פרק 1
לא, לא, לא. הוא לא רציני…
אני שוכבת במיטה שלי ובוהה המומה במסך הטלוויזיה שעליו מרצדת דמותו הקודרת של ראש הממשלה. הרגע הוא תיאר בפנינו את האפוקליפסה שעומדת להתרחש, והפציר בכל תושבי מדינת ישראל להישאר בבית.
הדופק שלי מתחיל לטפס, לאט ואז מהר יותר ויותר עד שאני מתקשה לנשום. אני קמה מהמיטה, ניגשת אל החלון, פותחת אותו במשיכה חזקה ודוחפת את הראש החוצה.
יותר טוב. הרבה יותר טוב… אילו רק הייתי יכולה להישאר ככה.
אילו רק לא הייתי צריכה לדאוג איך יספיק לי הכסף בעוד חודש למצרכים וגם לשכר הדירה.
עברתי לתל אביב לפני שבועיים. חטפתי את הדירה הראשונה שמצאה חן בעיניי, חתמתי על חוזה לשנה, ומה שאהבתי יותר מכול היה השותף שלי. זה שאף פעם לא נמצא בסביבה.
הגבר המושלם, אני קוראת לו.
אין לי מושג איך הוא נראה.
בעלת הבית הראתה לי את המקום, נשבעה שהבחור חמוד, נקי, מסודר ומתבודד. מעולם לא היו לה בעיות איתו.
לי יש את חדר השינה שלי, לו יש את חדר השינה שלו ששימש פעם כסלון, ואנחנו חולקים חדר רחצה ומטבח.
כלומר אני מנחשת שאנחנו חולקים אותם, כי אני רואה כלים שטופים ליד הכיור כשאני קמה בבוקר, אני שומעת מים יורדים בשירותים באמצע הלילה, אני מריחה כביסה נקייה כשאני חוזרת מהעבודה.
העבודה שאיבדתי הבוקר כשהמעסיקים שלי הוציאו אותי לחל"ת.
ועכשיו אני לא יכולה לחפש עבודה חדשה ולא זכאית לדמי אבטלה, כמו חצי ממדינת ישראל.
קורונה ארורה.
לא, קורונה מזדיינת. מאיפה לעזאזל היא הגיעה?
אני נושמת עוד נשימה של אוויר תל־אביבי מזוהם. למה הייתי חייבת לעזוב את הבית של ההורים בחיפה?
למה הייתי חייבת לוותר על הנוחות שסיפקו לי המגורים איתם?
כי הם נודניקים.
כי אני בת עשרים ושמונה.
כי נהיה מביך לגור אצלם.
אני יכולה לבקש מהם עזרה.
לא! אני לא יכולה לבקש מהם עזרה! הקורונה היא לא תירוץ, וחוץ מזה שניהם עצמאים, ויש להם צרות משלהם עכשיו שחנות הצעצועים שלהם נסגרה. אני צריכה להסתדר לבד, זה מה שרציתי. לכבס בעצמי, לבשל בעצמי, בלי שאימא ואבא יעמדו מעבר לכתף שלי ויבדקו מה אני עושה, בלי שאף אחד יבקר כל צעד שאני לוקחת וכל נשימה שאני נושמת. רציתי עצמאות, והיא באה עם מחיר, גם אם לא המחיר שתכננתי לשלם.
וירוס מזדיין!
אני מושכת את הגוף פנימה ומתיישבת על הרצפה. מה כבר ביקשתי? קצת חופש?
הנה, קיבלתי מנה גדושה של חופש למי יודע כמה זמן! אני עדיין מקווה שכל הבלגן הזה יסתיים בקרוב, וכולנו נחזור לחיים שלנו, לעבודה, לשגרה שאני מעריכה כל כך.
אני נאנחת בקול כשרעש מחוץ לדלת שלי גורם לי לזנק על רגליי. אני בוהה בדלת, ואז בידית, ואז בדלת שוב.
מישהו בתוך הדירה.
מישהו בתוך הדירה!
לוקח לי רגע להיזכר שאני לא גרה לבד. יש לי שותף מסתורי שמעולם לא פגשתי. בצעדים מהוססים אני חוצה את החדר, פותחת את הדלת, דוחפת את הראש למסדרון ונועצת מבט בגבו של הבחור שלובש טי־שירט כחולה וג'ינס שחורים. הוא מניח את ידו על דלת הכניסה ועומד לפתוח אותה.
הוא לא שמע מה אמר ראש הממשלה?! הוא לא יודע שאנחנו שנייה מסגר מלא, ועוד מעט משאיות צבאיות יפטרלו ברחובות ויעצרו את כל מי שיוציא אצבע החוצה?! הוא לא קולט שאם אנשים לא יישמעו להוראות הן רק יוחמרו עד שנתגעגע לימים שבהם עוד יכולנו לצאת לקנות אוכל?! בקצב הזה הממשלה לא תחליט על סגר, היא תכפה על כולנו עוצר מוחלט, תסגור את המדינה ותדאג שמנות קרב יושארו ליד הדלת כדי שלא נגווע ברעב.
הלב שלי מתחיל להלום במהירות מטורפת. הוא לא יכול לצאת! הוא חייב להישאר כאן ולנהוג באחריות אישית וחברתית. או משהו כזה, אני לא מצליחה לחשוב בבהירות כשהמילים נורות מהפה שלי כמו מתוך מכונת ירייה.
"מה אתה עושה?! אתה אידיוט או משהו?!"
הגוף שלו קופא כשידו עדיין על הידית. גבו מזדקף, ידו נשמטת, ואז הוא מתחיל להסתובב אליי באיטיות מעוררת השתאות.
עיניים ירוקות. עיניים ירוקות משועשעות מחייכות לעברי בשעה שהדם שלי מבעבע.
משהו מצחיק אותו?!
אני עומדת לומר משהו, אבל המילים קופאות על שפתיי כשהבחור בשיער החום הבהיר מטה את הראש אל הכתף, מרים גבה בחוצפה, ובאותה עת ממשיך לנעוץ בי את אותו מבט שגורם לי לרצות לתת לו סטירה מצלצלת.
"למי קראת אידיוט?" השאלה שלו נשמעת משועשעת כמו החיוך שלו.
"לא ראית חדשות?!" אני כמעט שואגת, הידיים שלי אוחזות בדלת חדרי כמעט בכוח. אולי לא הייתי צריכה לקרוא לו אידיוט. בסדר. אולי רק טמבל, כי זה מה שהוא.
"את מתכוונת לשטויות שמשדרים בטלוויזיה כדי להכניס את כולנו לפאניקה מיותרת?" הוא מסרב להבין שעכשיו הזמן לסתום, להיכנס בחזרה לחדר שלו ולא להוציא עוד מילה.
"מיותרת?" אני פוערת מולו עיניים בהלם. "פאניקה מיותרת? ביקשו להישאר בבתים! כמה קשה זה יכול להיות?!"
באמת לא אכפת לו מכלום? כמה אגואיסט הוא צריך להיות כדי להתעלם ממה שקורה סביבנו? ראש הממשלה היה ברור ונחרץ. שר הבריאות מחזיק באותה דעה, וכך גם כל צמרת המומחים שמשתתפים במסיבות העיתונאים. הרי בכל מצב נורמלי לא היינו מדמיינים את ראש הממשלה עולה לשידור כדי ללמד אותנו האזרחים איך לקנח את האף! אילו מישהו היה אומר לנו לפני שנה שזה המחזה שמצפה לנו, היינו חושבים שהוא השתגע, והנה, זו המציאות שבה אנחנו חיים. בתי הספר סגורים עד להודעה חדשה, מקומות עבודה נסגרים, ואני חוששת שהרע עוד לפנינו.
"מותר לצאת לסידורים הכרחיים." ההתחכמות של הבחור קוטעת את רצף המחשבות שלי.
"לאן אתה יוצא?" זה לא באמת ענייני, אבל אם אנחנו חולקים דירה, אני רוצה לדעת. אני רוצה שהוא יבין שתנאי המגורים השתנו, ועכשיו יש לנו אחריות זה כלפי זה.
"לסידורים חיוניים," הוא מתחמק.
"שהם?" אני מתעקשת.
"להוציא את הכלב." עכשיו הוא מרוויח בכבוד את הכינוי שבחרתי לו. אידיוט. השותף שלי אידיוט.
"אין לך כלב." בחוזה של הדירה היה כתוב מפורשות שבעלת הבית אינה מרשה להחזיק בעלי חיים. הסעיף הזה דווקא שימח אותי, אומנם אין לי בעיה עם כלבים, אבל אני אלרגית לחתולים, וכל מגע איתם גורם לי לסבול ממתקפת התעטשויות, מעיניים אדומות ודומעות ומגירוד באזור הצוואר שמוציא אותי מדעתי.
"אני הולך לבקר את סבתא של –" האידיוט לא מצליח לסיים את המשפט כי אני מתפרצת לדבריו בשאגה היסטרית למדי.
"אסור לך לבקר אותה! אתה עלול להרוג –" אני משתתקת בבת אחת מול חיוכו המתרחב שמעביר מסר חד. "אתה צוחק עליי?!"
"סבתא שלי, עליה השלום, מתה לפני שבע שנים בשיבה טובה."
"אני רצינית," אני מנסה להיזכר איך קוראים לו. באמת שאני מנסה, אבל לא דיברתי איתו מעולם, והמוח שלי במשבר קורונה כבר ימים, השם שלו הוא פרט מידע מיותר שלא התעמקתי בו. אוף!
"מיידלע," הוא מנמיך את קולו, "את דואגת לי?"
מיידלע? הוא באמת קרא לי ככה?
"אני לא דואגת לך!" אני מתפרצת שוב, אבל אני אמורה לדאוג לו כי הוא ככל הנראה לא דואג לעצמו. "אני דואגת לי. אלוהים יודע את מי אתה הולך לפגוש, לך תדע אם הם חולים או בריאים, אולי אין להם סימפטומים ואתה… אתה עלול להביא את הווירוס לכאן."
"אנחנו יכולים לתלות שלט על הדלת – אין כניסה לווירוסים." הוא חושב שעכשיו הזמן להתלוצץ. איתי. איתי, הבחורה הכי היסטרית על הפלנטה נגועת החיידקים הזו. אני בכלל לא יודעת אם כדור הארץ נחשב פלנטה!
"בבקשה, תעשה לשנינו טובה," המשפט שלי נתקל בעוד הרמת גבה משועשעת וזדונית. "לא טובה כזאת!"
"בטוחה? כי טינדר הפך למדבר חרב, ואת נראית כאילו לא יזיק לך –"
"יזיק בהחלט," אני קוטעת את רצף השטויות שלו. טינדר?! עכשיו אין סיכוי שאתקרב לצלחת הפטרי המהלכת שעומדת מולי. ומה הקטע עם החיוכים וגומות החן והעיניים הירוקות? זה עובד לו בדרך כלל? זה גורם לנשים להתעלם מהעובדה שהוא מעצבן וככל הנראה גם שחצן יודע כול?
"תשמעי, מיידלע," הוא מטריף אותי עוד, "למה שלא תחזרי לחדר, תטהרי אותו בעלי מרווה או באיזו פעולת וודו שלא תבחרי, ועד שתסיימי אני כבר אחזור, ואת תוכלי להעמיד פנים שלא יצאתי בכלל?"
"וודו?" הוא מצא את הבחורה הלא נכונה להתלוצץ איתה. "אני נראית לך כמו בחורה חופשייה ומאושרת שחזרה מהודו, מסתובבת בעיר ומברכת את כולם בנמסטה?!"
עוד הרמת גבה נזרקת לכיווני, מה שגורם לי להשפיל במהירות את המבט אל הבגדים שלי.
אלוהים שבשמיים. למה?
אני לבושה במכנסי פיג'מה רחבים ובגופיית ספגטי שבקושי מחזיקה את החזה החופשי והמאושר שלי שכמעט מזנק מתוכה. השיער השחור שלי אסוף בפקעת מרושלת וגבוהה שקצוות סוררים מזדקרים ממנה, ואני יחפה.
הודו, הנה אני באה.
"אל תיתן למראה שלי להטעות אותך, אני בחורה רצינית," אני מנסה לשכנע אותו ואולי קצת את עצמי. רצינית מאוד, בלי עבודה ועוד מעט בלי יכולת לשלם שכר דירה. נהדר.
"אה־הא," הוא מהנהן באיטיות, וגומות החן שלו מציצות על לחייו, ואז הוא מסתובב בלי להוסיף מילה ואוחז שוב בידית הדלת.
"שלא תעז, אתה שומע אותי?!" אני צועקת בקול המאיים ביותר שאני מצליחה להפיק. "אתה לא יודע מה הולך שם בחוץ!"
"להתראות, מיידלע!" הוא קורא בקול, מנופף בידו וסוגר אחריו את הדלת.
"אידיוט!" אני צורחת בתקווה שישמע אותי. כשהוא יחזור אני אדרוש ממנו לחטא את הידיים, להחליף בגדים ולהתקלח. כן, הוא לא יסתובב פה בדירה כמו קיסר מורם מעם.
ואיך לעזאזל קוראים לו?