בריתי שלום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בריתי שלום

בריתי שלום

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 526 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 46 דק'

הרב שג"ר

הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר (1949 – 2007) היה ראש ישיבה, תלמיד חכם ציוני והוגה דעות דתי שנודע כאחד ממובילי לימוד החסידות בעולם הציוני־דתי וכמי שניהל דיאלוג ער עם ההגות הפוסטמודרנית. הוא השאיר אחריו כתבים רבים במגוון מתחומי היהדות, אשר ראו ורואים אור בשנים האחרונות. כרך זה הוא השני בסדרה 'צירופים חדשים: הגות בענייני השעה'. הוא מכיל את תמצית הגותו של הרב שג"ר בסוגיות אקטואליות־פוליטיות הנוגעות לתהליך השלום ולמלחמות, ליחס אל המדינה ולמקומו של העם היהודי בין אומות העולם. הספר הקודם בסדרה, 'לוחות ושברי לוחות' (2013), הפך לספר יסוד בהגות היהודית העכשווית. 

תקציר

בשנים האחרונות נקלעו השמאל והימין האידאולוגיים למשבר רעיוני. חלום השלום הולך ומתרחק, ורוב הציבור ומנהיגיו זנחו את רעיון ארץ ישראל השלמה. כיום, יותר מתמיד, נראה כי רק שחרור מהחלוקה הדיכוטומית והפשטנית בין המחנות והרעיונות תאפשר חשיבה ביקורתית, יצירתית ופורייה, שתוכל לעצב תשתית ערכית ודתית חדשה ליחס אל הארץ ואל תהליך השלום.

בריתי שלום הוא אסופה מקיפה ממרחבי יצירתו של הרב שג"ר, העוסקת בשאלות פוליטיות כגון החזרת שטחים, מלחמה, הסכמי שלום, ההתנתקות ועוד. לפי תפיסתו של הרב שג"ר, הפוליטי כרוך בהגותי, ומשום כך הוא דן בסוגיות אקטואליות אלו דרך סוגיות עקרוניות כמו ייחודו של עם ישראל, ביתיות וגלותיות, מערב מול מזרח, מעמדה הדתי של מדינת ישראל ומשמעות הגאולה.

כדרכו, הרב שג"ר פורש ומנתח מגוון רחב של מקורות, מהתנ"ך ומדברי חז"ל, מתורת הרמב"ם ומדברי המקובלים, מגדולי החסידות ומכתבי הרב קוק, כמו גם מהוגים יהודים מודרניים ומפילוסופים, סוציולוגים והיסטוריונים מערביים.

בריתי שלום הוא ספר חובה למי שמבקשים לפלס דרך במבוכה ולשלב בין הטוב שבימין לטוב שבשמאל, תוך יצירת גישה דתית ורוחנית חדשה, שתוכל לחתור לשלום־אמת ללא ויתור על הזיקה העמוקה לארץ ישראל, על הייחוד היהודי ועל העוצמה הדתית.

הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר (1949 – 2007) היה ראש ישיבה, תלמיד חכם ציוני והוגה דעות דתי שנודע כאחד ממובילי לימוד החסידות בעולם הציוני־דתי וכמי שניהל דיאלוג ער עם ההגות הפוסטמודרנית. הוא השאיר אחריו כתבים רבים במגוון מתחומי היהדות, אשר ראו ורואים אור בשנים האחרונות. כרך זה הוא השני בסדרה 'צירופים חדשים: הגות בענייני השעה'. הוא מכיל את תמצית הגותו של הרב שג"ר בסוגיות אקטואליות־פוליטיות הנוגעות לתהליך השלום ולמלחמות, ליחס אל המדינה ולמקומו של העם היהודי בין אומות העולם. הספר הקודם בסדרה, 'לוחות ושברי לוחות' (2013), הפך לספר יסוד בהגות היהודית העכשווית. 

פרק ראשון

הקדמה
 
 
אנו שמחים להביא בפני קהל הקוראים והקוראות את ספרו של הרב שג״ר 'בריתי שלום: ימין ושמאל, מלחמה ושלום' ובו מאמרים, שיחות ודרשות על נושאים אלה. חלקם מתייחסים למאורעות השעה וחלקם לסוגיות עקרוניות. זהו ספר שני בסדרה 'צירופים חדשים' שבמסגרתה ראה אור בשנת תשע״ג הספר 'לוחות ושברי לוחות'.
 
כמו קודמיו, ספר זה מבוסס על כתבי היד וקבצי המחשב שהותיר אחריו הרב שג״ר זצ״ל עם פטירתו בטרם עת בשנת תשס״ז, ועל תמלולי הקלטות של שיעורים שלו שהצלחנו לאתר. בניגוד לספרים קודמים, הרב לא ריכז את חומרי הגלם להכנתו של ספר זה במדור מיוחד, והם היו מפוזרים במקומות שונים ונאספו לקראת מלאכת העריכה.
 
שאלות פוליטיות (במובן העמוק של המושג) העסיקו את הרב שג״ר מנעוריו ולכל אורך השנים שבהן לימד במוסדות שונים, מישיבת הכותל, דרך ישיבת מקור חיים (שפע), בית המדרש מעלה, בית מורשה, ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים ועד לישיבת שיח, שבראשה עמד עם הרב יאיר דרייפוס יבדל״א ובה לימד בעשור האחרון לחייו. פרקי ספר זה כוללים הרצאות בשאלות פוליטיות אקטואליות, שיעורים במוסדות בהם לימד, דרשות לקראת שבת שבהן שילב התייחסות לענייני דיומא, דרשות ליום העצמאות וליום ירושלים (ימים המזמינים עיסוק בשאלות מדינה וציבור), והרהורים שכתב לעצמו. הפרקים המוקדמים ביותר מתייחסים לפינוי ימית באביב תשמ״ב (1982) ולאחר מכן למלחמת 'שלום הגליל' בקיץ של אותה שנה, והמאוחרים ביותר הם אלה המתייחסים להתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון בקיץ תשס״ה (2005), לפינוי עמונה בחורף תשס״ו, ולמלחמת לבנון השנייה בקיץ של אותה שנה.
 
רוב הפרקים נערכו במיוחד לשם פרסום בספר זה ומתפרסמים כאן לראשונה. מיעוטם התפרסם בימי חייו של הרב או נערך לאחר פטירתו לשם פרסום בספרים אחרים, במיוחד ספר הדרשות למועדי אייר 'ביום ההוא', שנערך על ידי ישי מבורך ועל ידי. בעת שילוב הפרקים שכבר התפרסמו, עברנו שוב על הטיוטות ועל הקבצים של הרב ושינינו היכן שסברנו שיש בהם תוספת משמעותית על מה שכבר נדפס. הדרשות מ'ביום ההוא' ששולבו בספר קוצרו, והושמטו מהן העניינים שאינם קשורים לנושא ספר זה, ושהשמטתם אינם מפריעה לקריאה השוטפת של הדרשה.
 
בפתיחת כל דרשה ישנה הערת כוכבית ובה תיאור חומרי הגלם מהם נערכה, או מקום פרסומה הקודם. בסוף הספר יש רשימה שבה השתדלנו לרכז את התייחסויותיו של הרב לסוגיות הנידונות בספר בבמות אחרות, הן אלה ששולבו בספר והן אלה שלא.
 
התייחסותו של הרב שג״ר לשאלות הפוליטיות העכשוויות היתה, כדרכו גם ביחס לנושאים האחרים, רחבה ויסודית, והוא דן מתוך בירור תורני ורעיוני מעמיק בשאלות אקטואליות כגון החזרת שטחים, מעמדה הדתי של מדינת ישראל, הסכמי שלום וההתנתקות. הוא מברר את הסוגיות האלה תוך הרחבה בנושאים כדוגמת משיחיות, היחס לשלום, משמעותה הרוחנית של ארץ ישראל, לאומיות ואוניברסליות, סולידריות יהודית, ביתיות ועוד. הרב פורס ומנתח בפרקי ספר זה מגוון רחב של מקורות: מקראות ואגדות, מחשבת חז״ל, סוגיות הלכתיות, מקורות קבליים וחסידיים, כתבי הרב קוק — ובמקביל גם משלב עיון בהגות מערבית מודרנית ופוסטמודרנית. מקום מיוחד בספר (ובתורתו של הרב בכלל) תופס הרמב״ם כהוגה וכפוסק, והרב מקדיש עיון נרחב לתפיסתו את השלטון, את מצוות יישוב הארץ, את המלחמה ואת המשיחיות. בירור יסודי זה מעמיד את משנתו כייחודית וחשובה גם עבור מי שלא יסכים עם מסקנותיו. זאת ועוד: לנוכח הסוגיות הבוערות והדילמות הכבדות ניכר כי כתיבתו ושיחתו של הרב נובעות מעומק הלב, מתוך כאב עמוק ותקווה לוהטת לאפשרות של תיקון, ואינן מתמצות במסקנות עיוניות מתוך המקורות. הנגיעה האישית העמוקה מתבטאת לא פעם בכתיבה חריפה ותקיפה. מן הראוי להדגיש שאין לראות בספר מקשה אחת, קרי משנה סדורה ומגובשת שחלקיה השונים מתבארים בפרקים השונים. הפרקים נכתבו לאורך תקופות שונות, ולפיכך מתוך נקודות מוצא שונות, שהרי תפיסותיו של הרב התפתחו לאורך השנים. זאת ועוד: מאורעות שונים גרמו לרב לבחון מחדש את עמדותיו ואת הנחות המוצא העומדות בבסיסן. כמו כן, חלק מפרקי הספר הם הרצאות ציבוריות שלקראתן שקל הרב היטב את המסר שברצונו להשמיע, ואילו חלק אחר הם שיעורים שהעביר לקהל מצומצם או אפילו הרהורים שכתב לעצמו, וממילא אין לראות בהם משנה ציבורית. עם זאת, המכלול של הספר, שניתן בהחלט למצוא בו עקרונות חורזים, מהווה לדעתנו צוהר לתפיסותיו המדיניות של הרב ובסיס למחשבה מחודשת על שאלות אקטואליות.
 
כמו בספרים קודמים, בשל העובדה שהרב שג״ר לא התקין את כתביו לפרסום, נדרשנו במהלך עבודת העריכה להתיך ביחד טיוטה (או קובץ) ותמלולי הקלטה,1 להוסיף מילים ומשפטי קישור כדי לאפשר עיון רציף, לכיד ובהיר בדברים, ולעבות מהלכים בעזרת קבצים אחרים של הרב. במקומות מסוימים נדרשו תיקון הנוסח או חידוד הרעיון שהובע באופן סתום למי שלא הורגל בשפתו ובאורח מחשבתו של הרב. כמו כן השלמנו והוספנו מראי מקום למקורות שהרב הפנה אליהם. בשל השנים שחלפו מאז כתיבת הדברים, הוספנו בהערות עורך (המסומנות בראשי התיבות ה״ע בתוך סוגריים מרובעים) תיאור קצר של התרחשויות אליהן הרב מתייחס. ניסינו ככל שהשיגה ידנו לאתר את המחברים והדוברים שאת מאמריהם והתבטאויותיהם הרב מאזכר, ואנו מתנצלים בפני מי שלא הצלחנו לאתר ולכן פרסמנו את דבריו ללא ציון שמו.
 
לתועלת המעוניינים להרחיב ולהעמיק בדברים נוספו הפניות לחיבורי הרב שראו אור בעבר כאשר הם נוגעים בנושאי הספר הזה. רשימה של כל ספרי הרב שהתפרסמו עד כה מופיעה בסוף הספר.
 
ברצוננו להודות לאשת הרב, הרבנית מרים, המשקיעה עמל רב כדי שתורתו תצא לאור עולם, על מעורבותה ועזרתה, על שתמללה את ההקלטות שבהן השתמשנו ועל שהקלידה את כתבי היד.
 
יעמדו על הברכה עורכי המשנה של הספר, הרב ד״ר אורי ליפשיץ וד״ר עוזי פוקס, שבחנו את עריכתי הראשונה והשוו אותה לחומרי הגלם ובכך תרמו מאוד לדיוק הדברים ולבירור כוונת דברי הרב. תודה לחברי המערכת פרופ' אביעד הכהן וד״ר אליעזר מלכיאל על קריאתם את הפרקים הערוכים ועל הערותיהם החשובות, ובמיוחד לחבר המערכת ויו״ר ועד הכתבים, הרב שמעון דויטש על הערותיו ועל מעורבותו העמוקה במלאכת העריכה על כל שלביה. כמו כן, תודה וברכה לחברי הנהלת הוועד להוצאת כתבי הרב שג״ר, ובמיוחד לרב ד״ר משה פאלוך, על תמיכתו וסיועו בשלבים שונים. תודתנו העמוקה למזכיר 'ועד הכתבים' אוריה שמלצר, המסייע תמיד בעבודה השוטפת ומלווה את העורכים ואת הספר עד להשלמתו וצאתו לאור.
 
תודה לעורכי הלשון, בת־ציון שלומי ונדב גרשון, על עבודתם, ולנדב על הגהתו, למנחם הלברשטט על הציור המעטר את הכריכה ולסטודיו דוב אברמסון על העיצוב והעימוד.
 
אנו מבקשים להודות לאנשי ידיעות ספרים, ובמיוחד למנכ״ל ההוצאה מר דוב איכנולד ולעורך תחום יהדות עמיחי ברהולץ, על האמון בספר ועל הנכונות להיות שותפים עם מכון כתבי הרב שג״ר בהפצת משנתו של הרב.
 
אנו מודים מאוד לקרן 'חסדי יצחק טראו' על התמיכה המתמשכת בהוצאה לאור של כתבי הרב שג״ר זצ״ל.
 
~ • ~
 
הרב שג״ר שאף להתגבר על גבולות המגזר, האידיאולוגיות והעמדות המקובלות, ולהתייחס לשאלות שעל הפרק מתוך אמת אנושית ואמיתה של תורה, ביושר, בכנות ומתוך הכרה נכוחה של המציאות. בהתאם לדרכו של הראי״ה קוק, אותו ראה כמורו ורבו, הוא שאף להימנע מהתבצרות בקצה ערכי מסוים, וביקש לראות את התמונה בשלמותה ואת הערך שיש בכל תפיסה ותפיסה. שילוב שני הקצוות אינו פשוט; זוהי מלאכה סיזיפית המחייבת יגיעת נשמה, ויותר מכך — השראה אלוקית. עם זאת, בשונה מהרב קוק ובעקבות מורו המובהק השני, רבי נחמן מברסלב, האמין ששילוב זה אינו בהכרח הרמוני אלא צורם, סתור, וכאוב, אבל נדרש וחיוני. מתוך כך ספר זה מזמין את הקוראים והקוראות בו, מימין ומשמאל, למסע מטלטל המחייב בחינה מחודשת הן של הנחות היסוד שלהם והן של מסקנותיהם.
 
סיכום של הסוגיות המרכזיות הנידונות בספר זה, קישור עמדותיו של הרב למחשבתו בכללה, וניסיון להערכתן לאור המציאות הפוליטית כיום, מצוי באחרית דבר, פרי עטי. מטבע הדברים, הוא משקף את הבנתי האישית את דברי הרב שג״ר.
 
אני מודה לוועד הכתבים שהפקיד בידי את מלאכת העריכה, ולהבדיל, ליושב במרומים על הזכות לעסוק בתורת הרב. במהלך העריכה התפעמתי בכל פעם מחדש מאומץ הלב של הרב, מהגדלות בתורה, מרוחב הדעת, מהאכפתיות העמוקה למתרחש, ומהיכולת לבקר בחריפות אך גם להציע אופק לשינוי, ולהאמין כי אימוצו אפשרי. אני תפילה שנזכה לשאוב מתורתו כדי לצאת למסע המפרך והנדרש אל 'מעבר לימין ולשמאל'.
 
בימים אלה של מגפה עולמית משתוללת, כאשר אנו סגורים בבתינו, אשא תפילה שנזכה 'וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה' (במדבר י״ז, יג), ורוח של שלום, ברכה והארת פנים תרד לעולם.
 
זוהר מאור
 
ניסן תש"ף
 
 
 
 
בדמייך חיי — פסח ומילה
דרשה בזמן פינוי ימית
 
 
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי
וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי
וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה.
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ
וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אֱלֹוקִים
וַתִּהְיִי לִי (יחזקאל ט"ז, ו —ח).
 
ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר: 'ואת ערום ועריה', ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה.3
 
 
גאולת מצרים וגאולת העתיד
 
'כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' (דברים ט"ז, ג) — בגאולת מצרים; 'כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן' (ישעיהו נ"ב, יב) — בגאולה העתידה. בספרים מוסבר ההבדל כך: גאולת מצרים היתה ב'אתערותא דלעילא', ככתוב 'ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן' (שמות י"ד, יד), ואילו הגאולה שלעתיד לבוא תלויה ב'אתערותא דלתתא', במעשינו אנו, במאבק יומיומי מתמיד.4
 
כך גם באדם הפרטי. יש מי שזקוק להשראה, ורק אז הוא יכול לחדש, ליצור וללמוד. אם יחמיץ את הרגע של ההשראה — שוב לא יוכל.5 גדול ממנו מי שיכול לחדש וליצור בכוח יגיעתו ועמלו. הוא אינו תלוי בהשראה, וביכולתו להתקדם ולעלות בכל רגע ורגע. הדרך שלו, כמובן, אטית יותר, אין בה את המהירות והחיפזון כמו בדרכו של הראשון, אבל דרכו בטוחה, ברורה — ואף גבוהה יותר.
 
אופי זה של הגאולה העתידית הוא בעל חשיבות רבה עבורנו. מכיוון שהגאולה תלויה במעשינו, ב'אתערותא דלתתא', הדיון לגבי השיבה לארץ והקמת המדינה, האם 'אתחלתא דגאולה' לפנינו או לא, אינו רלוונטי. אם הקב"ה ירצה לגאול אותנו והגיע הזמן — אשרינו. לגבינו קובע רק דבר אחד — הבחירה שלנו. יש סיכוי לגאולה, סיכוי אדיר, אבל אנחנו עלולים לאבדו, חלילה, ואין הדבר תלוי אלא במסירות נפשנו כפשוטו ממש. ככל שנמסור נפשנו למען התורה, למען הארץ והעם, כך באמת נזכה להביא את הגאולה.
 
 
מילה ופסח
 
'בְּדָמַיִךְ חֲיִי' — דם פסח ודם מילה. שתי המצוות הללו הן מצוות העשה היחידות שחייבים עליהן כרת, והן קשורות זו בזו: 'זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ' (שמות י"ב, מג־מד). הנוכרי אינו רשאי לאכול את הפסח. את הפסח רשאי לאכול רק מי שאמו מ'שרשא וגזעא קדישא דישראל', כלשון הזוהר הקדוש.6 יותר מזה: על פי ההלכה, לא רק מילת האדם עצמו אלא אפילו מילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מאכילה.7
 
מהי עניינה של המילה? בעל 'החינוך' מבאר: 'לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם אינו שווה'.8
 
הרי שתי הבדלות בין יהודים לגויים לפנינו — הבדלת הגוף במילה (והיהדות מתחילה מהטבע, מהגוף, מהמציאות הפיזית) והבדלת הנפש בקרבן הפסח — כדברי רש"י: 'משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה'.9 רק מי שהוא בן ברית יכול להשתתף בזבח פסח, באותה התקשרות מתחדשת של עם ישראל, בחירות האלוקית שלו. מי שדבק בו משהו מהנוכרי — ולא רק בו, אלא גם בבנו או בעבדיו — אינו יכול להשתתף באותה סעודה של זבח פסח, שהיא גאולת הנפש.
 
ובאמת, ההלכה שמילת בנו ועבדיו מעכבת נאמרה גם באשה. והקשה המהרש"א: הרי אשה אינה מצוּוָה למול את בנה, ואם כן, מדוע מילת בנה מעכבת אותה מלאכול את קרבן הפסח? ותירץ, שזהו דין בפני עצמו הקשור לאכילת פסח — אם אשה רוצה לאכול את הפסח, היא חייבת למול את בנה.10 הם־הם הדברים שאמרנו: אשה שבנה אינו נימול אינה אוכלת את הפסח לא משום שלא קיימה את מצוות המילה, אלא מפני שדבק בה משהו נוכרי, וכל מי שהוא נוכרי או שדבק בו מן הנוכרי אינו יכול להשתתף בקרבן הפסח, להתקשר לפסח, לפסיחה על בתי העברים, להבדלה בינם לבין הגויים. גאולת הנפש וגאולת הגוף, גאולת התורה וגאולת העם, קשורות זו בזו.
 
 
ברית וחסד
 
עניינם של קרבן פסח ושל המילה הוא ההבדלה בין היהודי לשאינו־יהודי, אבל הבדלה זו אינה פשוטה כלל וכלל.
 
כאשר אברהם קיים במלאכים הכנסת אורחים, היה סבור שהם ערביים.11 את הפסוק 'וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם' (בראשית י"ח, ב) דרשו חז"ל: 'התחיל דם המילה לטפטף'.12 כלומר, הכנסת האורחים התרחשה אחרי מילת אברהם. ומתי קרה הדבר? בפסח. 'לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת' (בראשית י"ח, ו) — דרשו חז"ל: מצות.13 מילה ופסח; ערבים והכנסת אורחים.
 
כך הוא פשוטו של מקרא בפרשת הציווי על ברית המילה לאברהם: דווקא בהקשר של הציווי על ברית המילה, אותה הבדלה גופנית, שעליה אומר הפסוק 'זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ' (בראשית י"ז, י), נאמר לאברהם 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' (שם, ה) — 'אב לכל העולם', כדברי רש"י שם. בריתו של אברהם אבינו היא היא ברית החסד, כמבואר בגמרא לגבי ברכת אבלים: 'אחינו, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו', ופירש רש"י שם: 'שגמל חסדים'.14
 
העמקת ההיבדלות והשורשיות היהודית מעמיקה גם את החסד של אב המון גויים. ישנם אנשי שלום הבאים בשם החסד והשלום, אבל החסד שלהם הוא חסד של מפֵרי ברית, חסד חסר שורשים, חסד תלוש וחיוור. גם הצד השני נכון: יהדות עיקרה חסד. ברית בלא חסד אינה תורה ואינה יהדות; היא הופכת להיות מנוכרת וחסרת שורשיות באופן לא פחות עמוק מאשר חסד ללא ברית.
 
דווקא בתוך השורשיות והאינטימיות היהודית אנחנו מוצאים את החסד הגדול כלפי כל באי עולם. יותר מזה: תוכנה של אותה ברית וחותמה הם חותם החסד של אברהם אבינו, המוטבע בגופניות של היהודי. 'כסבור שהם ערביים',15 וקיים בהם הכנסת אורחים, והאכילם דווקא במצות, ודם המילה מטפטף.
 
חכמים קבעו במשנה במסכת פסחים: 'ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו'.16 ועל כך אמרו בתלמוד הירושלמי: 'בוא וראה מה גדול הוא השלום, שהוקש לשני דברים שחייבין עליהם כרת, מילת בנו ושחיטת פסחו'.17 השלום שקול כנגד הדברים שמי שלא מקיים אותם נכרת מהעם, והם המבטאים את ההתבדלות. ובכל זאת, אין כאן ניגוד; היפוכם של דברים — ככל שהנבדלות והשורשיות מתעמקות, כך אמור לגדול השלום האמתי, החודר ומקיף את הכל. דווקא הקנאי השומר על הברית זוכה לברית שלום — ופנחס זה אליהו.18
 
~ • ~
 
וזאת השאלה הקשה שלפנינו נוכח ההתנגדות לפינוי ימית: האם זהו להט קנאי של אמונה ושורשיות יהודית שמתגלה לפנינו — קשר של עם הקודש לארצו הקדושה — או, כפי שסובר אחד מגדולי התורה בדורנו, יש כאן תערובת של לאומיות חילונית ושל חוסר שורשיות?19 האם עם גאה, בן חורין הוא עם הנאחז באדמתו ולא מוותר עליה, או שבטחון עצמי וגאווה לאומית פירושם גם היכולת לסגת כאשר צריך ולנהל משא ומתן להסכם?
 
ויותר מכך יש לשאול: האם בכלל גאווה לאומית היא מעלה, או שמא, כפי שרואים מפסוקים רבים בתנ"ך, אינה אלא עבירה, בדיוק כמו באדם הפרטי?20
 
שאלה זו עמוקה מאוד: מהי אותה לאומיות חילונית? האם יש לה שורשים בקדושה, או שמא, חלילה, היא אינה שייכת ל'שרשא וגזעא קדישא דישראל'? הדברים עמוקים ונוגעים עד השיתין של קיומנו. בסופו של דבר, גם שורשיותה של הציונות תלויה בנו — במעשינו הטובים, בתשובה האמיתית שלנו, ביכולתנו להעלות את הכל לקדושה ולהאיר בכל דבר את אור התורה האמתית; להאיר מכוחה של תורת ישראל כל דבר ארצישראלי.
 
זאת ועוד, האם ההתנגדות הקנאית לפינוי נכונה? קנאותם של המכבים בנתה את הבית, אך קנאותו של זכריה בן אבקולס, שלא רצה להקריב קרבן לשלום הקיסר, החריבה אותו.21 ובתקופה אחרת, נביא האמת ירמיהו מטיף למה שנראה בעיני העם כבגידה — ליפול לידי הכשדים ולא להילחם.22 זהו מעשה איום ונורא. כל העם נלחם, כולם יוצאים בפטריוטיות גדולה, ובא נביא ה' ואומר: היכנעו. מצד שני, נביאי השקר הם נביאי ה'שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם' (ירמיהו ו', יד; ח', יא). כל זאת משום שרצון ה' מתגלה בהיסטוריה באופנים שונים ובצורות הפוכות. עם ישראל אינו צריך להיאחז דווקא בשיטה אחת, שיטה של שלום או מלחמה, של נבדלות או של חסד כלפי העולם. אין רצוננו אלא לעשות את רצון קוננו, והוא מתגלה כפי שהוא רוצה, באופנים שונים ובצורות הפוכות, ואין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים. רק רצון ה' נותן הן להתבדלות והן לאהבה את המשמעות, את התוכן ואת הממד האמתי שלהן.
 
עלינו גם להוסיף ולשאול: האם ההתנגדות לפינוי אינה נובעת ממשיחיות, שלאורך ההיסטוריה נגררו אחריה גם גדולי תורה, ושבסופו של דבר המיטה אסון?
 
 
כריתת הארץ והעם
 
על מה נכרתה ברית המילה, ברית העם? על שני דברים, כפי שאומר רש"י בפרשיית ציווי המילה לאברהם על הפסוק 'וְאֶתְּנָה בְרִיתִי' (בראשית י"ז, ב) — 'ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו'. הדברים כתובים במפורש: 'וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ' (שם, ז) — זאת ברית האהבה; 'וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים' (שם, ח) — זאת ברית הארץ.
 
העם, הארץ והאהבה לקב"ה אחוזים זה בזה.
 
ברית האהבה היא התורה שניתנה בימי משה. היציאה ממצרים היא הכנה למתן תורה. כך דרשו חכמים: 'אם מקיימין בניך את המילה, הן נכנסים לארץ, ואם לאו, אין נכנסים'.23 רק שלמות העם — 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית י"ז, א), תם מלשון שלם — יכולה להגן על שלמות הארץ. באחדות זו של העם והארץ, של עם ישראל וארץ ישראל, ייתכנו אהבה לאלוקים ושלמות התורה ומצוותיה.
 
~ • ~
 
גם כאן הדברים נוראיים ממש. כשראיתי את תמונות הפינוי של חצר אדר24 — מאות יהודים עם זקנים נגררים על ידי חיילי משמר הגבול — נזכרתי בתמונות מהעבר הלא רחוק, כאילו חוזר כאן אותו גורל יהודי: לוקחים מיהודי את האדמה שלו וזורקים אותו החוצה, לגלות. הזדהיתי מאוד עם המפונים.25
 
אבל לפתע נזכרתי גם בתמונות יותר קרובות, של הפגנות בשבת — שוב מכים ומושכים יהודים עם זקנים. אבל כאן הכאב היה נוקב הרבה יותר, משום שבתמונות הללו הופיעה כרזה של המפגינים עם כתובת נוראית ואיומה, שאיני רוצה להזכיר אותה,26 והרגשתי שכאן, לא רק הארץ נחתכת, אלא גם האומה נקרעת. המאבק על נשמתם של אותם חיילים מפנים, שנראים כל כך מנוכרים — המאבק על העם — גורלי וקובע לא פחות מהמאבק על הארץ. כפי שראינו: גדול השלום — ומשמעותו גם אחדות האומה — שהוקש לשני דברים: פסח ומילה. גם מניעת השלום הזה עלולה, חלילה, לגרום לאותו כרת שנגרם על ידי מניעת הפסח ומניעת המילה. אסור בשום פנים להגיע לקרע בעם!
 
 
 
באמת, איני חושב שבעניינים הללו של הסכמי השלום ומחירם יש מישהו שיכול לקבוע עמדה ברורה. האמת נעשית עדרים־עדרים,27 ולא רק האמת, גם האומה נעשית עדרים־עדרים. כאן הנקודה החותכת: מעל אותם ניגודים — וניגודים ישנם בכל עניין ולגבי כל שיטה — ישנו השורש האחד, ובתוך כל עמדה יש ניצוצות של קדושה. השאלה היא אם יש לנו את היכולת להגיע עד לאותו שורש שבו הניגודים מתאחדים, אם נוכל להגיע עד לנקודה שבה נוכל להבין את המובן האלוקי של הדעה של זה שאנחנו מתווכחים איתו.
 
אחדות האומה אינה עניין טכני. היא עניין מהותי, ונובעת מעצם מהותם של ישראל, משום שאחדות ישראל היא־היא גילוי האחדות של הקב"ה.28 ואחדות זו היא מעבר למצה ולמרור גם יחד ומעבר לגלות ולגאולה גם יחד; היא בעצם הגילוי של האלוקי בעם ישראל. לכן אותו שלום חשוב גם מהבחינה המהותית. כאשר יש פירוד באומה זהו 'קיצוץ בנטיעות', שהוא קיצוץ באמונה עצמה.
 
 
 
 

הרב שג"ר

הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר (1949 – 2007) היה ראש ישיבה, תלמיד חכם ציוני והוגה דעות דתי שנודע כאחד ממובילי לימוד החסידות בעולם הציוני־דתי וכמי שניהל דיאלוג ער עם ההגות הפוסטמודרנית. הוא השאיר אחריו כתבים רבים במגוון מתחומי היהדות, אשר ראו ורואים אור בשנים האחרונות. כרך זה הוא השני בסדרה 'צירופים חדשים: הגות בענייני השעה'. הוא מכיל את תמצית הגותו של הרב שג"ר בסוגיות אקטואליות־פוליטיות הנוגעות לתהליך השלום ולמלחמות, ליחס אל המדינה ולמקומו של העם היהודי בין אומות העולם. הספר הקודם בסדרה, 'לוחות ושברי לוחות' (2013), הפך לספר יסוד בהגות היהודית העכשווית. 

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 526 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 46 דק'
בריתי שלום הרב שג"ר
הקדמה
 
 
אנו שמחים להביא בפני קהל הקוראים והקוראות את ספרו של הרב שג״ר 'בריתי שלום: ימין ושמאל, מלחמה ושלום' ובו מאמרים, שיחות ודרשות על נושאים אלה. חלקם מתייחסים למאורעות השעה וחלקם לסוגיות עקרוניות. זהו ספר שני בסדרה 'צירופים חדשים' שבמסגרתה ראה אור בשנת תשע״ג הספר 'לוחות ושברי לוחות'.
 
כמו קודמיו, ספר זה מבוסס על כתבי היד וקבצי המחשב שהותיר אחריו הרב שג״ר זצ״ל עם פטירתו בטרם עת בשנת תשס״ז, ועל תמלולי הקלטות של שיעורים שלו שהצלחנו לאתר. בניגוד לספרים קודמים, הרב לא ריכז את חומרי הגלם להכנתו של ספר זה במדור מיוחד, והם היו מפוזרים במקומות שונים ונאספו לקראת מלאכת העריכה.
 
שאלות פוליטיות (במובן העמוק של המושג) העסיקו את הרב שג״ר מנעוריו ולכל אורך השנים שבהן לימד במוסדות שונים, מישיבת הכותל, דרך ישיבת מקור חיים (שפע), בית המדרש מעלה, בית מורשה, ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים ועד לישיבת שיח, שבראשה עמד עם הרב יאיר דרייפוס יבדל״א ובה לימד בעשור האחרון לחייו. פרקי ספר זה כוללים הרצאות בשאלות פוליטיות אקטואליות, שיעורים במוסדות בהם לימד, דרשות לקראת שבת שבהן שילב התייחסות לענייני דיומא, דרשות ליום העצמאות וליום ירושלים (ימים המזמינים עיסוק בשאלות מדינה וציבור), והרהורים שכתב לעצמו. הפרקים המוקדמים ביותר מתייחסים לפינוי ימית באביב תשמ״ב (1982) ולאחר מכן למלחמת 'שלום הגליל' בקיץ של אותה שנה, והמאוחרים ביותר הם אלה המתייחסים להתנתקות מרצועת עזה וצפון השומרון בקיץ תשס״ה (2005), לפינוי עמונה בחורף תשס״ו, ולמלחמת לבנון השנייה בקיץ של אותה שנה.
 
רוב הפרקים נערכו במיוחד לשם פרסום בספר זה ומתפרסמים כאן לראשונה. מיעוטם התפרסם בימי חייו של הרב או נערך לאחר פטירתו לשם פרסום בספרים אחרים, במיוחד ספר הדרשות למועדי אייר 'ביום ההוא', שנערך על ידי ישי מבורך ועל ידי. בעת שילוב הפרקים שכבר התפרסמו, עברנו שוב על הטיוטות ועל הקבצים של הרב ושינינו היכן שסברנו שיש בהם תוספת משמעותית על מה שכבר נדפס. הדרשות מ'ביום ההוא' ששולבו בספר קוצרו, והושמטו מהן העניינים שאינם קשורים לנושא ספר זה, ושהשמטתם אינם מפריעה לקריאה השוטפת של הדרשה.
 
בפתיחת כל דרשה ישנה הערת כוכבית ובה תיאור חומרי הגלם מהם נערכה, או מקום פרסומה הקודם. בסוף הספר יש רשימה שבה השתדלנו לרכז את התייחסויותיו של הרב לסוגיות הנידונות בספר בבמות אחרות, הן אלה ששולבו בספר והן אלה שלא.
 
התייחסותו של הרב שג״ר לשאלות הפוליטיות העכשוויות היתה, כדרכו גם ביחס לנושאים האחרים, רחבה ויסודית, והוא דן מתוך בירור תורני ורעיוני מעמיק בשאלות אקטואליות כגון החזרת שטחים, מעמדה הדתי של מדינת ישראל, הסכמי שלום וההתנתקות. הוא מברר את הסוגיות האלה תוך הרחבה בנושאים כדוגמת משיחיות, היחס לשלום, משמעותה הרוחנית של ארץ ישראל, לאומיות ואוניברסליות, סולידריות יהודית, ביתיות ועוד. הרב פורס ומנתח בפרקי ספר זה מגוון רחב של מקורות: מקראות ואגדות, מחשבת חז״ל, סוגיות הלכתיות, מקורות קבליים וחסידיים, כתבי הרב קוק — ובמקביל גם משלב עיון בהגות מערבית מודרנית ופוסטמודרנית. מקום מיוחד בספר (ובתורתו של הרב בכלל) תופס הרמב״ם כהוגה וכפוסק, והרב מקדיש עיון נרחב לתפיסתו את השלטון, את מצוות יישוב הארץ, את המלחמה ואת המשיחיות. בירור יסודי זה מעמיד את משנתו כייחודית וחשובה גם עבור מי שלא יסכים עם מסקנותיו. זאת ועוד: לנוכח הסוגיות הבוערות והדילמות הכבדות ניכר כי כתיבתו ושיחתו של הרב נובעות מעומק הלב, מתוך כאב עמוק ותקווה לוהטת לאפשרות של תיקון, ואינן מתמצות במסקנות עיוניות מתוך המקורות. הנגיעה האישית העמוקה מתבטאת לא פעם בכתיבה חריפה ותקיפה. מן הראוי להדגיש שאין לראות בספר מקשה אחת, קרי משנה סדורה ומגובשת שחלקיה השונים מתבארים בפרקים השונים. הפרקים נכתבו לאורך תקופות שונות, ולפיכך מתוך נקודות מוצא שונות, שהרי תפיסותיו של הרב התפתחו לאורך השנים. זאת ועוד: מאורעות שונים גרמו לרב לבחון מחדש את עמדותיו ואת הנחות המוצא העומדות בבסיסן. כמו כן, חלק מפרקי הספר הם הרצאות ציבוריות שלקראתן שקל הרב היטב את המסר שברצונו להשמיע, ואילו חלק אחר הם שיעורים שהעביר לקהל מצומצם או אפילו הרהורים שכתב לעצמו, וממילא אין לראות בהם משנה ציבורית. עם זאת, המכלול של הספר, שניתן בהחלט למצוא בו עקרונות חורזים, מהווה לדעתנו צוהר לתפיסותיו המדיניות של הרב ובסיס למחשבה מחודשת על שאלות אקטואליות.
 
כמו בספרים קודמים, בשל העובדה שהרב שג״ר לא התקין את כתביו לפרסום, נדרשנו במהלך עבודת העריכה להתיך ביחד טיוטה (או קובץ) ותמלולי הקלטה,1 להוסיף מילים ומשפטי קישור כדי לאפשר עיון רציף, לכיד ובהיר בדברים, ולעבות מהלכים בעזרת קבצים אחרים של הרב. במקומות מסוימים נדרשו תיקון הנוסח או חידוד הרעיון שהובע באופן סתום למי שלא הורגל בשפתו ובאורח מחשבתו של הרב. כמו כן השלמנו והוספנו מראי מקום למקורות שהרב הפנה אליהם. בשל השנים שחלפו מאז כתיבת הדברים, הוספנו בהערות עורך (המסומנות בראשי התיבות ה״ע בתוך סוגריים מרובעים) תיאור קצר של התרחשויות אליהן הרב מתייחס. ניסינו ככל שהשיגה ידנו לאתר את המחברים והדוברים שאת מאמריהם והתבטאויותיהם הרב מאזכר, ואנו מתנצלים בפני מי שלא הצלחנו לאתר ולכן פרסמנו את דבריו ללא ציון שמו.
 
לתועלת המעוניינים להרחיב ולהעמיק בדברים נוספו הפניות לחיבורי הרב שראו אור בעבר כאשר הם נוגעים בנושאי הספר הזה. רשימה של כל ספרי הרב שהתפרסמו עד כה מופיעה בסוף הספר.
 
ברצוננו להודות לאשת הרב, הרבנית מרים, המשקיעה עמל רב כדי שתורתו תצא לאור עולם, על מעורבותה ועזרתה, על שתמללה את ההקלטות שבהן השתמשנו ועל שהקלידה את כתבי היד.
 
יעמדו על הברכה עורכי המשנה של הספר, הרב ד״ר אורי ליפשיץ וד״ר עוזי פוקס, שבחנו את עריכתי הראשונה והשוו אותה לחומרי הגלם ובכך תרמו מאוד לדיוק הדברים ולבירור כוונת דברי הרב. תודה לחברי המערכת פרופ' אביעד הכהן וד״ר אליעזר מלכיאל על קריאתם את הפרקים הערוכים ועל הערותיהם החשובות, ובמיוחד לחבר המערכת ויו״ר ועד הכתבים, הרב שמעון דויטש על הערותיו ועל מעורבותו העמוקה במלאכת העריכה על כל שלביה. כמו כן, תודה וברכה לחברי הנהלת הוועד להוצאת כתבי הרב שג״ר, ובמיוחד לרב ד״ר משה פאלוך, על תמיכתו וסיועו בשלבים שונים. תודתנו העמוקה למזכיר 'ועד הכתבים' אוריה שמלצר, המסייע תמיד בעבודה השוטפת ומלווה את העורכים ואת הספר עד להשלמתו וצאתו לאור.
 
תודה לעורכי הלשון, בת־ציון שלומי ונדב גרשון, על עבודתם, ולנדב על הגהתו, למנחם הלברשטט על הציור המעטר את הכריכה ולסטודיו דוב אברמסון על העיצוב והעימוד.
 
אנו מבקשים להודות לאנשי ידיעות ספרים, ובמיוחד למנכ״ל ההוצאה מר דוב איכנולד ולעורך תחום יהדות עמיחי ברהולץ, על האמון בספר ועל הנכונות להיות שותפים עם מכון כתבי הרב שג״ר בהפצת משנתו של הרב.
 
אנו מודים מאוד לקרן 'חסדי יצחק טראו' על התמיכה המתמשכת בהוצאה לאור של כתבי הרב שג״ר זצ״ל.
 
~ • ~
 
הרב שג״ר שאף להתגבר על גבולות המגזר, האידיאולוגיות והעמדות המקובלות, ולהתייחס לשאלות שעל הפרק מתוך אמת אנושית ואמיתה של תורה, ביושר, בכנות ומתוך הכרה נכוחה של המציאות. בהתאם לדרכו של הראי״ה קוק, אותו ראה כמורו ורבו, הוא שאף להימנע מהתבצרות בקצה ערכי מסוים, וביקש לראות את התמונה בשלמותה ואת הערך שיש בכל תפיסה ותפיסה. שילוב שני הקצוות אינו פשוט; זוהי מלאכה סיזיפית המחייבת יגיעת נשמה, ויותר מכך — השראה אלוקית. עם זאת, בשונה מהרב קוק ובעקבות מורו המובהק השני, רבי נחמן מברסלב, האמין ששילוב זה אינו בהכרח הרמוני אלא צורם, סתור, וכאוב, אבל נדרש וחיוני. מתוך כך ספר זה מזמין את הקוראים והקוראות בו, מימין ומשמאל, למסע מטלטל המחייב בחינה מחודשת הן של הנחות היסוד שלהם והן של מסקנותיהם.
 
סיכום של הסוגיות המרכזיות הנידונות בספר זה, קישור עמדותיו של הרב למחשבתו בכללה, וניסיון להערכתן לאור המציאות הפוליטית כיום, מצוי באחרית דבר, פרי עטי. מטבע הדברים, הוא משקף את הבנתי האישית את דברי הרב שג״ר.
 
אני מודה לוועד הכתבים שהפקיד בידי את מלאכת העריכה, ולהבדיל, ליושב במרומים על הזכות לעסוק בתורת הרב. במהלך העריכה התפעמתי בכל פעם מחדש מאומץ הלב של הרב, מהגדלות בתורה, מרוחב הדעת, מהאכפתיות העמוקה למתרחש, ומהיכולת לבקר בחריפות אך גם להציע אופק לשינוי, ולהאמין כי אימוצו אפשרי. אני תפילה שנזכה לשאוב מתורתו כדי לצאת למסע המפרך והנדרש אל 'מעבר לימין ולשמאל'.
 
בימים אלה של מגפה עולמית משתוללת, כאשר אנו סגורים בבתינו, אשא תפילה שנזכה 'וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה' (במדבר י״ז, יג), ורוח של שלום, ברכה והארת פנים תרד לעולם.
 
זוהר מאור
 
ניסן תש"ף
 
 
 
 
בדמייך חיי — פסח ומילה
דרשה בזמן פינוי ימית
 
 
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי
וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי
וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה.
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ
וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אֱלֹוקִים
וַתִּהְיִי לִי (יחזקאל ט"ז, ו —ח).
 
ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר: 'ואת ערום ועריה', ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה.3
 
 
גאולת מצרים וגאולת העתיד
 
'כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' (דברים ט"ז, ג) — בגאולת מצרים; 'כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן' (ישעיהו נ"ב, יב) — בגאולה העתידה. בספרים מוסבר ההבדל כך: גאולת מצרים היתה ב'אתערותא דלעילא', ככתוב 'ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן' (שמות י"ד, יד), ואילו הגאולה שלעתיד לבוא תלויה ב'אתערותא דלתתא', במעשינו אנו, במאבק יומיומי מתמיד.4
 
כך גם באדם הפרטי. יש מי שזקוק להשראה, ורק אז הוא יכול לחדש, ליצור וללמוד. אם יחמיץ את הרגע של ההשראה — שוב לא יוכל.5 גדול ממנו מי שיכול לחדש וליצור בכוח יגיעתו ועמלו. הוא אינו תלוי בהשראה, וביכולתו להתקדם ולעלות בכל רגע ורגע. הדרך שלו, כמובן, אטית יותר, אין בה את המהירות והחיפזון כמו בדרכו של הראשון, אבל דרכו בטוחה, ברורה — ואף גבוהה יותר.
 
אופי זה של הגאולה העתידית הוא בעל חשיבות רבה עבורנו. מכיוון שהגאולה תלויה במעשינו, ב'אתערותא דלתתא', הדיון לגבי השיבה לארץ והקמת המדינה, האם 'אתחלתא דגאולה' לפנינו או לא, אינו רלוונטי. אם הקב"ה ירצה לגאול אותנו והגיע הזמן — אשרינו. לגבינו קובע רק דבר אחד — הבחירה שלנו. יש סיכוי לגאולה, סיכוי אדיר, אבל אנחנו עלולים לאבדו, חלילה, ואין הדבר תלוי אלא במסירות נפשנו כפשוטו ממש. ככל שנמסור נפשנו למען התורה, למען הארץ והעם, כך באמת נזכה להביא את הגאולה.
 
 
מילה ופסח
 
'בְּדָמַיִךְ חֲיִי' — דם פסח ודם מילה. שתי המצוות הללו הן מצוות העשה היחידות שחייבים עליהן כרת, והן קשורות זו בזו: 'זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ' (שמות י"ב, מג־מד). הנוכרי אינו רשאי לאכול את הפסח. את הפסח רשאי לאכול רק מי שאמו מ'שרשא וגזעא קדישא דישראל', כלשון הזוהר הקדוש.6 יותר מזה: על פי ההלכה, לא רק מילת האדם עצמו אלא אפילו מילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מאכילה.7
 
מהי עניינה של המילה? בעל 'החינוך' מבאר: 'לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם אינו שווה'.8
 
הרי שתי הבדלות בין יהודים לגויים לפנינו — הבדלת הגוף במילה (והיהדות מתחילה מהטבע, מהגוף, מהמציאות הפיזית) והבדלת הנפש בקרבן הפסח — כדברי רש"י: 'משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה'.9 רק מי שהוא בן ברית יכול להשתתף בזבח פסח, באותה התקשרות מתחדשת של עם ישראל, בחירות האלוקית שלו. מי שדבק בו משהו מהנוכרי — ולא רק בו, אלא גם בבנו או בעבדיו — אינו יכול להשתתף באותה סעודה של זבח פסח, שהיא גאולת הנפש.
 
ובאמת, ההלכה שמילת בנו ועבדיו מעכבת נאמרה גם באשה. והקשה המהרש"א: הרי אשה אינה מצוּוָה למול את בנה, ואם כן, מדוע מילת בנה מעכבת אותה מלאכול את קרבן הפסח? ותירץ, שזהו דין בפני עצמו הקשור לאכילת פסח — אם אשה רוצה לאכול את הפסח, היא חייבת למול את בנה.10 הם־הם הדברים שאמרנו: אשה שבנה אינו נימול אינה אוכלת את הפסח לא משום שלא קיימה את מצוות המילה, אלא מפני שדבק בה משהו נוכרי, וכל מי שהוא נוכרי או שדבק בו מן הנוכרי אינו יכול להשתתף בקרבן הפסח, להתקשר לפסח, לפסיחה על בתי העברים, להבדלה בינם לבין הגויים. גאולת הנפש וגאולת הגוף, גאולת התורה וגאולת העם, קשורות זו בזו.
 
 
ברית וחסד
 
עניינם של קרבן פסח ושל המילה הוא ההבדלה בין היהודי לשאינו־יהודי, אבל הבדלה זו אינה פשוטה כלל וכלל.
 
כאשר אברהם קיים במלאכים הכנסת אורחים, היה סבור שהם ערביים.11 את הפסוק 'וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם' (בראשית י"ח, ב) דרשו חז"ל: 'התחיל דם המילה לטפטף'.12 כלומר, הכנסת האורחים התרחשה אחרי מילת אברהם. ומתי קרה הדבר? בפסח. 'לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת' (בראשית י"ח, ו) — דרשו חז"ל: מצות.13 מילה ופסח; ערבים והכנסת אורחים.
 
כך הוא פשוטו של מקרא בפרשת הציווי על ברית המילה לאברהם: דווקא בהקשר של הציווי על ברית המילה, אותה הבדלה גופנית, שעליה אומר הפסוק 'זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ' (בראשית י"ז, י), נאמר לאברהם 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' (שם, ה) — 'אב לכל העולם', כדברי רש"י שם. בריתו של אברהם אבינו היא היא ברית החסד, כמבואר בגמרא לגבי ברכת אבלים: 'אחינו, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו', ופירש רש"י שם: 'שגמל חסדים'.14
 
העמקת ההיבדלות והשורשיות היהודית מעמיקה גם את החסד של אב המון גויים. ישנם אנשי שלום הבאים בשם החסד והשלום, אבל החסד שלהם הוא חסד של מפֵרי ברית, חסד חסר שורשים, חסד תלוש וחיוור. גם הצד השני נכון: יהדות עיקרה חסד. ברית בלא חסד אינה תורה ואינה יהדות; היא הופכת להיות מנוכרת וחסרת שורשיות באופן לא פחות עמוק מאשר חסד ללא ברית.
 
דווקא בתוך השורשיות והאינטימיות היהודית אנחנו מוצאים את החסד הגדול כלפי כל באי עולם. יותר מזה: תוכנה של אותה ברית וחותמה הם חותם החסד של אברהם אבינו, המוטבע בגופניות של היהודי. 'כסבור שהם ערביים',15 וקיים בהם הכנסת אורחים, והאכילם דווקא במצות, ודם המילה מטפטף.
 
חכמים קבעו במשנה במסכת פסחים: 'ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו'.16 ועל כך אמרו בתלמוד הירושלמי: 'בוא וראה מה גדול הוא השלום, שהוקש לשני דברים שחייבין עליהם כרת, מילת בנו ושחיטת פסחו'.17 השלום שקול כנגד הדברים שמי שלא מקיים אותם נכרת מהעם, והם המבטאים את ההתבדלות. ובכל זאת, אין כאן ניגוד; היפוכם של דברים — ככל שהנבדלות והשורשיות מתעמקות, כך אמור לגדול השלום האמתי, החודר ומקיף את הכל. דווקא הקנאי השומר על הברית זוכה לברית שלום — ופנחס זה אליהו.18
 
~ • ~
 
וזאת השאלה הקשה שלפנינו נוכח ההתנגדות לפינוי ימית: האם זהו להט קנאי של אמונה ושורשיות יהודית שמתגלה לפנינו — קשר של עם הקודש לארצו הקדושה — או, כפי שסובר אחד מגדולי התורה בדורנו, יש כאן תערובת של לאומיות חילונית ושל חוסר שורשיות?19 האם עם גאה, בן חורין הוא עם הנאחז באדמתו ולא מוותר עליה, או שבטחון עצמי וגאווה לאומית פירושם גם היכולת לסגת כאשר צריך ולנהל משא ומתן להסכם?
 
ויותר מכך יש לשאול: האם בכלל גאווה לאומית היא מעלה, או שמא, כפי שרואים מפסוקים רבים בתנ"ך, אינה אלא עבירה, בדיוק כמו באדם הפרטי?20
 
שאלה זו עמוקה מאוד: מהי אותה לאומיות חילונית? האם יש לה שורשים בקדושה, או שמא, חלילה, היא אינה שייכת ל'שרשא וגזעא קדישא דישראל'? הדברים עמוקים ונוגעים עד השיתין של קיומנו. בסופו של דבר, גם שורשיותה של הציונות תלויה בנו — במעשינו הטובים, בתשובה האמיתית שלנו, ביכולתנו להעלות את הכל לקדושה ולהאיר בכל דבר את אור התורה האמתית; להאיר מכוחה של תורת ישראל כל דבר ארצישראלי.
 
זאת ועוד, האם ההתנגדות הקנאית לפינוי נכונה? קנאותם של המכבים בנתה את הבית, אך קנאותו של זכריה בן אבקולס, שלא רצה להקריב קרבן לשלום הקיסר, החריבה אותו.21 ובתקופה אחרת, נביא האמת ירמיהו מטיף למה שנראה בעיני העם כבגידה — ליפול לידי הכשדים ולא להילחם.22 זהו מעשה איום ונורא. כל העם נלחם, כולם יוצאים בפטריוטיות גדולה, ובא נביא ה' ואומר: היכנעו. מצד שני, נביאי השקר הם נביאי ה'שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם' (ירמיהו ו', יד; ח', יא). כל זאת משום שרצון ה' מתגלה בהיסטוריה באופנים שונים ובצורות הפוכות. עם ישראל אינו צריך להיאחז דווקא בשיטה אחת, שיטה של שלום או מלחמה, של נבדלות או של חסד כלפי העולם. אין רצוננו אלא לעשות את רצון קוננו, והוא מתגלה כפי שהוא רוצה, באופנים שונים ובצורות הפוכות, ואין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים. רק רצון ה' נותן הן להתבדלות והן לאהבה את המשמעות, את התוכן ואת הממד האמתי שלהן.
 
עלינו גם להוסיף ולשאול: האם ההתנגדות לפינוי אינה נובעת ממשיחיות, שלאורך ההיסטוריה נגררו אחריה גם גדולי תורה, ושבסופו של דבר המיטה אסון?
 
 
כריתת הארץ והעם
 
על מה נכרתה ברית המילה, ברית העם? על שני דברים, כפי שאומר רש"י בפרשיית ציווי המילה לאברהם על הפסוק 'וְאֶתְּנָה בְרִיתִי' (בראשית י"ז, ב) — 'ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו'. הדברים כתובים במפורש: 'וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ' (שם, ז) — זאת ברית האהבה; 'וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים' (שם, ח) — זאת ברית הארץ.
 
העם, הארץ והאהבה לקב"ה אחוזים זה בזה.
 
ברית האהבה היא התורה שניתנה בימי משה. היציאה ממצרים היא הכנה למתן תורה. כך דרשו חכמים: 'אם מקיימין בניך את המילה, הן נכנסים לארץ, ואם לאו, אין נכנסים'.23 רק שלמות העם — 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית י"ז, א), תם מלשון שלם — יכולה להגן על שלמות הארץ. באחדות זו של העם והארץ, של עם ישראל וארץ ישראל, ייתכנו אהבה לאלוקים ושלמות התורה ומצוותיה.
 
~ • ~
 
גם כאן הדברים נוראיים ממש. כשראיתי את תמונות הפינוי של חצר אדר24 — מאות יהודים עם זקנים נגררים על ידי חיילי משמר הגבול — נזכרתי בתמונות מהעבר הלא רחוק, כאילו חוזר כאן אותו גורל יהודי: לוקחים מיהודי את האדמה שלו וזורקים אותו החוצה, לגלות. הזדהיתי מאוד עם המפונים.25
 
אבל לפתע נזכרתי גם בתמונות יותר קרובות, של הפגנות בשבת — שוב מכים ומושכים יהודים עם זקנים. אבל כאן הכאב היה נוקב הרבה יותר, משום שבתמונות הללו הופיעה כרזה של המפגינים עם כתובת נוראית ואיומה, שאיני רוצה להזכיר אותה,26 והרגשתי שכאן, לא רק הארץ נחתכת, אלא גם האומה נקרעת. המאבק על נשמתם של אותם חיילים מפנים, שנראים כל כך מנוכרים — המאבק על העם — גורלי וקובע לא פחות מהמאבק על הארץ. כפי שראינו: גדול השלום — ומשמעותו גם אחדות האומה — שהוקש לשני דברים: פסח ומילה. גם מניעת השלום הזה עלולה, חלילה, לגרום לאותו כרת שנגרם על ידי מניעת הפסח ומניעת המילה. אסור בשום פנים להגיע לקרע בעם!
 
 
 
באמת, איני חושב שבעניינים הללו של הסכמי השלום ומחירם יש מישהו שיכול לקבוע עמדה ברורה. האמת נעשית עדרים־עדרים,27 ולא רק האמת, גם האומה נעשית עדרים־עדרים. כאן הנקודה החותכת: מעל אותם ניגודים — וניגודים ישנם בכל עניין ולגבי כל שיטה — ישנו השורש האחד, ובתוך כל עמדה יש ניצוצות של קדושה. השאלה היא אם יש לנו את היכולת להגיע עד לאותו שורש שבו הניגודים מתאחדים, אם נוכל להגיע עד לנקודה שבה נוכל להבין את המובן האלוקי של הדעה של זה שאנחנו מתווכחים איתו.
 
אחדות האומה אינה עניין טכני. היא עניין מהותי, ונובעת מעצם מהותם של ישראל, משום שאחדות ישראל היא־היא גילוי האחדות של הקב"ה.28 ואחדות זו היא מעבר למצה ולמרור גם יחד ומעבר לגלות ולגאולה גם יחד; היא בעצם הגילוי של האלוקי בעם ישראל. לכן אותו שלום חשוב גם מהבחינה המהותית. כאשר יש פירוד באומה זהו 'קיצוץ בנטיעות', שהוא קיצוץ באמונה עצמה.