פתח דבר
דממה בת שלושה חלקים
שוב היתה זו שעת לילה. דממה שררה בפונדק אבן־הדרך, והיתה זו דממה בת שלושה חלקים.
החלק המתבקש מאליו היה שקט חלול, מהדהד, עשוי מן הדברים שלא היו. אילו היתה רוח, כי אז היתה נאנחת בעוברה בין העצים, מטלטלת את שלט הפונדק בחריקה על ציריו וסוחפת את הדממה במורד הדרך, כפי שהיא גורפת עלי סתיו. אילו היה קהל בפונדק, אפילו קומץ אנשים, כי אז היו ממלאים את הדממה בשיחה ובצחוק, בהמולה ובשאון שהיה מקום לצַפות להם במסבאה, בשעות הלילה החשוכות. אילו היתה מוסיקה... אבל לא, ודאי שלא היתה מוסיקה. למען האמת, אף לא אחד מהדברים האלה היה שם, ולכן נותרה הדממה בעינה.
בתוך הפונדק הסתופפו שני גברים ליד אחת מפינות הדלפק. הם שתו בהחלטיות שקטה והקפידו להימנע מדיונים רציניים בחדשות מדאיגות. ובזאת הוסיפו דממה קטנה וזעופה על הדממה הגדולה ממנה, הנבובה. כך נוצרה מין סגסוגת, נוצר קוֹנטרָפּוּנקט.
הדממה השלישית לא היתה ממין הדברים שקל לחוש בהם. אילו האזנתם במשך שעה, אולי הייתם מתחילים להרגיש בה ברצפת העץ שמתחתיכם ובחביות הגסות והמבוקעות שמאחורי הדלפק. היא נמצאה במשקלה של אח האבן השחורה שהחזיקה בחוּמהּ של אש שמתה זה כבר. היא נמצאה בתנועות הלוך ושוב המתונות של מטלית הפשתן הלבנה שהבריקה את פני הדלפק העשויים עץ. והיא נמצאה בידי האיש שעמד שם ומירק משטח מהגוני שכבר הבהיק לאור העששית.
האיש היה אדמוני אמיתי, שערו אדום כלהבה. עיניו היו כהות ומרוחקות, והוא נע בוודאות הסמויה שמקורה בידיעת דברים רבים.
פונדק אבן־הדרך היה שלוֹ, כשם שהדממה השלישית היתה שלו. ואך ראוי היה הדבר, כי זו היתה הדממה הגדולה מבין השלוש, שכינסה את הנותרות בתוכה. היא היתה עמוקה ורחבה כמו סוף הסתיו. היא היתה כבדה כמו חלוק אבן גדול. היא היתה קולו הסבלני, קול הפרח הנקטף, של אדם הממתין למותו.