הגיעה אלינו בדילוגים. כנראה שהיא השתעממה מהסרטים המצוירים שבהם צפתה בזמן שחיכתה שכולם יתארגנו ליציאה.
 
היא נשענה על הדלפק והביטה בי. היא הייתה ילדה סקרנית ונבונה, כל מי שהיה בסביבתה אהב אותה ונראה היה שהיא מודעת לכך היטב. כנראה שאיש מעולם לא סטר לה בגלל שהיא שאלה את השאלה הלא נכונה, ולכן היא שאלה כל דבר שעלה בדעתה.
 
"הי, דודה סקאר." היא שלחה אליי מבט קורן. היא קראה לכל השותפות בדירה דודה. לא ידעתי מאיפה היא קיבלה את הרעיון הזה. כנראה מדמי.
 
"הי, אוליביה," עניתי ברצינות.
 
כפי שאמרתי, אני גרועה עם ילדים.
 
"הי, מר אנטון," היא אמרה לאנטון.
 
הוא מצמץ אליה, גירד בחוסר שקט את לסתו המזוקנת ונראה נבוך כפי שאני הרגשתי. יופי. זו הייתה אחת הסיבות הרבות שאהבתי את חברתו. היינו כל-כך דומים, שזה גרם לי להרגיש פחות לבד.
 
ובתקופה כזאת במיוחד, הייתי צריכה להרגיש פחות לבד.
 
לא הייתי במצב טוב.
 
את זה ידעתי.
 
לא ישנתי. לא השקעתי בבגדים, אלא אם כן הייתי צריכה לצאת לעבודה.
 
הסתובבתי בבית לבושה בטישירטים שונים של חתולים (על החולצה שלבשתי היום הייתה תמונה של חתול עצבני והיה כתוב #הלךהרוחהנוכחי). שתיתי יותר מדי, חשבתי יותר מדי. שנאתי את עצמי יותר מדי.
 
חשבתי על מה שדנטה עשה, איך הוא הצליח לשגע אותי, שוב...
 
אני לא אגיד שזה כאב יותר מהפעם הראשונה, או אפילו שזה היה יותר מזעזע. אחרי ששברו אותך בפעם הראשונה, כל שבירה נוספת, למרות שהיא כאבה בטירוף, לעולם לא תוכל לגבור על הנזק העמוק של הפעם הראשונה.
 
אבל אני כן אגיד שלא התאוששתי מיד.
 
שוב חשתי את ההרגשה ההיא, הישנה והמוכרת. היא תמיד הייתה שם, אבל הדחקתי אותה במשך זמן מה.
 
נכון יש את הרגע הזה, כשאתם מתעוררים וקר לכם, ואתם יודעים שהעפתם את השמיכות מהמיטה, ואז אתם מבינים שמישהו כיסה אתכם שוב?
 
אז זה היה ההפך מזה. זאת הייתה הידיעה שלעולם לא יהיה לי את זה שוב, שלאף אחד לא יהיה אכפת מספיק כדי לנסות לחמם אותי.
 
בזמן האחרון, התחושה הזאת הייתה חזקה מתמיד. היא השתלטה עליי. שיתקה אותי.
 
"רק אנטון," אנטון תיקן סוף-סוף את אחייניתה של דמי ושלף אותי מהמחשבות שלי בחזרה אל ההווה.
 
השכרות של אנטון באה לידי ביטוי בתגובות מאוחרות.
 
"אימא שלי וגם דודה דמי אמרו לי שזה לא מנומס לפנות למבוגר רק בשם הפרטי."
 
אנטון ואני החלפנו מבטים. זה בטח משונה מאוד להיות ילד, שלכל המבוגרים סביבו אכפת מכל דבר קטן בחייו.
 
"מה עם דוד אנטון?" אוליביה ניסתה. "זה אפשרי?"
 
הוא בדיוק שתה מים כשהיא אמרה את זה, והתחיל להיחנק.
 
זה גרם לי לחייך, כנראה בפעם הראשונה זה ימים.
 
לבסוף הוא הצליח לומר בצרידות, "מר אנטון זה בסדר."
 
היא הנהנה והעניקה לו חיוך מקסים להפליא.
 
"מה זה?" היא שאלה אותי והצביעה על בקבוק הטקילה הענק.
 
"דברים של גדולים," עניתי, בהנחה שבזה יסתיים העניין.
 
"אפשר לנסות?"
 
עשיתי לה פרצוף, שגרם לה לצחקק. "את גדולה?"
 
"כן," היא אמרה במהירות.
 
"גדולים הם בני עשרים ואחת לפחות. את בת עשרים ואחת?" שאלתי.
 
"כן," היא השיבה, השקרנית הקטנה והחצופה.
 
"אה... הממ," אמרתי.
 
היא החוותה בסנטרה לעבר התנור. "אני אוכל לקבל כמה כאלה כשהם יהיו מוכנים?"
 
משכתי בכתפיי. "נראה לי שכן."
 
"דודה פארה אמרה שאת לא אוהבת ילדים. למה את לא אוהבת ילדים?"
 
"כי הם שואלים יותר מדי שאלות."
 
"כמו מה?"
 
"בדיוק."
 
"למה עוד את לא אוהבת ילדים?"
 
"כי הם אנוכיים ורעים." זה פשוט נפלט לי.
 
עיניה נפערו והתלחלחו מעט. הבנתי שהגזמתי עם ההקנטות.
 
"את חושבת שאני אנוכית ורעה?" היא שאלה בקול רועד, כאילו עצם הרעיון עלול לגרום לה לבכות.
 
פאק. "לא." באמת התכוונתי לזה. "את לא. אני פשוט זוכרת... ילדים אחרים... שכן היו," סיימתי בקול חלוש.
 
"אם את לא אוהבת ילדים, למה את אופה לי משהו טעים כל פעם שאני באה?"
 
חשבתי על זה. זה באמת מה שעשיתי. אפיתי בכל פעם שהיא באה לבקר, ללא יוצא מן הכלל. מה לעזאזל היה הקטע הזה?
 
"זה צירוף מקרים," אמרתי לה. "אני אופה כל הזמן." זה היה שקר, אבל היא הייתה בת שמונה.
 
אם לא יכולת לשקר לילדה בת שמונה, למי יכולת לשקר?
 
היא קרנה אליי. "את מחבבת אותי. ידעתי."
 
העוויתי את שפתיי והיא צחקקה. "את בסדר," התרציתי.
 
"אני מחבבת אותך," היא אמרה. "את ממש יפה ויש לך ריח טוב."
 
פאק. פאק עם דמי ואחייניתה חסרת התקנה והמקסימה. "גם את ממש יפה," אמרתי לה בחוסר רצון.
 
היא התנהגה כאילו עשיתי לה את היום, ופצחה בריקוד שמח ונלהב שהיה כרוך בסיבובים ובהמון הנפות ידיים.
 
האם היא ניסתה להתחבב עליי, או שבאמת הייתה חמודה כל-כך?
 
לא ידעתי, אבל בכל מקרה הוקסמתי.
 
ובכל זאת, מעולם לא נתתי לה להתקרב. מעולם לא נתתי לעצמי להיקשר לילד בצורה כזאת. רק המחשבה על כך גרמה למוחי להגיע לתהומות חשוכים שידעתי היטב שכדאי לי להימנע מהם.
 
למרבה המזל, כעבור זמן קצר כולם הלכו לבלות את היום בגן החיות, ונחסך ממני עוד מקסמה המידבק של אוליביה.
 
ופאק, היא כמעט שכנעה אותי לבוא איתם. אם הייתי קצת יותר פיכחת, או טיפה יותר שיכורה, היא הייתה מצליחה לשכנע אותי.
 
מה שהיה כמעט עוד יותר גרוע היה שארזתי להם קופסה קטנה וחמודה מלאה בבראוניז, כאילו הייתי פאקינג מרתה סטיוארט.
 
ברור שאנטון ירד עליי בגלל זה. לא יכולתי להאשים אותו.
 
השתקתי את ההקנטות שלו עם שוט נוסף של טקילה. זאת הייתה נקודה כואבת, אבל למען ההגינות, בזמן האחרון כל נקודה מחורבנת שבי כאבה.
 
כעבור זמן מה הטלפון שלי צלצל. הייתי במצב תפקודי שאִפשר לי לדבר ברור, ועדיין המשכתי לשתות בנחישות. אנטון נתן קרב טוב, הסימנים היחידים לרמת השכרות שלו היו שהוא ביטא את דבריו בקפדנות יתרה, וזמן התגובה שלו הואט ממהיר כברק למעט מתחת לממוצע.
 
העפתי מבט במסך הטלפון המואר וחייכתי ברשעות.
 
זה היה חיוך צמא דם כל-כך, שאנטון, אפילו אנטון האיטי, קלט במהירות מה קורה.
 
"זה הוא, נכון?"
 
נשכתי את שפתיי והנהנתי.
 
הוא התכוון לדנטה. כמובן. מאז הלוויה והאסון שהתרחש לאחר מכן, הוא התקשר לעיתים קרובות, ולפעמים הייתי עונה. אף פעם אי אפשר היה לדעת אם אני ארד עליו או פשוט אנתק.
 
לפעמים הוא התקשר כדי לדון במה שגראם השאירה לי בצוואתה, אבל לא רציתי דבר מזה. "אמרתי לך, תן את זה לאחד מארגוני הצדקה שלה. אני לא רוצה שום דבר. אני לא אקח שום דבר." מעולם לא נתתי לו לסיים את המשפט כשהוא דיבר על זה. כל חיי כינו אותי מקרה הצדקה של משפחת דוראנט, אבל אני אמות לפני שאהפוך להיות כזאת.
 
לפעמים הוא פשוט שאל אותי מה שלומי. כאילו הוא רק רצה לדבר, לבדוק מה איתי. כאילו הייתה לו הזכות הזו. המניאק.
 
השיחות האלה הסתיימו כמעט באותה מהירות של השיחות מהסוג הראשון.
 
הבושה הגדולה ביותר הייתה חמש הדקות הזועמות שבהן עשיתי ביד אחר-כך.
 
הייתי משוכנעת לחלוטין שהמניאק עשה בדיוק אותו דבר, ולא הייתי בטוחה אם זו נחמה או קללה.
 
לפעמים הוא אפילו לא דיבר. לפעמים הוא פשוט הקשיב בצד השני של הקו. וכך החלה השיחה הזו.
 
"והנה הוא שוב מתקשר, זה שנושם בכבדות," אמרתי בקלילות לטלפון. "יש איזו מילה מסוימת שאתה מחפש כדי לגמור מהר יותר?"
 
זו הייתה בדיחה, על חשבונו, אבל נראה היה שהוא מתייחס אליה ברצינות.
 
"תגידי דנטה," הוא אמר לי בצרידות.
 
"דנטה," שיתפתי פעולה. כי... טקילה. "אתה נטל הקיום שלי. תפסיק להתקשר אליי."
 
לא שמעתי דבר מלבד נשימתו הקטועה בצד השני.
 
"גם זה עושה לך את זה, הא?" עקצתי אותו בהנאה. "חתיכת סוטה מלוכלך."
 
"את במצב רוח קרבי," הוא אמר לבסוף. הוא נשמע קשוח. כלומר, זוועה. לא הייתי היחידה שהטביעה את צרותיה בבקבוק.
 
אבל הוא צדק. הייתי במצב רוח קרבי. וזה לא בישר טובות בשבילו. "למה אתה עושה את זה?" שאלתי אותו, כשאני שומרת על טון דיבור יציב. רגוע אפילו.
 
השתררה שתיקה ארוכה בצד השני, אבל הוא הפתיע אותי כשענה לבסוף, "כי את עונה. אם יש סיכוי שתעני, אני לעולם לא אפסיק להתקשר."
 
הוא צדק. הפסקתי לענות לשיחות שלו שנים לפני האיחוד האחרון והנורא שלנו. למה לא הצלחתי לעשות את זה עכשיו?
 
יצר ההרס העצמי שלי עבד במלוא המרץ, ומאז הלוויה, לא מצאתי דרך להשבית אותו.
 
אולי קצת נקמה תעזור.
 
דבר אחד היה בטוח. זה לא יכול היה להזיק.
 
לא ממש הייתי צריכה לעשות את זה. תכננו את זה מראש כמה פעמים, אבל ליתר ביטחון, אמרתי לאנטון ללא קול, "אתה מוכן?"
 
אנטון חייך וזקר אגודל.
 
הרמתי יד לכיוונו כדי לסמן לו שהוא צריך לחכות.
 
"אוקיי, בסדר," עניתי לבסוף לדנטה. קולי התקשח והתחלף מקליל לאפל. "אני אפסיק לענות, כדי שאתה תפסיק להתקשר. זה חסר טעם. תפסיק לבזבז את הזמן שלי. אני כבר המשכתי הלאה."
 
נחיריי התרחבו כשסימנתי באצבעי לאנטון.
 
"תחזרי למיטה, בייבי," קול השחקן המושלם שלו נהם בקול רם לעבר הטלפון, ממש בזמן. אלוהים, הוא היה טוב. הוא נשמע מנומנם, חרמן, כאילו הרגע הזדיין והיה מוכן לזיין שוב. האיש היה ראוי לאוסקר על המשפט הקטן הזה.
 
בצד השני של הקו, דנטה השמיע קול. משהו בלתי ניתן לפיענוח, אבל באופן ברור, לא נעים ובלתי נסבל - מלא כאב.
 
ייסורים. עינויים.
 
אני חושבת שנשארתי לבהות בחלל כשהטלפון דבוק לאוזני במשך לפחות חמש דקות אחרי שהוא ניתק. לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה, וזאת הייתה הבעיה. התכסיס הקטן הזה נועד לייסר אותו, אבל יותר מזה לשפר את מצב רוחי.
 
מדוע זה עשה את ההפך? מדוע לפגוע בו תמיד פגע בי?
 
"את יודעת, אנחנו יכולים פשוט לעשות את זה," אמר אנטון כעבור זמן מה.
 
בהיתי בו. "מה? לשכב?"
 
הוא משך בכתפיו. "למה לא? מה כבר יכול להיות? אנחנו כל-כך דומים שזה יכול להתפתח למשהו, ואם כן, זה יכול להיות משהו טוב. ואם לא, אז הכול טוב. נישאר ידידים ונשכח מזה. סוף הסיפור."
 
חשבתי על זה, אבל הכרתי את עצמי יותר מדי טוב מכדי ליפול למלכודת הזאת. החלטתי לתת לו את האמת המלאה והאכזרית, את הפגם הגורלי בתוכניתו הלא מזיקה. "זה מה שיקרה: הסקס אולי יהיה טוב לי, יהיה מעולה בשבילך, אבל הדרך היחידה שהסקס יהיה מעולה בשבילי היא אם אני אדמיין שאתה מישהו אחר... מישהו שאני שונאת. ואז, בבוקר, אתה תהיה מאוהב בי נואשות, וזה יתחיל להיות מוזר, כי אני פאקינג שונאת כשבחורים מתאהבים בי ואז לא יהיה לי כיף לבלות איתך. כמה עצוב זה יהיה לשנינו?"
 
"הוא באמת כל-כך טוב?"
 
"הוא הכי טוב שהיה לי. והדבר הגרוע ביותר שקרה לי אי-פעם."
 
אהבת אמת זה זין אמיתי.
 
"וזה באמת כל-כך... חסר סיכוי? את אפילו לא יכולה לגמור בלעדיו?"
 
ידעתי היטב עד כמה זה פתטי ודפוק, ולשמוע את זה נאמר בקול רם לא ממש עזר.
 
"קשה להסביר את זה," הזהרתי אותו. "אבל בעיקרון, כן. אני אפילו לא יכולה לאכול תפוח מזוין בגללו."
 
"מה?" הוא שאל ונשמע מבולבל, וזה היה מובן.
 
"הוא אפילו הרס לי תפוחים," הסברתי.
 
"מה?" הוא שאל שוב.
 
"יש לי זיכרון, ברור מאוד, שנגסתי בתפוח. גדלנו מוקפים במטעי פרי, אז אכלנו את התפוחים הטובים ביותר. ואני פשוט זוכרת שאכלתי תפוח טרי מהעץ, ואפילו חלקתי אותו איתו, וחשבתי שזה הדבר הכי טוב שאי-פעם טעמתי."
 
"אוקיי, ו...?" הוא עודד אותי להמשיך.
 
"זה היה... יום מיוחד. ואחר-כך, כל פעם שאכלתי תפוח, נזכרתי בזה. אז כשזה נגמר בינינו – נגמר באופן נורא ואיום – אף פעם לא יכולתי..." אין משהו משפיל יותר מלהיזכר בזיכרונות הכי מתוקים שלך ולהרגיש מרירה לגמרי.
 
"פאק." קולו היה תמציתי. הוא מזג לנו שוט נוסף.
 
"תפוח היה הפרי האהוב עליי." אמרתי בעצב. "האהבה מבאסת."
 
"ועכשיו הפרי האהוב עליך הוא הלימון ליד שוט הטקילה הבא שלנו."
 
בכל הקשור לשיחות עידוד, זו לא הייתה השיחה הכי גרועה שהייתה לי בחיים, אז זרמתי עם זה. "לחיים."

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
145 דירוגים
93 דירוגים
26 דירוגים
19 דירוגים
4 דירוגים
3 דירוגים
6/12/2024

איזה דואט מושלם⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐⭐

11/2/2024

יפה. בקלות מדרגת 5 כוכבים. היה מעניין לאורך כל הספר. בכל זאת היו כמה תיאורי סקס שבאו , לא בזמן הנכון בסיפור. זה הרגיש כמריחה של העלילה.

10/12/2023

מדהים. זורם וכיפי לקריאה

10/9/2023

דואט מטורף ומפתיע, אין רגע אחד שהבטן לא מתהפכת ההפתעה הגדולה והכואבת מכולן - מרסי💔 סקרלט יפיפייה מחשמלת אבל דנטה גבר מהחלומות🔥❤️🔥

28/4/2023

הופתעתי מאוד לטובה! הספר הזה הוא החלק השני בסדרה ולדעתי הוא הרבה יותר טוב מהחלק הראשון, כל כך הרבה קורה שם בפרק זמן כל כך קצר. נהנתי להיסחף עם הספר, עברתי איתו את כל קשת הרגשות, ממליצה בחום!

24/4/2023

דואט מושלם! אבל למה לא להשקיע בסיום???? שני כרכים מעולים ואז סוף קצר ומהיר ולא סוגר את כל הקצוות... מבאס! אבל עדיין מהדואטים הטובים ביותר קראתי.

20/3/2023

לעיתים רחוקות אני קוראת ספר ואין שום דבר שאני חושבת שאם היו משנים בספר, הוא היה משתפר. עם הספר הזה הוא חד משמעית כזה. נהניתי מכל רגע. מומלץ!

3/11/2022

ספר אחד היפים שקראתי!

31/10/2022

מפתיע, עם תוכן. קשה לעזוב מהיד...

24/9/2022

ספר מורכב, מרתק, שואב וסקסי להחריד 😂 אהבתי מאוד

18/9/2022

אחד הספרים הכי טובים שקראתי מימיי. תודה❤

3/8/2022

דואט ספרים מקסים וסוחף !! קשה להניח מהיד 😁😉

18/7/2022

סוחף, אי אפשר לעצור

17/6/2022

המשך סבוך ומטורף לספר ראשון. סיימתי בכמה שעות. נהננתי מאד

8/6/2022

המשך הולם לספר הראשון לא תוכלו להניח את 2 הספרים לרגע סיפור מרגש ומטלטל על אהבה גדולה מהחיים שהצליחה לגבור על קל הקשיים והמכשולים כל הרוע ואכזריות שניצבו בדרכה

18/5/2022

מעולה

15/5/2022

ספר משוגע וככ לא צפוי !!!!!!! שווה כל שקל במיוחד שהספר השני עלה על הראשון . וואו

27/11/2021

מרתק. קראתי את 2 הספרים בנשימה עצורה

31/10/2021

ממליצה בחום. נהנתי מכל רגע🌸

27/10/2021

שני ספרים מושלמים... חובה לקרוא..

10/10/2021

סיפור מרגש, רומנטי, סוחף ולא צפוי! שני הספרים נהדרים, הכתיבה של קלי יוצא דופן בהכל מומלץ בחום!

21/8/2021

דואט מושלם! נקודה.❤

19/8/2021

הספר השני מוצלח יותר מהראשון! עלילה מרתקת, סוחפת, הדמויות מעמיקות ופשוט עולים איתן לרכבת הרים שלא עוצרת. נהניתי מאוד!

6/8/2021

המשך נפלא לספר הראשון סגירה של כל השאלות וסוף משמח למרות הקשיים

1/8/2021

איזה דואט מהמם, הסופרת הזו לא מאכזבת. רוצו לקרוא!!!

22/7/2021

דואט מקסים - מטלטל ומרגש והאמת שקשה להגדיר אותו - פשוט צריך לקרוא אותו!!! ראיתי עכשיו שיש לסופרת הזו טרילוגייה קודמת...רצה לקרוא אותה!!

8/6/2021

ספר מעולה! מותח וסוחף!

4/5/2021

ווואוווו..דואט מדהים! כל כך נהנתי! אהבתי מאוד גם את כל העניין של חשיפת העבר שלהם ושהספר התחיל למעשה מהסוף להתחלה. עושה חשק לקרוא אותו שוב מאחר שכעת הכל ידוע. איזה ספר מהמם. אהבה מכלה, עמוקה, דמויות מהממות ועמוקות. עלילה לא שיגרתית, ישנן הפתעות, באמת ממשש נהנתי לקרוא!

31/3/2021

לא מאמינה שסיימתי את הספר 😔 איך ממשיכים מכאן??

30/3/2021

דואט נפלא ומרגש. כתוב נפלא ממליצה בחום

12/2/2021

סוחף, לעיתים מפתיע

3/2/2021

אחד הספרים המדהימים שקראתי וקראתי המוןןןןןן מומלץ ביותר

18/1/2021

לחלוטין אחד הספרים המדהימים שקראתי. נכנס לנשמה, בדיוק כמו טרילוגיית רעים. בבקשה עוד ספרים שלה!!!!

17/1/2021

מהמםם לבכות איזה מתח וסוף מדהים 😍

13/1/2021

מעולה מעולה מעולה!!! כואב נוגע ומרגש טווסיטים בעלילה עד השנייה האחרונה. מומלץ

31/12/2020

מרגש...

10/12/2020

מעולה. סיפור חזק

5/12/2020

ספר מעולה !!! סיפור יפה ומרגש ממליצה מאוד לקרוא

26/11/2020

מושלם וסוחף

22/11/2020

ספר חובה. לקנות בלי לחשוב מרגש עד דמעות בעיקר אהבתי את כל האמרות בתחילת כל פרק. חזק!!!!!

21/11/2020

פשוט וואו אחד גדול. לא הצלחתי לעזוב את הספרים עד שסיימתי אותם

11/11/2020

מדהים! יש ספרים ששואבים אותך לתוך עולם משלהם... זה הספר הזה והוא יישאר וילווה אותי לתקופה ארוכה מומלץ בחום

16/10/2020

מדהים

12/10/2020

כתוב היטב אהבתי מאד

4/10/2020

וואו, איזה דואט. מדהים מדהים מדהים. איזה טלטלות רגשיות. כמה כאב, איזו אהבה. חבל שנגמר. כל כך מומלץ.

25/9/2020

קשה לגדיר את הספר, הוא אחר מאוד אחר.. לא קל לקריאה אבל לא עוזב אותך מהרגע הראשון. פשוט תקראו..

23/9/2020

מצוין,ממש הפתיע לטובה

18/9/2020

וואוו. מושלם

16/9/2020

דואט מטורף... רכבת הרים של רגשות...דמויות מורכבות אמיתיות. ומלא מלא אהבה 💜

16/9/2020

וואווווו מהפנט, מרגש וסוחף

12/9/2020

ספר מקסים, ההתחלה טיפה קירטעה אבל ההמשך, לא הפסיק להמריא, מומלץ בחום.

11/9/2020

דואט מושלם סיפור אהבה מטלטלללללללללל טוסו לקרוא!!!

9/9/2020

#האמזונות_של_עברית ⁦🌪️⁩כשההוריקן פגשה את הטייפון...⁦🌪️⁩ מה קורה כשסופות הוריקן וטייפון נפגשות במערבולת יצרים מטורפת❓ תחשבו על שני אלי זעם באמצע קרב אחד על אחד על האולימפוס, במאבק כוחות בלתי מרוסן... היא 👈 היתה ילדת אשפתות, פשוטו כמשמעו הוא 👈 היורש לבית דוראנט, ילד שמנת, האמנם? 🤔 היא 👈 מפתה הוא 👈 לא עומד בזה היא 👈 מנסה לשבור אותו הוא 👈 מנסה לפצח אותה היא 👈 קנאית, מתלקחת בשניות ונקמנית הוא 👈 ...The same shit שתי נפשות תאומות שמנסות לעורר, להחיות ולהרוס אחת את השנייה... "התחלתי לחפש אותך, בלי לדעת כמה עיוור הייתי. אוהבים לא מוצאים לבסוף זה את זה במקום מסוים. הם קיימים זה בתוך זה כל הזמן.” ( - רומי - ) סקארלט כשמה כן היא, מפתה, הפכפכה, מודרנית ויצירתית. דנטה, על פי היצירה, עבר את האימה בגיהנום, טיהר את חטאיו עד הגיעו לישועה. העלילה מגוללת את התהליך שעוברות שתי הדמויות הראשיות, סקארלט ודנטה. סיפור אהבה ראשונה בעבר ושנאה יוקדת מלווה בלהט ותשוקה בלתי נשלטים, בהווה. אני חייבת להודות שבפרקים הראשונים הטיפוס המפונפן של דמותה של סקארלט עיצבן אותי. לא התחברתי לכל הזוהר הפתייני שלה. אבל התברר לי מאוד מהר שבהחלט טעיתי❗ איך אומרים: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו...? טוב, אז זהו מקרה קלאסי של האימרה הזו... לאט לאט מתגלות שכבות ועוד שכבות מתחת למעטפת דמותה הזוהרת והנקמנית ומתגלה אישה לוחמת, אמיצה ושבורה, שעברה כמה טראומות ודברים קשים בחייה... "להיות נאהב עמוקות על-ידי מישהו מעניק לך כוח, בעוד שלאהוב מישהו עמוקות מעניק לך אומץ.” ( - לאו דזה - ) ודנטה❓ אחחח דנטה הזה... 🤤🤤🤤 הוא גבר בכל רמ"ח איבריו... גדל במשפחה מפוצצת בכסף אך, שום הון שבעולם לא גרם לו להיות ילד שמנת כמו שמצופה ממנו. עוד בילדותו גילם את תפקיד המלאך השומר ולאט לאט נופלות ממנו ברעש מחריד פיסות מתכת משיריון הזעם שהולחם סביבו... זוכרים שסיפרתי לכם באחת הסקירות האחרונות שלי שאני כותבת לכם את התחושות שלי תוך כדי הקריאה❓ אז כרגע אני נמצאת ב 61% מתוך הספר השני בדואט, ובדיוק דנטה אמר לסקארלט איזשהו משפט שגרם לשיר הזה לקפוץ לי לראש ופשוט להיתקע שם...👇 "מי אוהב אותך יותר ממני? מי מצחיק אותך כשאת עצובה? עד מתי תהיי שלי? ולמה את שותקת?" (מילים: מיכה שטרית, לחן: ארקדי דוכין) https://youtu.be/l0WYMRSs9C4 הדואט מתואר מנקודות מבטם של שניהם בהווה ובעבר ובסינכרון מושלם. אני חייבת להודות שהופתעתי במהלך העלילה לא פעם, הן מבחינת התגלגלות העלילה והן מבחינת דמויות המשנה, שלחלקן בהחלט הייתי רוצה להכאיב בעצמי ונאמר זאת בעדינות... עלילה מלאה בחַיּוּת ובתשוקה, בשנאה וקנאה באהבה ונקמה ובהחלט מומלצתתת ❗ נ.ב. כריכות מדהימותתת❗

9/9/2020

מושלם!!!

7/9/2020

וואו

4/9/2020

תענוג צרוף! סיום מדהים לספר הראשון, והבונוס של דמויות מהטרילויגיה "דברים רעים" !!! ממולץ בחום!

30/8/2020

לא תמיד היה לי ברור מה הקשר או מדוע נכנסו דמויות חדשות לסיפור, אבל בסוף הכל מסתדר. סוף טוב. כמו שצריך.

28/8/2020

טוב וזורם

28/8/2020

דואט מופלא כתיבה מצויינת כמו תמיד. דמויות מלאות עוצמה. פשוט מושלם.

27/8/2020

סדרה חובה!!! לא יכולתי להפסיק לקרוא.

26/8/2020

דואט מהמם! נהנתי מאוד והתאהבתי בדמות של סקארלט!

26/8/2020

מושלם דואט חובה

25/8/2020

מרתק

25/8/2020

מדהים!! הרבה סקס עם עומק, מתח ועלילה אמינה. די נדיר בז'אנר הזה

24/8/2020

מדהים מדהים . מרגש שאי אפשר להניח מהיד. אהבה ובחירה

23/8/2020

שאפו לסופרת הזו

23/8/2020

נשארתי ערה כל הלילה כדי לסיים את הספר! עלילה מותחת מאוד עד כדי כך שקשה להניח את הספר מהיד. אבל בסוף סוף טוב הכל טוב

21/8/2020

וואאוו...הורס, קראתי את כל בדואט ביום...חובה..חובההה

21/8/2020

וואו אי אפשר להוריד מהידיים ממכר

21/8/2020

מדהים! מקווה שהיה עוד ספרים של הסופרת

28/7/2023

חמוד אבל פחות

31/1/2023

קצת ארוך ומתיש,כל המעבר מהווה לעבר . אם זאת ספר נחנד

24/12/2022

אני נותנת 4 כוכבים כי יש פה אהבה גדולה מהחיים, אבל האמת ששני הספרים היו מייגעים ברמות. הראשון השאיר אותי במתח אז המשכתי לשני, הייתי חייבת לסיים לקרוא את הסיפור, אבל היה לא קל. כבר קראתי טובים יותר.

19/10/2022

מצויין, מומלץץץ מאוד

13/10/2022

אהבתי, סיימתי לקרוא תוך יום

15/9/2022

הרבע האחרון של הספר הוא החלק הטוב. כל הלפני פשוט מתיש, כל קטעי העבר שקורה בהם כלכך הרבה וכל קטעי ההווה שלא קורה בהם כלום ושום דבר, זה מתיש, מסרבל, גורם לדלג על קטעים ולהתלבט עם לקפוץ פשוט לפרק האחרון. בכנות, דילגתי על כמה חלקים. הדמויות מעניינות, שונות, היה כיף לקרוא את הספר הראשון ואת סוף השני (:

28/1/2022

הספרים האלה מאוד בלבלו אותי. מצד אחד יש שם המון קטעים שנראו מוגזמים ודרמתיים ולא הגיוניים ומהצד השני פשוט הייתי מרותקת ומסוקרנת ממש ברמות שלא יכולתי להניח אותם מהידיים ובלעתי את שניהם בשקיקה ובמהירות אחד אחרי השני בלי לעצור תוך שלושה ימים

16/11/2021

כתיבה סוחפת אך עדיין פחות התחברתי לסידרה הזאת של הסופרת. ציפיתי ליותר, אבל עדיין נהנתי

27/9/2021

כתוב טוב

29/3/2021

מותח עד לכדי דופק מהיר, מצחיק מעניין ארוטי במידה חובה לשני הספרים יחד

14/3/2021

הדואט הזה זקוק לעריכה עצבנית!

22/1/2021

דואט מקסים!!! במהלך הסדרה את רוצה לרצוח את הדמויות הראשיות ולא מבינה את ההתנהגות שלהן, אבל לאט לאט החלקים בפאזל מתחברים ומבינים את הכל. ספר מרתק על אהבה- שנאה, תככים ומזימות וכמובן אהבה גדולה מהחיים💜💜💜💜

2/1/2021

לדעתי אפשר היה להפוך את הדואט לספר אחד קצת נמרח אבל באופן כללי אהבתי

21/11/2020

3.5 אהבתי את זה מספיק כדי להמשיך לספר השני. אבל הסוף לא סיפק לי את מה שהייתי צריכה. עשו כל כך בילד אפ שזה היה צריך להיות משהו יותר טוב. גם התגלית ןגם הסוף. קצת נמתח

20/9/2020

דואט מצויין, קצת ארוך . הסופרת הצליחה בדרכה היחודית לתאר שלל רגשות והתנהגויות קיצוניות. הרבה מתח אבל בסוף הכל מתבהר עד הסוף הטוב! מומלץ!

23/11/2024

לא יודעת מה להגיד... לאחר הסדרה הקודמת(והמדהימה!!) היו לי ציפיות גדולות מהסופרת. ברור שחייבים לקרוא את שני הספרים אבל מודה שהספר הראשון כאוטי לחלוטין, הדמות הראשית על סף פסיכוזה כשלא ברור למה, וזה די מתיש בכך שנוספות ערימות של שאלות שמגיעות לפתרונן בערך בשלושים העמודים האחרונים של הספר השני. הסדרה לא כתובה רע והדמויות תופסות וזה המזל שלה, כי מודה שגם לאחר שסיימתי את שני הספרים נותרתי די מתוסכלת ולא סגורה לגבי מה שקראתי.

1/5/2023

סביר, חמוד, לא עפתי יותר טוב מהראשון, לא הבנתי למה צריך של ספרים בשביל הסיפור הזה, נמרח, היה אפשר לקצר סך הכל, בסדר

6/4/2023

הראשון היה מדהים, השני קצת צולע ורק חיכיתי שיגמר

21/6/2022

העלילה טובה. הכתיבה זורמת אבל רוב הזמן זה רק על תיאורי הסקס ומתעלמים מהנושאים שעולים בסיפור. כאילו סצנת אלימות ואז פתאום סקס והכל תקין כאילו לא קרה כלום. חבל היה כל כך פוטנציאל לספר. קצת מאכזב

14/9/2021

מתיש

15/7/2021

הסיפור יפה אבל הכתיבה מתישה המעברי זמן וזה שיש כל כך הרבה סודות זה פשוט מעיק זה ברמה שזה כבר לא מסקרן אלא מעייף וחבל כי הדמויות טובות

2/3/2021

מבינה את הרציונל במעבר בין הווה לבין עבר בעלילה, אבל הסיפור נמרח בחלק גדול מהספר מבלי להבהיר את העניינים ואז ממש לקראת הסוף מקבלים תשובות (לא משכנעות) לכל השאלות בבת אחת. בקיצור הספר הראשון היה יותר טוב, כי סקרן אותי לגלות עוד על הקשר בין דנטה לסקארלט, אבל הספר השני כלל גילויים מאכזבים שסיפקה הסופרת.

20/2/2021

אני בדרך כלל לא אוהבת ספרי המשך והשניים האלה מוכיחים למה.... זה פשוט נמרח ונמרח.... בסופו של דבר בסדר לא יותר

20/2/2021

קשה להתחבר לדמויות הראשיות אבל הספר הזה זרם לי יותר מהראשון . עדיין לא הייתי ממליצה עליו יותר מידי.

13/12/2020

ספר ארוך מידי ונמרח מידי עד שהגעתי לשיא נרדמתי יותר מידי פעמים..

9/12/2020

מרגיש כמו ספר אחד שהאריכו ליצור שני ספרים העלילה נלעסת וחוזרת מכיוונים שונים אך עלילה שונה ובסהכ נהנתי

17/9/2020

העלילה מעולה ומתפתחת בצורה מפתיעה אין רגע דל וכשאת חושבת שזהו אין מה להפתיע יוצר באה איזו תפנית בעלילה אהל אני חייבת לציין שהכתיבה לא עושה חסד עם הסיפור היא מעיקה ומצאתי את עצמי לא מעט מדלגת על עמודים מכל התאורים המיותרים וזה ביאס אותי

17/9/2020

הדואט די מרוח אפשר היה לעשות מזה ספר בודד נחמד ותו לא

6/9/2020

ואו זה היה מתיש. סט מזעזע באורכו, נמשך כמו מסטיק, דפדפתי חצי ספר. ובכללי היה הזייה נוראית כל היחסים ביניהם

16/10/2022

לא מהודק מספיק והעלילה הזויה ולא משכנעת. לאוהבי אופרות סבון

30/7/2021

החלק הראשון מתחיל לאט… ממשיך טוב… החלק השני- מיותר!!!! איזו התפזרות! כל כך הרבה כלום עד העמודים האחרונים. מצאתי את עצמי מדלגת על עמודים עד שדילגתי ממש לסוף כדי להגיע לפואנטה… מיותר! לא ממליצה! לא הייתי קונה שוב… ממש מאכזב!

8/10/2020

מאכזב ולא אמין

22/8/2020

ארוך ומיגע ספר פשוט משעמם

22/7/2022

ספר רדוד מאוד, אין תוכן בכלל רק סצנות סקס

10/7/2022

נמרח ונמרח ונמרח..... אפשר היה לכתוב ספר אחד במקום שני ספרים.

9/8/2021

רדוד מאוד. מאכזב

אהבה היא מלחמה 2 - לשבור אותה ר.ק. לילי
פרק 1
 
"הלב נועד להישבר."
~ אוסקר וויילד
 
 
סקארלט
הווה
 
 
אנטון היה בדירה שלנו וניסה לעודד אותי שוב. הוא הביא איתו בקבוק ענק של טקילה.
 
זה היה מאמץ ראוי.
 
בתמורה לטקילה, הכנתי לו בראוניז עם שבע שכבות. אומנם שני הדברים לא השתלבו יחד, אבל לא היה אכפת לי. אני רק שתיתי.
 
אוליביה, אחייניתה של דמי, ישנה אצלנו. זה קרה בכל פעם שהיינו בבית במשך כמה ימים. דמי הייתה דודה מסורה והיא הרגישה בנוח עם ילדים. אני הייתי בדיוק ההפך. ילדים גרמו לי להרגיש אי נוחות. גם כשהייתי בעצמי ילדה, לא הסתדרתי עם ילדים אחרים. ההתבגרות לא ממש שיפרה את המצב.
 
אוליביה הייתה ילדה קטנה ומקסימה, עם שיער שחור ועיניים כחולות כמו של דמי. היא הייתה מטופחת מאוד. מישהו, ככל הנראה כל אחד בחייה, טיפל בה כמו שצריך. לרגע תהיתי איזו תחושה זו עבור ילד.
 
הבנות תכננו לקחת את אוליביה הקטנה לגן החיות. הן כמובן הזמינו אותי, ואפילו את אנטון, אבל לא היה לי מצב רוח להיות ליד ילדים, על אחת כמה וכמה לבלות יום שלם עם ילד. חוץ מזה, היו לי תוכניות מאוד חשובות - להישאר בבית ולשתות אלכוהול כל היום.
 
עד כה, הצלחתי בגדול. השעה הייתה קצת אחרי שעת הצהריים ואנטון ואני כבר עשינו שוטים.
 
היינו במטבח. אנטון עמד מולי, מהצד השני של האי.
 
"בגלל טקילה", הרמנו כוסית ושתינו שוט נוסף.
 
סיימתי ראשונה את השוט שלי והנחתי בניצחון את הכוס מולו, בזמן שהוא עדיין שתה את המשקה שלו.
 
זה היה הרגע שבו אוליביה הגיעה אלינו בדילוגים. כנראה שהיא השתעממה מהסרטים המצוירים שבהם צפתה בזמן שחיכתה שכולם יתארגנו ליציאה.
 
היא נשענה על הדלפק והביטה בי. היא הייתה ילדה סקרנית ונבונה, כל מי שהיה בסביבתה אהב אותה ונראה היה שהיא מודעת לכך היטב. כנראה שאיש מעולם לא סטר לה בגלל שהיא שאלה את השאלה הלא נכונה, ולכן היא שאלה כל דבר שעלה בדעתה.
 
"הי, דודה סקאר." היא שלחה אליי מבט קורן. היא קראה לכל השותפות בדירה דודה. לא ידעתי מאיפה היא קיבלה את הרעיון הזה. כנראה מדמי.
 
"הי, אוליביה," עניתי ברצינות.
 
כפי שאמרתי, אני גרועה עם ילדים.
 
"הי, מר אנטון," היא אמרה לאנטון.
 
הוא מצמץ אליה, גירד בחוסר שקט את לסתו המזוקנת ונראה נבוך כפי שאני הרגשתי. יופי. זו הייתה אחת הסיבות הרבות שאהבתי את חברתו. היינו כל-כך דומים, שזה גרם לי להרגיש פחות לבד.
 
ובתקופה כזאת במיוחד, הייתי צריכה להרגיש פחות לבד.
 
לא הייתי במצב טוב.
 
את זה ידעתי.
 
לא ישנתי. לא השקעתי בבגדים, אלא אם כן הייתי צריכה לצאת לעבודה.
 
הסתובבתי בבית לבושה בטישירטים שונים של חתולים (על החולצה שלבשתי היום הייתה תמונה של חתול עצבני והיה כתוב #הלךהרוחהנוכחי). שתיתי יותר מדי, חשבתי יותר מדי. שנאתי את עצמי יותר מדי.
 
חשבתי על מה שדנטה עשה, איך הוא הצליח לשגע אותי, שוב...
 
אני לא אגיד שזה כאב יותר מהפעם הראשונה, או אפילו שזה היה יותר מזעזע. אחרי ששברו אותך בפעם הראשונה, כל שבירה נוספת, למרות שהיא כאבה בטירוף, לעולם לא תוכל לגבור על הנזק העמוק של הפעם הראשונה.
 
אבל אני כן אגיד שלא התאוששתי מיד.
 
שוב חשתי את ההרגשה ההיא, הישנה והמוכרת. היא תמיד הייתה שם, אבל הדחקתי אותה במשך זמן מה.
 
נכון יש את הרגע הזה, כשאתם מתעוררים וקר לכם, ואתם יודעים שהעפתם את השמיכות מהמיטה, ואז אתם מבינים שמישהו כיסה אתכם שוב?
 
אז זה היה ההפך מזה. זאת הייתה הידיעה שלעולם לא יהיה לי את זה שוב, שלאף אחד לא יהיה אכפת מספיק כדי לנסות לחמם אותי.
 
בזמן האחרון, התחושה הזאת הייתה חזקה מתמיד. היא השתלטה עליי. שיתקה אותי.
 
"רק אנטון," אנטון תיקן סוף-סוף את אחייניתה של דמי ושלף אותי מהמחשבות שלי בחזרה אל ההווה.
 
השכרות של אנטון באה לידי ביטוי בתגובות מאוחרות.
 
"אימא שלי וגם דודה דמי אמרו לי שזה לא מנומס לפנות למבוגר רק בשם הפרטי."
 
אנטון ואני החלפנו מבטים. זה בטח משונה מאוד להיות ילד, שלכל המבוגרים סביבו אכפת מכל דבר קטן בחייו.
 
"מה עם דוד אנטון?" אוליביה ניסתה. "זה אפשרי?"
 
הוא בדיוק שתה מים כשהיא אמרה את זה, והתחיל להיחנק.
 
זה גרם לי לחייך, כנראה בפעם הראשונה זה ימים.
 
לבסוף הוא הצליח לומר בצרידות, "מר אנטון זה בסדר."
 
היא הנהנה והעניקה לו חיוך מקסים להפליא.
 
"מה זה?" היא שאלה אותי והצביעה על בקבוק הטקילה הענק.
 
"דברים של גדולים," עניתי, בהנחה שבזה יסתיים העניין.
 
"אפשר לנסות?"
 
עשיתי לה פרצוף, שגרם לה לצחקק. "את גדולה?"
 
"כן," היא אמרה במהירות.
 
"גדולים הם בני עשרים ואחת לפחות. את בת עשרים ואחת?" שאלתי.
 
"כן," היא השיבה, השקרנית הקטנה והחצופה.
 
"אה... הממ," אמרתי.
 
היא החוותה בסנטרה לעבר התנור. "אני אוכל לקבל כמה כאלה כשהם יהיו מוכנים?"
 
משכתי בכתפיי. "נראה לי שכן."
 
"דודה פארה אמרה שאת לא אוהבת ילדים. למה את לא אוהבת ילדים?"
 
"כי הם שואלים יותר מדי שאלות."
 
"כמו מה?"
 
"בדיוק."
 
"למה עוד את לא אוהבת ילדים?"
 
"כי הם אנוכיים ורעים." זה פשוט נפלט לי.
 
עיניה נפערו והתלחלחו מעט. הבנתי שהגזמתי עם ההקנטות.
 
"את חושבת שאני אנוכית ורעה?" היא שאלה בקול רועד, כאילו עצם הרעיון עלול לגרום לה לבכות.
 
פאק. "לא." באמת התכוונתי לזה. "את לא. אני פשוט זוכרת... ילדים אחרים... שכן היו," סיימתי בקול חלוש.
 
"אם את לא אוהבת ילדים, למה את אופה לי משהו טעים כל פעם שאני באה?"
 
חשבתי על זה. זה באמת מה שעשיתי. אפיתי בכל פעם שהיא באה לבקר, ללא יוצא מן הכלל. מה לעזאזל היה הקטע הזה?
 
"זה צירוף מקרים," אמרתי לה. "אני אופה כל הזמן." זה היה שקר, אבל היא הייתה בת שמונה.
 
אם לא יכולת לשקר לילדה בת שמונה, למי יכולת לשקר?
 
היא קרנה אליי. "את מחבבת אותי. ידעתי."
 
העוויתי את שפתיי והיא צחקקה. "את בסדר," התרציתי.
 
"אני מחבבת אותך," היא אמרה. "את ממש יפה ויש לך ריח טוב."
 
פאק. פאק עם דמי ואחייניתה חסרת התקנה והמקסימה. "גם את ממש יפה," אמרתי לה בחוסר רצון.
 
היא התנהגה כאילו עשיתי לה את היום, ופצחה בריקוד שמח ונלהב שהיה כרוך בסיבובים ובהמון הנפות ידיים.
 
האם היא ניסתה להתחבב עליי, או שבאמת הייתה חמודה כל-כך?
 
לא ידעתי, אבל בכל מקרה הוקסמתי.
 
ובכל זאת, מעולם לא נתתי לה להתקרב. מעולם לא נתתי לעצמי להיקשר לילד בצורה כזאת. רק המחשבה על כך גרמה למוחי להגיע לתהומות חשוכים שידעתי היטב שכדאי לי להימנע מהם.
 
למרבה המזל, כעבור זמן קצר כולם הלכו לבלות את היום בגן החיות, ונחסך ממני עוד מקסמה המידבק של אוליביה.
 
ופאק, היא כמעט שכנעה אותי לבוא איתם. אם הייתי קצת יותר פיכחת, או טיפה יותר שיכורה, היא הייתה מצליחה לשכנע אותי.
 
מה שהיה כמעט עוד יותר גרוע היה שארזתי להם קופסה קטנה וחמודה מלאה בבראוניז, כאילו הייתי פאקינג מרתה סטיוארט.
 
ברור שאנטון ירד עליי בגלל זה. לא יכולתי להאשים אותו.
 
השתקתי את ההקנטות שלו עם שוט נוסף של טקילה. זאת הייתה נקודה כואבת, אבל למען ההגינות, בזמן האחרון כל נקודה מחורבנת שבי כאבה.
 
כעבור זמן מה הטלפון שלי צלצל. הייתי במצב תפקודי שאִפשר לי לדבר ברור, ועדיין המשכתי לשתות בנחישות. אנטון נתן קרב טוב, הסימנים היחידים לרמת השכרות שלו היו שהוא ביטא את דבריו בקפדנות יתרה, וזמן התגובה שלו הואט ממהיר כברק למעט מתחת לממוצע.
 
העפתי מבט במסך הטלפון המואר וחייכתי ברשעות.
 
זה היה חיוך צמא דם כל-כך, שאנטון, אפילו אנטון האיטי, קלט במהירות מה קורה.
 
"זה הוא, נכון?"
 
נשכתי את שפתיי והנהנתי.
 
הוא התכוון לדנטה. כמובן. מאז הלוויה והאסון שהתרחש לאחר מכן, הוא התקשר לעיתים קרובות, ולפעמים הייתי עונה. אף פעם אי אפשר היה לדעת אם אני ארד עליו או פשוט אנתק.
 
לפעמים הוא התקשר כדי לדון במה שגראם השאירה לי בצוואתה, אבל לא רציתי דבר מזה. "אמרתי לך, תן את זה לאחד מארגוני הצדקה שלה. אני לא רוצה שום דבר. אני לא אקח שום דבר." מעולם לא נתתי לו לסיים את המשפט כשהוא דיבר על זה. כל חיי כינו אותי מקרה הצדקה של משפחת דוראנט, אבל אני אמות לפני שאהפוך להיות כזאת.
 
לפעמים הוא פשוט שאל אותי מה שלומי. כאילו הוא רק רצה לדבר, לבדוק מה איתי. כאילו הייתה לו הזכות הזו. המניאק.
 
השיחות האלה הסתיימו כמעט באותה מהירות של השיחות מהסוג הראשון.
 
הבושה הגדולה ביותר הייתה חמש הדקות הזועמות שבהן עשיתי ביד אחר-כך.
 
הייתי משוכנעת לחלוטין שהמניאק עשה בדיוק אותו דבר, ולא הייתי בטוחה אם זו נחמה או קללה.
 
לפעמים הוא אפילו לא דיבר. לפעמים הוא פשוט הקשיב בצד השני של הקו. וכך החלה השיחה הזו.
 
"והנה הוא שוב מתקשר, זה שנושם בכבדות," אמרתי בקלילות לטלפון. "יש איזו מילה מסוימת שאתה מחפש כדי לגמור מהר יותר?"
 
זו הייתה בדיחה, על חשבונו, אבל נראה היה שהוא מתייחס אליה ברצינות.
 
"תגידי דנטה," הוא אמר לי בצרידות.
 
"דנטה," שיתפתי פעולה. כי... טקילה. "אתה נטל הקיום שלי. תפסיק להתקשר אליי."
 
לא שמעתי דבר מלבד נשימתו הקטועה בצד השני.
 
"גם זה עושה לך את זה, הא?" עקצתי אותו בהנאה. "חתיכת סוטה מלוכלך."
 
"את במצב רוח קרבי," הוא אמר לבסוף. הוא נשמע קשוח. כלומר, זוועה. לא הייתי היחידה שהטביעה את צרותיה בבקבוק.
 
אבל הוא צדק. הייתי במצב רוח קרבי. וזה לא בישר טובות בשבילו. "למה אתה עושה את זה?" שאלתי אותו, כשאני שומרת על טון דיבור יציב. רגוע אפילו.
 
השתררה שתיקה ארוכה בצד השני, אבל הוא הפתיע אותי כשענה לבסוף, "כי את עונה. אם יש סיכוי שתעני, אני לעולם לא אפסיק להתקשר."
 
הוא צדק. הפסקתי לענות לשיחות שלו שנים לפני האיחוד האחרון והנורא שלנו. למה לא הצלחתי לעשות את זה עכשיו?
 
יצר ההרס העצמי שלי עבד במלוא המרץ, ומאז הלוויה, לא מצאתי דרך להשבית אותו.
 
אולי קצת נקמה תעזור.
 
דבר אחד היה בטוח. זה לא יכול היה להזיק.
 
לא ממש הייתי צריכה לעשות את זה. תכננו את זה מראש כמה פעמים, אבל ליתר ביטחון, אמרתי לאנטון ללא קול, "אתה מוכן?"
 
אנטון חייך וזקר אגודל.
 
הרמתי יד לכיוונו כדי לסמן לו שהוא צריך לחכות.
 
"אוקיי, בסדר," עניתי לבסוף לדנטה. קולי התקשח והתחלף מקליל לאפל. "אני אפסיק לענות, כדי שאתה תפסיק להתקשר. זה חסר טעם. תפסיק לבזבז את הזמן שלי. אני כבר המשכתי הלאה."
 
נחיריי התרחבו כשסימנתי באצבעי לאנטון.
 
"תחזרי למיטה, בייבי," קול השחקן המושלם שלו נהם בקול רם לעבר הטלפון, ממש בזמן. אלוהים, הוא היה טוב. הוא נשמע מנומנם, חרמן, כאילו הרגע הזדיין והיה מוכן לזיין שוב. האיש היה ראוי לאוסקר על המשפט הקטן הזה.
 
בצד השני של הקו, דנטה השמיע קול. משהו בלתי ניתן לפיענוח, אבל באופן ברור, לא נעים ובלתי נסבל - מלא כאב.
 
ייסורים. עינויים.
 
אני חושבת שנשארתי לבהות בחלל כשהטלפון דבוק לאוזני במשך לפחות חמש דקות אחרי שהוא ניתק. לא הייתי בטוחה מה אני מרגישה, וזאת הייתה הבעיה. התכסיס הקטן הזה נועד לייסר אותו, אבל יותר מזה לשפר את מצב רוחי.
 
מדוע זה עשה את ההפך? מדוע לפגוע בו תמיד פגע בי?
 
"את יודעת, אנחנו יכולים פשוט לעשות את זה," אמר אנטון כעבור זמן מה.
 
בהיתי בו. "מה? לשכב?"
 
הוא משך בכתפיו. "למה לא? מה כבר יכול להיות? אנחנו כל-כך דומים שזה יכול להתפתח למשהו, ואם כן, זה יכול להיות משהו טוב. ואם לא, אז הכול טוב. נישאר ידידים ונשכח מזה. סוף הסיפור."
 
חשבתי על זה, אבל הכרתי את עצמי יותר מדי טוב מכדי ליפול למלכודת הזאת. החלטתי לתת לו את האמת המלאה והאכזרית, את הפגם הגורלי בתוכניתו הלא מזיקה. "זה מה שיקרה: הסקס אולי יהיה טוב לי, יהיה מעולה בשבילך, אבל הדרך היחידה שהסקס יהיה מעולה בשבילי היא אם אני אדמיין שאתה מישהו אחר... מישהו שאני שונאת. ואז, בבוקר, אתה תהיה מאוהב בי נואשות, וזה יתחיל להיות מוזר, כי אני פאקינג שונאת כשבחורים מתאהבים בי ואז לא יהיה לי כיף לבלות איתך. כמה עצוב זה יהיה לשנינו?"
 
"הוא באמת כל-כך טוב?"
 
"הוא הכי טוב שהיה לי. והדבר הגרוע ביותר שקרה לי אי-פעם."
 
אהבת אמת זה זין אמיתי.
 
"וזה באמת כל-כך... חסר סיכוי? את אפילו לא יכולה לגמור בלעדיו?"
 
ידעתי היטב עד כמה זה פתטי ודפוק, ולשמוע את זה נאמר בקול רם לא ממש עזר.
 
"קשה להסביר את זה," הזהרתי אותו. "אבל בעיקרון, כן. אני אפילו לא יכולה לאכול תפוח מזוין בגללו."
 
"מה?" הוא שאל ונשמע מבולבל, וזה היה מובן.
 
"הוא אפילו הרס לי תפוחים," הסברתי.
 
"מה?" הוא שאל שוב.
 
"יש לי זיכרון, ברור מאוד, שנגסתי בתפוח. גדלנו מוקפים במטעי פרי, אז אכלנו את התפוחים הטובים ביותר. ואני פשוט זוכרת שאכלתי תפוח טרי מהעץ, ואפילו חלקתי אותו איתו, וחשבתי שזה הדבר הכי טוב שאי-פעם טעמתי."
 
"אוקיי, ו...?" הוא עודד אותי להמשיך.
 
"זה היה... יום מיוחד. ואחר-כך, כל פעם שאכלתי תפוח, נזכרתי בזה. אז כשזה נגמר בינינו – נגמר באופן נורא ואיום – אף פעם לא יכולתי..." אין משהו משפיל יותר מלהיזכר בזיכרונות הכי מתוקים שלך ולהרגיש מרירה לגמרי.
 
"פאק." קולו היה תמציתי. הוא מזג לנו שוט נוסף.
 
"תפוח היה הפרי האהוב עליי." אמרתי בעצב. "האהבה מבאסת."
 
"ועכשיו הפרי האהוב עליך הוא הלימון ליד שוט הטקילה הבא שלנו."
 
בכל הקשור לשיחות עידוד, זו לא הייתה השיחה הכי גרועה שהייתה לי בחיים, אז זרמתי עם זה. "לחיים."