מסע אל תוך עצמי

1

המפקח קרטייה

 

 

המפקח מסייה סימון קרטייה ישב על כיסאו המרופד במשרדו במטה המשטרה והביט בתשומת לב בתמונה המשפחתית שהייתה מונחת מולו על השולחן. הוא התמקד בדמותה החייכנית של אשתו, שהקיפה בזרועותיה את שני ילדיהם המתוקים. הוא אהב אותה אהבה חושנית ומטורפת.

 

שתי עיניה הכחולות ניבטו מתוך התמונה, כמו עמדה לפניו נוכחת וקיימת. הוא חש את חום גופה, את נשימותיה ובעיקר את חושניות חמוקיה. היה בה משהו מהפנט, בלתי נתפס במחשבתו ההגיונית. היא הייתה ניגוד גמור לאורח חייו כמפקד מחלק הפשע החמור שעסק רוב ימיו בחייהם העלובים של אנשי העולם התחתון. הוא נשם נשימה עמוקה ואחז את התמונה בשתי ידיו כמנסה לחוש אותה ממש, כאילו הייתה מולו מוחשית וקרובה — אישה שהכיר כל סנטימטר בגופה היכרות אינטימית, אישה נחשקת עד אובדן עשתונות. היא סוככה בזרועותיה העדינות על שני ילדיהם המטופחים להפליא, שהיו שילוב מדהים בין יופייה ושבריריותה לבין עוצמה פנימית בלתי מתפשרת שהוא ניחן בה.

 

רכות חמוקיה הבעירו בו אש לוהטת של יצרים ארוטיים והוא צלל בדמיונו לרגעי החסד המיוחדים שחש. בדמיונו ראה אותם יחד בקרחת היער שוכבים עירומים על שמיכה פרחונית שנפרסה על האדמה הרטובה, מוקפים בצמחים שריחם שיכר את חושיהם. הם נסחפו ללא שליטה, התעלמו לחלוטין מהסיכון שמישהו יעבור ביער ויראה אותם ברגעיהם האינטימיים ביותר. הם שכבו ונתנו דרור ליצריהם. שום כוח שבעולם לא יכול היה לנתקם זה מזה. הם נשאבו זה אל זה. גופה הזמינו לקלוט אליו את תשוקתו. קרטייה מחץ את גופה בכוח אדיר. היא חשה שגופה מתפקע לחלקיקים, נקרע בגלי התשוקה המתנפצים בתוכו, נחשול אחר נחשול. הוא רוקן אל תוך תוכה את תמצית לשד חייו.

 

אחר כך שכבו מיוזעים, עירומים, מתענגים על רגעי האושר שנפלו בחלקם. היא הביטה בו בעיניה הכחולות, כחול עמוק של שמים צחים שאין בהם ולו ענן קטנטן. העומק היה אין סופי והוא נמשך אליו. שדיה היו זקופים להפליא, וככל שהעמיק להביט בהם חש כאילו הפטמות מזדקרות ובולטות עוד יותר ושולחות לו הזמנה חגיגית לטעום את רכותן בפיו ולהתענג על מגע לשונו בפטמותיה. היא חשה את תשוקתו המתחדשת ונצמדה אליו, עלתה עליו וחשה אותו שוב עמוק בתוכה. הוא עצם את עיניו והתרכז בתנועות גופה, עולה ויורד, עולה ויורד. כל תנועה הגבירה בו את ההנאה, והיא הלכה והתפשטה לאורך עמוד השדרה עד לנקודת העונג העילאי שבמוחו, עד לשיא שאחריו הגוף רפה ומתרוקן והלב מתמלא באהבה אין קץ.

 

"מסייה לה קומנדנט, הטלפון מצלצל דקות ארוכות. בבקשה תענה..."

 

"סטיופיד, מטומטמת," פלט אוטומטית את המילים שהיו שגורות בפיו, שעה שנקטע רצף מחשבתו, "מה, מה את רוצה ממני, שמנה מכוערת?" גער בפקידה ללא רחמים.

 

"מסייה... איך אדוני מדבר?"

 

"מה את רוצה? תדברי כבר. מקשקשת כל הזמן, מרכלת על כולם. טיפשה. מה את רוצה?"

 

"מסייה, כבר שלוש פעמים אמרתי לך באינטרקום שהטלפון מצלצל ואתה לא עונה. אתה חולם, סליחה שאני אומרת."

 

 

 

מה היא מקשקשת, הבהמה הזאת, קרטייה אמר לעצמו. איזה טלפון? "אין לך שכל? את לא יכולה לענות בעצמך? את רואה שאני עסוק, לא?" הוא גער בה. "איך אפשר לעבוד ככה, עם סתומות כמותכן?" אחרי שפרק את כעסו, התעשת ונרגע. הוא הבין שהזה, חלם בהקיץ, וכעת עליו לחזור למציאות העלובה שהוא נמצא בה. "הלו... כן..." אמר לטלפון. בתוך כך המשיך להביט בתמונת אשתו, שאינה מרפה ממנו ועוקבת אחריו בשתי עיניה היפות.

 

"מסייה לה קומנדנט, אתה שומע?"

 

"כן... כן! אני שומע. דבר. אני מקשיב לך. דבר ברציפות. אני מקשיב. למה כולם כה סתומים היום? אמבסיל."

 

כולם במשטרה הכירו את המפקח, הקומנדנט, מסייה סימון קרטייה. מעולם הוא לא נתפס נוהג בנימוס כלפי איש. המילים השגורות בפיו היו בוטות ומעליבות, והאנשים שסביבו למדו להתעלם מסגנון דיבורו. לא אחת נזפו בו מפקדיו הבכירים על התנהגותו המשפילה כלפי פיקודיו וכלפי אזרחים שלמזלם הרע נקלעו בדרכו, לא כל שכן עבריינים שעצר וחקר, אך הוא בשלו. קשה לשנותו.

 

הוא המשיך להתבונן בתמונת אשתו בעודו מאזין בטלפון לחוקר המשטרה. "מסייה לה קומנדנט, המנוולים חתכו את פניה. מדובר באישה בשנות הארבעים פלוס, שוכבת עירומה."

 

קרטייה חתך אותו בגסות. "תפסיק. אל תמשיך לתאר, אני מגיע עוד מעט. תסגרו את השטח. אל תתנו לאנשים זרים ולסקרנים להסתובב שם."

 

חשש כבד עבר בגופו. הוא טרק את שפופרת הטלפון וצעק לנהגו, בחדר הסמוך. "לגארד! לגארד! מהר... מהר... לרכב!". צעקותיו הרמות של קרטייה היו חזקות מתמיד והבהילו את הנוכחים, שהכירוהו כאדם גס רוח אומנם, אבל החלטי, אינו מתרגש בקלות ועצביו ברזל. אך הפעם תחושתו הייתה רעה. הוא רץ אל מגרש החניה כשלגארד אחריו והתנשף בכבדות. "סע, סע מהר לרחוב שאטו!"

 

"מסייה רוצה לנסוע לביתו?!"

 

"כן, כן! סע. סע כבר, מהר."

 

נהג מכונית השרד לא שאל שאלות, אף שהתפלא מדוע קרטייה אינו פוקד עליו לנסוע לזירת הפשע. הוא הפעיל את הסירנה והדביק את הפנס הכחול לגג המכונית. אחר כך החל לנהוג במהירות לכיוון היציאה לכביש הראשי, אל פרברי פריז. לגארד היה נהג מנוסה להפליא וניווט את המכונית ללא קושי דרך הכבישים הסואנים של עיר האורות. המכונית חלפה על פני בית הספר התיכון לאוי לה־גראנד המפורסם, שם עבדה אשתו ושם למדו מיטב הדמויות המפורסמות של צרפת. חלקם היו לראשי ממשלה בצרפת. קרטייה חשב לבקש מהנהג לעצור, אך חכך בדעתו והחליט שבמחשבה שנייה מוטב לוותר על הרעיון להיכנס לבית הספר כדי לוודא שאשתו שם והכל בסדר ואין מקום לדאגה, משום שהיה מוכר למורים ולתלמידים והכניסה הדרמטית לבית הספר במכונית משטרה עם סירנה ואורות מהבהבים עלולה לגרום למבוכה בראש ובראשונה לו עצמו וגם לרעייתו.

 

"סע, סע, אין טעם," מלמל.

 

הנהג לא הבין מדוע הבוס מגלה סימני עצבנות שאינם אופייניים לו. הוא מוטרד, מדבר לעצמו, משפטים לא ברורים... אולי הבוס התקוטט עם אשתו? אולי היא לא נתנה לו והוא עצבני? לגארד המשועשע חייך לעצמו. קרטייה הבחין בכך דרך המראה והתפרץ.

 

"מה אתה מחייך, טיפש? מה משמח אותך?".

 

לגארד החל לגמגם. "סליחה מסייה לה קומנדנט. אני לא מחייך..."

 

"סע כבר, מטומטם. סע. היום לא הולך לי. הכל עקום... עקום..." אמר קרטייה לעצמו. הנהג, שנסע במהירות, הציץ מדי פעם בבוס, שמרגע שנכנס למכונית נע על מושבו ימינה ושמאלה. היה ברור שהאיש מוטרד.

 

תחושתו הייתה קשה. לא היה למפקח הסבר הגיוני לאופן התנהגותו היום. כשהתקרבו לביתו הוא השתהה, לא מיהר כהרגלו לפתוח את דלת המכונית, לזנק ממנה בחוסר סבלנות מובהק עוד לפני שעצרה כליל. נהגו אמר, "וְואלה, מסייה לה קומנדנט, הגענו." קרטייה המשיך להשתהות בתוך המכונית כשהוא שומע לא שומע את הנהג. הוא העיף מבט מודאג לעבר הבניינים שמעבר למדרכה. עצי פיקוס עתיקים הסתירו את הנוף המשותף של שורת דירות השרד שבהן התגוררו בעלי תפקידים חשובים בממשל ובמוסדות השלטון. כל הבכירים שנשאו בתפקידים ציבוריים רכשו דירות שרד ברחוב שאטו. הוא חכך בדעתו שוב לבדוק האם במקרה רעייתו נמצאת בבית. הרחוב היה שקט. שכנים יצאו מבתיהם ונדו בראשם לשלום כשהבחינו בו יושב בתוך מכוניתו. גם מדאם לפון עברה ברחוב השקט ופסעה לכיוון ביתה. השוער פתח את דלת בית הדירות היוקרתי, וראשו הסתחרר מריח הבושם החריף שפשט סביבה.

 

"בונז'ור מסייה קרטייה," שמע סימון את קולה המתגלגל. המפקח היה מעט נבוך. מתוך מכונית השרד הבחין רק בשתי רגליה הארוכות והמטופחות ובשובל חצאיתה השחורה. הם הכירו בתיכון. תקופה מסוימת אף היו חברים. הוא זוכר את הלילה שבו שכבו עירומים בפינה מבודדת בביתו של דיפלומט זר שילדיו למדו איתם. כל המשתתפים במסיבה שתו לשוכרה וגם הנערה הצעירה לפון. היא הציגה ריקוד ארוטי מדהים ופשטה את בגדיה בתנועות חושניות, מגרות, לקול צחוקם והתפעלותם של הנערים. בכל שלב של הסטריפטיז הם צעקו, שרקו, מחאו כפיים. כל אחד מהם השתוקק לשכב עם הבחורה המטורפת הזאת, ששלחה בהם מבט רטוב של חשפנית מנוסה, כאילו עסקה בכך כבר תקופה ארוכה. היא הניעה את גופה מצד לצד, ליטפה את שדיה, את בטנה, ירכיה, את הפתח להיכל התענוגות שבין רגליה בצל שיער הערווה המטופח. המשחק היה פשוט. לאחר הריקוד הפילו גורל מי ישכב עם לפון. הבחורים הצעירים היו נרגשים ומתוחים. הריקוד הארוטי של הנערה עורר בהם להט יצרים בלתי נשלט. כל אחד מהם היה מוכן לטרוף את חמוקיה. היו שלא עמדו בגירוי החזק שטרף את חושיהם, לא התאפקו ואוננו מתחת לשולחן באפלולית החדר. תחתוניהם היו רטובים ודביקים. הם קיוו שלא יעלו בגורל פֶּן יימצאו במצב מביך, ואז יתברר שלא יוכלו לספק את הציפיות והם יהיו ללעג ולקלס בפני חבריהם.

 

קרטייה הצעיר הכניס את ידו לתוך כובע המזל ושלף את הפתק המיוחל. אצבעות ידיו רעדו. הוא השמיע קול צעקה. כל המבטים הופנו אל עבר הנער הצעיר והאלמוני שיזכה להתבשם מחמוקי גופה השופעים של לפון. איזו הזדמנות פז לשים קץ לבתוליו, חשב הנער המופתע לעצמו. הוא הרים את ראשו בגאווה, ניפח מעט את שרירי החזה וחשף לתצוגה את שרירי זרועותיו הדקות. קולות צחוק ולגלוג נשמעו מכל עבר. אחדים מחאו כפיים ושרקו. מבטו התמקד בחלקים האינטימיים של גופה. הוא חשב שהם יעניקו לו אושר והתרגשות עילאית. לראשונה בחייו הצעירים יראה לכולם מה הוא מסוגל לעשות.

 

מרוב התרגשות הוא איבד את שיווי משקלו, ונפל. שני נערים עזרו לו לקום. קרטייה שינס את מותניו ופילס דרכו אליה. רטט עבר בגופו כשעמדה מולו והביטה בו בשתי עיניה הכחולות. הוא נעץ מבט מהופנט בשדיה הזקורים וחש איך איברו מתקשה כל כך, כפי שמעולם לא חש. חשש שתחתוניו הלחים לא יצליחו להכיל ולכלוא בתוכם את מוט תשוקותיו, שעד אז חש רק את מגע ידו המפוחדת, הלחה והמזיעה.

 

הם נעלמו באחד החדרים לקול תשואותיהם של חבריו. "רוצה עזרה?" צעק אחד מהם וכולם צחקו. כשסגר את הדלת, פשט את בגדיו במהירות. עיניו בערו כשראה אותה יושבת מפושקת על קצה המיטה. היא חיבקה את גופו, השליכה את עצמה לאחור על סדין המשי הלבן, כשהוא בין רגליה. גל חם של הנאה עבר בגופו. היא הרימה לגובה את אגן ירכיה והקלה עליו את החדירה. מעולם לא חש הנאה מטריפת חושים כזאת. חש שגופו לוהט, השתוקק להיבלע בתוכה עמוק יותר, עד קצה מערתה הרטובה. במוחו עברה מחשבה: אם יש גן עדן, אני נמצא בו עכשיו. היא השמיעה אנחות של הנאה, עוד ועוד, ככל שהגביר את חדירתו, עד שהתיז לתוכה את תמצית און נעוריו. היה זה משגל בתולים מטרף. לתחושה מופלאה כזו לא זכה מימיו. הסיפור המתוק הזה נחרט בזיכרונו לעד. עד היום הוא חש באפו את הריח המענג של גופה, החל משדיה המושלמים ועד השפתיים הוורודות, הלחות, שבין רגליה.

 

"מסייה לה קומנדנט, אתה רוצה לעלות לביתך?" קולו של לגארד החזיר אותו בחדות אל קרקע המציאות. יש לנהג הזה אומץ, חשב לעצמו קרטייה. למרבה ההפתעה הוא לא מפחד ממני. קרטייה נעץ בו מבט מקפיא. "סע לזירת הפשע. עכשיו, מהר. קדימה, למי אתה מחכה? אמרתי לך, לא?" לגארד חייך לעצמו תחת שפמו השחור. קרטייה קלט את הבוז הסמוי שנשב ממנו כמו רוח קרה.

 

מקום האירוע המה אדם. כצפוי, הסקרנים רחרחו והפריעו לעבודת המשטרה. אם אינך ממהר להשליט סדר, סופך שאתה משקיע אנרגיה מיותרת בפיזור המוני מציצנים, ובעיקר מטרידים למיניהם, חכמולוגים שנותנים עצות למשטרה. קרטייה זעם. "אמרתי לכם לסגור את הזירה. איזה יום מחורבן היום. כולכם אותו הדבר. לא מפעילים קצת את הראש הסתום שלכם." כדי להדגיש את נזיפתו וזלזולו, הוא טפח קלות על ראשו. "תרחיקו את הזבובים הטורדניים האלה." השוטרים חייכו, ואחת מהם פרצה בצחוק רם. קרטייה הביט בה, פלט קללה והניע את ראשו מתוך ייאוש. השוטרת השתתקה.

 

אחד השוטרים הגיש לקרטייה כפפות סטריליות. הוא נשף לתוכן והכניס את ידיו, הימנית תחילה. ככל שהלך והתקרב לגופה אפפה אותו מועקה. הוא חש סחרחורת והתנדנד קלות תוך כדי הליכה. משום מה הגופה נראתה מוכרת, אף שפניה הושחתו.

 

הרוצח השפל עשה בה שמות. הוא רצה שלא יוכלו לזהות אותה, ובמבט ראשון נראה שהצליח. פניה היו עיסה מדממת, חתוכה שתי וערב. סלידה עמוקה ממראה הגופה בצירוף זעם וחוסר אונים אחזו בקרטייה. חש כאילו לפתו אותו מלחציים ומעכו את חזהו. הוא כבר התרגל למעשי זוועה מהגרועים ביותר, למעשי רצח מחרידים ומהפכי קיבה, אך ברגע ההוא הוא חש שונה, סיפור אחר.

 

"קרטייה, שמור על קור רוח," הוא אמר לעצמו בלי קול, אבל היה נדמה לו שפקודיו שומעים כל מילה. "עצבים חזקים. זה לא הזמן והמקום לרגשנות מיותרת. אין לי הלוקסוס הזה. לעבודה!" אחר כך פנה לשוטרים, "יש עדים? מישהו ראה משהו? יש איזה קצה חוט?"

 

"שום דבר, אדוני!"

 

נו, טוב, חשב לעצמו. תשובה צפויה שמתאימה ליום המחורבן הזה. החוקר טטו עמד ליד הגופה. "מה אתה עומד? תתחיל לעבוד!" קרטייה נזף בו.

 

"מייד כשצוות זיהוי פלילי יסיים את עבודתו הם אוספים נתונים, מצלמים, לוקחים משטחים לבדיקה, בודקים אם יש רמזים וראיות. אנחנו עושים את העבודה, אדוני."

 

קרטייה נגע קלות בגופה. השוטרות שנכחו במקום הסיטו מבטן הצידה, כשהוא בדק את איבריה האינטימיים שהושחתו. "יש סימנים ראשוניים לאונס?" שאל. "אנחנו חושבים שלא", ענה החוקר. "כמה זמן הגופה שוכבת כאן?" המשיך קרטייה בלי שציפה לתשובה שיוכלו לספק רק אנשי המעבדה. זה בוודאי לא קרה מזמן. חיוורון המוות עדיין לא התפשט על עורה החלק והעדין של האלמונית.

 

תחושה מוזרה תקפה אותו. לרגע היה נדמה לו שיש כאן איזה קשר מוזר לדבר מוכר. תופעה משונה. בכל הקריירה המזהירה שלו לא חש כך. הוא ניסה לסלק את המחשבה ממוחו כדי לא להיכנס לחרדה, אבל ככל שהעמיק והביט מקרוב בגופה, תחושותיו התגברו. "כסו את הגופה ותעשו מה שצריך. גם גופה צריכה כבוד," פלט בעצבנות.

 

בלבו ידע מה צריך לעשות. פעולה פשוטה יכולה לשחררו מכל ההתלבטויות. הוא החזיק בידו את הטלפון הסלולרי של האלמונית, הפך אותו בידו, שיחק בו. הוא חשש והתלבט, הביט בשעונו וניסה לחשוב מה היא עושה בשעות האלה. להתקשר אליה? התלבט. היא עוד עלולה לחשוד שאני עוקב אחריה. לך תדע. האמבולנס הגיע וקול הסירנה גווע בחריקת הבלמים. הגופה הועמסה במיומנות לתוך האמבולנס, הסירנה חזרה להרעיש והרכב נסע משם אל המכון לרפואה משפטית. מכוניות המשטרה פילסו דרכן בחזרה למטה. רק כמה שוטרים ובלשים ואנשי הזיהוי הפלילי עוד נותרו בשטח. חזרה לשגרה.

 

קרטייה עצמו היה אומן גדל בתחום זה והיה חוזר לשגרה במהירות, למרות בכי משפחות הנרצחים. תמיד התגאה בקור רוחו, שבלעדיו מחשבתו לא הייתה יכולה להישאר צלולה, יצירתית ולמעשה ערוכה להתחיל במעשה האומנות שהוא פענוח הפשע. אבל הפעם לא חש קרטייה שהוא מסוגל לחזר לשגרה. הוא התעכב, היה מהורהר, חש שאיבד מעט מביטחונו העצמי. הוא הביט בשעונו בעצבנות הולכת וגוברת. לעזאזל, למה קשה לו כל כך להתקשר אליה? לבסוף הגיע להחלטה. הוא לחץ במהירות על המקשים הזעירים. שמה הופיע על מסך הטלפון. אצבעו רעדה. הטלפון צלצל. קולה נשמע. השיחה עברה מייד למענה הקולי.

 

קרטייה ניתק. בשדרת העצים שמול בית הקברות, קרוב למקום מציאת הגופה, עמד כל אותו הזמן איש גבוה ורזה ועקב משם אחר מעשיו והתנהגותו של המפקח. קרטייה, שכל אותה עת היה טרוד ומכונס בעצמו, לא חש בכך עד עתה. לפתע נפל מבטו על האיש. כאריה שמריח טרף, פתח בריצה לכיוונו של האלמוני. בתוך כך צעק, "לגארד, תעצור את האיש הזה, שם. רוץ בן אדם, רוץ!" האיש הבחין בשני השוטרים השועטים לעברו ומיהר לברוח משם אל תוך היער הסמוך. קרטייה הגביר את מהירות ריצתו. המרחק הלך והתקצר, אך האיש הצליח לחמוק. קרטייה איבד את עקבותיו. נהגו השתרך מאחוריו. "חרא, אידיוט אתה, לגארד. הייתי צריך לפטר אותך במקום, חתיכת שמן חסר תועלת שכמוך," התנשף קרטייה בזעם אין אונים, מתוסכל מתוצאות המרדף. לגארד שתק ולא הגיב. הוא כבר הכיר היטב את ההתפרצויות של מפקדו ולא התרגש. קרטייה עצם את עיניו וניסה לשחזר את מראהו של האיש, שראה בחלקיק השנייה. איש רזה וגבוה, שיער שטיני קצר כשל חיילי הלגיון הצרפתי ששירתו באלג'יריה ובשאר המושבות של צרפת הקולוניאלית.

 

המרדף לא קידם אותנו לשום מקום, חשב בינו לבין עצמו כאשר נסע חזרה לבניין המשטרה בלב פריז. לגארד היה מרוכז בנהיגתו ולא עקב אחר הבוס במושב האחורי. בין הנהג למפקח שררו יחסים מורכבים. בניגוד לבוסים אחרים, שמשתפים את נהגיהם בכל הסודות האפלים האישיים שלהם, קרטייה היה זהיר, דרש ממנו למלא את תפקידו ושמר מרחק. לגארד הופתע כשקרטייה פנה אליו. "תגיד לי לגארד, הצלחת לזהות את הגבר שרדפנו אחריו? אמנם לא היית כל כך זריז. לא עזרת לי בכלל לתפוס אותו, אבל עזוב. אולי ראית אותו טוב ממני. יש לך מושג מי הטיפוס הזה?" לגארד היה מופתע. "אדוני, לא הצלחתי לראות אותו. רק שמעתי את צעקתך וראיתי אותך פותח בריצה. מסייה לה קומנדנט רץ כמו צבי. לצערי, אינני מכיר את האיש, אבל אני יכול לשאול. יש טיפוסים שאני נתקל בהם פה ושם בברים, והם ימכרו את אבא שלהם בשביל כוסית קוניאק. אני אברר. אולי יהיה לי שם בשבילך."

 

קרטייה ציפה לתשובה אחרת. הבחור הערמומי הזה, גם אילו ידע, לא היה מלשין. הוא לא יספר לי את האמת. אני סתם משלה את עצמי. צריך לשמור ממנו מרחק. "טוב, לגארד, תתרכז בנהיגה", פלט בתסכול. אם אסתבך בצרה, מעניין אם הוא יושיט לי עזרה, הרהר קרטייה לעצמו, וחש שאין לו תשובה נחרצת.

 

בתחנת המשטרה האנשים חזרו לשגרה. הגופה שנמצאה לא הטרידה במיוחד את החוקרים במחלק הפשע החמור, מה גם שאיש לא בא להתלונן על היעלמותה של אישה כבת 45. נטייתם של חוקרי המשטרה הייתה לא לחטט יתר על המידה במקרים כגון אלה, אלא אם בני משפחה אבלים רוצים לדעת מה קרה ליקירם ומפעילים לחץ: שואלים ומטרידים את אנשי החוק או מערבים את אמצעי התקשורת. במקרים כאלה המשטרה נאלצת לעשות את מה שהיא חייבת אבל לא באמת רוצה — להשקיע משאבים, זמן וכוח אדם כדי לפענח את הפשע ולהעמיד את האשם לדין.

 

בניגוד לחוקרים שווי הנפש, מפקדם קרטייה היה מוטרד מאוד. תחושותיו היו קשות, מעורבותו האישית הציקה לו. הוא לא חש משוחרר דיו כדי להתנתק ולהביט על הפרשה בעיניים מפוכחות. קשר אישי, קרבה יתרה לבעיותיו ולתשוקותיו הסמויות לא אפשרו לו לחשוב בצורה אובייקטיבית ומקצועית. הוא רצה לדעת את זהותה של הנרצחת מוקדם ככל האפשר. קרטייה נכנס למחלקה בצעדים נמרצים, טרק את הדלת למשרדו בעוצמה ובכוונה כדי שהרעש יבהיר לפקודיו: המפקד הגיע, הוא כאן והוא מתכוון לפענח את הרצח האכזרי מוקדם ככל האפשר.

 

מייד כשהתיישב על כיסאו הניף את ידו בתנועה חדה שפירושה היה ברור לכל: הבוס מזמן לישיבה את אנשיו. כולם התייצבו בחדרו וחיכו למוצא פיו. הוא הביט בהם בסבר פנים חמורות, מתוח ונמרץ יתר על המידה. "אני רוצה מידע עדכני על הגופה, קדימה!" הנוכחים, שאיש מהם לא חשב שזהו מקרה דחוף, הביטו זה בעיני זה, מתוחים ומוכנים נפשית לתגובתו של קרטייה. לא היה להם ספק שהיא תהיה נזעמת, גסת רוח ואף משפילה. כעבור רגע ארוך, ארוך מדי לדעת קרטייה, החוקר הבכיר פיקאר העז לענות. "בוס, אנחנו עסוקים במקרים דחופים. העניין הזה יכול לחכות עד שנקבל את תוצאות המעבדה."

 

קרטייה נזעם. דברי החוקר הבכיר הדהימו אותו. "אתם חבורה של אומללים," התיז מפיו כאילו ירק מאכל מקולקל. "אתם חושבים שככה תושבי פריז יכולים לסמוך עליכם שתשמרו על ביטחונם? התבצע רצח אכזרי ואתם עוברים לסדר היום?! אני לא מבין. אימפוסיבל..." הוא נופף בידיו בחוזקה, כמתאגרף בזירה הנלחם על חייו. "תזיזו את התחת שלכם ותבואו אליי עם תשובות. מצידי, תהפכו את פריז רובע אחר רובע ותגלו מי עומד מאחורי הרצח הזה. איש לא ילך הביתה. אין חופשות, אין ימי מחלה. מצידי, תמותו, אבל תביאו לי את הבן זונה המטורף שחתך את האישה הזאת. ברור?! עכשיו תעופו מכאן ותתחילו לעבוד. החוצה!"

 

החוקרים עזבו את החדר נזופים, נבוכים ומושפלים מתגובתו של קרטייה. היא חרגה גם מהתנהגותו הגסה, המוכרת. קרטייה נותר לשבת על כיסאו, לבדו במשרדו הממוזג. הוא הביט שוב בתמונה המשפחתית שתמיד הייתה שם על השולחן, ובלעדיה לא היה מסוגל לעבוד במשרדו. אך הפעם הסיר מבטו מהתמונה במהירות עצבנית ומבטו התמקד בנוף המשתקף מחלון חדרו, שהיה פתוח לרחוב. מרחוק ראה מסעדות ובתי קפה פתוחים. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, ילדים וסטודנטים ישבו על כיסאות נוחים מול שולחנות עמוסים בבקבוקי שתייה קרה, ספלי קפה חמים, אלכוהול ומאפים. התנועה ברחוב ובבתי הקפה הייתה ערה. אנשים נכנסו, ישבו, עזבו ואחרים תפסו את מקומם ליד השולחנות. לפתע, כהבזק האור, נפל מבטו על איש אחד. נשימתו נעתקה. זה אותו גבר שהיה בקרבת בית הקברות ובזירת הפשע, האיש שהוא רדף אחריו והצליח לחמוק ממנו. הוא מתעתע בי, חשב קרטייה בזעם, עושה ממני צחוק.

 

"משקפת, מהר!" צעק קרטייה למזכירתו בעצבנות. אולי בעזרת המשקפת יצליח לזהות את האיש או לפחות לראותו טוב יותר. המזכירה מיהרה להיכנס. "הנה, מסייה, המשקפת," אמרה בקול שקט ומרגיע. המפקח עמד מול החלון, מיקד את מבטו בנעשה ברחוב, ועקב במיוחד אחר תנועותיו של האיש הרזה והגבוה, ששוחח עם בחורה נמוכת קומה, קצרת שיער, במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שחורה הדוקה על חזה השופע. קרטייה הצטער שאין לו כרגע מצלמה בעלת עדשה מתאימה כדי לצלם ולתעד את המפגש. הוא ניסה לבנות בראשו תמונת מצב עדכנית. מהם הפרטים שידועים עד כה? יש לנו גופה של אישה שנרצחה באכזריות, פניה הושחתו ללא היכר בסכין, ואי אפשר לזהותה. אדם אלמוני עוקב בצורה שיטתית אחר המתרחש סביב הרצח הזה. קרטייה, שהיה קפדן ואהב סדר ושיטה, הרגיש שמשהו חסר כדי להשלים את תמונת הפשע המתועב, ה"משהו" החמקמק שבעזרתו יפענח את הרצח. הוא היה מתוסכל, עצבני ובעיקר חסר אונים. לרגע עלתה בראשו המחשבה לשלוח בדחיפות שוטרים בתקווה שיספיקו לעצור את האיש שמולו, הרחק. אבל קרטייה ידע שהאיש יצליח להתחמק מהם, כפי שחמק ממנו ומלגארד, הטיפש העצל הזה.

 

סורי לורן חשה שהבוס מוטרד ומתוח כפי שלא ראתה זה זמן רב. היא הייתה מזכירתו של קרטייה זה שנים אחדות והיחידה שהייתה קרובה אליו. היא הכירה את קרטייה האחר. הייתה ביניהם שפה משותפת סמויה. קרטייה הסב מבטו לאחור. היה בה איזה קסם סמוי. בזכותה נרגע. היא הביטה לתוך עיניו. הוא היה זקוק לאנרגיות החיוביות ששידרה אליו, והיה זקוק להן בעיקר ברגעי המתח הרבים שהיו מנת חלקו, כמו ברגע זה.

 

קרטייה הביט דרך המשקפת אל הרחוב הסואן, אך לא הצליח לאתר את האלמוני. נגיעתו האישית לסיפור הטרידה אותו. הרוצח כמו דיבר אליו. כמעט חש את מנגינת הרקע באופן ברור ובולט, אלא שהוא חשש לאמת את העובדות, כמו היה משותק מפעולה מעשית. אולי פחד לגלות את האמת. אבל לזמן יש חוקים קבועים משל עצמו. ההשתהות אינה עוצרת את מהלך ההתרחשויות. סופה שהיא נשלפת החוצה. האמת מסתתרת בין הזמנים ומופיעה במלוא עוזה בבת אחת, בלי הודעה מוקדמת. צלצול הטלפון קטע את הלך מחשבותיו.

 

"מסייה, הבת שלך על הקו."

 

קרטייה הרים את השפופרת וכעבור שניות אחדות החוויר והחל לגמגם. "אולי אימא הלכה לערוך קניות... אולי... ז'ה נספה... מון שרי, אני בטוח שעוד מעט היא תבוא..." ניסה להרגיע את בתו האהובה. "את ילדה גדולה, תוכלי להסתדר עד שאימא תבוא, לא?" הוא הניח את השפופרת ולבו ניבא לו רעות.

 

סורי לורן חשה שהבוס טרוד מאוד וחיפשה דרך אלגנטית להרגיעו. "מסייה, אני יוצאת להפסקה קצרה," אמרה במבט רך ועדין. היא פסעה צעדים אחדים לכיוון דלת היציאה, הסתובבה אליו ואמרה: "אולי תרצה להצטרף אליי?" המפקח כיווץ מעט את מצחו בהשתאות. "או או..." גמגם, אבל התרצה, שילב את ידו בזרועה ושניהם יצאו החוצה, אל הרחוב הסואן, והתיישבו בבית קפה קטן ושקט. מזכירתו נראתה במיטבה. היא לבשה שמלת סאטן בצבע ארגמן, והיה בה מחשוף עמוק שהבליט בצורה עדינה אך מגרה את שדיה הגדולים. עיניה החומות־ירוקות חייכו אליו ושבו את לבו. לרגע שכח את מצוקותיו. היא חשה בכך וחייכה. המלצר עמד בקרבתם בשקט ללא ניע, ורק חיוך קטן העיד שברור לו שהשניים אינם נשואים זה לזה אלא הם גבר ואישה שגנבו כמה דקות לעצמם ומנסים להיעלם באפלולית בית הקפה. קרטייה חש בנוכחותו של המלצר ורטן: "ככה זה עם מלצרים שדוחפים את עצמם לרגעים האינטימיים שלך בתקווה לקבל תמורה."

 

מדאם לורן הביטה בתפריט והזמינה מרק קונסומה. קרטייה הביט במזכירתו. "אני אוהב מרק בצל. כך אני שומר קשר עם העבר שלי, כשהיינו עניים ואבא שלי היה פועל ייצור פשוט." היא חייכה אליו.

 

לפתע חש גירוי בזווית עינו הימנית. לאיטו, נזהר מתנועה חדה, הפנה את מבטו לימין וראה מרחוק את האלמוני, אבל שמר על איפוק, כדי לא לעורר את תשומת לבה של מזכירתו. שתי רגליו טופפו מתחת לשולחן בעצבנות הולכת וגוברת. "אדוני, יש לך טלפון," לחש לו המלצר, שהביא את שתי קערות המרק. קרטייה התנצל בפני סורי. "סלחי לי, שרי, אני חייב לקפוץ לשירותים." היא חייכה אליו בהבנה. בכל זאת האיש אינו צעיר. הוא קם ממקומו וניגש אל הבר בירכתי המסעדה. הטלפון, מכשיר עתיק שהיה מסמלי בית הקפה הוותיק, היה מונח על הדלפק, השפופרת לצידו.

 

"מסייה סימון, אתה רואה אותי?" בקע מתוכו קול עמום, כאילו דרך מטפחת. קרטייה הביט החוצה דרך החלון הפריזאי הענק וראה מרחוק את האיש, מחייך אליו חיוך שנראה למפקח שטני ממש, מתגרה. קרטייה ניסה לשמור על קור רוחו אך לא התאפק מלסנן קללה. חיוכו של המנוול התרחב. קרטייה חשב שהמנוול אף הוסיף קריצה. אחר כך איבד קרטייה את עשתונותיו, השליך את אפרכסת הטלפון מידו ורץ החוצה. בדרכו ראה שמדאם לורן נעלמה, התנדפה, כאילו לא הייתה שם לפני רגעים אחדים. "בן זונה, חרא מנוול," סינן קרטייה דרך שיניים חשוקות. הוא שלף את הטלפון מכיסו ולחץ במהירות על המקשים. "טטו, שמע. שלח מייד שוטרים לבית שלי, שישמרו על הילדה. אני רוצה שמירה 24 שעות ביממה, שמירה הדוקה כמו על המיניסטרים שלנו, ברור? איש לא ייכנס בלי אישור. אתה מבין מה אני אומר לך? אף אחד!" טטו הופתע אך הרגיש שזה לא הזמן לשאול שאלות.

 

ניסיונותיו של קרטייה לחקור את אורחי בית הקפה בניסיון להבין איך הגברת נעלמה עלו בתוהו. איש מהם לא ראה ולא שמע דבר. מסייה קרטייה מצא עצמו עומד בודד על המדרכה וממתין לאנשיו. "כשאחזור לתחנה כולם יצחקו עליי מאחורי הגב", אמר לעצמו. "איך היא נעלמה מול עיניי?" ניידות המשטרה עצרו מול הקפה. הוא הורה לראש הצוות לחקור את כולם, הטבחים, שוטפי הכלים, המלצרים, מנהל המשמרת וכל אחד מהאורחים במקום. איש לא יתחמק. בית הקפה — קרטייה תהה בינו לבין עצמו אם לא ראוי לקרוא לו מסעדה. הרי הוא הזמין מרק לו ולה ולא אספרסו או יין אדום משובח — היה מקום רגוע ושקט בדרך כלל. אך עתה שררה בו המולה. שוטרים במדים ובלשים עברו שולחן אחר שולחן כדי לחקור את האורחים. השקט האינטימי הרגיל הופר ברגל גסה.

 

טבעם של מקרים שכאלה שהשמועה דולפת מייד לאמצעי התקשורת השונים, והם עטים בהמוניהם, צמאים לפיסות מידע פרובוקטיבי, מקיימים ראיונות עם כל מי שעשוי לתת פיסת מידע, רצוי בלעדי. האורחים שוחררו אחד אחד לאחר שנחקרו ומסרו את פרטיהם למקרה שהמשטרה תזדקק להשלמות חקירה. למרבה הפלא, אף שלא זכרו דבר ולא ראו דבר, כך טענו באזני השוטרים, הם היו נדיבים ביותר כלפי אמצעי התקשורת וסיפקו להם פרטים שלא היו ולא נבראו. מה לא יעשה האדם הממוצע עבור הופעה של שניות אחדות מול מצלמות הטלוויזיה.

 

קרטייה החליט להסתלק משם בדיסקרטיות, עד כמה שאפשר, כדי שלא ייאלץ לעמוד מול העיתונאים הרבים ומצלמות הטלוויזיה. הדרך חזרה למטה המשטרה נראתה לו קצרה מדי. הוא לא השתוקק לחזור אל משרדו וידע מדוע. רצף הכישלונות הטריף את דעתו. מי היא האלמונית שנרצחה באכזריות וזהותה נמחקה בחתכי סכינו של הרוצח? האם הרוצח הוא אותו גבר אלמוני שהשתעשע בו, או שמא הגבר הזה יודע מי הרוצח? לאן נעלמה מזכירתו? ובעיקר רצה לדעת היכן אשתו, האם קרה משהו? לבו ניבא לו רעות, אבל הוא ידע שעליו להיות חזק למען בתם. הוא ניסה לנתח את האירועים, אך אנשיו שבשטח לא הביאו כל מידע בעל חשיבות. גם תוצאות הנתיחה הפתולוגית עדיין לא הגיעו.

 

בצר לו, התקשר קרטייה לטטו — איש בריא ושרירי ששמר על כושר גופני. כל יום הלך לחדר כושר במועדון של כוחות הביטחון והתאמן שעות ללא לאות. הוא היה רחב כתפיים, ראשו קטן ביחס למסת הגוף שנשא על כתפיו, ידיו אימתניות, שריריות עד כדי כך ששרוולי חולצותיו נראו כאילו נוצקו על זרועותיו והיו מתוחים להתפקע. הוא הקפיד על תספורת קצרה שהתאימה למצחו הרחב. טטו היה מרוצה גם מעיניו החומות ומאפו הקצר והמעוקל, כשל נשר העט על טרף מזדמן. הוא התגאה באינסטינקטים הטובים שלו. בזכותם חש בסכנה מתקרבת ממרחק. כחיה שאורבת לטרף הטיל טטו את מרותו על הסביבה. כולם חששו מנחת זרועו. כשטטו אחז בצווארו של אדם, המסכן היה במצב רע מאוד. במקרה הטוב ציפו לאיש כמה ימי אשפוז ומנוחה. גודלו הטעה את הפושעים שהעזו לזלזל בו. הוא היה זריז כחץ הנורה מקשת מתוחה. היה מזנק על טרפו במהירות, מכה ללא רחמים. זריזות תנועותיו היו בניגוד לממדי גופו האדירים.

 

קרטייה חייג מהטלפון השולחני הכבד שעל שולחנו. "הלו, טטו, מדבר המפקח קרטייה. אני רוצה שניפגש בקפה שרנטי עכשיו במקום הקבוע. אני יוצא לשם כעת. תהיה שם תוך רבע שעה." והניח את השפופרת בלי להיפרד לשלום. גם בימים כתיקונם לא האמין קרטייה בכללי הנימוס המקובלים בין בני אדם.

 

קפה שרנטי שכן ברחוב צדדי בפריז, והיה מקום שבו שוטרי העיר אהבו להיפגש זה עם זה. בחדרים האחוריים, הדיסקרטיים, נהגו להיפגש בלשי משטרה עם הסוכנים שלהם, אנשי העולם התחתון. בעל הקפה, שוטר ותיק שיצא לגמלאות לפני שנים וקנה את המקום, הקפיד לא להכניס אנשים שלא היו קשורים לכוחות הביטחון. היה צריך לרכוש את אמונו כדי לקבל בירה דלוחה או קפה חלש. המקום לא התגאה בתפריט משובח, אבל היה דיסקרטי ובטוח למפגשים שרצוי כי לא ייחשפו לתקשורת.

 

טטו העריך מאוד את הבוס והגן עליו בנאמנות רבה. אף על פי שהאחרון לא שיתף אותו בסודותיו אלא בדרך כלל שאב ממנו מידע ללא הסברים ובלי להודות לו על המידע. טטו קיבל זאת בלי להתלונן, לא בפני מפקדו ולא בינו לבין עצמו.

 

הם ישבו בפינה שקטה, באחד החדרים של המסעדה. בשרנטי המלצרים לא הטרידו את באי המקום. אינטרקום קטן עמד על השולחן. כל אורח הזמין את אשר רצה, והמלצר הגיש והסתלק. כך המסובים שוחחו בחופשיות ללא חשש ממלצרים המטים אוזן קשבת וסקרנית. טטו ישב מול הבוס, ועיניו תרו את המקום. האיש היה חשדן מיסודו ועשה לעצמו טבע שני לוודא שאין סכנות האורבות לו או לחבריו. מבטו נפל על איש קטן, שמן ושרירי. טטו נשם נשימה עמוקה, ניפח את ריאותיו, הגדיל את שטח חזהו לממדים אימתניים והכין עצמו לזינוק על הטרף. קרטייה לא הספיק להבחין במתרחש. טטו זינק על האיש במהירות הבזק ואחרי שתי שניות הקורבן פרפר מתחת לרגלי הענק הקטלני, בעודו מנסה נואשות לשאוף אוויר כאשר טטו ממשיך ללחוץ על צווארו ואינו מרפה.

 

"טטו!" צעק המפקח, "תפסיק. תפסיק. שחרר אותו."

 

טטו שחרר את אחיזתו. האיש האומלל השתעל, נחנק, נשם בכבדות ונראה על סף עלפון.

 

"מה גרם לך לחשוד בו?"

 

טטו הביט בבוס ולא ענה. הוא התקרב אל האיש והניח את כפות ידיו הכבדות על כתפיו. "אמבסיל. תתחיל לזמר. מה החדשות האחרונות? איפה הידיעות הטריות שהבטחת?" טטו אחז באוזניו של המסכן כמתכוון לתלוש אותם מראשו. האיש רעד. טטו הגביר את לחץ אחיזתו. "החבר'ה מכנים אותו מוסוליני," גמגם האיש. "הוא בא מאיטליה. נשלח מטעם המאפיה כדי לחטוף אנשים חשובים ולסחוט אותם. זה כל מה שאני יודע." טטו שלף סכין זעירה מכיסו ודקר קלות את האיש. קרטייה חש שהחוקר שלו הלך צעד אחד רחוק מדי. "טטו, תניח לו או שאתה מפוטר. הבנת אותי, מטומטם? אתה עושה כאן מהומה. ככה לא נשיג דבר."

 

טטו — שלא התרגש משפתו הגסה של מפקדו ומאיומיו, הוא כבר שמע זאת ממנו לא אחת — לא הסכים עם הבוס אך ציית להוראתו. האיש הביט בטטו במבט מנצח, ירק על הרצפה ונמלט מהמקום.

 

קרטייה וטטו התיישבו ליד השולחן והזמינו בקבוק קברנה סוביניון מרלו. המפקח מזג את היין המשובח לשתי כוסות שקופות והם לגמו ללא הגה.

 

הטלפון של המפקח צלצל. הוא ענה, ומייד התפשט על פניו חיוך רחב. מדאם קרטייה בבית עם ילדתם. אבן נגולה מלבו של המפקח. עוד לא הספיק לחגוג בינו לבין עצמו את הבשורה הטובה הזאת ולהירגע משעות ארוכות של מתח וחרדה, והנה הטלפון צלצל שוב. מעבדת הזיהוי הפלילי על הקו. "מסייה לה קומנדנט, הצלחנו לזהות את הגופה. שמה שירלי דבו, מורה בבית הספר התיכון."

 

קרטייה חש שראשו הסתחרר. הוא הביט בבקבוק הריק, והבקבוק רקד על השולחן לקצב נגינת הוואלס ברקע. "טטו, תראה איך הבקבוק רוקד!" טטו נעץ בבוס מבט משתומם. המפקח צחק בקול רם. "טטו," צעק הבוס בשמחה, "נזמין עוד בקבוק."

 

רב המלצרים ניגש אל השולחן כשחיוך רחב ומאולץ על פניו. אומנם מדובר באורחים שאחד מהם הוא קצין בכיר במשטרה, אדם מכובד, אך גם הוא נראה שתוי כמו בן לווייתו. עם זאת, הוא לא רצה להעליב את המפקח, לכן הורה למלצר להביא להם עוד בקבוק יין כבקשתם. מצב רוחם של טטו ושל המפקח היה מרומם. הם החלו לשיר שירי לכת צרפתיים ותופפו בכוסותיהם על השולחן. קרטייה אהב שירי לכת כאלה, המדגישים את הגאווה הלאומית של העם הצרפתי. האורחים האחרים במסעדה השקטה בדרך כלל חשו מבוכה בתחילה, אך ככל שהשניים התעקשו להרעיש ולשמוח, אט אט הצטרפו אליהם לנוכח מבטיהם התמהים של בעל המסעדה והמלצרים. השירה הלכה וגברה עד שכל הנוכחים הצטרפו לחגיגה הגדולה, שהתרחשה לפתע. הסועדים נכנסו לאווירה של קרנבל, קמו ממקומותיהם ויצאו בריקודים ובשירי ניצחון.

 

בקבוק רדף בקבוק. מסייה קרטייה המשיך לשתות. טבעו של האלכוהול שהוא מטשטש את המציאות. "טטו, אתה רואה את הטיפוס הזה שם, זה שיושב עם אישה בז'קט אפור? היא דומה למזכירה שלי, מדאם לורן, שנעלמה לי. לך ותגיד לו שזו המזכירה שלי ותביא אותה לכאן, שתשב איתי."

 

טטו לא חשב פעמיים. פקודה של הבוס זו פקודה שיש לבצעה. הוא התרומם והביט בזוג שהתנשק והתגפף כאילו אין עוד איש מלבדם בעולם. הם היו במצב די אינטימי. טטו עמד ליד שולחנם, אך הם לא חשו בנוכחותו. טטו היה משועשע. הגבר לא הבין מיהו הבריון גבה הקומה שהתנשא מעליו. כעבור רגע טטו שלף אותו מהכיסא, רגליו היו באוויר, כולו נדהם. עיניו נפקחו לרווחה. "תוריד אותי מייד, אני אקרא למשטרה," איים הגבר בקול רועד. טטו פרץ בצחוק קולני. "חביבי, אני המשטרה!" אמר והשליך אותו בקלילות על אחד השולחנות עמוסי הצלחות והכוסות. למסכן לא היה שום סיכוי. טטו התעלם ממנו ופנה אל הגברת: "מדאם לורן, האיש לא יטריד אותך יותר. בואי. את מוזמנת אל האדון סימון קרטייה." האישה הייתה המומה. היא לא הבינה מה הוא רוצה ממנה. "סליחה, אל מי אתה מדבר? מי זאת לורן? מה לי ולה ומי זה מסייה קרטייה? אתה טועה."

 

טטו חשב שהיא עושה ממנו צחוק. הוא חייך אליה בנימוס. בכל זאת, צריך לכבד את מזכירת הבוס. לדידו, האפשרות שהוא טעה, או ליתר דיוק שהבוס שלו טעה, לא קיימת. בלי אומר הזיז את הכיסא והוביל את הגברת ברוב כבוד אל מסייה קרטייה, שישב וחיכה. המפקח הביט בה ואמר: "מדאם, ספר לי מה קרה. מי חטף אותך?" האישה נעצה בו מבט קר וענתה: "תסלח לי אדוני, החטיפה היחידה שהתרחשה בוצעה על ידיכם. אתה והגורילה שלך חטפו אותי והיכו את בעלי. אני לא מאמינה. מה קורה פה?" האישה הייתה נסערת וזועמת. מסייה קרטייה הביט בה בחיוך רחב. "אבל מדאם לורן, למה את נסערת?"

 

"אני נסערת כי אני יושבת מול טיפש ובריון שנתן הוראה להכות את בעלי ולגרור אותי בעל כורחי לשבת מולו. אני לא מכירה אותך, ואל תקרא לי מדאם לורן. שמי מדאם שרטו ובעלי הוא מסייה שרטו, דיפלומט. אתם תצטערו על מה שעשיתם לנו!"

 

קרטייה הקשיב לדבריה והמשיך לחייך. "אני הבוס שלך ואני מכיר אותך היטב, כמו שאת מכירה אותי. אז בלי הצגות. אולי קצת לא נעים לך שגילינו שאת יושבת כאן, אבל את יכולה להיות רגועה. אני לא מלשין. את המזכירה שלי והסודות בין הבוס למזכירה נשמרים היטב."

 

האישה הטיחה בו צרור קללות נמרצות. בנסיבות אחרות הוא היה עונה לה, נוזף בה, אבל לא כאן, במקום הזה. הוא התאפק ובלע את העלבון. "אני רואה שאת מתעקשת לעשות הצגה." קרטייה הרים את מבטו וטטו הבין את הרמז מייד. הוא ניגש לשולחנו של קרטייה והניח את ידו על כתפיה של גב' שרטו. היא ניסתה לסלק את אחיזתו אך לשווא, נאלצה לקום וללכת איתו, בלי לעורר מהומה, מתוך חשש לבעלה.

 

ההתפתחויות האחרונות נתנו לקרטייה חומר רב למחשבה. אולי כדאי שאסע הביתה לאשתי, הרהר. אני צריך לראות שהכל בסדר איתה ועם בתנו. אבל במחשבה שנייה הוא ויתר על הרעיון. מה שהעסיק את מוחו עתה היה פענוח זהותה של הגופה. גברת שירלי דבו, מורה בבית הספר התיכון, הייתה חברתה הטובה של ג'וסטין, רעייתו. האם הרוצחים טעו בזיהוי וחטפו את מדאם דבו בטעות בהנחה שהיא ג'וסטין? הדבר השני שהעסיק אותו היה מדאם לורן, מזכירתו שנעלמה, ולתדהמתו גילה אותה במסעדה עם גבר מחויט היטב, כנראה דיפלומט, והאישה מתכחשת לכך שהיא מזכירתו. איך פותרים את התעלומות הללו?

 

צלצול הטלפון קטע את הרהוריו והחזיר אותו לקרקע המציאות. "אדוני, השוטרת רוזלין שאבטחה את הכניסה לביתך נורתה למוות! הרוצח נמלט ברכבו מהמקום מבלי להותיר עקבות. התחלנו לנהל מרדף, אבל הסיכוי לעצור אותו קלוש."

 

מסייה קרטייה שאף עמוקות אוויר לריאותיו וניסה לשמור על איפוק ומחשבה צלולה, אך ללא הצלחה. אין ספק שהם מכתיבים את המהלכים, אמר לעצמו בזעם, ואנחנו נגררים אחריהם כעיוורים. כדי שנוכל לפעול אנחנו חייבים להשיג מידע במהירות.

 

בחדר החקירות ישבה האישה מהמסעדה, זאת שכולם היו משוכנעים שהיא מדאם לורן. אך היא, בעקשנות, עמדה על דעתה. קרטייה נכנס לחדר והביט בה שוב ושוב. דעתו לא השתנתה, אבל כדי להיות משוכנע לחלוטין פנה אל הגברת וביקש ממנה להתלוות אליו לחדרון קטן הסמוך לחדר החקירות. היא הלכה איתו מחוסר ברירה.

 

"תתפשטי, גברת..." היא פקחה את עיניה בתדהמה. "אתה מתכוון לאנוס אותי?" שאלה בקול נרעד. המפקח נעץ בה מבט. "אין לי כל כוונה לאנוס אותך, האמיני לי. אני צריך לראות את אחורייך, אז אני מבקש שתסתובבי ותחשפי אותם בפניי. עכשיו."

 

היא ניסתה למחות, אך לאחר שהבינה שהוא מתעקש ושאיש לא יבוא לעזרתה, הסתובבה ועשתה כבקשתו.

 

הוא בחן היטב את אחוריה, ריכז את מבטו מתחת לישבן, במקום המפגש בין האחוריים של ירכיה לבין קפלי ישבנה וחיפש סימנים מזהים. לאחר שניות אחדות של מבט מרוכז פלט בקצרה "תתלבשי," ועזב את החדר. "אתם יכולים לשחרר אותה ואת בעלה," הורה לחוקריו ללא הסבר.

 

"למה הוא משחרר אותה?" תהה אחד מהם שעמל קשה בניסיון לשבור אותה עד שתודה שהיא היא מדאם לורן.

 

קרטייה עלה במעלית לקומה הראשונה, למשרדו המרווח. הוא שקע בכורסת העור המסתובבת ונזכר בימים עברו, כשיצא לנופש קצר עם מדאם לורן בבקתה מבודדת סמוך לחוף ים שקט ומבודד. בשעות לילה מאוחרות, כמעט לקראת השחר, טיילו עירומים יד ביד לאורך קו המים, הביטו זה בזה, כשהם מתבשמים מריח הגוף הרענן ונותנים דרור לתאוותיהם. לא היה חלקיק של גופה שלא הכיר היטב, כולל כתם הלידה הגדול שהיה לה על ישבנה. אין ספק שהוא טעה טעות איומה.

 

קרטייה ידע היטב: הוא ישלם על כך מחיר יקר.