הקדמה
גידאון
צבע נוטף מאצבעותיי. ארגמן. סמיך מדם. אכזרי. אני מסטול לגמרי, מהופנט מכוח המשיכה, מהגמישות שבה הצבע נפרד מעורי. חוטים זעירים דמויי דם נמתחים עד נקודת השבירה שלהם, ואז—
פלאץ'.
דממה מוחלטת. לא נשמע שום רחש כשהטיפות הזעירות נחבטות ברצפת הסטודיו שלי, בצמוד לנעלי המלוכלכת בצבע. הרחש נשמע רק בראשי. בין אוזניי, יחד עם כל שאר הדברים הכואבים. כל הידע, ההשלמה עם כך שהכאב הזה לא יתפוגג ולא משנה כמה מריחואנה אעשן, כמה אלכוהול אשתה וכמה שעות אשן.
חבר ותיק שלי, משורר שהכרתי בצרפת, אמר לי שאנחנו בוחרים בסבל שלנו; הוא הוסיף ואמר שאצילי לא פחות לבחור בסבל מאשר לבחור באושר. אחרי הכול, המאזניים חייבים להתאזן איכשהו.
חלק מאיתנו חייבים לסבול כדי לאשר את קיומם של האושר ושל אלו שהתמזל מזלם ליהנות ממנו.
בולשיט, הא?
אבל אותה שיחה שהתקיימה לפני זמן רב גרמה לי להתחיל לחשוב על הסבל, ובעיקר על סבל שאדם גורם לעצמו, סבל שנגרם בשל עקרון החטא.
איזה רעיון מרתק — לפעול, לחשוב או להרגיש בניגוד לאמות המידה שקובע כוח כל־יכול. עקרון שזוכה לאישוש באמצעות אמונה, שנתיניו הופכים ליוצריו.
אבל הפן הדתי אינו מעניין אותי. לעומת זאת, הפן האנושי הופך למפעל חיי.
האם היא יודעת שהחטא אופף אותה כאילו היה בושם?
עד כמה היא יפה?
עד כמה היא חזקה?
היא לקחה אותי איתה כשעזבה.
יום.
אלף ימים.
זה לא משנה.
היא כיבתה את הלהבה שבתוכי
ועכשיו,
עכשיו
אני שרוי בחשכה.
יומנו של גידאון מסטרס